שיר אהבה קולנועי – רשמים מצפייה ב"סופר 8"

כל מי שקורא את הבלוב הזה יודע כבר שהסרטים ששפילברג ביים והפיק במהלך השנים 75'-86' הם החומר ממנו עשויה הילדות שלי. מי שטרח לקרוא את ה"פגישה" שהתקיימה ביני לבינו לפני כמה שבועות גם הבין שלאחר תקופה קשה "השלמנו" וחזרנו להיות חברים.

חברי היקר, פבלו אוטין, ציין שזה בדיוק ההבדל בין לאהוב סרטים ללאהוב קולנוע. זה לא שאני אוהב את הסרטים שקשורים בשפילברג בתקופה ההיא. אני אוהב את הסרטים, את שפילברג ואת כל המיתולוגיה שאני יצרתי סביבו בתקופה ההיא. עכשיו, אחרי צפייה ב"סופר 8" אני יודע שגם  ג'יי ג'יי אברמס אוהב אותו לא פחות ממני.

"אתה חמוד", "לא, אתה חמוד"

לכתוב על "סופר 8" לקהל הרחב שלא בהכרח חולק איתי אובססיה שפילברגית זו, ויותר מכך (ועד כמה שקשה לי להאמין שזה אפשרי) לא בהכרח מכיר את הסרטים ההם, היא משימה קשה עבורי. אין לי דרך לשפוט את הסרט בעיניים אחרות מהעיניים שלי.
מה ראו עיניי המעריץ? הם ראו את אחד משירי האהבה הגדולים ביותר שראיתי בקולנוע. אברמס לא מחקה את שפילברג, הוא אוהב אותו, הוא אוהב את הקולנוע שלו והוא יוצר סרט שבחלקים רבים מזכיר את הסרטים הגדולים ההם.

אני לא באמת יכול לכתוב ביקורת על הסרט מבלי למסור פרטי העלילה שאני לא בטוח אם הם מוגדרים ספויילרים קריטיים, אבל אני מודה שאני אישית הייתי מעדיף לא לדעת אותם… אז לשיקולכם.

בקצרה – "סופר 8" מספר את סיפורם של חבורת ילדים בסוף שנות ה-70' שמצלמת סרט זומבים במצלמת סופר 8. רכבת שיורדת מהפסים באופן מפתיע בזמן הצילומים שלהם משנה את מהלך חייהם וחיי העיירה כשמאותה רכבת משתחרר חייזר ששנים של שבי הפכו אותו לשונא אדם, אבל שלמעשה בסך הכל רוצה לחזור הביתה.

בתוך הסיפור הלא מתוחכם מדי משולבים אלמנטים ויזואליים ורעיוניים ממורשתו של שפילברג, כשהסרטים המצוטטים ביותר הם סרטים מהעשור ההוא -מ"מפגשים מהסוג השלישי" דרך "איטי" ועד "הגוניס". כמובן שיש ציטוטים ויזואליים רבים, שוטים דומים (העיר ממבט מלמעלה כמו באי.טי. החללית בסוף, רכיבות האפניים שמצטלמות כל כך יפה ועוד ועוד ועוד), ויש גם רעיונות סיפוריים דומים רבים. אבל כל הציטוטים והשימושים הללו לא יוצרים הומאז' חלול, וזה מבחינתי ההישג המרכזי של הסרט. במקום בו היתה יכולה להיווצר חקיינות, נוצר סרט שבאופן נדיר וכמעט בלתי אפשרי מצליח לפעול (ברובו) במישור של הסרטים ההם. הוא עושה זאת על ידי שילוב מנצח של אלמנטים השאולים מהסרטים ההם בצירוף אותה תמימות נפלאה ונטולת ציניות ששלטה אז וכל כך חסרה היום.

אחת הסצינות היפות והמרגשות שראיתי בקולנוע בתקופה האחרונה

הלוק, הסיפור, השוטים, המראה – הכל תורם לזה, אבל יותר מכל תורמים לתחושה הזאת הילדים השחקנים. הם ללא ספק מהילדים הנפלאים שראיתי בשנים האחרונות בקולנוע. תמיד חשבתי שאין מישהו שמשתווה לשפילברג בבימוי ילדים – הוא תמיד הצליח להוציא מהם דברים מופלאים. באופן מפתיע, הקסם הזה קורה גם כאן. הם פשוט נפלאים, כל אחד ואחד מהם. לא רק שהם מחזיקים על כתיפהם את המשקל הדרמטי של הסרט, אלא שהם מתמודדים בצורה מופלאה עם המכשולים שאברמס שם לפניהם.

ואברמס הוא המכשול המרכזי של עצמו כאן. הרגעים בהם הסרט שלו הוא שפילברגיזם מושלם הביאו דמעות לעיניי. הרגעים בהם הוא אברמס הביאו גם כן דמעות לעיניי אבל לא מהסיבות הנכונות. למרות שתמיד היו מבקרים שטענו כנגד שפילברג שהסרטים שלו הם שיר הלל לפעלולים על חשבון הדמויות והסיפור, היו אלה טענות שיכלו להעלות רק אנשים שבאופן מכוון ניסו שלא באמת לראות את הסרטים המדוברים כמות שהם. אצל שפילברג הדמויות תמיד היו חשובות הרבה יותר מהאפקטים. בחלק הזה אברמס כושל. בשיאה של סצינה מהיפות של הסרט ומהיפות שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות, סצינה מופלאה שכל כולה תמימות, רגישות ויופי אדיר מגיעה תאונת הרכבת. והיא מגיעה כמו שהכל מגיע היום – בעוצמה פי 10 מהדרוש, העוצמה הזו כמעט ומצליחה להחליש את הסצינה שקדמה לה, למרות שבסופו של דבר התאונה חשובה הרבה פחות ממה שהתרחש לפניה. שפילברג לעולם לא היה נותן לסצינה הזו לנסות להאפיל על הסצינה הקודמת. אז אני מודה שזו רעה חולה כללית בבלוקבסטרים של היום שאני מתקשה להתמודד איתה. אני מהאסכולה שגורסת כי פחות הוא יותר. אברמס לצערי נופל פה בפח.
למזלו הוא יצר סצינה כל כך מופלאה שהיא רק מוכיחה איך רעש ובלאגן תמיד יפסידו ליופי ורגש.

בעיה דומה מתרחשת עם עיצוב החייזר. במקום בובה חביבה כמו איטי שהיתה משרתת בצורה נפלאה את המטרה, אנחנו מקבלים מפלצת CGI כעורה שלא משרתת את התסריט. הלא הרבה לפני המפגש של הילדים עם החייזר אנו יודעים שממש כמו ב"קינג קונג" לא מדובר במפלצת אלא ביצור מפוחד שכל רצונו הוא לחזור לביתו ושהתוקפנות שלו היא פועל יוצא של היחס אותו קיבל, אז למה הוא מוצג בצורה בה אין שום דרך לפתח אליו חיבה כלשהי? ולמה הוא נראה כגוש צואה נוטף?

אבל בסופו של דבר, לפחות מבחינת הצופה הזה, ההפרעות הללו והביקורות נשארו איפשהו ברקע, כמחיר סמלי שאני מוכן בשמחה לשלם כדי לצפות בסרט שהוא הדבר הכי קרוב לסרטים שהרכיבו את ילדותי. אברמס עשה כאן עבודה פשוט נפלאה, הן כתסריטאי והן כבמאי, והצליח ליצור סרט שריגש אותי עד דמעות. מתי ראיתם לאחרונה סרט ילדים שגיבוריו הם ילדים ועדיין התחברתם אליו בצורה רגשית כה עמוקה? בסרט הזה הדבר המופלא הזה קורה. אני די משוכנע שאם הייתי ילד בן 13 "סופר 8" היה הופך להיות הסרט שאני הכי אוהב בעולם, ובצדק. על כל מגרעותיו יש בו משהו נדיר בסרטי הבלוקבאסטרים של העשור האחרון, משהו שבשנות ה-80' היה המרכיב המרכזי של סרטי הילדים והנעורים – אהבת קולנוע אמיתית, ולא פחות מזה, אהבה אמיתית של היוצרים לקהל שלהם. ועל החוויה שעברתי בסרט הזה מגיע לאברמס נשיקה.

