הרמוניה פוסט טראומטית – על Blur, להקות מתאחדות ותקווה

אין הרבה הופעות מוזיקה שאתה יוצא מהן חנוק מרגשות, עם צמרמורת בכל הגוף ותחושה מרעידה של קתרזיס.

השבוע לפני בדיוק שנתיים נכחתי באחת כזו.
להופעת האיחוד של Blur בהייד פארק קנינו כרטיסים 8 חודשים מראש (אחרי שאזלו כל הכרטיסים להופעה ב-3/7 בתוך 3 דקות, *פאניקה*, ונפתח מיד מועד שני ליום לפני), התאפקנו יפה עד הקיץ, השתדלנו (ללא הועיל) לא לפתח ציפיות גבוהות מדי, ונסענו במיוחד ללונדון כדי להיות שם כשזה קורה. כדי לוודא שזה קורה.
כך התמזל מזלי, ומזלה של קבוצת החברים שאתי, להיות בין 50,000 המעריצים המשולהבים שנדחפו ודחפו, הזיעו את עצמם לדעת, נתמרחו בזיעת זרים ונמעכו, בגוף ובנפש לצליליה של מכונת זמן בלתי ניתנת לעצירה.

האיחוד הזה הגיע כשאיש, כולל חברי הלהקה עצמם, לא ציפה לו. התפרקותה הלא מוצהרת של בלר, 6 שנים מוקדם יותר, הייתה מכוערת כקלישאת הפופ הכונפית ביותר. ריב של אגואים בין הסולן הכריזמטי לגיטריסט הביישן, כששנים של רגשי נחיתות, קונפליקטים אומנותיים, אלכוהוליזם ומגלומניה הגיעו לנקודת הרתיחה והרגו חברות נפש ארוכת שנים.

דיימון אלברן וגרהם קוקסון בני ה-13 נפגשו בבית הספר היסודי כשדיימון הקניט בפומבי את קוקסון על נעלי ההתעמלות הזולות שלו. קוקסון מיד ידע שני דברים. האחד, שמדובר בשמוק, והשני, שהוא ממש רוצה לעשות איתו מוזיקה.
וכך פרחו להן חברות נפש ושותפות פורייה, עד שעשרים שנה אחרי, זה נגמר.
גרהם גורש בבושת פנים מהלהקה במהלך הקלטת Think Tank, ובלר לאחר שסיימה את האלבום לא שבה לפעילות משותפת.
שש השנים שחלפו לוו בציטוטים מרירים משני הצדדים, בסנוביזם פומבי כלפי פרוייקטי-הסולו זה של זה, ובנסיונות גישור כושלים ביוזמת אלכס ג'יימס, הבאסיסט.
מבחינת המעריצים הכול נראה אבוד, עד שפתאום הגיחה הבשורה על סיבוב ההופעות.

את מסע האיחוד הזה שהסתיים בקרשנדו רגשי בלתי יאמן באותן שתי הופעות בהייד פארק, תיעד הסרט הדוקומנטרי המושקע והמצוין "No distance left to run" וליוו אינספור כתבות מהללות וכותרות ראשיות בעיתוני הממלכה.
זו הייתה הופעה מדהימה, מבוצעת באנרגיה השמורה לחיות במה שהורחקו ממנה זמן רב מדי, עמוסה בכמות כמעט בלתי נתפשת של להיטים, לפרקים מפחידה (ערכו ניסוי: כנסו 50,000 אנגלים בצהריים שמשיים במקום שמוכר בירה בזול ואז תנו להם לחכות להופעה המרכזית 4 שעות. צפו כיצד חלקם הופכים לגוש אלים של בהמיות מתפרצת שגורמת לג'ינגי'ת עצבנית מישראל לצעוק "ערסים, התבלבלתם, זו לא הופעת איחוד של אואזיס!!!" ולישראלית עדינה אחרת לחטוף פלאשבקים אמיתיים מאסון ערד. כמו כן, רצוי לשים לב כיצד חלק מהקופים ממלא את בקבוקי הבירה הריקים בשתן וזורקים אותם לאוויר), ועם להקה אסירת תודה ומרוגשת עד דמעות מהמעמד, מסגירת המעגל ומאהבת הקהל.

מה שהפתיע אותי בכל הדיבור שלאחר מכן ובסיקור התקשורתי שהיה סביב הטור הזה, באינספור המאמרים שהכתירו את ההופעות בהייד פארק כשיא הקריירה של בלר וכאחת ההופעות הטובות בהיסטוריה של הפופ, והטיבו לתאר את התהליכים הרגשיים שעברו על חברי הלהקה, הייתה העובדה שאיש לא ניסה לנסח את התהליך הפסיכולוגי שעבר על המעריצים.
אולי זו דרישה יומרנית ובלתי ריאלית בעליל, אבל היא מתבקשת.

מה לכל העזאזלים היא הסיבה שאנחנו ועוד מאות אלפי אנשים היו כל כך מעורבים רגשית באיחודה של להקת זרים שאת חבריה לא הכרנו ולא נכיר לעולם?
האם זו הידיעה שהלהקה שאהבנו לעולם לא תשוב ליצור שהכאיבה לנו? ובמקרה שלי, האם זו גם המחשבה המבאסת שלעולם לא אזכה לראות את אחת הלהקות האהובות עליי מופיעה (כי לא השכלתי לראות אותה בארץ ב-93')?

אני חושבת (ויסלחו לי חבריי בטוויטר ובפייסבוק שכבר זכו לקרוא אותי בזמן אמת מלהגת בנושא) שזה נוגע במשהו עמוק יותר מסתם ספירת מלאי אומנותית.
יש ברעיון של שני ילדים המתאחדים על מנת ליצור מוזיקה משהו כל כך רומנטי וקסום בעינינו שקשה לנו להיפרד ממנו.
ויש משהו כל כך דיס-הרמוני בריב שהדעת מסרבת להשלים איתו.
אבל, אבל, אבל, איך יכול משהו שנשמע כל כך טוב להיגמר כל כל רע?!
באופן בלתי נמנע הסיפור הזה גם מזכיר לנו מקום וזמן אחר בהיסטוריה של המוזיקה, והאיחוד הזה מחטט בפצע הפתוח בתודעת מרבית מחובבי המוזיקה בכל העולם: התפרקות הביטלס.
הפילוג הידוע לשמצה בין לנון ומקרטני והתפוררותה של הלהקה החשובה בעולם זוהי טראומה קולקטיבית של התרבות המודרנית וזהו חתך שלעולם לא יגליד.
המוח מסרב לקבל את הרעיון שמי, שבהצטרפות מקרים קסומה ובלתי נתפשת בנדירותה, נפגשו והפיקו אינספור מלודיות מושלמות יוכלו לסיים את יחסיהם בצלילים כה צורמים.
הרצח של לנון הבטיח שהפצע ייוותר פעור והפך אותו לעוד יותר נפשע ומייאש. לא רק האיש נרצח, אלא איתו נרצחה גם התקווה להרמוניה.
אנחנו החילונים רוצים להאמין בכוחה המרפא של האומנות, ובמקרה של רצח לנון הדבר נלקח מאיתנו לעד.

