"ידידים פלוס" – גדעון מבקר בקולנוע

אחרי חוסר הצלחה בכתיבת ביקורת על "ידידים פלוס", ולאחר ההצלחה חסרת התקדים בתולדות הבלוב לו זכתה הביקורת שלי על "העזרה", פנו אלי גיא ונטלי בבקשה שאצפה בסרט ואכתוב עוד פוסט בו אשתף את קוראי הבלוב בדעתי. אז זאת דעתי – זה חרא של סרט.

עכשיו יש לי שתי אפשרויות: אני יכול לספר לכם עוד סיפור על עצמי, כפי שעשיתי בבלוב הזה לא פעם, או שאני יכול להסביר לכם למה הסרט כל כך חלש. יש שיאמרו שהחיים שלי לא עד כדי כך מעניינים כדי שאוסיף ואכתוב עליהם. להם אני עונה – אתם צודקים, אבל הסרט מעניין עוד פחות.

"לא יכול להיות", אתם אומרים לעצמכם. הו, לזה חיכיתי.

בסרט שני אנשים אטרקטיביים הופכים לידידים הכי טובים, מחליטים לשכב ללא רגשות כדי לא להרוס את הכל והורסים את הכל. אצלי בחיים אני והידידה הכי טובה שהיתה לי מעולם לא עשינו סקס ואז יום אחד היא נדרסה על ידי אוטובוס כחול לבן. לשמחת כולם היא לא מתה, אבל מאז אותו היום יש לה חשש גדול מסמלי מדינת ישראל. זה לא באמת הגיוני, כיוון שהאוטובוס בכלל לא היה בצורת דגל או משהו כזה, סתם כחול לבן, אבל ככה זה עם טראומות, לפעמים הן לא הגיוניות. לדעתי זה 1:0 לטובתי. מצד שני הידידה שלי לא נראתה כמו מילה קוניס. גם לא לפני התאונה. אז בעצם אולי זה 1:1.

הסרט מנסה להיות מאוד רומנטי ומקסים אבל יוצא שבלוני, צפוי והכי רחוק ממרגש שיש. גם לי היתה פעם חברה שאמרה לי שאני הכי רחוק ממרגש שיש, אז צלצלתי אליה לשאול אותה אם הייתי גם שבלוני וצפוי. היא אמרה שצפוי כן, אבל שהיא לא מבינה למה אני מתכוון בשבלוני. אמרתי לה שאולי זאת הסיבה שנפרדנו ושכדאי לה להתחיל לקרוא קצת ספרים של עמוס עוז והיא אמרה לי שהסיבה שנפרדנו היתה שאני אידיוט וטרקה לי את הטלפון. בכל מקרה אני לא שבלוני אז זה 2:1 לטובתי. מצד שני אני אדיוט והסרט לא אז זה כנראה שוב תיקו 2:2

בסרט הדמויות צוחקות על צ'יזיות של שירים והיוצרים חושבים שזו סיבה מספיק טובה להשתמש בחרא של מוסיקה בכמויות כאלה שהאזניים שלי עבדו שעות נוספות על ייצור דונג למטרות סתימה פנימית. אצלי תמיד תשמעו מוסיקה איכותית. גם אסף אבידן וגם הדודאים, שילוב בין אינדי ל"4 אחר הצהריים", כי איכות היא לא מילה גסה. זין היא כן מילה גסה. לפעמים אני לא מבין את הצורך בקיטלוג הזה, אם מישהו חושב שמוסיקה מסויימת היא איכותית ואחר חושב שהיא זין זו זכותם כל עוד הם אנשים בוגרים ואף אחד לא נפגע. למרות שמבחינה תחבירית אני לא חושב שאפשר להגיד על מוסיקה מסויימת שהיא זין. אני לא שיפוטי לגבי זה, זה פשוט לא נשמע טוב. ולגבי המוסיקה בסרט- במקרה הספציפי הזה היא זין.
בקיצור, מצד אחד זה 3:2 לי, כי המוסיקה שלי יותר טובה, אבל זה הופך ל-3:3 כי טימברלייק הצליח להכניס את קוניס למיטה עם המוזזזזיקה הזו ואפילו לשכנע אותה שהתפקיד דורש ערום.