שתי הערות קטנות לסיום:

1)      אברמס זקוק לטיפול פסיכולוגי דחוף כדי לברר איזה flare התעלל בו כשהיה ילד. מה שקורה בסרט הזה ברמת הפליירים גובל בהפרעה נפשית חמורה.

2)      חוץ מסרטיו של שפילברג, הזכיר לי הסרט בסצינות רבות את אחד מסרטי האנימציה האהובים עליי, "ענק הברזל" של בראד בירד. האם תוך כדי עשיית הסרט נזכר אברמס כמה הסרט ההוא נפלא וזו הסיבה שבראד בירד קיבל את תפקיד הבימוי של "משימה בלתי אפשרית 4"?

רשמים מהופעתו של פול סיימון בארץ הקודש

לפני שניגש לרשמיי מהמופע, אני רוצה להעלות שתי הערות לסדר היום לטובת המגיבים הפוטנציאליים:

דקות מעטות מסוף המופע וכבר קיבלתי משני חברים תארים שאני מניח שלא התכוונו להחמיא – גרופי ומעריץ עיוור. לגבי המעריץ העיוור אני לא לגמרי מסכים. אני חושב שצריך להיות עיוור כדי לא להעריץ, אבל מילא. לגבי עניין הגרופי – לא רק שאני מסכים אלא אף גאה. כן, אני גרופי של פול סיימון. במהלך כרבע מאה הוא מדבר אליי, מדבר אותי, מנעים לי ימים קשים ומאמת עם פחדים וחששות, משמח ומעציב, מעודד ומטריד, בקיצור ממש חבר טוב. למעשה אם נחשב את כל השעות שהעברתי עם סיימון יש סיכוי שנגיע לסכום הגדול יותר מאשר עם כל חבריי. לכן גם אני מבין אותו כשהוא מוציא אלבום טוב פחות, אין מה לעשות, לא תמיד זה מצליח אבל כשאוהבים יודעים למצוא את היופי גם ברגעים מוצלחים פחות.

הערה שנייה – כיוון שאני גרופי השקעתי את מיטב הכסף שלא היה לי ובחרתי לקנות כרטיסים לשורה הרביעית. וכן, זה היה שווה כל שקל. אני לא זוכר מתי ראיתי אמן מכל כך קרוב וההבדל הוא גדול. אני מתאר את ההופעה ממקום מושבי. אני בטוח שאם לי היו תלונות על הסאונד, אז אצל מי שישב מאחור, ביציעים, היה גרוע יותר. אני מניח שגם העובדה שהקרבה לבמה הפכה את ההופעה לכל הוויתי, בעוד שמי שישב מרוחק בהה במסכים ובאלי הניאון שמקיפים את האזור, גרמה לנו לחוות חוויה שונה לחלוטין.

לסיכום, אתם הולכים לקרוא רשמים של גרופי שמכר את נשמתו על מנת שיוכל להיות קרוב ככל האפשר לאליל שלו. זה מה שיש. מי שזה מפריע לו יכול לוותר על ההמשך ואני מבטיח לא להעלב.

אז איך היתה ההופעה? בואו נאמר שאחרי ציפייה שנבנתה לאורך כל כך הרבה שנות היכרות לא התאכזבתי כלל. אני לא יכול להגיד שבעולם מושלם לא הייתי בונה סטליסט שונה, אבל גם הסטליסט הקיים סיפק לי רגעים של צמרמורת והרבה הרבה אושר.

זה מתחיל בסיימון. הבחור פשוט מקסים. ואני לא מתכוון לשלום בעברית או לתפילה שהוא נשא לשלום. הבנתי. אחרי הפיאסקו של דילן המפיקים התחננו לקצת הבנה וסיימון, יהודי טוב שכמותו, סיפק להם ולנו חום, אהבה והתייחסות. אבל מה שעושה אותו מקסים היא האשיות שלו. הוא הפרפורמר חסר הכריזמה הכי כריזמטי שראיתי. וכן, אני מודה לזה שאין הרבה הגיון בתיאור. אבל אני אנסה להסביר בכל זאת. סיימון הוא לא מהזמרים שאיך שהם נעמדים הנוכחות שלהם מורגשת מיד. הוא לא מאלה שיוצרים קשר עם הקהל. הוא לא משתולל או מתרוצץ והוא לא מפלרטט עם הקהל. אבל הוא מבצע את השירים שלו בצורה מושלמת. הוא ממש משחק אותם. למשל בשירים מגרייסלנד, אלבומו הנמכר ביותר. בשירים הללו שהם פחות אישיים, הוא ממש משוחרר ומצליח להקסים בעזרת יכולת הביצוע שלו. האיש פשוט שחקן. מקווה שהבנתם כי זה הכי טוב שאני יכול בשעת לילה זו.

זה ממשיך בנגנים, 8 מלבד סיימון, שמחליפים כלים וביחד מנגנים על פסנתר, קלידים, כלי הקשה, תופים, גיטרות, כלי נשיפה ואקורדיון. הם מלאי חיים, רוב הזמן מסונכרנים ונותנים ביצועים נהדרים. חבל רק שהסאונד, כפי שכבר אמרתי, לא היה מדהים כיוון שמדובר בעושר צלילים ועיבודים מסעיר.

זה מצחיק. אם תדברו איתי על מוסיקת עולם תגלו שאין לי חיבה יתרה לתחום בלשון המעטה, והנה סיימון, מי שקידם מאוד את ההצלחה של מוסיקת העולם, הוא אחד מהאמנים האהובים עליי ביותר. אבל אצלו כשמדובר במוסיקת עולם מדובר בכל העולם. רוק, פופ, ג'אז, לטיני, דרום אמריקאי, אפריקאי, ראגיי – המופע הכיל פשוט מכל הבא ליד ונוגן בהתלהבות ובעושר רב. כשכל זה בא לשרת שירים נפלאים והקול הוא קולו של סיימון כל המישמש הזה הופך למה שניתן לתאר רק כ"המוסיקה של פול סיימון". אני לא מכיר אף אחד שעושה את השילובים הללו טוב יותר.

ההתחלה היתה מצויינת עם Boy in the bubble בביצוע נאמן למקור, אבל למרות שמהתחלה נהניתי לקח לי וללהקה זמן להתחמם. לא עזר לכך שהשיר השני שהושר היה Dazzling blue שהוא השיר החלש ביותר באלבום האחרון והנפלא של סיימון. אחריו הגיע הביצוע ל50 ways to leave your lover שהיה יפה, אבל בעיקר הזכיר לי כמה אני מתגעגע לסטיב גאד, המתופף המדהים שליווה את סיימון הרבה מאוד שנים ואחראי על קטע התיפוף המפורסם של הפתיחה.

אבל אז הוא עבר לSo beautiful or so what, שיר נפלא מהאלבום האחרון שבוצע בצורה מושלמת ומשם אני, סיימון ולהקתו היינו מסונכרנים עד סוף הערב.