וכאן נכנסות ההופעות של בלר לתמונה. איחודם החזיר קצת מהתקווה ואיחה, ולו במעט, גם את הפצע ההוא.
אין ספק שהמקרה כאן שונה לחלוטין, מקומה של בלר בהיסטוריה של המוזיקה אינו מתקרב למעמד של החיפושיות, ודיימון אלברן הוא מוזיקאי מחונן הרבה יותר מקוקסון ולא יוצר שווה ערך מוחלט כמו שלנון ומקרטני היו זה לזה. אבל את ההשפעה המוזיקלית האדירה שהייתה לקוקסון על אלברן אי אפשר לכמת, ובחשיבות האימפקט הרגשי הקולקטיבי שהיה לאיחוד לא מן הראוי לזלזל.

לפעמים המוזיקה מנצחת. לפעמים התקווה לא מתבדה. לפעמים אגואים מתפרקים מנשקם.
לפעמים גם סופים טובים מתגשמים.

באופן ספונטני לחלוטין ובלתי מתואם הפכו Tender ו-The Universal, לאו דווקא משיריהם המצליחים ביותר, להמנונים החד משמעיים של הופעות האיחוד. הקהל המרוגש שר אותם, ובפרט שני משפטים עיקריים מתוכם, ב-loop אינסופי דקות ארוכות אחרי שההופעה הסתיימה, והמשיך לשיר אותם גם כשלבסוף נכנע והתרחק מהפארק אל רחובות העיר ונעלם במעבי הרכבת התחתית.

Come on, come on, come on, get through it, come on, come on, come on, love’s the greatest thing.

שני השירים הללו נבחרו אינסטינקטיבית, אמוציונלית, ללא תכנון מוקדם על ידי מסה אדירה של אנשים, לא רק בגלל שהם משיריהם היפים והמרגשים של בלר, או כי ב-Tender (שכונה בחיבה על ידינו, תוך כדי שנרמסנו למוות, כ-"שיר הטנדר") יש לקוקסון קטע סולו שחוזר על עצמו (אם כי זה בהחלט היווה חלק מהתענוג), אלא בעיקר בגלל המילים שהפכו למסר ולמוטו הבלתי מעורער של האיחוד. משאלת לב מוזיקלית ומנטרה נבואית שהגשימה את עצמה.

שחררו, תתגברו, תאהבו, תאמינו.

אני לא יכולה להסביר במילים את האימפקט הרגשי העצום והקתרטי.
שני ילדים שמאחים חברות נפש משוסעת בעזרת מוזיקה, כדי ליצור מוזיקה שתרפא בחזרה את הקהל שלהם.
זה לא מבטיח יצירה משותפת עתידית של בלר וזה לא מחזיר לנו את הביטלס, אבל בעולם ציני, מפוכח ומייאש שכזה, זוהי מנת אופטימיות נדירה לנפש וקצה קצהו של תיקון קארמתי.
1:0 לאומנות.

ומי יודע, אולי גם נזכה לאיחוד מוריסי-מאר? כל שנותר זה רק לשיר. Yes it really, really, really could happen…

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)

תקציר הפרקים הקודמים: שני בחורים יהודים וצעירים מחליטים להקים צמד. אחד מהם מאוד מוכשר, השני גבוה עם קול מלאכי. ביחד הם זוכים להצלחה אדירה למרות שהם יותר רכים מהמוסיקה שסובבת אותם בסוף שנות ה-60. למה זה קורה? כי הם מעולים. אבל לכל דבר טוב יש סוף.

ולפני שנתחיל – בסוף הפוסט יש קטע נחמד מהגראמי משנת 1975, כך שאם אין לכם כוח לקרוא אתם עדיין מוזמנים לתחתית הפוסט.

Bridge over troubled water -1970

זה רק אני או שהגמד מנסה לסתום לי את הפה?

אלבומם האחרון של סיימון וגרפונקל יצא בינואר 1970. הוא מכר עד היום למעלה מ-25 מליון עותקים ונחשב לאחד הנמכרים ביותר אי פעם, אבל צר לי לאכזב אתכם, הוא טוב פחות משלושת אלבומיהם הקודמים. זה אלבום מאוד לא הומוגני המורכב משירים מעולים לצד שירים חביבים. הוא כולל שירי סולו וגם הסגנון השתנה. למשל שיר הנושא ואחד הלהיטים הגדולים של הצמד, הוא למעשה שיר סולו של גרפונקל. מדובר בבלדת שמאלץ בומבאסטית. מאיפה זה בא? בעיני רחוק מלהיות אחד משיריהם הגדולים. ולמה מגיע לנו את ססיליה ואת הקשקוש הדרום אמריקאי המציק El condor pasa? (שני השירים האלה הם הניצוצות לשינוי שיעבור על סיימון ביחס למקצבים ולמשמעותם בשיר, שינוי שיגיע לשיא באלבום "גרייסלנד". שם זה יעבוד טוב, פה זה לא עובד בכלל. אבל עד אז יש זמן.)

אבל אל תתייחסו אלי יותר מדי ברצינות, בסך הכל זה אלבום די מקסים ואני סתם אנטי. פשוט שלושת השירים האלה והחיבה שאנשים רוחשים להם נורא מעצבנים אותי. מה יש פה חוץ מהם? הרבה הומאז' לעבר. יש ביצוע לייב לBye bye love של האברלי ברודרס שהיוו את ההשפעה הגדולה הראשונית על הצמד. יש את Baby driver החמוד ואת Keep the customer satisfied. ויש גם ארבעה שירים מצויינים.