אבל אני חושב שמה שגורם לי לנצח בסופו של דבר, זה שאני ישבתי וצפיתי בכל השיעמומון הזה בעוד שהם לא צפו בכל חיי עד הסוף. וחבל, כי אולי מילה קוניס היתה מתלהבת ממני כמו שהתלהבתי ממנה והיתה מחפשת אותי בכל העולם והיינו מתחתנים ומגדלים 2 ילדים וכלב, וסוף סוף היא היתה מחליפה את שם המשפחה הלא אטרקטיבי שלה והיתה נקראת מילה דרור, והיא היתה פורשת מהקולנוע כדי לגדל את הילדים שלנו ולנהל את משק הבית ואני הייתי הופך להצלחה בינלאומית בהיי-טק או אולי הופך לזמר מפורסם.

אז מה השורה התחתונה? זה חרא סרט אבל לפחות יש שם את מילה קוניס, שזה יותר ממה שאני יכול להגיד על החיים שלי. מסקנה – עזבו את הסרט וקנו פוסטר של קוניס.

הסרט היה כל כך מרתק שבכלל לא שמתי לב שהיא בלי בגדים

********************************************************************************************

הערות לסדר מהנהלת הבלוב הרשמית:

ראשית  וללא קשר לסרט המדובר, הודעה חשובה – זיכרו להצביע ולהשפיע – קוראי הבלוב בוחרים את הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים.

ועכשיו נמשיך.

1) אמה סטון חייבת להפסיק להגיד כן לכל דבר. יש לה מזל שהיא כזו מהממת ב"העזרה", כי כאן היא סתמית להפליא.

2) מילה קוניס מקסימה, אבל עדיין לא חוזרת להיות מדהימה כפי שהיתה בשרה מרשל.

3) אני מתחיל לחשוד שאני והבמאי טוב הלב של הסרט הזה כבר לא נהיה חברים. זה מה שחשבתי על סרטו הקודם "באה בקלות" כשהוא הוצג. עם הזמן פיתחתי אליו חוסר חיבה גדול שרק גדל עם הסרט הנוכחי. זה מרגיז אותי כשמוכרים לי רגשות מזוייפים.

4) צריך להעביר חוק נגד התעללות בז'אנר הקומדיה הרומנטית. יש משהו לא פיירי בכך שהקהל חושב שהדבר הזה שהוא מאוד לא רומנטי ופחות מדי קומי מייצג נאמנה את הז'אנר. בדיון שנערך בהקרנה בה נכחתי לקח לאנשים הרבה זמן למצוא קומדיות רומנטיות באמת מוצלחות, וגם אז מצאנו בעיקר כאלה ששברו את חוקי הז'אנר. הסרט האהוב עליי מאלה שהוזכרו הוא "מוכה אהבה" של פי. טי. אנדרסון שהוא אולי לא קומי במובן הרגיל שמצפים מהז'אנר אבל הוא מאוד מאוד רומנטי. סרט מדהים. וכבונוס קבלו את השיר הכל כך יפה הזה של ג'ון בריון הנפלא מתוך הסרט הנהדר הזה. אם אתם זקוקים לעוד סופרלטיבים כדי לראות את הסרט האדיר, המופלא, יוצא הדופן, המרגש והמסעיר הזה אתם יכולים לפנות אלי בפרטי.

וכיאה לסרט נפלא יש לו גם את אחד הפוסטרים הכי נפלאים

אמרתי כבר שזה סרט נפלא?

סיפורו של ג'סטין טימברלייק, השולף הזריז במערב? – המלצת צפייה על ג'סטיפייד

סלחו על הבדיחה המטומטמת שבכותרת, אבל אלבומו הראשון של מייסד נאפסטר היא הקונוטציה הראשונה שקופצת לי לראש כל פעם שאני נתקלת בשם של הסדרה שאני עומדת להמליץ עליה כעת…

שערו בנפשכם חידוש של ווקר טקסט ריינג'ר!
רק אינטליגנטית.
ועם משחק טוב.
ובלי צ'אק נוריס.
מה נשאר, אתם שואלים? התשובה היא "צדק פרטי", סדרת האקשן החדשה של FX שהתחילה את שידורה בהוט 3 אמש.
"צדק פרטי", או Justified בשפת המקור, היא סדרה שכאילו נולדה בבורדל של תוכניות טלוויזיה ותרבות פופולרית. "מחוץ לחוק" באורגיה עם פאלפ פיקשן, פיליפ מארלו ו"גברים במלכודת"… אלא שבמקום מוטציה מפגרת יצא להם צאצא טלוויזיוני מענג.

