The Herring – מה הרג את "ההרג"?

סדרת הדרמה של AMC סיימה השבוע את שידורה בצליל צורם במיוחד.
מה שהתחילה כסדרה שכל המבקרים מיהרו להלל, גמרה את העונה הראשונה שלה עם קיטונות בוז וכעס המאחדים צופים ומבקרים גם יחד.
אז מה לעזאזל השתבש?

אני חייבת להודות שלי מלכתחילה היו את הספקות שלי בנוגע לסדרה.
"ההרג", המבוססת על סדרה דנית, מגוללת את סיפור חקירת שני בלשים את הרצח של בת-עשרה מקומית, תוך התמקדות גם במשפחה ההרוסה וההשפעה הפוליטית שיש לרצח על סיאטל הנמצאת שבועיים לפני בחירות לראשות העיר.
האם זאת הולכת להיות סדרה בת עונה אחת או יותר? תהיתי (בעיקר בהקשר של ליהוק מישל פורבס בתפקיד האם השכולה), או שמא היוצרים מתכוונים כל עונה להראות לנו שבר של משפחה אחרת?
וגם נקודת המוצא של הדמות הראשית, שרה לינדן, הנקרעת בין עזיבת המשטרה והעיר לטובת חיי משפחה במקום שמשי יותר, נראתה כמו משהו שיכול להחזיק באופן משכנע רק בריצה למרחקים קצרים.
בהיסטוריה של הטלוויזיה יש מספר רב של דוגמאות לסדרות שניסו את עיניין חקירת פשע אחד פר-עונה וכשלו להחזיק את עיניין הצופים לכל אורכה.
מדוע שתצליח "ההרג" להגיע בהצלחה לעונה שנייה היכן שטווין פיקס, אחת מהיצירות היותר מרשימות בהיסטוריה הטלוויזיונית, נכשלה?
אבל נתתי לסדרה צ'אנס, בגלל שהפיילוט הראה פוטנציאל ובעיקר כי AMC ביססה לעצמה שם של רשת הבוחרת פרוייקטים מקוריים, בוגרים או אומנותיים (גם אם איני יכולה להעיד על איכותם, בהכרח).

פרקיה הראשונים והמסקרנים של "ההרג" עבדו בשני מישורים, מחד בניית עיניין סביב פתרון התעלומה, ומאידך חיטוט בפצע הפעור של המשפחה. לקורבן יש שם, רוזי, ופנים, והורים ואחים שמתקשים להתמודד, ותיאור האבל של משפחת לארסן היה אינטליגנטי, מדויק, רגיש וכואב עד העצם.

בנוסף, "ההרג" הציעה לוק חדש ואווירתי. סיאטל שלה היא עיר גשומה, קודרת ומייאשת והאסתטיקה, ביחד עם הקצב המדוד והלא היסטרי, שיוו לסדרה תחושה זרה, מקורית ולא מוכרת. הצופה יכל ממש לטעום את השורשים השוודו-דנים שלה.
לי, בשני הפרקים הראשונים לפחות, עם השדות הפתוחים והמאיימים בשקט שלהם, היא גם הזכירה את אחד הסרטים האהובים עליי מהשנים האחרונות – "זכרונות מרצח" של ז'ון בונג הו, המתאר מצוד אחר רוצח סדרתי באיזור הכפר הנחשל של דרום קוריאה.
וזו בהחלט מחמאה. אווירה חזקה ומובהקת היא לעתים חלק בלתי נפרד מהעלילה ואמירה בפני עצמה (המתקפה האלימה של "שבעה חטאים" על צופיה, למשל, נובעת מהגשם והקדרות התמידית של העיר והיא חזקה הרבה יותר מאשר חזיונות האימים של קורבנות הרצח).
כן, היה כאן פוטנציאל.