The boxer הנפלא מזכיר למה הם היו כל כך גדולים. Song for the asking, שהוא סולו של פול, מתחיל להראות את הדרך בה ילך בשנים הבאות.

ויש את So long, Frank Lloyd Wright המרגש, שאין סיכוי שאינו מוקדש לארט גרפונקל, הסטודנט לאדריכלות. פרנק לויד רייט היה אדריכל מאוד מפורסם ואני לא מבין איך אפשר להבין אחרת את השורות:

So long, Frank Lloyd Wright
All of the nights we'd harmonize till dawn.
I never laughed so long
So long
So long.

האין זה שיר פרידה לחבר עם הקול המשלים? ואיזה שיר פרידה יפייפה.

אבל השיר שאני הכי אוהב בדיסק הזה הוא The only living boy in New York. זה מהשירים שאני לא באמת יודע למה דווקא הם, אבל יש בו משהו שמרגש אותי בכל פעם שאני שומע אותו. גם שיר זה הוא סולו של פול. (הקליפ האינטרנטי שמצאתי פה מכיל תמונות של הצמד מימי טום וג'רי והלאה. נחמד מאוד)

ציון: 1/2***

Paul Simon – 1972

קר שם בחוץ, מתי תלמד שהחיים הם לא קיבוץ

שנתיים אחרי האלבום האחרון של סיימון וגרפונקל הוציא פול סיימון אלבום שהוכיח שהצמד הוא נחלת העבר. האלבום הנפלא הזה הוא ההפך מהאלבום הגרנדיוזי האחרון של הצמד. רובו מתבסס על גיטרה, בס, תופים ומעט קלידים בעיבודים בסיסיים מאוד. גם כשכבר יש עיבוד לכלי נשיפה (ב-Armistice Day) אז זה כל כך לואו קי שזה שונה לחלוטין מאותה שמחה מתפרצת שמופיעה בבייבי דרייבר מהאלבום האחרון של הצמד.

השירים עצמם יותר אישיים ולא ניתן להתכחש לעובדה שסיימון בשל להיות לבד. השירה שלו מתגלה כמוצלחת מאוד ויכולתו כמבצע לא נזקקת יותר לתמיכה של חברו. גם בכתיבת המילים חל שינוי. אפילו כשהוא כותב שיר אהבה כואב כמו Everything Put Together Falls Apart, שלכאורה מכיל דמיון לOvers הנפלא מBookends של הצמד, השינוי מורגש. הוא כבר לא כותב לשניים על שניים אלא הוא כותב לעצמו על עצמו.

שני הלהיטים מהאלבום – "Mother and Child Reunion" ו-"Me and Julio Down by the Schoolyard" יכולים לתת את התחושה שמדובר באלבום שמח וקופצני אבל ההפך הוא הנכון. זהו אלבום מאוד מאוד מלנכולי. להיטים אלה היו הסיבה שכשהתחלתי בנעוריי להאזין לפול סיימון בצורה רצינית יותר, אי שם לפני 20 ומשהו שנה, זה היה האלבום האחרון שקניתי. היתה לי תחושה שהוא יהיה המשך ישיר ל"גשר על מים סוערים". כמובן שטעיתי. בניגוד לאלבום ההוא שמרגיש כמו שמיכת טלאים, כאן מדובר באלבום שלא מכיל אף אחד מהשירים הגדולים באמת של פול סיימון, אבל משהו בחיבור בינהם יוצר אלבום מצויין.

זו הסיבה גם שקשה לי לבחור שיר אחד שאני אוהב יותר מהשני. ועדיין הייתי בשמחה שם את Armistice Day המעולה, אך הוא אינו מופיע ביוטיוב.

אז במקומו אבחר את Everything Put Together Falls Apart המלנכולי ואת Duncan שכמו El condor pasa מכיל חליל אנדי דרום אמריקאי שאני לא יכול לסבול, אבל הוא שיר כל כך טוב שהוא יוצא מזה בסדר.

כדאי לשים לב שגם כאן סיימון ממשיך את העניין שלו עם מקצבים. חוץ מדנקן, יש גם את "Mother and Child Reunion שהוקלט בג'מייקה והיה אחד משירי הרגאיי הראשונים שהקליט זמר לבן, וגם המקצב הלטיני של "חוליו ואני" יחזור כמה פעמים בהמשך.

ציון: 1/2****

There Goes Rhymin' Simon – 1973

יופי הוא עניין אובייקטיבי

הצלחתו של האלבום הקודם הן בסינגלים והן במכירות כנראה שימחה את סיימון, ובאלבום הזה הוא הרבה פחות עגמומי, אם לא במילים אז לפחות במוסיקה ובאווירה. האלבום הזה מגוון יותר מקודמו והוא חוזר לבחון בו את אמריקה בצורה ישירה יותר, גם טקסטואלית וגם מוסיקלית. בנוסף לסגנון הסיימוני הרגיל יש בו גם דיקסי (Take Me to the Mardi Gras) וגוספל (Loves Me Like a Rock).

האלבום נפתח עם הלהיט הגדול "Kodachrome" שמתחיל בשורות האהובות עליי כל כך:

When I think back
On all the crap I learned in high school
It's a wonder
I can think at all

אחרי זה מגיע מה שאני מפרש כביקורת על ההעדפה שלנו את הצבעים המלאכותיים של תשלילי הקודאקכרום (כמטאפורה על כל זיוף כלשהו) על פני העולם האמיתי שמסביבנו, שאולי הוא פחות מבריק ונוצץ אבל הוא בכל זאת הדבר האמיתי.

הלהיט הענק השני מהאלבום הוא Loves me like a rock שחותם אותו. באמצע יש מישמש של סגנונות, כך שללא ספק האלבום הזה הוא פחות הומוגני מקודמו.