מאלבומו האחרון והמשובח, שזהו מסע ההופעות שמלווה את יציאתו, הוא שר 5 מתוך 9 שירי האלבום (באלבום 10 קטעים – 9 שירים וקטע אינסטרומנטלי קצר). מלבד השיר שציינתי לרעה השאר זכו לביצועים שעלו על ביצועי האלבום. באופן מוזר, האלבום ממנו הושרו יותר שירים מכל אלבום אחר היה "גרייסלנד" – 6 שירים מתוך 11 שירי האלבום. גרייסלנד הוא אלבומו המצליח ביותר של סיימון וכנראה שהסיבה לגודש השירים ממנו היא חגיגות 25 השנה ליציאתו. עם "גרייסלנד" יש לי יחסי אהבה-שנאה. זה אלבום מצויין ששינה את סיימון ואת דרך הכתיבה שלו. לסיימון טרום גרייסלנד, הסיימון שאני הכי אהבתי, לקח הרבה זמן לחזור לעצמו (וזה עדיין לא קרה באופן מלא)  אבל על זה אכתוב בעתיד כשאכתוב על האלבום בסקירת האלבומים שאני מבצע לאלבומי סיימון. מה שהפתיע אותי היתה העובדה שכל שירי האלבום היו מעולים בהופעה. האנרגיה והמקצבים קמו לתחייה על הבמה והיה פשוט תענוג לשמוע אותם. ראוי לציון הביצוע לGumboots שהיה אדיר. Diamond on the souls of her shoes שסגר את החלק הראשון לפני ההדרנים בוצע בצורה מושלמת וסחף את הקהל. עד אליו שר סיימון בחלק הראשון את השירים מאלבומו החדש, מגרייסלנד, את Hearts and bones שהוא השיר האהוב עליי וגרם לצמרמורת הראשונה של הערב, את Slip slidin away המושלם, The obvious child החביב, ואת The only living boy in new york של סיימון וגרפונקל בביצוע כל כך מושלם שמחיתי דמעה.

כשהוא חזר בפעם הראשונה לבמה, הוא ביצע לבד עם גיטרה את The sound of silence. אני מודה, זה אינו מהשירים החביבים עליי. כשיר שהצלחתו סללה את הדרך לקריירה המפוארת של סיימון, כשהוא כבר היה על סף יאוש, אני מאוד מעריך אותו, אבל הוא לא עושה לי את זה. כלומר בדרך כלל. הערב הוא בהחלט עשה את זה. לא רק לי, גם לכל הקהל ששר איתו וניכרה ההתרגשות. משם המופע המשיך עם קודאקכרום הנפלא ו-Gone at last הנהדר. קאבר ל-Here comes the sun של הביטלס (בביצוע מעולה. כמי שלא חובב את הביצוע המקורי אני חושב שסיימון עשה לו חסד), Crazy love מגרייסלנד ולסיום גרסה אדירה שהרימה את הקהל על הרגליים של Late in the evening.

בהדרן האחרון כבר כולם היו על הרגליים. הוא ריגש בביצוע מופלא ל-Still crazy after all these years, הרים את התקרה הוירטואלית עם ביצוע מושלם ומלהיב ל-You can call me al וסיים ב-The Boxer של סיימון וגרפונקל בביצוע כל כך יפה ומרגש שהתחושה היתה שהקהל מוכן להיפרד ממנו בחיבוק ענק כולל נשיקה, רק שיבטיח לחזור מהר.

מתוך 15 השירים האהובים עליי של סיימון שבחרתי בפוסט של אתמול, הוא ביצע 5 שירים. אני ציפיתי ל-3 כך שניתן לומר שיצאתי מרוצה.

לראות את פול סיימון זה חלום של שנים. אני יודע שאנשים רבים לא מבינים את זה אבל הציפייה למופע הזה גרמה להתרגשות הולכת וגוברת בשבועות האחרונים. היום במהלך היום, ככל שהתקרבה שעת המופע, אנרגיה אדירה התפשטה בגופי. בניגוד לאמנים רבים שאני אוהב אבל שומע רק בתקופות מסויימות, סיימון נמצא באופן קבוע בתפריט המוסיקלי שלי. את העובדה שבעיניי הוא התמלילן הגדול ביותר שמוסיקת הפופ ידעה אי פעם ואת זה שהוא מוסיקאי מבריק ציינתי כבר מספיק פעמים לאחרונה. ותחשבו שעם כל המטען הזה הגעתי להופעה ולא רק שלא התאכזבתי אלא שזו היתה הופעה מרגשת שסיפקה לי מספיק אדרנלין כדי לנסות ולשתף אתכם בהנאה הזו באמצע הלילה. אז נכון, אני גרופי. אבל איזה כיף זה להיות גרופי של אמן שנתן לי במתנה כל כך הרבה אושר לאורך השנים. ההופעה הנהדרת היום היתה רק עוד פיסה באושר הזה, אבל איזו פיסה מדהימה.

 

פוסטים קודמים בחגיגות סיימון בבלוב:

לקראת הופעתו של פול סיימון בישראל – 15 השירים האהובים עליי מתקופת הסולו שלו

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי

Scarry Potter – מחשבות סופניות לקראת "הארי פוטר ואוצרות המוות", חלק 2.

עליית הסרט החותם את הסדרה מספקת לכותבת הזדמנות אחרונה לאוורר תיאוריות עבשות ולשחרר קיטור קיטורים.
ספוילרים עד סוף הספר והסרט השביעי.

תקרא, תצליח!

כשסיימתי לקרוא את "הנסיך חצוי הדם", הספר השישי בסדרת הארי פוטר, היו שני דברים שידעתי בוודאות:
הראשון – דמבלדור ביקש מסנייפ להרוג אותו כי ממילא גסס (הו, הנמק הכישופי המתפשט מהיד הרקובה),
והשני – הארי הוא הורקרוקס.

מבחינתי, המסקנה הראשונה הייתה ברורה וטבעית, והשנייה לא פחות ממרעישה.
אם הארי הוא ההורקרוס השביעי, הרי שכל מה שחשבנו שידענו על הסאגה עד היום מתהפך על ראשו.

למן הספר הראשון הוצג הארי פוטר כ"זה ששרד", הילד הנבחר, ניאו של עולם הילדים.
סוד חינה הראשוני והמיידי של סדרת הספרים היה הרעיון הבאמת קוסם (טיהי) שילד פשוט, זנוח וקלוץ ביקום אחד,
יכול להיות גיבור העם ומכשף רב עוצמה ביקום מקביל! מי יודע, ילדים, הציע הספר למיליוני זאטוטים משקפופרים, שעירים או מצולקים, אולי גם אתם בעולם אחר מיוחדים במינכם ולא יודעים זאת?! האמינו!

היותו של הארי פוטר פנומן מבטן ומלידה וזאטוט סגולה ליווה אותנו לאורך כל הדרך. זה תמיד הארי שמנצח בתחרות, זה תמיד הוא שעוצר את נאמניו של זהשאיןלנקובבשמו, והוא זה שגם יחמוק שוב ושוב ממוות בקרבות מול וולדמורט (אופס), המכשף החזק ביקום. ככה זה כשמיוחדים.