זכרונות מיצירה טובה יותר

לפני שהסדרה התחילה גם תליתי תקוות רבות בעובדה שסוף כל סוף אנחנו מקבלים סדרה דרמה מסוגה עילית שבתפקיד הראשי יש אישה. א-מ-חייה, שנאמר.
אבל שרה לינדן, הבלשית הג'ינג'ית המחוספסת, התבררה די מהר כבלוף גמור (כן, שוב דיבור פמיניסטי-דיאט. ואל דאגה, גם תלונה על היעדר חוש הומור לא תאחר לבוא)… במקום לקבל דמות נשית חזקה, מבריקה וכריזמטית קיבלתי את האינטרפרטציה הנשית השטאנצ'ית הקבועה: דמות של אישה כמעט דוממת (כי היא חושבת), מכווצת גבות (כי היא עמוקה), סובלת (כי עקב האכילס שלה הוא האמפתיה האינסופית שלה לקורבנות) שלא יודעת לחלוק סמכויות (כי היא מוקפת מטומטמים) ואינה מחייכת אף פעם (כי רצח זה לא מצחיק).
האם זה באמת מוגזם לרצות לקבל גיבורה מעוררת הזדהות, נערצת, רחמנא ליצלן – משעשעת או לכל הפחות מרתקת?
בימינו, עשרים שנה אחרי שהלן מירן שרפה את המסך בתור קפטן טניסון של "החשוד המיידי", ואחרי שחונכנו ע"י "הסמויה", האם באמת נחוץ להראות לי גיבורה שלוקחת את עצמה כל כך ברצינות (כי זה מקצוע גברי והיא צריכה להוכיח את עצמה) או האם באמת מצופה ממני להאמין שכל חקירת רצח קורעת בנשמתם של השוטרים האמונים על מציאת האשם?
נכון, זו חקירה של רצח אכזרי של נערה, אבל בלשים ותיקים שעובדים שנים בעיר גדולה (ולא בכפר קטן), ורואים פשעים אכזריים כנגד ילדים צעירים יותר על בסיס יומי, מתחשלים ונוקטים בריחוק ציני על מנת לשמור על מעט השפיות שעוד נותרה בהם. והיה אם מקרה אחד מצליח לסדוק את עור הפיל ושיריון האדישות, זה כנראה צריך להיות וואחד מקרה עם נגיעות אישיות כמעט ישירות.
וכך, במקום שאת סיפור המשפחה הכואב מנשוא יאזן בקלילות מסוימת סיפורם של לינדן והולדן, הבלש המטומבל שעובד לצדה, אנחנו מקבלים עוד פאתוס כבד, אבל הפעם כזה שלוקה באמינותו.
זה מחבל בהנאה כי אם סיפור משפחת לארסן משורטט בדיוק וברגישות רבה, הרי שלינדן מוצגת כתעלומה בפני עצמה בגסות כוללנית. ואם בפרקים הראשונים יכולתי לשאת זאת מתוך תקווה שמתישהו ישתחרר לה הפקק או נגלה את הסוד הגדול מאחורי האובר-הזדהות, בנקודת האמצע כששום רבדים לא הוצגו, כבר איבדתי עיניין.
אם לעשות פראפראזה לבדיחה של הולדן שהגיעה בשלב מאוחר מדי בעונה, כאבים טרום-וסתיים תמידיים אינם עומק פסיכולוגי.

לו פינקמן לא היה פוגש במר ווייט.

כבכול ביקורת שלי, גם כאן אני מוצאת עצמי אומרת כי הדמות היחידה בעלת מידת קומיות מסוימת היא נקודת האור של היצירה. הבלש סטפן הולדן (בגילומו של השוודי ג'ואל קינמן) הוא הבחור החדש שבא להחליף את לינדן (שמאחרת לחתונה שלה, כאמור) בתפקידה אבל נאלץ, כמו הצופים, להיתקע איתה.
הטימבול שלו, המגולם באיפוק ובחן רב על ידי קינמן (שזה לו תפקידו הראשון באנגלית, והוא התגלית של הסדרה), ביחד עם התסכול המוצדק שלו מול לינדן הופכים אותו לדמות העיקרית שאיתה מזדהים הצופים בעלילת החקירה (אני לא כוללת כאן את עלילת המשפחה). וזה לא מזיק שהבלש הצעיר מתפקד גם כאדולן-אהרון פול, לכל מי שהתקשו להתמודד עם הפגרה הארוכה משובר שורות (קומפלט עם שימוש פעיל ב-YO, חיבה לחטיפי FUNYUNS ותחביבים משותפים נוספים).
האינטראקציה בין שתי הדמויות, המבוססת על אחת הדינמיקות הקלאסיות של הז'אנר (הבלשית הוותיקה החכמה מול הטירון הפותה. דינמיקה, כזכור, הקיימת גם ב-"זכרונות מרצח" וגם ב"שבעה חטאים"), יכלה להיות מרתקת, ליצור הזדמנות לחקור את הדמויות לעומק ולספק אתחתא מהכובד הכללי של הסיפור הראשי. מערכת היחסים הייתה אמורה, כבכול סדרה המכבדת את עצמה, לקחת חלק מרכזי בנרטיב. והרי A good banter can go a long way , אבל לא.
התסריט נותר שטחי ומיראיל (או איך שלא כותבים את זה) אנוס (טיהי) היא לא בריאן קרנסטון או שון בין והיא לא שחקנית מספיק טובה כדי לגלם מנעד תחושות ללא טקסט ובהבעת פנים אחת. חמוצה.

