ארכיון הרשומות עם התג "דארן ארונופסקי"

מתוך ויקיפדיה, המקום הכי אקדמי לקבלת מידע מהימן- "על פי תאוריית הברבור השחור שגובשה על ידי המסאי-הפילוסוף וסוחר ניירות הערך נאסים טאלב, ברבור שחור הוא אירוע יוצא דופן בעל השפעה גדולה מאוד שלא היה ניתן לצפייה מראש – אך מבחינה היסטורית, יש לצפות שאירועים מסוג זה יקרו אחת לזמן מה.

המושג ברבור שחור מגיע מהתפיסה המערבית העתיקה הטוענת כי "כל הברבורים לבנים". בהקשר זה, ברבור שחור שימש כמטפורה למשהו בלתי אפשרי. משמעות המושג השתנתה במאה -17 כשגילוי ברבורים שחורים באוסטרליה הוכיח כי גם מה שנתפס כבלתי אפשרי עלול להתגלות כאמת. באופן שבו טאלב משתמש בו, "ברבור שחור" הוא מאוד יוצא דופן ובלתי צפוי, אך יש לצפות שלא כל הברבורים יהיו לבנים"

דארן ארונופסקי וסרטיו הם, איך לומר, לא בדיוק כוס התה שלי, וזה בלשון המעטה, כי אם הייתי מרשה לעצמי לומר כל מה שאני רוצה, הייתי יכול לומר למשל שהוא במאי ממש מעצבן, ש"פאי" הוא יצירת ביכורים מעייפת ומתחכמת וש"רקוויאם לחלום" זכה אצלי להריח אוויר פסגות ברשימת הסרטים השנואים עלי בגלקסייה. זה לא שלא אהבתי אותו, שנאתי אותו בכל עוצמתה של המילה. וככל שאמרו לי בסביבתי כמה הסרט נפלא, מיוחד ועמוק כך שנאתי אותו יותר, כי כזה אני, מוציא המון אנרגיות על דברים שבעיניכם נראים שוליים. בסוף גם הגיע הקברן ואמר לי שאולי פשוט לא הבנתי את הסרט. אחרי זה לא היה לדארן או לכל סרט אחר שלו סיכוי.

עברו שנים, החכמתי, מצאתי דרכים בוגרות יותר להתמודד עם סרטים ומאחר שלא ביקרתי את מר ארונופסקי כבר כמה סרטים החלטתי לנסות. מה אכפת לי, תמיד יש מקום לשנוא עוד סרט. הכנתי אפילו כותרת מבעוד מועד- בירבור שחור. (הייתי די מרוצה מעצמי).

אז אחרי שהוצאתי את כל זה אני יכול להתפנות כדי להודות כי "ברבור שחור" הוא פשוט סרט נפלא. כנראה שאם הייתי מכיר את "תאוריית הברבור השחור" הייתי צריך להכין את עצמי לאפשרות שמר ארונופסקי יפתיע אותי עם "ברבור שחור" (מבחינה תאורטית וסרטית). אבל אינני איש מדע.

הסרט מספר את סיפורה של נינה (נטלי פורטמן), שמצליחה להשיג את התפקיד הראשי בבלט "אגם הברבורים" שמעלה להקת המחול בה היא רוקדת. הבעייה היא שמבחינה נפשית נינה, איך לומר, לא כל כך בסדר. תוסיפו לזה אמא שטלתנית ואת כל הלחץ שבלהיות בעלת תפקיד ראשי (מול רקדנית העבר שהועזבה, מול בנות להקה אחרות ומול הקהל) ותבינו שהמצב לא משהו.

לפני שממשיכים אני רואה את עצמי מחוייב לומר למי שלא ראה עדיין את הסרט כי ככל שידע פחות כך ייטב לו. לא יהיה לי מנוס מלהזכיר פרטים לגבי עלילת הסרט כך שבאחריותו של הקורא לבצע את בחירתו.

הצפייה בסרט היתה בעבורי חוויה מעניינת. מצד אחד נאבקתי בכל הדארן ארונופסקיות שהרגיזה אותי גם בסרטו הקודם (מראות, הזיות, סצינות מין בעייתיות) ומצד שני מצאתי את עצמי מוקסם מהבחירות שלו ומהשחקנית הנפלאה שלו, וגם נאלץ להודות שיש הצדקה לכל הדברים. לקראת סוף הסרט נעלמו כל ההתנגדויות שלי. בנוסף לזה במהלך הסרט הבנתי שהוא בעצם שילוב מושלם בין שניים מהסרטים האהובים עלי ביותר – "הנעליים האדומות" של פאואל ופרסבורגר ו"רתיעה" של פולנסקי.