הצצה ראשונה להיפוך על התימה הזאת הוצעה לנו בספר הרביעי, "הארי פוטר וגביע האש", שהיה מבחינתי קפיצת המדרגה הראשונה של הסדרה מ-ממתק מקסים לילדים, ליצירה שיש לה משקל ספרותי.
שם, בתחרות הקסמים הבינלאומית, הייתה סיבה ברורה מדוע מכל ילדי בתי הספר המשתתפים זה שוב הארי שנבחר, שוב הארי שמתקדם בשלבים, שוב הארי שמנצח: כי הוא מרמה.
כלומר, כי מישהו מרמה בשבילו ללא ידיעתו. מישהו רוצה אותו שם ומוביל אותו באף הישר למלכודת קטלנית.
מבריק!
בספר החמישי, המרגיז, המייגע והמיותר, הכול חוזר לכאורה לקדמותו. זה שוב הארי שניצב במרכז הדיון, במרכז הדרמה, במרכז המרד ובמרכז אותו יקום קסום שסדרת הספרים מתנהלת בו (גם אם פתאום באופן לא אוהד). אך זה היה רק עיקוף זמני כי בספר שלאחריו, אותו "נסיך חצוי הדם", התמונה המלאה התבהרה.

בספר השישי (המופתי, אגב. דמות האב הגוססת שעושה להארי קורס זריז בהכנה לאיבוד הורה מזקנה הוא שיא מטאפורי בוגר ומדויק, שלא מרפה), דמבלדור חושף בפני הקוסם הצעיר את סוד ההורקרוקס: היכולת לקרוע חלק מנשמתך ולהסתירה בחפץ כלשהו. הכספת האולטימטיבית למכשף שאינו מפחד מקדמה (ומלכלכך קצת את הידיים).
זו הסיבה, הסביר, שוולדמורט בן אלמוות: המכשף ביצע את הקסם הזה 6 פעמים, סימן את המזכרות המכילות את קרעי נשמתו ופיזר אותן בשישה קצוות תבל, סוג של, ועד שלא יטוהרו כל ששת החפצים המכילים, לא יובס לעולם.
זהו הכישוף האפל ביותר שדורש את ההקרבה הגדולה ביותר, מבהיר דמבלדור – בשביל כל פיצול כזה בנשמה צריך לבצע את הפשע הנתעב מכולם ולקחת חיים.

ובבת אחת הכול התחבר.
קוסם מרושע שומע נבואה האומרת כי ילד שנולד זה מכבר לזוג אויביו עתיד לקום ולחסל אותו ומטכס פתרון.
היש מקום נבון יותר להסתיר את נשמתך בו מאשר בתוך מי שעתיד כביכול להורגך וקיומכם הכפול בלתי אפשרי?!
מזימתו של וולדמורט וקירבונו המחושב לחלוטין של הארי התינוק הוא לא פחות מגאוני.
מי יחשוב לחפש בתוך משקפופר?!
הארי מעולם לא היה מטרת החיסול, והוריו היו רק collateral damage ואמצעי למטרה. ומעל לכול, לא אהבת האם, "הקסם החזק בעולם", היא זו שהצילה אותו ומגנה עליו מאז ועד היום.

והרי הנבואה מספרת:
and the Dark Lord will mark him as his equal, but he will have power the Dark Lord knows not …
and either must die at the hand of the other for neither can live while the other survives
אם כך, מה עושה מכשף ציני שאינו מאמין בנבואות שניתנו ע"י מכשפות נלעגות כסיביל טרילוני? 
הוא יוצק לתוך החזון שלה משמעות משלו, כופה את הנבואה על הארי, בין אם נאמרה עליו ובין אם לאו, ובבת אחת הופך אותה לאמיתית ובו זמנית מוודא שהיא בלתי ניתנת להגשמה. הוא בוחר בפוטרים באקראי, כי הם מתאימים לתבנית, והופך ביודעין את תינוקם ליתום ולאויבו המושבע.

והצלקת, אותה צלקת אגדית של הארי שכביכול נותרה זכר לאותו קרב איתנים מעל עריסתו, אינה סימן ברק מקרי בעל שני זיזים , היא אותם אות וסימן המוזכרים בנבואה, באינטרפטציה המילולית ביותר.
ולא סתם סימן, אלא האות המועדפת על הלורד האפל בכתב מראה.
Dial S for Slytherin.

זה פתאום הסביר במדיוק מדוע היה זה חייב להיות דווקא הארי שדמו יחזיר את וולדמורט לחיים בספר הרביעי, ואיך הצליח פוטר לברוח שוב ושוב מניסיונות רצח ומקללת האבדה קדברה ששוגרה לעברו ע"י טובי המכשפים ובראשם וולדמורט, פעם אחר פעם.
כמו כל ההורקרוקסים הוא מוגן בקסמים השחורים החזקים ביותר ו-וולדמורט, למראית עין וכדי לשמור על הסוד, יכול לכוון לעברו את שרביטו ולשלח כל כישוף העולה ברוחו בידיעה שקללות פשוטות לעולם לא יוכלו לסדוק את השריון המגן.
זה, אגב, לא אומר שהוא צריך באיזה אופן לחבב או להעריך את הילד.

זו הייתה התוכנית המושלמת ופשע מבריק, אלא שזהו קסם רב עוצמה שלא נוסה בעבר על יצורים חיים – it backfired. יוהרה היא חטא שגם קוסמים חשים את עוקצו וכך הכישוף רוקן את וולדמורט כמעט לגמרי מכוח החיים והוציא אותו מכלל שימוש לשש השנים הבאות. היא הופכת את וולדי ללעג ולקלס ואת הארי התינוק מסתם קורבן לגיבור נודע על חשבונו.

והקורא ההמום נאלץ לאסוף את לסתו מהרצפה… הוא לא מיוחד. הארי פוטר שהכרנו הוא לא גיבור פלאי מילדה. הארי הוא פיון, כלי שרת. כלי קיבול.
המשמעות שניתנה לו נקרעת ממנו, ונשמת הספר מתחלפת במשהו אחר לגמרי, אפל ומפוכח. אך גם הרבה יותר אמיץ, יפה וחותך באמירה שלו. שום דבר אינו נגזרת של גורל, או קסם מעבר לשליטתנו. אנחנו לא נולדים מיוחדים.
הכול בחירה.

בתום הספר השישי, ששיגר אותי לנסח מחדש את כל גוף היצירה עד כה, הייתי חייבת להוריד בפני ג'יי קיי רולינג את הכובע, ואם הייתי בסרט נעורים של ג'ון יוז מהאייטיז, כנראה גם לעמוד ולמחוא כף לאט.
איזה מסע התבגרות חכם ופוצע, על שברון הלב אחר איבוד התמימות והמסקנה הבלתי נמנעת שעליך למשמע את חייך במו ידיך.
סחטיין על הביצים, שאפו על המהלך ו-וואו על החזון.

אבל אז הגיע סופו של הספר השביעי והתברר כי לא הייתה זו מזימה, הארי הוא סתם תאונת הורקרוקס מצערת,
ולפעמים ברק הוא רק ברק.
רגע, מה?!
האם באמת מצופה ממני להאמין כי וולדמורט, המכשף החזק בעולם, מי שייצר הכי הרבה הורקרוקסים בהיסטוריה, אפילו לא חושד כי הארי הוא אחד כזה? האם באמת די בקללת המוות כדי להרוס את פוטר ולא בחרב טבולה בארס בסיליסק כשאר ההורקרוקסים? ויותר מכול, האם זה נשמע סביר שהכישוף הכי חזק בעולם הקוסמות יכול לברוח ממך בטעות משל היה אפצ'י או איבוד שליטה רגעי על הסוגרים?!?