ושם באמצעו של האלבום יש שני שירים אדירים. האחד, American tune הוא שיר מדהים שללא ספק מתקשר לתקופת השפל שחוותה ארה"ב בשנים הראשונות של שנות ה-70 (ושהולידה גל קולנועי מרתק). הטראומה של מלחמת ויאטנם וטראומת ניקסון הובילה לדכדוך שהעיב על חגיגות ה-200 שנה שהתקרבו (ארה"ב חגגה 200 בשנת 1976). בשיר מוצגת מדינה שאיבדה את דרכה דרך עיניי אזרח שמרגיש שהכל מסביבו מתפרק, אבל התגובה היחידה שזה מעורר בו הוא הצורך לנוח כי מחר הוא עוד יום עבודה.
יש צורך לעשות את הקישור המתבקש?

Many's the time I've been mistaken
And many times confused
Yes, and I've often felt forsaken
And certainly misused
Oh, but I'm alright, I'm alright
I'm just weary to my bones
Still, you don't expect to be
Bright and bon vivant
So far a-way from home, so far away from home

And I don't know a soul who's not been battered
I don't have a friend who feels at ease
I don't know a dream that's not been shattered
or driven to its knees
but it's alright, it's alright
for we lived so well so long
Still, when I think of the
road we're traveling on
I wonder what's gone wrong
I can't help it, I wonder what has gone wrong

And I dreamed I was dying
I dreamed that my soul rose unexpectedly
And looking back down at me
Smiled reassuringly
And I dreamed I was flying
And high up above my eyes could clearly see
The Statue of Liberty
Sailing away to sea
And I dreamed I was flying

We come on the ship they call the Mayflower
We come on the ship that sailed the moon
We come in the a-ge's most uncertain hours
and sing an American tune
Oh, and it's alright, it's alright, it's alright
You can't be forever blessed
Still, tomorrow's going to be another working day
And I'm trying to get some rest
That's all I'm trying to get some rest

והמנגינה של השיר היתה מבוססת על מנגינה של באך מתוך St. Matthew Passion

אבל באופן אישי השיר האהוב עליי הוא Something so right. אני רואה אותו כשיר שנכתב על ידי הבחור מהשיר I am a rock אחרי שהצליח לצאת מהחומה שהקיפה אותו ונכנס למערכת יחסים. זה אחד השירים היפים של סיימון, שבעיניי תמיד נמצא במיטבו כשהוא מתאר מערכות יחסים זוגיות, או אם לחזור לסופרלטיבים שאני כל כך אוהב- אין מישהו שמתאר מערכות יחסים (ובעיקר בעיות במערכות יחסים) כמו פול סיימון.

You've got the cool water
When the fever runs high
You've got the look of love light in your eyes
And I was in crazy motion
'Til you calmed me down
It took a little time
But you calmed me down

When something goes wrong
I'm the first to admit it
I'm the first to admit it
But the last one to know
when something goes right
Well it's likely to lose me
It's apt to confuse me
It's such an unusual sight
I can't get used to something so right
Something so right

They've got a wall in China
It's a thousand miles long
To keep out the foreigners
They made it strong
I've got a wall around me
You can't even see
It took a little time
To get to me

Chorus

Some people never say the words
I love you
It's not their style
to be so bold
Some people never say those words
I love you
But like a child they're longing to be told

ציון: ****

זהו להיום. בפעם הבאה שלושת האלבומים האהובים עליי ביותר של סיימון.
ולסיום – קטע בו פול סיימון וג'ון לנון מגישים פרס בטקס הגראמי ומישהו מפתיע עולה בסיום. אם אין לכם כח לראות את הכל עברו לדקה 3:20.

היכנסו כדי לקרוא חלקים נוספים בסקירה-

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי

30 שנה לרצח ג'ון לנון חלק ג' – ביקורת אלבומים 1974-1984

החלק השלישי החותם את טרילוגיית ג'ון לנון, ובו אמשיך את סקירת אלבומי הסולו שלו… (ובסופה סיכום אישי נוגה)

5) Walls and Bridges – 1974

עד לאחרונה האלבום המועדף עליי של לנון (אחרי Plastic, כמובן). באלבום הזה לנון חוזר להיות לנון. כלומר הוא תמיד לנון אבל מבחינתי הדמות שבניתי ב-Plastic Ono Band חוזרת לבקר ומראה את השינוי. אם באלבום ההוא התקווה היתה שהזוג יוכל להתמודד עם העולם, כאן כבר אין זוג, וכשיוקו איננה הוא מבין שכל מה שמעביר לך את הלילה הוא בסדר. לא טוב, רק בסדר. אבל במצבו זה לא מעט. ושוב חוזרים  הפחד והבדידות.
"Nobody Loves You (When You're Down and Out" נקרא השיר האחרון (כמעט) באלבום.

השוני מאלבום הבכורה נמצא בהגשה. בניגוד לאווירת הגיטרה, פסנתר, בס, תופים אנו מקבלים כלי נשיפה וכלי מיתר שמדגישים בדרמטיות כל שיר שהם נמצאים בו. אבל זה עובד. זה עובד כי הבסיסיות של אלבום הבכורה נבעה מהיותו, בבסיסו, תיאור של ג'ון ויוקו כחומר הגולמי הראשוני שמתוכו ינבטו החיים החדשים ואילו כאן לנון שרוי בדיכאון, בדרמה, והעומס הרגשי מכביד על הסאונד ועל השירים.

הלהיטים: Whatever Gets You through the Night עם אלטון ג'ון.

והנה אנקדוטה רלוונטית:
זהו שיר הסולו היחיד של לנון שהגיע למקום הראשון במצעד בימי חייו. במהלך ההקלטות אלטון ג'ון אמר ללנון שהשיר יגיע למקום הראשון במצעד.
לנון, שעוד באירופה היה סקפטי, גיחך. ההתערבות היתה על הופעת אורח של לנון אצל אלטון וכך היה. לנון התארח בהופעת חג מיוחדת של אלטון במדיסון סקוור גארדן בו הם ביצעו את שיר זה, את Lucy in the sky with diamonds ואת I saw her standing there. אתם יכולים לשמוע את הביצוע החי בלינק, במיוחד שימו לב לדרך בה מציג ג'ון את השיר.

השיר הכי טוב: Whatever Gets You through the Night

ציון: 1/2***

6) Rock n' Roll – 1975

Come Together מהאלבום Abbey Road, האלבום האחרון שהביטלס הקליטו, הביא לתביעה נגד לנון על גניבה מוסיקלית. השיר הזכיר מדי את You Can't Catch Me של צ'אק ברי. המשפט שהוכרע בסוף 1973 הביא לכך שלנון הסכים להקליט 3 שירים מהקטלוג של המו"ל שלו היו זכויות השיר. מצב זה, בתוספת למצבו הנפשי ולגל הנוסטלגיה ששטף את ארה"ב בתקופה העגומה ההיא הוליד את האלבום הזה שכולו גרסאות כיסוי לשירים שליוו את נעוריו בשנות ה-50' ותחילת ה-60'.