וכך, במחצית הדרך, החלו כל הבעיות של הסדרה לעלות לפני השטח.
התיאור הפרטני של טראומת האבל של הלארסנים הפך משני, שטחי, פשטני וחמור מכול – קלישאתי, וצמד הבלשים ושאר הדמויות בסדרה החלו להסתובב סביב הזנב של עצמם.
כי מה שבאמת ניצב בבסיס הבעייתיות של "ההרג" הוא ככלות הכול, הפורמט.
המקור הדני, מסתבר באופן לא מפתיע, היה בן *עשרה פרקים, ואילו כאן ניסתה היוצרת למתוח את קו העלילה בעוד 4 פרקים (גדילה של כמעט 50%!).
זה הוביל לדלילות פתאומית בתיאור האבל המשפחתי, לחוסר משווע בפיתוחי עלילה, לחזרה על אותו מבנה שבו הבלשים חושדים בדמות וזו מתבררת כנקייה ועוברים לדמות הבאה רק כדי לחזור לדמות קודמת – במין Loop צפוי ומאוס, וזה אף הוביל למקרה האבסורדי שבו שני פרקים מתארים בדיוק את אותו מאורע, רק שפעם אחת האסון נמנע, ובפעם השנייה לא (אין סיכוי שהכפילות הזו נמצאת במקור. יש פה הכפלה של אותו פרק). וזה מבלי להזכיר את פרק הפסבדו-בקבוק, שבו יש יציאה נרטיבית מהחקירה, שהיה כתוב נורא והגיע מאוחר מדי בעונה.

*אופס. לא. טעות שלי. מסתבר שהייתה פגרה לאחר 10 פרקים, אך העונה הראשונה במקור הדני הייתה בעצם מורכבת משני חלקים וסה"כ מנתה 20 פרקים. כלומר, עשרים פרקים שהיה צריך לצמצם ל-13. אז איך מעודף שכזה עדיין נוצר סיפור כל כך חסר ודמויות כה לא מפותחות? תעלומה מוחלטת.

בעולם הסיפורי, הסדרה מתארת חקירה בת 14 ימים רציפים, שיכולים מעט לתרץ ולהסביר את האיטיות בהסקת המסקנות, העיוורון, ההתעקבות על אותו החשוד ופספוס אפיקי חקירה שונים.
לו הייתה "ההרג" מיני סדרה בת 7 פרקים, היא הייתה עובדת טוב.
אפילו לו שודרו כל 14 פרקיה ברצף של שבועיים (בפורמט שהאנגלים החלו לאמץ לאחרונה, ע"ע "טורצ'ווד – ילדי כדור הארץ"), היא עוד הייתה יכולה לעבוד.
אבל שידורה הנמשך לאורך שלושה חודשים הבטיח שלאיש מהצופים לא נותרה סבלנות למסטיק הדרמטי הזה, והסיבה היחידה שהותירו לצפות בה הייתה ההבטחה לגלות בתום העונה את פתרון החידה ולהשתחרר מאותו עול שהצופה כבר הקדיש יותר מדי שעות מחייו עליו.
מי רצח את רוזי לארסן?

ופה מגיעה מהלומת הגרזן שהנחיתה הסדרה על עצמה, על צופיה ומבקריה ועל הרשת המשדרת אותה.
הפרק החותם לא נותן פתרון חד משמעי או סגירת מעגל שלמה למה שנדמה כהבטחה הבסיסית ביותר שלה.
לא הצלחתם להשאיר את הצופים מעורבים רגשית עונה שלמה, כיצד תוכלו למתוח אותם עונה נוספת?
וכיצד מעיזה סדרה המתחייבת להתרה מתוקף שאלת הנושא ומגבלת הזמן (14 יום לבחירות) שלה לא לספק אותה?