אם הארי הוא הורקרוקס-בטעות כל המסקנות והמשמעויות שיכלו להיות בסדרת הספרים בדיעבד מתבטלות, וכל האימפקט על המהלך הספרותי נעלם כלא היה.
כן, ילדים, יש מי שנולדו מיוחדים, נבואות זה הדבר האמיתי והגורל מגדיר אותנו.
כוחה של בחירה הייתה מההתחלה האמירה שרולינג ניסתה להגיע אליה, אבל זו התנגשה תמידית עם התימות האחרות בספרים,
וללא פתרון ההורקרוקס המהפכני היא תוסיף להתנגש איתן לעד.
ההיתכן שרולינג היא באמת הסופרת הסתמית, החקיינית ונטולת החזון המקורי שמלעיזיה העידו עליה כל השנים?
האם היא יוצרת כל כך בינונית שהיא לא ראתה את האופציות הספרותיות המרשימות יותר שעמדו לפניה, אלה שהיא בעצמה יצרה?
או שמא, ולזאת אני יותר נוטה, אחרת לא היה לנו פוסט – היא פשוט השתפנה?
האם המסר המפוכח, המרוקן והנטול כל פלא הפחיד אותה פתאום? האם היא נרתעה משום שהוא הבטיח את מותו של הגיבור?
האם היא נזכרה, אחרי חיסול רבע מהדמויות ביקום שיצרה וחשיפת ילדים לרשע, התעללות ורצח, שאת הדבר האחרון הזה היא פשוט חייבת להשאיר?
תני לילדים קסם להאמין בו, ייתכן והחליטה, אפילו במחיר מכירת היצירה שלך בזיל הזול.

אולי יש בכך אצילות מסוימת, ודעתי בוודאי מוטה מהעובדה שאינני ילדה או הורה, אבל אני מעדיפה חזון אומנותי שלם.

מנקודת מבטי, כדי לאזן את ההשתפנות ואת החזרה בה מכוונותיה בספר האחרון, רולינג הורגת דמויות אהובות כטונקס ולופין ללא פוקוס, רגש או הצדקה ממשית, ומוסיפה את עלילת אוצרות המוות המיותרת והמתישה, ומסרבלת את הספר החותם את הסדרה לכדי בליל היסטרי של עודפות פרטים עם סוף מרושל ורשלני.

Whining won't save you now.

אם יכולתי לסלוח לרולינג בדיעבד על שנים על ייצוג מיניות מעייף, אינפנטילי ומתחסד, שנטרל וסירס והרג כל רומנטיקה ואותנטיקה בין רון והרמיוני, ואיפוס כל כימיה בין הארי לג'יני, זה היה בגלל שהמשמעות האלטרנטיבית של הסיפור נדמתה כל כך אמיצה ואכזרית שיכולתי להבין מדוע לא רצתה הסופרת ששום דבר יגנוב ממנה את כל הפוקוס או ירגיז את קוראיה יותר… בפרט לא הסתכסכות תקשורתית עם הורים נזעמים המתלוננים על אקטים מיניים ב"ספרי ילדים".
לא עוד.
בין רגע איבדתי כל עיניין אמיתי בסדרת הספרים והסרטים, וכל חותם שהותירה בי נעלם כלא היה.
אם אמת היא יופי, אזי התחנחנות מלאכותית היא כונפה. שלום ולהתראות.

טוב, אבל זה לא מדויק.
כי את הסרטים המשכתי לראות, ויכולתי ליהנות מהם, להעריך במה הם עבדו טוב ואיפה הם השתפרו (הסרט החמישי אפילו עלה על הספר החמישי…. לא שזו חוכמה, אבל עדיין). ראיתי אותם כי מסע בן 11 שנים לא מפסיקים באמצע, ולעזאזל עם הרולינג הזאת, אבל לא יורדים מההוגוורטס אקספרס באמצע נסיעה. זה עיניין בטיחותי.
הסרט הקודם, "אוצרות המוות" חלק 1, היה טוב ומלהיב מספיק שלרגע חולף אחד חשבתי שהנה מישהו הולך לתקן את עוולותיה של הסופרת ולהחזיר את הסיפור למסלולו. אבל לא.

לא סביר שאי פעם אדע את התשובה לשאלה האם אני צודקת בתיאוריה הזו שלי.
אם כי אולי על ערש דווי, שלה או שלי, ג'יי קיי תתוודה?
אולי עוד עשר שנים, כשתזדקק ליותר מאתר אינטרנט כדי לקמבק את עצמה, או שמא כי היא מחכה עד שאחרון הילדים שגילה את הסדרה עם צאת הסרט האחרון יחגוג יומהולדת 18, היא תשגר לעולם את "הארי פוטר ואוצרות המוות – גרסת הסופרת האמיצה"? מי יודע.

אבל בינתיים,  מהי המסקנה?
לפעמים הקוראים שלך חושבים שהם יודעים יותר טוב ממך.
לפעמים הם צודקים.
לפעמים הם גרפומאנים חסרי פשר שפותחים בלוגים.
אבל אם יש לקח אחד הנלמד מסדרת "הארי פוטר" ומהסופרת שלה, הרי שהוא זה.
באומנות, כמו בחיים, הכול בחירה. וגם אם זה לא כורח הישרדותי, רצוי לבחור להיות נאמן לעצמך.

אפילוג (היי, אם לרולינג מותר להציק, אז גם לי!)
אוצרות המוות חלק 2, כמו הספר אגב, הוא מרגש אבל ארוך, מסורבל ודי מעיק.
אבל זה לא משנה, כי אנחנו לא הולכים אליו בשביל אומנות, אלא בשביל Closure.
היו שלום, הארי, רון והרמיוני, הייתם חברים טובים. אמנם התרחקנו |
ואנחנו כבר לא לגמרי זוכרים מה אי פעם ראינו זה בזה,
אבל אהבתי אתכם. להתראות ותודה על הדגים.

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)

זהו. בשבוע הבא זה קורה, פול סיימון מגיע להופעה בישראל ובכך מגשים לי חלום. זה הזמן לחזור לסקירת האלבומים שהוזנחה לאחרונה. והיום שני אלבומים וסרט – כולל קליפים בהשתתפות לו ריד וריפ תורן (ארטי מ"המופע של לארי סנדרס"). אז בואו נתחיל ו-No flipping.

Still Crazy After All These Years (1975)

האלבום הזה היה האלבום הראשון של סיימון שאהבתי אהבת אמת. זה היה בתקופת נעוריי. שיר הנושא מתוכו היה השיר שהכי אהבתי בתקופה מסויימת ובאופן כללי היה בו משהו שנגע בי מאוד.

וזה קטע נפלא שמראה את סיימון מציג את השיר הלא גמור ומתייעץ עם מנחה התוכנית דיק קאבט לגבי המשך השיר

utu.be/jjtOa8d_BHU

סיימון של האלבום הזה ויתר קצת על שלל הסגנונות ששלטו באלבום הקודם שלו ויצר אלבום מלנכולי מאוד בעל גוון פופ/ג'אז שנותן למתופף הנהדר סטיב גאד להוכיח את יכולתו המופלאה. הוא ישתף פעולה עם סיימון עוד שנים רבות, אבל באלבום הזה והבא הוא תורם (בעיניי) תרומה מכרעת לגרוב המאוד מיוחד של השירים. בנוסף, זה האלבום היחיד של סיימון בו יש לפסנתר צליל דומיננטי (יחסית, וזה דיבר אליי מאוד כמי שניגן בפסנתר באותה תקופה בה שמעתי את האלבום לראשונה) ובאופן כללי יש בו צליל חם מאוד והרבה סנטימנטליות. זה כמובן נמצא גם בשירים.

נושא מערכות היחסים שסיימון כל כך טוב בו נמצא כמובן בחלק הארי של האלבום. ישנם שירי אהבה מרירים כשיר הנושא ו-Fifty ways to leave your lover, שיר שתיפוף הפתיחה שלו הפך לstairway to heaven של המתופפים, וישנם שירי אהבה רומנטיים כ-I do it for your love ו-You're kind (כלומר רומנטיים עד כמה שסיימון יכול להיות רומנטי ללא ציניות).