הקלטות האלבום שהיה אמור להיות מופק על ידי פיל ספקטור נקלעו לקשיים רבים עקב מצבם המעורער של לנון וספקטור (שלאחרונה הואשם ברצח בת זוגו).
הסיפור עצמו מעניין יותר מהתוצאה. אין לי מה לומר על האלבום חסר הכיוון וההשראה הזה מלבד שעטיפתו נפלאה.

הלהיטים: Stand by me

השיר הטוב באלבום: לא נמצא באלבום אלא באנתולוגיה של לנון. ביצוע עצוב וקורע לב ל-Be my baby. זהו שיר שפיל ספקטור היה בין כותביו והוא נכתב במקור לרונטס.

ציון: **

7) Double Fantasy – 1980

לאחר סיום הקלטת האלבום הקודם חזר לנון לזרועותיה של יוקו, נולד להם בנם, שון, וג'ון נכנס לתקופה בת 5 שנים בהם התמסר לניהול משק הבית וגידולו של שון. אך גם כעקר בית כתב ג'ון שירים רבים והקליט דמואים.
בשנת 80' החליטו ג'ון ויוקו להקליט אלבום משותף. הם נכנסו לאולפן עם כמות אדירה של שירים ושלושה שבועות לפני הרצח הוציאו אלבום משותף שהכיל 7 שירים של לנון ו-7 שירים של אונו.

הציפיות לחזרתו של לנון היו אדירות. בכל זאת, מדובר היה באחד מנסיכי הרוק ששמר על שתיקה ארוכה, בוודאי יחסית למקרטני שהקפיד להוציא אלבום כל שנה.

אבל לא זה האלבום לו חיכו הביקורות והקהל. הם רצו את לנון וקיבלו את אונו לנון. הסינגל הראשון שיצא בסוף אוקטובר, Just like starting over לא עשה עבודה מוצלחת במצעדים ועורר אכזבה בקרב מי שחיכו לחזרתו של לנון הרוקר. גם האלבום עצמו לא התחיל את דרכו במכירה מסחררת. כל זה לא הפריע לג'ון ויוקו שכבר עבדו על שירים לאלבום נוסף.

ה-8 בדצמבר שינה הכל. לאחר הרצח הגיע הסינגל למקום הראשון במצעדים וכך גם האלבום. גם הסינגל הבא – Woman, כבש את המצעדים.

אני מודה שכמו Some Time in New York City, גם האלבום הזה הונח בנעוריי בצד לאחר שתי שמיעות. אונו היתה מוקצה מאחר והיא פירקה את החיפושיות ואת השירים של לנון יכולתי לשמוע באוסף בן 4 דיסקים שיצא בשנת 90' וכלל רק את שיריו של לנון מהאלבום הזה.

השנים שעברו שינו את יחסי ליוקו. הביטלס התפרקו ממגוון סיבות. האהבה של ג'ון ליוקו היא רק אחת מהן. אלה הם החיים – כאשר אתה אוהב מישהו חייך משתנים גם אם הסביבה שלך לא מקבלת את השינוי באהבה.
עדיין נשארה השאלה למה אני צריך לשמוע אותה שרה?

במפגש המחודש עם האלבום גיליתי אלבום מצוין, בו השירים של יוקו נועזים יותר מהשירים של ג'ון ובהחלט לא נחותים מהם. המבנה של שיר שלו/שיר שלה ששומר על עצמו לאורך רוב האלבום מעניק לשירים עוצמה מפתיעה. השירים של לנון שהכרתי כל כך טוב נשמעו לי פתאום אחרת, בתוך המבנה של האלבום, ואפילו שירים שאני פחות ממחבב כמו Woman ו-Beautiful Boy נשמעים טוב יותר. האלבום בכללותו מתאר מערכת יחסים מורכבת בן גבר ואישה שכוללת אהבה, תקווה, השלמה, פחד, כעס, ובקיצור כל מה שאפשר לבקש ממערכת יחסים נורמלית.

בנוסף יצאה עכשיו גרסה נוספת לאלבום – Double Fantasy stripped down שמכילה את כל שירי האלבום לאחר שהורידו את קולות הליווי והמעטפת והשאירו את העיבוד הבסיסי יותר.
רוב המבקרים מאוד התלהבו ויש שירים שנשמעים טוב יותר, אבל כאלבום מלא הוא בסופו של דבר טוב פחות ואני מרגיש כלפיו את אותה תחושה שחשתי כלפי Let it be naked- "נחמד, אבל המקור עדיף בהרבה".

הלהיטים: Women, Just like starting over

השיר הטוב: פה יש לי בעיה עם בחירה. I'm losing you הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר של לנון (ובכלל) והוא ללא ספק השיר הטוב של האלבום.

אז מה הבעיה? שאם God מהאלבום הראשון הציג לנו את לנון באותה נקודה בזמן בצורה מבריקה, כאן יש לנו את Watching the wheels שעונה על השאלה הבסיסית שכולם שאלו- איפה היית? וזה שיר נפלא.

I'm losing you היה אתמול שיר השבוע של סופרבלוב ואתם מוזמנים להאזין לו להנאתכם, והנה Watching the wheels

8 ) Milk and Honey – 1984

ג'ון נרצח כשחזר מעיצומן של הקלטות לתקליט זה, שאמור היה להיות ההמשך ל-Double Fantasy.
בשנת 83' הרגישה יוקו שהיא מוכנה לחזור אל ההקלטות.

Milk and Honey גם הוא אלבום משותף לג'ון ויוקו ובנוי בצורה דומה- שיר שלו/שיר שלה. הפעם החומר של יוקו מוצלח פחות בעוד שללנון יש כמה שירים מצוינים, ובסך הכל האלבום טוב אבל לא מגיע לאחידות והמצוינות של קודמו. מה שהאלבום הזה עושה בעיקר הוא לחדד את ההרגשה שלנון נרצח כשהיה בתקופה מצויינת מבחינה יצירתית. אם מקשיבים ל-14 השירים שלו משני אלבומיו האחרונים שהוקלטו במהלך שנת 80' מגלים כמות גדולה של שירים מצוינים, ולא נותר אל לחוש צער אגואיסטי על כל השירים הנפלאים שלא זכינו לשמוע.