לו זמן היה כסף, אנשים היו צובאים על משרדי AMC בדרישה לקבל את השקעתם בחזרה.
אבל לי, שמלכתחילה לא עפה, הנפילה לקרקע לא הייתה כל כך חזקה וקיבלתי את זה בשיוויון נפש יחסי.
העיקר שנגמר. להתראות להתראות ואל תבואי לי בהורדות.

המפסידה הגדולה בכל זה, עוד יותר מהצופים הממורמרים,  היא ככול הנראה רשת השידור.
אם ניתן היה להתעלם מהאיכות של "המתים המהלכים" משום שזו הייתה הצלחה רייטינגית, ולהתמקד בחידוש החוזה של "מאד מן" ולא להתרכז בעיכוב הבלתי נסבל או במשא ומתן הלא אלגנטי, הרי שעם הפינאלה הזה וחידוש "ההרג" לעוד עונה, AMC כבר איבדה את רוב נקודות הזכות שלה.
מרשת שנתפשה בציבור כמי שלא יכולה לטעות ומחזיקה בסדרות היותר איכותיות בטלוויזיה שלכם, היא מצטיירת פתאום כרשת מבולבלת, מבולגנת ואחת שלא ממש יודעת לזהות איכות או סיפור טוב… אולי אף מעלה את השאלה האם וינס גיליגאן ומתי'יו וויינר לא נחתו עליה כתוצאה מתאונה משמחת?
למזלם, העונה החדשה של  Breaking Bad מתחילה אוטוטו, וכל שנותר ל-AMC לעשות זה להתפלל שהיא תהיה טובה מספיק כדי להעלים את הטעם הרע ולהציל את כבודם האבוד.

הסדרה הכי טובה בטלוויזיה לשנת 2010

בפוסט הקודם שלי התחלתי למנות את 7 הסדרות הטובות ביותר השנה בטלוויזיה, וכאן המצעד שלי מגיע לסיומו…

עזבו אתכם מהסדרה התקופתית ההיא שכולם מספרים לכם שהיא הדבר הכי טוב שקרה לטלוויזיה מאז המצאת החשמל, או מהתוכנית החדשה על הזומבים או מההוא שרוצח סדרתית אנשים (המורה, מותר לי, יש לי פתק מאבא!), השנה לא באמת הייתה תחרות.
אולי הדבר הכי מדהים לגבי הסדרה הכי טובה בטלוויזיה מזה שלוש שנים, היא העובדה שרוב האנשים אפילו לא ראו אותה, ועוד פחות בכלל שמעו עליה.

ניתן להיתקל בשלוש מטאפורות שנוהגים לתאר בעזרתן את הסדרה המגוללת את סיפורו של וולטר ווייט, מורה לכימיה בתיכון המגלה שהוא חולה סופני ומחליט לחבור אל תלמידו לשעבר ג'סי פינקמן, ולייצר ולמכור קריסטל מת' בכדי לדאוג למשפחתו אחר לכתו.
זו המקבילה את הצפייה בסדרה לנסיעה ברכבת הרים – נפילה חופשית מסחררת על גבול הבחילה, המשלבת כיף לא נורמלי עם פחד ואדרנלין.
זו המקבילה אותה לחוויית סאדו מאזו – אני לא אמורה להינות מכל הכאב הלא נוח הזה, וזו סטייה, אבל די נעים לי.
וזו המקבילה אותה להתמכרות למתאמפתמין – את יודעת שזה רע בשבילך, וזה גורם לך להרגיש חרא, וזה מדיר שינה מעינייך וגורם לך לעשות במכנסיים, אבל את לא יכולה להפסיק.
כולן מדויקות.
כי מי שצפו ב-Breaking Bad, או בשמה המעוברת "שובר שורות" (שושו בקצרה?), יודעים שבעונתה השלישית, אף שלא הייתה אחידה ברמתה, היא נסקה לגבהים חדשים של מצוינות ומקוריות והסתיימה בשיא רגשי ואומנותי מפעים שהותיר את כל הסדרות האחרות מאחור, נשנקות מהאבק.

הפוסט הזה בעיקרו מוקדש לכל מי שלא ראו ולא שמעו, ושוקלים לתקן את המעוות. קבלו את הסיבות נטולות הספוילרים
ל-למה Breaking Bad היא הסדרה הטובה ביותר כיום, ולמה אתם פשוט חייבים לראות אותה.