האלבום כולל גם את שיתוף הפעולה הראשון של סיימון וגרפונקל לאחר הפירוק – "My little town"  הנפלא שלא מבייש את ימי נעוריהם. כמו כן האלבום מכיל שיר על טרגדיית בייסבול (Night game)  (בייסבול הוא הדבר האהוב ביותר על סיימון לאחר המוסיקה) ועוד קצת גוספל עם Gone at last.

אבל מה שאותי הפתיע פה יותר מכל הם שני שירים שמתעסקים באמונה (זה אגב חוזר בהמשך. אלבומו האחרון משופע באמונה ואזכורים של אלוהים). השיר הראשון נקרא "Silent Eyes" והוא מדבר על ירושלים. זהו שיר דרמטי ופומפוזי מאוד (אם כי חינני בדרכו המוזרה). השיר השני הוא שיר שעם השנים שמתי לב שאני מזדהה איתו. "Some folks lives" מוצא את גיבור השיר, בחור חילוני במהותו, פונה בצר לו אל האל אותו זנח ואומר לו:

And here I am, Lord
I'm knocking at your place of business
I know I ain't got no business here
But you said if I ever got so low
I was busted,
You could be trusted

בדיוק בזכות היכולת שלו לתאר במילים פשוטות תחושה של יאוש וצורך במציאת נחמה כלשהי, בתוספת עם יכולת הביצוע המרגשת שלו, הוא האמן המרגש ביותר שאני מכיר והוא נמצא אצלי בתוך הנשמה.

אבל גם הצד הציני של סיימון מקבל ייצוג הולם בשיר נפלא בשם Have a good time. שיר שהוא פשוט המנון לאדישות. (הקליפ כולל מילים)

השיר האחרון מאלבום זה יהיה "I do it for your love" שיר אהבה מושלם שמצליח להעביר תקופה בחיי זוג מאוהב צעיר. פשוט מושלם.

We were married on a rainy day
The sky was yellow
And the grass was gray
We signed the papers
And we drove away
I do it for your love

The rooms were musty
And the pipes were old
All that winter we shared a cold
Drank all the orange juice
That we could hold
I do it for your love

Found a rug
In an old junk shop
And I brought it home to you
Along the way the colors ran
The orange bled the blue

The sting of reason
The splash of tears
The northern and the southern
Hemisphere
Love emerges and it disappears
I do it for your love
I do it for your love

שנתיים לאחר צאת האלבום הזה הוציא סיימון אוסף שכלל שני שירים חדשים. אחד מהם היה Slip slidin' away, שיר מדהים שבו שוב נחשף סיימון ככותב בעל יכולת אדירה בתאור סיטואציות עגומות בחיים. אם זו האשה שהמילים בהם היא משתמשת לתאר את חייה "אשה שהפכה לרעייה" או האב שאוזר אומץ ועושה דרך ארוכה כדי לנסות להסביר לבנו את הבחירות שעשה בחייו, אך כשהוא מגיע והבן ישן הוא נושק לו ועוזב. שיר פשוט אדיר.

Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away

I know a man
He came from my home town
He wore his passion for his woman
Like a thorny crown
He said Dolores
I live in fear
My love for you's so overpowering
I'm afraid that I will disappear

Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away

I know a woman
Became a wife
These are the very words she uses
To describe her life
She said a good day
Ain't got no rain
She said a bad day's when I lie in bed
And think of things that might have been

Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away

And I know a fa-ther
Who had a son
He longed to tell him all the reasons
For the things he'd done
He came a long way
Just to explain
He kissed his boy as he lay sleeping
Then he turned around and headed home again

Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away

God only knows
God makes his plan
The information's unavailable
To the mortal man
We're working our jobs
Collect our pay
Believe we're gliding down the highway
When in fact we're slip slidin' away

Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away

בונוס – קטעים מההופעה של סיימון בארץ בקיסריה בשנת 1977 ותוכנית מיוחדת של יואב קוטנר מאותה שנה שכללה ראיון איתו. שניהם מאתר Icast המעולה ממאגר התוכניות המופלא שקוטנר המלך מעלה שם.

ציון: *****

One Trick Pony (1980)

טוב, הגענו למה שהוא בעיניי הדובדבן שבקצפת. שני האלבומים הבאים (על Hearts and bones אכתוב בפוסט הבא) היו מקבלים ממני ציון של 6 כוכבים מתוך 5. האמת, זה הבלוב שלי ואני יכול לעשות מה שאני רוצה וזה באמת הציון שהם יקבלו.

One trick pony היה פרוייקט מיוחד עבור סיימון. אלבום זה הוא למעשה פסקול לסרט שסיימון כתב ובו הוא מככב. הסרט נחל כישלון ובמשך שנים לא ניתן היה להשיג אותו. למעשה רק לפני שנתיים וורנר החלה למכור אותו בדיוידי, וגם זה רק בהזמנה מיוחדת בפורמט של DVD-R.

האלבום עצמו לא הצליח במיוחד ומלבד "Late in the evening" אף שיר ממנו לא נצרב בזיכרון. האמת? גם אני לא כל כך התייחסתי אליו בהתחלה עד שבמקרה, יום אחד כשחזרתי מהצבא שכבתי לי בשקט במיטה והקשבתי לו. הקשבתי למילים, הקשבתי למוסיקה ופתאום הכל התחבר. שירי האלבום הזה מספרים סיפור וחשוב לדעת מהו הסיפור. אלה לא שירי האהבה/ציניות הרגילים של סיימון אלא שירים שמספרים את סיפורו של יונה, גיבור הסרט. ליונה היה להיט מחאה גדול בשנות ה-60. כולם אהבו אותו אז אבל העולם השתנה בשנות ה-70 וכך גם הטעם המוסיקלי השולט. יונה מסתובב ברחבי ארה"ב עם להקתו (אותה משחקים בסרט הנגנים המלווים אותו) ומנסה לנגן את המוסיקה החדשה שלו, אבל הקהל רוצה לשמוע את אותו להיט ישן. גם הנסיונות להקליט חומר חדש מעמתים אותו עם מפיק (בגילומו המבריק של ריפ תורן, הלא הוא ארטי האהוב מ"המופע של לארי סנדרס") ומפיק מוסיקלי (בגילומו המפתיע והמצויין של לו ריד) שמעקמים את המוסיקה של יונה כדי שתתאים לטעם הקהל. תוסיפו לזה סכסוכים עם האשה ותחושת כישלון עם הבן הצעיר ותבינו שליונה החיים לא נראים משהו. הסרט המחוספס הזה לא מנסה לייפות את המציאות וליצור דרמת מוסיקה סוחפת. להיפך, מדובר ביצירה מאוד מינורית ומלנכולית עם סוף מייאש שספוגה בחספוס הדרמטי שהפך את הסרטים האמריקאיים של שנות ה-70 לכל כך טובים.

קשה לקטלג את הסרט הזה. הוא סרט מוזיקלי שפועל גם כמיוזיקל, אבל מיוזיקל בסגנון של "אחד מהלב", כלומר כזה שהשירים מדברים על גיבורי הסרט אבל לא מושרים על ידם. השירים שיונה שר בסרט שונים מהשירים שמלווים את הסרט ברקע. השירים שהוא שר מבוצעים בהופעה חיה עם הלהקה והם בעלי גוון בלוזי/רוקי. השירים שמלווים את הסרט ומדברים על יונה ועל התחושות שלו מזכירים יותר את הסגנון של האלבום הקודם שלו- שילוב של פופ/ג'אז. ביחד נוצר אלבום פשוט נפלא שאם המאזין מצליח להתאהב ביונה ובסיפורו, גם ללא קשר לסרט, הוא אלבום שמצליח לרגש מאוד.