מעבר לעובדה ש"הנעליים האדומות" מצוטט בצורה ויזואלית, וששניהם סרטים שמתעסקים בבלט, שני הסרטים גם בנויים באותו האופן – יצירת בלט מרכזית שפרטי עלילתה מהדהדים למתרחש בחיי היוצרים אותה. בסרטם של פאואל ופרסבורגר מדובר ביצירה חדשה שנכתבת במיוחד על פי אגדה של האחים גרים. ב"ברבור שחור" מדובר ב"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי, אולי יצירת הבלט הידועה ביותר, או לפחות אחת כזאת שאין מי שלא שמע עליה. מהבחינה הזו זה נותן ל"ברבור שחור" סוג של יתרון קל עם הקהל של ימינו שקל לו יותר עם דברים שהוא מכיר וכך המוסיקה המוכרת של הבלט משתלבת יפה בסרט (העיבודים והמוסיקה המקורית משתלבים יפה מאוד אחד בשני). "הנעליים האדומות" הוא סרט על האובססיה ליצירה ומה היא דורשת מהאמן בסופו של דבר. גם "ברבור שחור" מתעסק באובססיה הזו, אבל בעוד שב"הנעליים האדומות" העיסוק הוא דרך 3 דמויות שונות שמתמודדות בצורה שונה עם המצב, ב"ברבור" הסרט מתמקד בדמותה הרעועה נפשית של נינה. אנו מתוודעים לנינה אחרי שנים של מאמץ להגיע ולהיות הכי טובה, שנים של חיים במחיצת אימה הדורשת, שנים של אימונים מפרכים, שנים של חשש שמא לעולם הרגע לא יגיע, של הדחקה של כל רגש שעלול להפריע להיותה מושלמת. וכבר בהתחלה אנחנו מבינים שהדמות הראשית שלנו במצב לא טוב. כמו ב"רתיעה", כל מה שנינה מנסה להדחיק כבר שנים מנסה לצאת החוצה, וזו היתה ההפתעה שלי. "ברבור שחור" הוא לא סרט בלט כי אם סרט אימה פסיכולוגי נפלא. אמנם פסיכולוגיה בגרוש, אם תרצו, לא משהו מעודן או נסתר אלא ברור ומפורש, אבל עדיין מצליח להעביר את ההתמוטטות של נינה בצורה מרשימה עד הסוף העוצמתי.

גם אני, כמו התת מודע של נינה כפי שמתבטא באנשי הבלט שסביבה, לא האמנתי לאורך הסרט שנינה תוכל להפוך (בבלט) מברבור לבן לברבור שחור וכמה שהופתעתי.

לכך אחראית במידה רבה נטלי פורטמן הנפלאה שמפגינה משחק מדהים. הסרט כולו מסופר ממבטה והיא מצליחה להטעות אותנו ממש כפי שהיא מצליחה להונות את עצמה.

אחת הבחירות שאהבתי מאוד בסרט היתה הבחירה לצלם את קטעי החזרות בשוטים ארוכים כשנטלי פורטמן מבצעת את הריקודים בעצמה. כבר קראתי בכל מני מקומות תלונות של חובבי ריקוד לגבי היכולות שלה. אני מניח שמבחינה מקצועית הם צודקים, אבל לעין הבלתי מקצועית שלי היא רוקדת נהדר וההחלטה לא להשתמש בעשרות חיתוכים ובכפילי ריקוד מוסיפה יופי ואמינות לסרט.

ספוילר – כשצפיתי בסרט, מבחינתי סופו היה סוף טוב. סוף שמלמד כי נינה עכשיו תיבנה מחדש לאחר שהתמודדה עם הפחדים שלה. גיליתי שאני בדעת יחיד. זה קרה לי כבר פעם, כשדיברתי עם אנשים לאחר צפייה ב"מועדון קרב" התברר לי שרק לי ברור שמדובר בסוף טוב בו הגיבור, לאחר שהצליח להתמודד מול עצמו ולהחריב את עולמו הישן יצליח לצאת לחיים חדשים. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הסוף של "ברבור שחור" ומה הפרשנות שלכם. (רק בבקשה תכתבו ספויילר בתחילת התגובה)

עניין נוסף- אני מסכים עם הטענות שקובעות כי הסרט מציג את הדמויות הנשיות מנקודת מבט גברית. אין ספק שהסצינה הלסבית וסצינת האוננות, אף כי יש להן הצדקה תסריטאית, מוצגות דרך הפנטזיה הגברית של הבמאי (ושלי, ואני מניח גם של רוב הגברים). ניתן למצוא צידוק בעובדה שיתכן כי אשה שהדחיקה כל חייה את המיניות שלה מכירה רק ייצוגים שלה בתרבות הפופולרית שהיא, אם נרצה או לא, נשלטת על ידי גברים. האם זה צידוק הולם? האם זו בעייה? לא יודע. אולי. מעניין יהיה לקרוא את התגובות שלכם לגבי זה. אני, בכל מקרה, שמח שהיא העדיפה את פנטזיית הפורנו הרך על פני מה שהציג בפנינו דארן בסיומו של "רקוויאם לחלום", סצינה שהיא אחת הדוחות והלא מוצדקות ביותר שראיתי בקולנוע.