שלא לדבר על איחוד הביטלס.

הלהיטים: Nobody Told Me

השיר הטוב באלבום: Nobody Told Me

Nobody told me there'd be days like these

Strange days indeed

ציון: ***

זהו. ג'ון נרצח.

מי שמכיר אותי יודע שהביטלס היא אובססיה, ובעוד שכל אחד מחברי הלהקה מקבל יחס אחר, כולם אהובים עליי מאוד.
עם ג'ון היתה לי בעייה במשך הרבה שנים. הוא לא אשם בה. הפיכתו לאל והנסיונות לנגח את פול (שאם עוד לא הובן, הוא בן המשפחה האהוב עליי ביותר) הרגיזו אותי מאוד.
לא הבנתי איך כולם מדברים על הרוקר הקשוח שובר המוסכמות אבל שומעים את Imagine, Jealous Guy, Woman ו-Beautiful boy כשמנגד הם מציגים את מקרטני כמלך הקיטש.
נראה לי שגם לנון היה מתרגז.
ההוצאות המחודשות הפגישו אותי שוב עם אלבומים שנעלמו מחיי, ולאט לאט הדמות של לנון שאני אוהב שבה אליהם.
וכן, לנון היה מורד, עשה מה שהתחשק לו ובכללם דברים שאף אחד אחר לא עשה.
אני לא מכיר עוד אמן מיינסטרים אהוד כל כך, כפי שהיה ג'ון בסוף ימי הביטלס, שהיה מעז להוציא שיר קשה כמו Cold Turkey – שיר שמתאר את הגמילה שלו מסמים וכולל צעקות מחרידות.

לנון היה מורד אבל גם רומנטיקן וזה מה שהופך את יצירתו למעניינת כל כך.
המתח הזה מצליח ליצור עניין במכלול יצירתו, גם אם התחושה היא שהוא לא מיצה את היכולת המלאה שטמונה בו.
האזנה כרונולוגית לאלבומיו מספרת סיפור על אדם בעל בעיות רבות שלמעשה כל מה שרצה הוא להיות נאהב, למצוא את מקומו ולהיות בעל משמעות בעולם הזה.

גדולתו, למשל, של Double Fantasy היא בכך שהוא אינו מנסה לייצר תמונה מושלמת אבל כן מייצר אדם שלם.
נכון, יש חיכוחים ובעיות, אבל גם יש אהבה ומשפחה ובעיקר יש השלמה ותקווה שהזמנים הרעים נגמרו.

חבל רק שזה לא כל כך הסתדר לו בסוף.

30 שנה לרצח לנון חלק ב' – ביקורת אלבומים 1970-1973

חלק שני בטרילוגיה על ולכבוד ג'ון לנון, בציון 30 שנים להירצחו.

לפני חודשיים חגגו ברחבי העולם את יום הולדתו ה-70 של ג'ון לנון. לרגל הארוע יצאו רוב אלבומיו המקוריים בהוצאה מחודשת, שעברה (ברובה) תחת ידיהם הנאמנות של אותו הצוות שהיה אחראי על ההוצאות המחודשות של הביטלס (שיצאו בשנה שעברה). התוצאה, גם אם היא פחות מרעישה מההוצאות המחודשות של הביטלס, מציגה את רפרטואר האלבומים שלו בצורה הטובה ביותר שניתן היה למצוא עד כה והיא, בעיקר, מאוד נאמנה למיקסים המקוריים.

ההוצאות המחודשות, חגיגות יום ההולדת ומסיבות הרצח הן הזדמנות מצויינת לעשות סקירה קצרה של אלבומיו.
אתייחס כאן רק לאלבומים שיצאו בהוצאה המחודשת. לא נכללים בהוצאות החדשות האלבומים ה"אמנותיים/אוונגרדיים" שלנון ויוקו הוציאו בתקופת החיפושיות. לא נכלל (בצורה די מוזרה יש לציין) אלבומו הראשון שתיעד את ההופעה שלו עם חברים (בינהם קלפטון) בטורונטו ב1969, תקופה בה עדיין היה חבר בביטלס והאלבומים שיצאו אחרי מותו (למעט Milk and Honey).

1) Plastic Ono Band – 1970

אין כמעט אדם שלא מסכים על כך שזהו אלבומו הטוב ביותר של לנון לאחר פירוק החיפושיות,
אז מי אני שאגיד אחרת?

האלבום הזה הוא למעשה המשכו של טיפול שעברו בני הזוג לנון שעימת אותם עם החרדות של ילדותם. האלבום המאוד אישי הזה מתחיל בזעקתו של לנון לאמו שעזבה אותו ונגמר בשיר קצרצר ששמו My Mommy's Dead (היא נטשה אותו בילדותו וחזרה לחייו כשהיה נער. חזרה זו היתה קצרה מאוד והיא נהרגה בתאונת דרכים זמן קצר אחרי חידוש היחסים). באמצע הוא מדבר על תחושת הבדידות והדחייה שהוא ויוקו חווים כזוג, על התבניות שכובלות את מעמד הפועלים, משלב שירי אהבה יפייפים ליוקו וחיזוקים לעצמו ועל הדרך מספק לאביב גפן הצעיר קריירה.

העיבודים הפשוטים תורמים מאוד לתחושה הביוגרפית של האלבום. כך גם הרכב הנגנים – מלבד לנון משתתפים רינגו סטאר על תופים וקלאוס וורמן (חבר מתקופת ברלין של הביטלס שגם עיצב את עטיפות ריבולבר והאנטולוגיות של הביטלס וגם ניגן באלבומם שונים של לנון, סטאר והריסון בשנים הבאות). בשיר God מצטרף בילי פרסטון, שניגן עם הביטלס ב-let it  be  ומנגן בפסנתר. את האלבום הפיק פיל ספקטור המפורסם.