לפני שנעבור לשירים נבחרים מהאלבום אני שמח על ההזדמנות להראות דרך קליפים מהסרט את הדרך ששיר מסויים בשם Ace in the Hole עושה לאורך הסרט. תוך כדי התפתחות זו ניתן להבין את הלך הרוח של הסרט.

הקטע הראשון הוא קטע בו מגיע יונה כדי להשמיע למפיק, למפיק המוסיקלי ולשדר רדיו בכיר שיר שהוא רוצה להקליט לסינגל.

כיוון שהשיר לא מופיע בסרט במלואו, זו גרסת האלבום (השיר מושר על ידי יונה ולכן מבוצע בהופעה חיה). כדאי להקשיב לשיר במלואו כדי להבין בקליפ הבא כיצד מחרבת אותו הדמות של לו ריד

וזה קליפ שמראה את ההקלטה של השיר, או יותר נכון את התוספות שמלביש המפיק המוסיקלי על ההקלטה הבסיסית של הלהקה

אני חושב שזה קטע מעולה.

שירי האלבום הם קסם והייתי מעלה את כולם אבל נסתפק בכמה בלבד 🙂

האלבום מתחיל עם השיר היחיד שקיבל איזושהי תשומת לב – Late in the evening. סיימון, כפי שכבר הזכרתי בעבר, מתעניין לאורך כל הדרך במקצבים שונים. נכון שבשני האלבומים המסוקרים בפוסט זה העיסוק בזה הוא מינורי אבל זה יחזור בגדול באלבום הבא ויגיע לשיא בגרייסלנד שישנה לחלוטין את צורת הכתיבה של סיימון. אבל זה עניין לפוסט אחר. השיר הזה בעל הקצב הלאטיני מספר שוב בדרכו הנהדרת את סיפורו של יונה מקולה של אימו וצלילי הרדיו בינקותו, דרך החבר'ה, לימודי הגיטרה ועד ההתאהבות.

The first thing I remember, I was lying in my bed
I couldn't've been no more than one or two
And I remember there's a radio, coming from the room next door
My mother laughed the way some ladies' do

Well it's late in the evening, and the music's seeping through

The next thing I remember, I am walking down a street
I'm feeling alright I'm with my boys and with my troops, yeah
Down along the avenue some guys were shootin' pool
And I heard the sound of acapella groups, yeah

Singin' late in the evening, and all the girls out on the stoops, yeah

Then I learned to play some lead guitar, I was underage in this funky bar
And I stepped outside to smoke myself a J
When I come back to the room, everybody just seemed to move
And I turned my amp up loud and I began to play

It was late in the evening, and I blew that room away

First thing I remember when you came into my life
I said I wanna get that girl, no matter what I do
Well I guess I've been in love before and once or twice have been on the floor
But I've never loved no-one the way that I love you

(הביצוע הזה לקוח מתוך הופעה משנת 1982 עם אותם חברי הרכב שמלווים אותו באלבום ובסרט)

שיר הנושא אהוב עלי במיוחד בזכות הפזמון שלו. משהו בצורת הכתיבה שמספרת על הקנאה של הכותב באותו "פוני של טריק אחד" שחוזר ועושה שוב ושוב את אותו דבר בודד שהוא יודע לעשות, אבל הוא עושה זאת בגאווה ובשלמות כזו, שגורמת לדמות השרה לקנא כשהיא נזכרת בכמה מאמץ היא צריכה להשקיע כדי לעשות את הדברים שהיא עושה ביום יום.  (הקהל רואה ביונה one trick pony ומבקש שוב ושוב שיבצע את אותו שיר מצליח שכתב. יונה לא רוצה לראות את עצמו ככזה)

He's a one trick pony
One trick is all that horse can do
He does one trick only
It's the principal source of his revenue
And when he steps into the spotlight
You can feel the heat of his heart
Come rising through

See how he dances
See how he loops from side to side
See how he prances
The way his hooves just seem to glide
He's just a one trick pony (that's all he is)
But he turns that trick with pride

He makes it look so easy
He looks so clean
He moves like god's
Immaculate machine
He makes me think about
All of these extra movements I make
And all of this herky-jerky motion
And the bag of tricks it takes
To get me through my working day
One-trick pony

He's a one trick pony
He either fails or he succeeds
He gives his testimony
Then he relaxes in the weeds
He's got one trick to last a lifetime
But that's all a pony needs
(that's all he needs)
He looks so easy
He looks so clean
He moves like god's
Immaculate machine
He makes me think about
All of these extra movements I make
And all of this herky-jerky motion
And the bag of tricks it takes
To get me through my working day

One-trick pony, one trick pony
One-trick pony, one trick pony
One-trick pony (take me for a ride)
One trick pony

גם הקליפ הזה לקוח מהופעה מאותה תקופה. הלוואי שהייתי יכול להיות בהופעות ההן, לדעתי זו הלהקה המושלמת ביותר שליוותה את סיימון. לצערי ההורים שלי ילדו אותי מאוחר מדי.

השיר הבא הוא אחד השירים שאני הכי אוהב בעולם. מבחינתי מבין שירי סיימון קודמים לו רק "אמריקה" ו"Hearts and bones". לצערי עדיין לא הצלחתי לשכנע אנשים בגדולה של השיר הזה. כנראה שיש משהו במילים שלו שאני מאוד מתחבר אליו. בבתים של השיר מסופר לכאורה על דמות אחרת כלשהי, אבל הפנייה האינטימית בפזמון אל מריון, גרושתו של יונה בסרט, מאפשרת להבין שיונה בעצם שר על עצמו. הוא מתאר בחור שהזיז את הלב שלו צד כדי לא להיפגע, שלא מוכן להשתמש בשכלו כיון שככל שהוא חושב יותר הוא צוחק פחות, בחור שלא מסוגל לבטא את עצמו בדיבור, אבל כשהוא שר הוא חושף את נשמתו. שיר מפעים.

The boy's got brains
He just don't use 'em that's all
The boy's got brains
He just refuse to use 'em and that's all
He said "The more I got to thinkin
The less I tend to laugh"
The boy's got brains
He just abstains

The boy's got a heart
But it beats on the opposite side
It's a strange phenomenon
The laws of nature defied
He said "Its a chance I had to take
So I shifted my heart for its safety sake"
The boy's got a heart but it beats on
His opposite side

Oh, Marion,
I think I'm in trouble here
I should have believed you
When I heard you saying it
The only time
That love is an easy game
Is when two other people
Are playing it

The boy's got a voice
But the voice is his natural disguise
Yes the boy's got a voice
But his words don't connect to his eyes
He says "Oh, but when I sing
I can hear the truth auditioning".
The boy's got a voice
But the voice is natural

Jonah הוא שיר לא פחות מרגש מ"הו מריון". הוא משמש כמעין שיר מסכם על יונה. הבית הראשון מציג את יונה בהכנה להופעה. בפזמון המספר טוען שלמרות שבסיפור התנ"כי יונה נבלע על ידי דג, הוא יודע שאין זה אלא סיפור מעשייה. הוא, שמכיר את יונה, יודע שיונה נבלע על ידי אותו להיט שרודף אותו מאז שנות ה-60 כמו כל כך הרבה אמנים מהתקופה ההיא. הבית השני מדבר על חוסר היכולת לוותר על החלומות. החלק האחרון של השיר מקדיש את עצמו ואת הסרט לכל אותם בחורים טובים שהסתובבו עם נרתיקי הגיטרה והיו בטוחים שהם עומדים לכבוש את העולם. למעשה אני לא רואה דרך אחרת להבין את השיר הזה ואת הסרט כולו אלא כהומאז' של סיימון לחבריו למקצוע שלרוע מזלם לא הצליחו לשחזר את הצלחת שנות ה-60.