Eat our radioactive dust!

בגלל המקוריות
שובר שורות בונה בקפידה את חיי הפשע של אלבקרקי כעולם סגור שהוא בו זמנית ריאליסטי מאוד ופנטסטי לגמרי, עם חוקיות והיגיון פנימי שלם, והכול על רקע מדבריות ניו מקסיקו. תחשבו "הסמויה" פוגש את  Wild. E. Coyote ו-Beep Beep.
השילוב הזה בין סיפור פשע אמין עד כאב, התפתחויות הזויות וטקסיות מקסיקנית, כמו גם הלוקיישן המקורי, הלוק המדברי והצילום הייחודי הופכים את הסדרה ליצירה כמו שום דבר אחר שתראו בטלוויזיה.

בגלל הכתיבה
אני מחשיבה את עצמי כצופה ביקורתית ומפוקחת למדי. במהלך חיי, הן כצופה והן כתסריטאית, נתקלתי בכל כך הרבה טלוויזיה וקולנוע שמאוד קשה להפתיע אותי מבחינת עלילתית. לרוב אין מהלכים שאני לא מריחה ממרחק וצופה קילומטרים מראש. לא כאן.
הבסיס של הסדרה ברור – וולטר ווייט מתחיל כאיש נחמד ונורמטיבי וסופו לגמור איש מאוד רע, בכרוניקה של מוות ידוע מראש. זה לא ספוילר, זה מה שכתוב על הפחית.
אבל מתוך המסגרת הזו מתפתחת לה עלילה שהיא אמינה ובה בעת בלתי צפויה לחלוטין – אין לכם שום דרך לנחש כמעט שום צעד בעלילה, חבל לנסות. המהלכים והטוויסטים שהתסריטאים נוקטים כאן יכו בכם כרעם ביום בהיר, אבל הם (כמעט) תמיד יהיו מוצדקים, אמינים ומעוגנים במציאות של העולם הפנימי, והכי חשוב – לעולם לא יישכחו. זו סדרה על השלכות ולא על גאולה, וכמו תגובות כימיות בלתי נמנעות, אין שום דבר בעולם של ברייקינג באד, ולא משנה כמה קטן, שאין לו השלכות – פיזיות, דרמטיות, ובעיקר פסיכולוגיות.
משהו בסגנון "אקדח שמופיע במערכה הראשונה, סופו לדרוך על מוקש במערכה השלישית".

בגלל מקדם ה-HOLY CRAP!?!
אין עוד, ואני עומדת איתנה מאחורי האמירה הזו, שום סדרה שמצליחה ככה לשמוט לצופה את הלסת לרצפה או לגרום לו לתפוס את הלב המאיים לפרוץ את בית החזה ולגשש ביד השנייה בחיפוש אחר שקית חומה שתסדיר את ההיפר-ונטילציה.
אין לשו"שו מבנה וקצב אחיד, לא כל פרק סובב מתח ואקשן, אבל כאשר היא רוצה, והיא רוצה די הרבה, היא הסדרה הכי מורטת עצבים שאי פעם נתקלתי בה. והיא מכילה אינספור רגעים פתאומיים ובלתי צפויים שבסופם תמצא עצמך צועק אל המרקע בקול רם WHAT THE FUCK?! או NOOOOO! משל היית זאטוט (אנגלוסקסי ומטונף-פה) בהצגת ילדים.
המוטיבציה של היוצרים לעולם לא תהיה "הלם לשם הלם", הרגעים הללו אינם סתם גימיקים, הם חלק בלתי נפרד מהעולם שנבנה והם מבססים את חוסר הוודאות בו מצויים הגיבורים ואנחנו.
הכול נפיץ, והכול יכול להשתנות בין רגע. קא-בום!

בגלל הצחוקים והשיגועים
באופן מפתיע לגמרי, שובר שורות היא סדרה שלא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית. היא לא קלה לעיכול אך מהנה לגמרי לצפייה בזכות ההומור המרושע, האירוני והפרוע.
נכון, יש לה נקודת פתיחה מאוד מדפרסת, וגם קו היעד לא יכול להיות עגום יותר, ומה שקורה בדרך באמת לא נעים, אבל אחד הדברים שהסדרה עושה באופן כל כך מבריק הוא לאזן בדיוק רב בין דרמה כבדה לקלילות קומית. אם זה בדיאלוגים שנונים, דינמיקות מבריקות, סיטואציות אבסורדיות ומקבריות או דמויות קורעות (זה אומר משהו כאשר חצי מהקאסט שלך הם שחקנים קומיים מדופלמים וקומיקאים). החבר'ה יודעים שהנושאים שהם מתעסקים בהם שוקלים טון ולכן סצנות האקשן עוצרות הנשימה ורגעי האתנחתאות הקומיות הן הכרחיות ומבורכות, וההנאה המופקת מהסדרה היא ייחודית, עילאית, ובוא נודה, מאניה דפרסיבית.