תוך שהיא מבוססת על ספריו של אלמור לנארד, הסדרה מביאה את סיפורו של ריילן גיבנס (טימותי אוליפנט מ"דדווד" שנועד, מסתבר, לשחק תפקידי שריפים), יו אס מרשל חתיך עם יד קלה מדי על ההדק, שמתעל להנאתו את וואייט ארפ (קומפלט עם כובע, מגפי בוקרים והליכה מפוסקת). הוא מסתבך בהרג אחד יותר מדי (זה ה"מוצדק" מהכותרת, של איש מאפייה קולומביאנית) ונענש ע"י רשות המרשלים.
הוא והאצבע הזריזה שלו מוגלים ברוב השפלה לשרת במחוז הרלן הדרומי – המכה של הרד-נקים, בירת המונשיין העולמית, ביתה של תספורת המאלט, המקום אליו כל הדודנים באים כדי לנגן בבנג'ו ולהעמיד צאצאים עודפי כרומוזומים ועקומי שיניים.
ואם זה לא מספיק מושך, אז בערך כל תושב שני הוא נאצי חובב גלימות לבנות וכובעים מחודדים. ככה, שיהיה בכיף.
למיותר לציין שזה לגמרי לא במקרה גם מחוז מולדתו, היכן שדרים אשתו לשעבר, אביו הפושע הזקן, אהבת נעוריו וחבר ילדות שאעפס קצת איבד את הדרום.

ריילן דווקא זכר ללבוש חולצה. אולי כי ערב ונהיה קצת קריר.

מנקודת מוצא זו מתחיל שפע של הרפתקאות הכוללות זוג נשים סקסיות, הילביליז עצבניים, מאפייה נקמנית, ואחד שריף כרימטי ופאסיבי-אגרסיבי (אם תקראו ל-תיעול הבעיות שלך עם אבא שלך לכיוון ניקוב פושעים סדרתי – "פאסיביות") שהוא מובלעת של המערב הפרוע, ושלפעמים פשוט שוכח לשים חולצה.

וכן, זה טוב כמו שזה נשמע.

"צדק פרטי" היא לא סדרה מאוד סריאלית: כמובן שיש עלילות שימשכו לאורך כל הסדרה, פיתוח דמויות, חשיפת סודות משפחתיים, חיסולי חשבונות וכדומה, אבל לכל פרק יש את התעלומה שלו את והנבל השבועי שריילן יוצא לחקור ולחורר. יש משהו כל כך נאיבי ומסורתי במבנה הזה, כמו ביקור מודרני, בוגר וחכם יותר בסדרות ילדותינו בסגנון The A-Team (רק שמהפיצוצים של ריילן אף פושע עוד לא סיים להתגלגל על גבו וקם), וזה כיף כיופה.

אוקיי, אז אולי מהתיאור שלי "צדק פרטי" עדיין נשמעת כמו גרסה לא משכנעת במיוחד של "Dukes of Hazard", אבל העיניין הוא שזה פשוט עובד.
סוד קסמה של הסדרה הוא בפשטותה חסרת היומרות. היא משוחקת נפלא, כתובה לעילא ומהנה להפליא, וזה כל מה שהיא באה לעשות, מבלי להעליב לאף אחד את האינטליגנציה ומבלי לקחת את עצמה ברצינות תהומית.
Guilty pleasure, 100% guilt free.

תנו לה כמה פרקים והיא תעשה לכם נעים כמו מציצה מבן דוד חסר שיניים בקרוואן. באחריות.

"צדק פרטי", ימי ראשון ב-22:00 בהוט 3, ובכל זמן ועת בטורנט הקרוב למקום מגוריכם.