ראוי גם לציין את הצילום הנפלא, את הנכונות של וינונה ריידר לשחק דמות של מישהי שכבר אינה מה שהיתה, ובעיקר את האיפור המצויין שעוזר רבות לשינוי שנינה עוברת בקטע הבלט.

לסיכום, אני ודארן עכשיו חברים ממש טובים. עד כדי כך שכשאתמול, כשישבנו בפלאפל במרכז השכונתי והוא שאל אותי מה דעתי על "רקוויאם לחלום", אמרתי לו שלא ראיתי אותו עדיין. האם השקר למטרות הגנה אינה טיבה של חברות אמיתית?

**********

תוספת 22.01.11 – ס פ ו י ל ר

בעקבות כל מיני ביקורות שקראתי בסוף השבוע רציתי להוסיף עוד משהו. בכמה מקומות, גם כאלה שאהבו את הסרט באופן כללי, התלוננו על השטחיות של הדמויות ושל הסרט בכללותו. אני מעוניין לחדד את העניין כפי שאני רואה אותו. כפי שכבר אמרתי, הפסיכולוגיה בסרט אינה משהו מורכב שיש לנתח ולחפש לו פירושים. הכל נאמר לנו במפורש – לפנינו אשה במשבר. מכיוון שאנו חווים את הסרט דרכה, צריך לקרוא אותו כך.

כאשר בחרו התסריטאים ליצור הקבלה בין סיפור הבלט עצמו לבין המתרחש מחוץ לו הם בחרו מראש בסיפור בעל מימד שטוח. למרות היחס המכובד לו זוכים הבלט והאופרה, יש לזכור שמבחינה סיפורית מדובר בשני תחומים שהסיפור המוביל אותם הינו בדרך כלל שטחי מאוד בעל הגדרות ברורות של טוב ורע ושימוש בסטריאוטיפים. לכן, מבחינה תסריטאית גם נינה רואה כך את הדברים. הדרך בה היא רואה את יריבתה, את שאר חברי הלהקה, את מנהל הלהקה – דמויות אלה והתנהגותן היא סטריאוטיפית במכוון.

הסיבה הפסיכולוגית מוסברת בצורה מאוד פשוטה – נינה אינה מחפשת הגיון בדברים שקורים סביבה. היא נאבקת עם שדים שהודחקו הרבה מאוד זמן כדי לשרוד ולנצח את דמותה השנייה, ואולי לצאת סוף סוף מהמעגל שכולא אותה בתוך עצמה. כמו בחיי כולנו, ההתפרצות אינה מתרחשת כשהיא במצב של רגיעה אלא מגיעה בשיאו של הלחץ, בדרך לבכורה בה היא תככב בפעם הראשונה בתפקיד ראשי בבלט הכי מפורסם שקיים, בלהקת בלט מוערכת. במצב כזה, לדעתי, ברור שהפחדים, עלילת הבלט וכל סיפור שראתה ושמעה אי פעם על עולם התאטרון (המנהל שמנסה לשכב עם הכוכבות, הכוכבות שמנסות לגנוב את התפקיד וכו') יהווה את הבסיס להזיות שלה. היא פועלת מתוך לחץ ופחד ואינה מחפשת הגיון או הסברים מפותלים. כל דבר אותו היא רואה או חווה מקבל פרשנות שנובעת מתוך המצב, וכפי שהראו לנו כבר מהתחלה, הזיות אינו דבר שזר לה

הסרט מראה זאת בצורה ברורה. הוא אינו מנסה לגרום לך לחשוב שהדברים באמת מתרחשים. כמובן שגם סגנון סרט האימה תומך בעניין. לכן מי שמוכן לקבל את זה יהנה מאוד מהסרט. בעיני הוא סרט מעולה. תאור מאוד מרשים של משבר פנימי.

**********

"הנעליים האדומות" הוא סרט שאם לא ראיתם מן הראוי שתעזבו הכל ותדאגו לעשות זאת. במיוחד אם יש לכם אפשרות לצפות בשחזור היפיפה שלו שיצא לאחרונה בבלו ריי. והנה קטע הבלט מתוכו. אחד הדברים המושלמים ביותר שנוצרו בקולנוע. צילום מפעים של ג'ק קרדיף. מוירה שירר בתפקיד הראשי.