גדולתו של האלבום, מלבד העובדה שהוא מכיל שירים מצוינים, היא שהמאזין, דרך השירים, מצליח לבנות דמות בשם ג'ון לנון. זוהי דמות מלאה, עגולה, שפעולותיה מעוגנות בהסברים פסיכולוגיים. זה ג'ון שמרגיש צורך לצעוק: החלום נגמר!אין ביטלס, אין שנות השישים. התקווה ההמונית לשלום ואהבה נגמרה. המשפחה המורחבת הכוללת הורים, משפחה וחברים קרובים אינה קיימת עוד. בחוץ יש ניכור ופחד. האהבה והתקווה קיימות אבל הן עברו לתוך המערכת הזוגית ומשם יצא השינוי. ממיטת האהבה של ג'ון ויוקו.

הלהיטים: אין.

השיר הטוב באלבום: God. בשיר זה מסכם לנון היכן הוא נמצא ולאן הוא הולך.

אחח, כבר לא עושים שירים כאלה.

ציון: *****

2) Imagine – 1971

האלבום הזה כבר נשמע אחרת. לנון הוא אמן אישי וכל אלבומיו כאלה אבל התחושה היא שלאחר Plastic Ono Band הוא איבד מעט את דרכו. זה מצחיק אולי לציין זאת בהקשר של Imagine שהוא אולי האלבום הכי אהוב של לנון, אבל כבר כאן ניתן להרגיש שמשהו לא לגמרי עובד.

שלא תטעו, מדובר באלבום נפלא שכולל כמה מהשירים היפים ביותר של לנון. לנון עדיין מתגלה כרוקר מצויין בשירים כמו Gimme some truth ו- It's so hard (אחיו הבכור של "כדי לחיות" של שלום חנוך), אבל הטון הכללי נוטה יותר לרכות מסויימת. לנון, שרצה לצעוק, מגלה באלבום הזה שהקהל הרחב אוהב אותו יותר במחוזות הרכים יותר. לראייה- שני להיטיו הגדולים מהאלבום (ובכלל) Imagine ו- Jealous Guy.
ניתן לומר הרבה דברים על שני שירים אלה, אבל רוק קשוח וציניות בועטת לא נמצאים שם.

הלהיטים: Imagine, Jealous Guy

השיר הטוב באלבום: How?

ציון: ****

3)  Some Time in New York City – 1972

אלבום שהוגדר על ידי רבים כ"האלבום הגרוע ביותר שהוציא אמן מהשורה הראשונה".
אני מוכרח לציין שבעוד שאני מבין את ההגדרה, דעותיי לגבי האלבום חצויות.

זהו אלבום כפול. הדיסק הראשון מכיל שירים חדשים שנכתבו על ידי ג'ון ויוקו, וזה המקום לציין שזהו אלבום משותף לשניהם – בקרדיט ובביצוע.

זהו ללא ספק אסופת השירים החלשה ביותר של לנון. בתקופה זו לנון היה פעיל מאוד פוליטית וחלק מהשירים מדברים בצורה ישירה על מאורעות ואנשים שסבלו מחוסר ההגינות של מערכת המשפט של ארה"ב. זוהי גם התקופה המפורסמת שבה הרשויות החלו לראות בג'ון כאישיות מסוכנת וניסו למנוע ממנו קבלת גרין קארד. (סרט תעודי מומלץ מאוד בנושא – The US vs. John Lennon). שיריו באלבום זה מתעסקים יותר בהטפה ובהצגת תמונת מצב עגומה, ומעטים מהם באמת מספקים איזשהו ערך מוסף – טקסטואלי או מוסיקלי.

הדיסק השני מכיל קטעים משתי הופעות. הראשונה מ-69' ומנגנים בה בין היתר ג'ורג' הריסון, קית' מון (המתופף של the who), אריק קלפטון ועוד. היא כוללת ביצוע ל-Cold turkey המופתי ולקטע היבבות של יוקו Don't worry Kyoko. החלק השני מכיל קטעים מג'ם משותף עם פרנק זאפה ולהקתו.

רב קטעי ההופעות הללו ניתנים לתיאור בצורה הטובה ביותר כתמוהים.
אם החלק הראשון היה חלש אך לפחות כלל שירים, החלק הזה נחשב לחסר הגיון. הוא השאיר את המבקרים פעורי פה, ובאמת, כשיצא האלבום בשנת 2005 על דיסק, הורידו ממנו קטעים אחדים מהג'אם.

ועם זאת, מצאתי את ההאזנה המחודשת לאלבום כחוויה מעניינת מאוד. משהו בו תפס אותי ופתאום חוויתי אותו אחרת. מדיסק שלא שמעתי יותר מפעמיים בנעוריי הוא הפך לדיסק השני הכי נשמע אצלי מבין ההוצאות החדשות (בעיקר הדיסק השני). יש שם משהו כל כך לא מתפשר, כל כך לא מתנחמד. ויש שם גם חווייה מוסיקלית.
יש שם בדיוק את מה שאנשים רוצים שג'ון לנון יסמל אבל לא באמת רוצים לשמוע,
כי כולם מדברים על לנון שובר המוסכמות אבל מעדיפים לשמוע את Woman או Jealous Guy.

הלהיטים: Women is the nigger of the world

השיר הטוב באלבום: Cold Turkey בהופעה.

ציון: ***, אבל עד לאחרונה היה *

4) Mind Games – 1973

אין לי הרבה מה לומר על האלבום הזה. אלבום זה הוא הראשון בסדרת אלבומים שיצאו בתקופת סוף השבוע האבוד של לנון, תקופה בת שנה וחצי בה הוא ויוקו נפרדו.
מה שעצוב באלבום הזה הוא שיש כאן שירים מאוד יפים אבל הביצועים שלהם מחורבנים (אם תסלחו לי).
הייתי אומר שאני לא יודע איפה הראש שלו היה, אבל הדיווחים מדברים על כל כך הרבה סמים ואלכוהול שאני חושב שזה מספק תשובה די טובה. וכך ישב לו האלבום העצוב הזה על המדף שלי עד שיצאה האנתולוגיה של לנון ב-98' ונתגלו בה כמה ביצועים יפיפיים לשירים מהאלבום.

הלהיטים: Mind Games

השיר הכי יפה באלבום: (One Day (At a Time אבל בביצוע הנפלא מהאנטולוגיה.

