האזנה ל"דודו טסה והכוויתים"

לפני הדברים שיש לי לומר על הדיסק  החדש של דודו טסה, יש לי הבהרה קטנה שחשוב לי להעביר. אנשים שקוראים את הביקורות שלי יכולים לקבל את הרושם שכל דיסק שאני שומע אני אוהב. זה נובע בעיקר מתוך הרצון שלי לכתוב רק על אלבומים שאני באמת חושב שכדאי לכם להאזין להם. הבלוב אינו מקבל דיסקים בחינם ואני באופן אישי מתנגד להורדת מוסיקה ישראלית מהרשת, לכן כל דיסק שאני כותב עליו הוא דיסק שרכשתי או שקיבלתי להאזנה מחבר שרכש. אין לי את הצורך או הרצון לכתוב דברים רעים על אלבומים לא טובים, לכן תקראו כאן רק על אלבומים שאני ממליץ עליהם.

ועכשיו לעניין שלשמו התכנסנו

האלבום החדש של דודו טסה הוא אלבום מעולה, אולי המהנה ביותר ששמעתי בזמן האחרון. פתחתי בהצהרה הזו כדי לאפשר לכם לעזוב עכשיו את המחשב, לגשת לחנות הדיסקים הקרובה למקום מגורכם, לקנות אותו ןלהעביר את שאר הזמן בהאזנה במקום בדיבורים.

אבל אם אתם עדיין כאן…

מאוד חיכיתי לאלבום הזה. דודו טסה היה במשך שנים אמן שאני מסמפט אבל לא מקשיב לו. הוא נראה בחור נחמד, היו לו שירים נחמדים אבל משהו לא התחבר.

בשנה שעברה הוא הוציא אלבום הופעה ופתאום הכל התחבר שם. שירים שהכרתי וחשבתי שהם נחמדים קיבלו עיבודים מצוינים ולפתע נשמעו בליגה אחרת לגמרי והאלבום בכללותו היה נהדר. אחר כך, כששמעתי שהוא עובד על הפרוייקט שבסופו של דבר הוביל לדיסק החדש זה נשמע מאוד מסקרן.

סבו של דודו טסה, דאוד אל כוויתי (הוא נקרא על שמו) ואחיו של הסב, סאלח היו מוסיקאים נחשבים בבגדאד. בין שנות ה-20 לשנות ה-50 של המאה הקודמת הם כתבו והקליטו שירים רבים ואף הקימו את תזמורת רדיו בגדאד. דודו טסה, בעידודו של יאיר דלאל, חזר לשירים האלה לרגל העלאת מופע בשם "עירקנרול" שבסופו של דבר הוביל ליצירת דיסק זה.

בדיסק הוא מבצע 10 שירים של האחים הכוויתים (השיר ה-11 החותם את הדיסק הוא אחת ההקלטות הראשונות של האחים, כשהיו בני 15 ו-16, הקלטה מ-1925 שמופיעה בשלמותה ללא תוספות). מגובה בצוות נגנים מצויין ובדגימות מההקלטות המקוריות, דודו טסה מצליח ליצור אלבום מרהיב ומרגש שמשלב באופן מושלם בין ישן לחדש. העיבודים של טסה וניר מימון מרתקים ומלהיבים וכל השותפים עושים עבודה מצויינת. בין היתר שרים – חוץ מטסה, ומקטעי ההקלטות בהם שרים סבו וחברי התזמורת המקורית – אמו של דודו, כרמלה, ברי סחרוף ויהודית רביץ שנותנת את הביצוע היפה ביותר באלבום מלווה בגיטרות הנהדרות של טסה.

זה אלבום ללא נפילות מתח. אלבום ששומר על אחידות מתחילתו ועד סופו. אלבום של אמן שבוטח בעצמו מספיק כדי להוציא דיסק שכולו בערבית, שמכיל שירים שלא הוא כתב, אלבום אישי מאוד, מרגש, שהאהבה לחומרים שבו מורגשת לכל אורכו ובנוסף לכל האמור גם להפוך אותו לנגיש באופן כזה שאין סיבה שלא יצליח להגיע אל קהלים מגוונים מאוד, גם כאלה שאינם שומעים מוסיקה ערבית (כמוני) .

ברשימת התודות, כאשר הוא מודה ליאיר דלאל, טסה מודה לו גם על משפט שחזר ואמר לו – "מענדי עתיק מענדי שדיד" שפירושו "אם אין לי ישן אין לי חדש". אין טוב יותר ממשפט זה כדי לתאר את האלבום הזה שהוא לבטח אלבומו הטוב ביותר של טסה עד היום, אלבום בו הוא מוצא את קולו הייחודי דרך השילוב בין המורשת המוסיקלית המשפחתית שלו לסגנונות המוסיקליים האהובים עליו. השילוב הזה יצר, לפחות לטעמי, את אחד האלבומים הישראלים הטובים ביותר ששמעתי בשנים האחרונות.