בגלל הביצים
הסדרה הזו היא חיה רעה שעושה מה שהיא רוצה. היא לא מפחדת להיות באמת, אבל באמת אפלה, להסתכן בלהשניא את הגיבורים שלה על הצופים, לא חוששת פתאום להנמיך את הקצב לכמעט עצירה על מנת לחקור את הדמויות, או לשלב סצינות סלפסטיק אה-לה לוני טונס, ואם יבוא לה, היא תפתח בקליפ שאין לו שום קשר ישיר או עקיף לעלילה או תבנה פרק שלם סביב מרדף אחר זבוב. היא לא מפחדת להשתנות בין עונה לעונה, בין פרק לפרק, ולנסות דברים חדשים.
לרוב זה מצליח לה, ולפעמים היא נאלצת להודות בטעויות ולתקן את עצמה, אבל מה שבטוח –  זו יצירת אמנות מסעירה, פרועה ואמיצה שלוקחת סיכונים ולא רואה אף אחד ממטר. מופת טלוויזיונית, לא פחות.

בגלל המשחק הכי טוב בטלוויזיה
צפייה של חמש דקות בפיילוט תבהיר לכם מיד שבריאן קרנסטון (בין אם אתם זוכרים שהוא גילם במופתיות את האל, אביו הטמבלול של מלקולם, ובין  אם לאו) הוא אחד מגדול השחקנים אי פעם, ושלושת פרסי האמי בהם זכה על התפקיד הם ממקרי הקיצון הנדירים האלה שבאמי אשכרה עשו משהו נכון.

למן ההתחלה קרנסטון בונה את וולטר ווייט שלו כדמות כל כך מגובשת, כל כך שלמה, עשירה ומורכבת עד שהוא נמצא במישור אחר לגמרי מעל כל שאר בני זמנו, וזה לא משנה שמדובר בכמה מהשחקנים המוכשרים ביותר בעולם (יו לורי, מייקל סי הול או סטיב בושמי, לדוגמא).
המשחק רווי הניואנסים של קרנסטון כל כך חד פעמי עד שהוא מעלה את הרף ליתר חבריו לסדרה, ואם בעונה הראשונה זו תוכנית הסולו שלו, הרי שבעונה השנייה והשלישית זה גרם לשאר סוללת הקאסט (ביניהם דין נוריס, ג'יאנקרלו אקספוזיטו, בוב אודנקירק) לעלות ליגה.
הדברים תקפים במיוחד לגבי אהרון פול (האמי הכי מוצדק בטקס האחרון, על עונה 3), שמגלם בטוטאליות את ג'סי פינקמן, ההופך מילד הכאפות של הסדרה לגיבור הטרגי האמיתי בסיפור.
המשחק של כל אחד משניהם, ובפרט (סליחה על משחק המילים) הכימיה המפוצצת ביניהם, היא אחד מפלאי הטלוויזיה בשנים האחרונות, והיא שמביאה אותנו לסיבה האחרונה והמהותית מכולן.

yo, mister White, I won an Emmy, bitch.

 