ציון: 1/2 **

זהו להיום, המשך יבוא…

30 לרצח ג'ון לנון חלק א' – שירי הזכרון של פול וג'ורג'

לכבוד יום השנה ה-30 להירצחו של ג'ון לנון, החל מחר, ה-8/12/2010, אפרסם בשלושה הימים הקרובים פוסט חגיגי בשלושה חלקים. זה חלק א'.

ג'ון לנון כבר מזמן הפך ליותר מסתם יוצר.
חגיגות ה-70 להולדתו שנחגגו באינספור ימי שידורים מיוחדים ובהופעות רבות, גם במדינתנו הקטנה, מוכיחות זאת.
יחד עם העלאת מעמדו לדרגת אל הורדו חבריו ללהקה המשפיעה ביותר בהיסטוריה של המוסיקה לדרגת נערי מקהלה. על חוסר הצדק שבנושא אדבר בפוסט אחר,
כאן ארצה להציג בפניכם את הדרך הפומבית בה הגיבו פול וג'ורג' לרצח – שירי זכרון.

גם ג'ורג' וגם פול העדיפו להעביר את יום הרצח באולפן ההקלטות. את ג'ורג' אף אחד לא ביקר על כך, אבל זה גם פחות עניין את הציבור. את כולם עניין מה עושה פול, ופול, שבעיני הוא גדול היוצרים של עידן המוסיקה הפופולרית, נתפס לא מוכן. צוותי טלוויזיה שחיכו לו מחוץ לאולפן תפסו אותו במצב גרוע מאוד והדרך בא הצליח להתבטא היתה מקור לביקורת רבה.

פול מקרטני על רצח לנון : It's a drag. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהעיתונים חגגו.

הביקורת הרבה שהופנתה אליו היתה התחלתה של דרך ארוכה ומפותלת (סליחה על משחק המילים) אותה יעבור פול בשנים הבאות.
אם בשנות ה-70' סבבה ההתעסקות התקשורתית בביטלס סביב היחסים המעורערים של שני החברים בתוספת התקווה לאיחוד, בשנות ה-80' היא תעסוק בגדולתו של ג'ון, הרוקר הציני בעל היכולות האינטלקטואליות, שלא פחד לומר את דעתו הקולנית לגבי חוסר הצדק העולמי, והיותו מקימה של הלהקה הגדולה בהיסטוריה.
לעומתו, פול יתואר כרומנטיקן חסר תקנה, שהצטרף לביטלס כדי לכתוב שירי אהבה סכרינים ומעולם לא אמר כלום על כלום.
בשנים הבאות מקרטני נאלץ להלחם על מקומו בהיסטוריה. בסופו של דבר זה הצליח בצורה חלקית, והיום יותר אנשים מכירים בחשיבותו, למרות שבתפישה הכללית עדיין מקרטני הוא כינור שני ללנון.

באלבומו הראשון של מקרטני לאחר הרצח Tug of war (אלבום נפלא, שיצא ב-1982) מופיע השיר Here Today שנכתב על לנון. את השיר (כמו את האלבום כולו) הפיק ג'ורג' מרטין, המפיק של החיפושיות.

בעיניי, השיר הוא אחד היפים של מקרטני.

And If I Say I Really Knew You Well
What Would Your Answer Be.
If You Were Here Today.

Ooh- Ooh- Ooh- Here To – Day.

Well Knowing You,
You'd Probably Laugh And Say That We Were Worlds Apart.
If You Were Here Today.
Ooh- Ooh- Ooh- Here To – Day.

But As For Me,
I Still Remember How It Was Before.
And I Am Holding Back The Tears No More.
Ooh- Ooh- Ooh- I Love You, Ooh-

What About The Time We Met,
Well I Suppose That You Could Say That We Were Playing Hard To Get.
Didn't Understand A Thing.
But We Could Always Sing.

What About The Night We Cried,
Because There Wasn't Any Reason Left To Keep It All Inside.
Never Understood A Word.
But You Were Always There With A Smile.

And If I Say I Really Loved You
And Was Glad You Came Along.

If You Were Here Today.
Ooh- Ooh- Ooh- For You Were In My Song.
Ooh- Ooh- Ooh- Here To – Day.

עוד קודם לכן, כחצי שנה לאחר הרצח, יצא שירו של ג'ורג' האריסון All those years ago. השיר נכתב במקור עבור רינגו וכלל מילים אחרות.
הוא הוקלט בנובמבר 1980 עם רינגו בתופים, הריסון בגיטרה ונגנים נוספים. גם רינגו וגם הריסון לא היו מרוצים מהתוצאה.
לאחר הירצחו של לנון כתב הריסון מילים חדשות לזכרו והקליט את השירה מחדש בעצמו.
פול ולינדה מקרטני, יחד עם חברם ללהקת Wings, דני ליין, הקליטו קולות רקע, וכך הפך השיר לשיתוף פעולה של שלושת חברי הביטלס החיים במחווה מאוחדת לחברם המת.

Hear them shouting all about love
While they treated you like a dog
When you were the one who had made it
so clear
All those years ago.

Hear them talking all about how to give
They don't act with much honesty
But you point the way to the truth when you say
All you need is love.

Living with good and bad
I always looked up to you
Now we're left cold and sad
By someone the devil's best friend
Someone who offended all.

We're living in a bad dream
They've forgotten all about mankind
And you were the one they backed up to
the wall
All those years ago
You were the one who Imagined it all
All those years ago.

Deep in the darkest night
I send out a prayer to you
Now in the world of light
Where the spirit free of the lies
And all else that we despised.

They've forgotten all about God
He's the only reason we exist
Yet you were the one that they said was
so weird
All those years ago
You said it all though not many had ears
All those years ago
You had control of our smiles and our tears
All those years ago

באופן אישי אני מעדיף את שירו של מקרטני. ואתם?

 

ובונוס לסיום – רק לאנשים נטולי ציניות שאוהבים את מקרטני.
במהלך החיפוש של השירים לפוסט זה נתקלתי בהקלטה הזו של מקרטני מבצע מול קהל את השיר Here today כשתוך כדי הופעה ההתרגשות מתחילה לחנוק את גרונו. אין לי מושג מהו הארוע אבל השיר שתמיד מרגש אותי הצליח לרגש אפילו יותר. נראה אתכם צופים בו מבלי להעלות לחלוחית בעיניכם.