בגלל סיפור האהבה הכי מפתיע
כל הסיבות שמניתי עד כה הם הבונוסים שבקצפת, אבל זוהי הסיבה האמיתית לגדולתה של שו"שו.
בעידן בו המרקע שלנו גדוש בדינמיקות נהדרות בין דמויות, אין עוד מערכת יחסים מורכבת, מרגשת, חולנית, מצחיקה, תלותית, הרסנית ואוהבת כמו זו הנרקמת בין מר וייט לתלמידו, החושפת את האיכויות השייקספיריות והעומק הפסיכולוגי האדיר של ברייקינג בד, שאין להם אח ורע באף סדרה שיש כרגע על המרקע שלכם. ועוד מצליחה לעשות זאת ללא סאבטקסט הומוסקסואלי (נוט דאט דר איז אנית'ינג רונג ויד איט)!
מערכת היחסים משלבת דינמיקה של הזוג המוזר עם עיוות ממזרי של יחסי מורה ותלמיד/ אב ובן חוסה, משרטטת גורל משותף הנשזר בפלונטר עבות של החלטות שגויות ובחירות לא נכונות, ויוצרת סיפור אהבה שהוא אחד הדברים המענגים ביותר לעקוב (בסקרנות חולנית) אחר ההתפתחות שלו.
בעתיד אקדיש פוסט נפרד וגדוש ספוילרים לניתוח היחסים הטרגי-קומיים, למטיבי-צפי שסיימו את העונה השלישית, כי מערכת היחסים פשוט דורשת את זה (וגם כי זה הבלוג שלי ואין מי שיעצור אותי).

חסרון בולט#1
היא לא בדיוק סקסית. לפחות לא במובן הנורמטיבי או השפוי של המילה. זו לא סדרה של אנשים יפים שעושים דברים שובבים, אלא סדרה של אנשים מצ'וקמקים בסיטואציות מצ'קמקות.
ואף כי בריאן קרנסטון הוא אחד הגברים השרמנטיים והשווים בסביבה, במצבו הקירח, החיוור והרופס הוא לא בדיוק אלילי. הדבר הכי קרוב לסמל מין בסדרה הוא פינקמן, שבולט בתור המת'-הד היחיד בעולם עם סט שיניים מבהיקות והזכר היחיד בניו מקסיקו עם שיער (גם אם לא הרבה ממנו). איפשהו במהלך העונה השנייה הוא מפסיק להתנהג כמו וויגר בן 12 ומתחיל ללחוץ לכל המאמות שצופות בסדרה על השחלות. אם לא לזיין אותו, אז לפחות לאמץ.
ועל זה נאמר: נו, שוין.

חסרון בולט#2
היא תגרום לסדרות הדרמה/ פשע/ מתח/ אקשן שאתם צופים בהם להיראות די אנמיות ופחות רלוונטיות.
קשה לבוא אחרי יצירה שלוחצת לצופים שלה על כל הכפתורים ומעבירה אותם חוויות רגשיות קיצוניות (הכי עמוק, הכי מפחיד, הכי אפל, הכי פרוע, הכי מפתיע, הכי טרגי) מבלי להיראות חיוור, שמרני, נדוש, שטחי ומתאמץ מדי.
קצת כמו לחזור להסתפק בסיגריות אחרי שניסית קריסטל מת'.

לסיכום,
שובר שורות אינה סדרה לכולם. היא לא מתאימה למי שחוזרים מותשים מהעבודה ומחפשים טלוויזיה שלא תאתגר אותם בשום אופן, היא לא מתאימה למי שמבקשים רק לבהות בפרצופים יפים בלבוש אופנתי, למי שסולדים באופן מוחלט מגילויי אלימות, למי שצופים בטלוויזיה רק עם ילדיהם הצעירים או למי שרוצים טלוויזיה שהיא אסקפיזם קליל, חיובי ובלתי מחייב.

זו טלוויזיה פראית, סוחפת, מאתגרת, מטלטלת, פורצת גבולות ועוצרת נשימה שתגרום לכם לחשוב, להסתכל במראה ולבחון עצמכם עת תמצאו אתכם מעודדים (בקול רם) ברנשים מפוקפקים על מעשים נוראים. היא תענג, תבהיל, תצחיק ותפתיע אתכם, והיא תשבור לכם את הלב ותשסע לכם את הנשמה, אבל אתם תחזרו אדומי עיניים לעוד מנה.
Breaking Bad אינה סדרה קלה אבל אין עוד משהו דומה לה ואם אתם אוהבים טלוויזיה, ולהבדיל מקריסטל כחול, את ההתמכרות הזו אתם פשוט חייבים לעצמכם.

לצפייה בשלוש העונות של Breaking Bad אנא גשו לספריית הוידאו שלכם או פנו לאפיקים אלטרנטיבים.
רק קחו בחשבון, 3 הפרקים הראשונים הם המעיקים והקשים ביותר לצפייה, אחר כך הכול נהיה קסום כמו דילוגים באחו.

ולכבוד החגיגה, גם השיר היומי שלנו מוקדש לפסקול הסדרה. נסו ותיהנו.