Half and hour you change your strings and tune up
Sizing the room up
Checking the bar
Local girls unspoken conversations
Misinformation
Plays the guitar

They say Jonah he was swallowed by a whale
But I say there's no truth to that tale
I know Jonah
He was swallowed by a song

No one lets their dreams be taken lightly
They hold them tightly
Warm against cold
One more year of traveling 'round this ciruit
Then you can work it into gold

Here's to all the boys who came along
Carrying soft guitars in cardboard cases
All night long
Do you wonder where those boys have gone?
Do you wonder where those boys have gone?

גם ללא הסרט, סיימון הצליח באלבום הזה, לפחות מבחינתי, לכתוב מעין סוג של רומן מוסיקלי. כל השירים באלבום הזה מעולים ורק מפאת אורך הפוסט אני לא מעלה את כולם. זה בפירוש אלבום שכדאי להאזין לכולו. הוא מושלם מכל הבחינות – טקסטואלית ומוסיקלית, ולבטח הייתי מחשיב אותו לאלבום הטוב ביותר של סיימון, אלמלא התגלה אלבומו הבא כיצירה מופתית אף יותר.

ציון: ****** (6 מתוך 5)

היכנסו כדי לקרוא חלקים נוספים בסקירה-

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי

אפקט הזבוב: על מתמטיקה, כימיה ואהבה בסדרה שובר שורות.

דיסקליימר: ניתוח זה מיועד אך ורק למי שראו את כל 3 העונות. הוא רווי ספוילרים ומיועד בעיקר למכורים קשים ולאנשים שרוצים להבין את העומק שאני רואה בה.
למי שלא צפו בה ומחפשים המלצה  לסדרת מופת חדשה להתמכר אליה, יש את הפוסט הזה.

הקליקו עליי.

אחת התימות המרכזיות בשובר שורות היא חוסר ודאות. או ליתר דיוק, ההתנגשות האלימה שבין הרצון לשינוי מבוקר לבין המציאות, האחראית לחוסר הוודאות הקיומי.
וולטר ווייט הוא איש של נוסחאות מתמטיות – לכל דבר סיבה ותוצאה, פעולה ותגובה כימית.
X בעל ידע + Y חומרים  x בישול : הפצה = כסף.
אבל החיים הם לא מתמטיקה, כי תמיד ייכנס אליהם משתנה בלתי צפוי שהופך את המשוואה לבלתי ניתנת לחיזוי: הגורם האנושי.
וכך, למשל, על הנייר, ג'סי + אקדח – גייל  = הישרדות.
אבל בפועל מה שיש לנו זה לא מספרים, אלא אנשים שנלחמים בלית ברירה על חייהם, נפשם ושפיותם, והמנצח, כמו גם העולם מסביב, ישלם על כך מחיר כבד ובלתי נודע.
כי כל משוואה מתמטית בעולם של וולטר ווייט היא רק חלק מתוך משוואה גדולה יותר, בתוך משוואה גדולה יותר, בתוך משוואה גדולה יותר שבלתי ניתן לראות ולכמת. וכל פתרון הוא בעצם קטליזטור לתוצאה עתידית בלתי צפויה.

אם אפשר לומר שהעולם בסדרה נמנה על איזושהי תורה מתמטית הרי שזו תורת הכאוס.
וולטר ווייט בתהליך המטאמורפוזה משיק את כנפי הפרפר שלו ובאפקט ריפל, במעגלי רדיוס הולכים ומתרחבים, הסביבה, ואנחנו הצופים, חוטפים את הטורנדו.

חוסר הוודאות הזה מתבטא בכל פן ופן בסדרה הנפיצה הזו. החל מהסירוב הנמרץ להתחייב לז'אנר מסוים או לקצב קבוע, דרך רגעי ה-Holy Fuck התכופים, וכלה, כמובן, בדמויות ובגורלן.

על ליהוקים מפתיעים.
וינס גיליגן, יוצר הסדרה, היה צריך להתעקש מול המפיקים על ליהוקו של בראיין קרנסטון, מי שקנה את עולמו בקריירה ארוכה שהתבססה בעיקר על משחק קומי, עם התמחות בתפקידי טמבלים. איש לא האמין שקרנסטון יוכל לגלם את דמותו האפלה של המורה מוכה הסרטן שהופך לברון סמים. אבל קרנסטון התברר בהפתעה גמורה כאחד השחקנים הדרמטיים הטובים בהיסטוריה והראשון שהביא את הסדרה לתודעת המבקרים.

את אהרון פול, לעומת זאת, גיליגן לא היה בטוח שהוא רוצה ללהק לתפקיד התלמיד של מר. ווייט, משום שהוא היה נאה מדי. במקור, ובהתאם לציביון האומנותי המחוספס של התוכנית, ג'סי פינקמן היה אמור להיות ג'נקי רגיל-בגודלו ולא בדיוק אטרקטיבי.
גיליגן השתכנע, והשחקן הנבחר רתם את המראה שלו לטובת הטבעת משהו מהותי ועמוק יותר בדמות. פינקמן של פול, עם פני התינוק, הכרבולת האפרוחית והגוף הצפלוני, הטובע בבגדים הגדולים עליו בכמה וכמה מידות – כל כולו אומר ילד המשחק בכאילו, אבוד בעולם שבו רק גברים קרחים שורדים.

פה גדול...

מישהו השכיל פעם להשוות את ג'סי לכלבלב, ואני מוצאת שזו מטפורה מדויקת להפליא: גור חסר שליטה וחינוך, שמשתין איפה שהוא ישן, נובח הרבה ונושך את היד שמאכילה אותו, אבל בבסיסו הוא יצור חסר אונים שכוונותיו טובות וכל רצונו הוא שיקבלו אותו. שכל מעשיו "המרדנים" הם תחינה ליחס ומבחן לגבולות אהבה.
אלא שפינקמן בחר את המקצוע האחרון בעולם שהגיוני לחפש בו אמפתיה, ומראה ה"ילדון שסיים כיתה א' בבית הספר לקשיחות ע"ש אמינם" הופך אותו לטרף קל ומשרטט עליו סימן ענק של מטרה מהלכת.
וכך, כל ברון סמים בניו מקסיקו שלרגע חושד כי חותרים תחת סמכותו, כל פושע שחש את גבריותו מעורערת, וסתם וכל שמוק שהרופא ציווה עליו לעשות יותר ספורט, פונה אל הביטץ' המקומי ומאכיל את פינקמן מכות.

מנגד עומד וולט, מר. ווייט, הגבר היחיד במקצוע שמראהו החלש והילדותי של ג'סי אשכרה פורט על מיתרי לבו. איך פינקמן יכול להפנות את גבו למבוגר היחיד בחייו, כולל הוריו הביולוגיים, שלא רואה בו נרקומן חסר ערך ותועלת, שלעולם ייטב בלעדיו?

Here's looking at you, kid.
מערכת היחסים המסובכת של פינקמן עם הוריו התובעניים היא המקור הברור לצורך שלו בקשר עם מר. ווייט. היחסים הלא קיימים עם האב הנעלם שהרים ידיים, ותסביכים קשים עם האם שמסבירים גם את החיבה שלו למילף בלי ה-ILF (כן, יש סיבה למה פינקמן – לכל הדעות נרקומן שמדורג גבוה במדד האסתטיקה היחסי, עשה זונת קראק כמו ווינדי, ולא משנה כמה חזק ננסה להדחיק את זה) ולקשר ההדוק עם הדודה הגוססת מסרטן, ששוב מקשרת אותו חזרה לווייט.

היחס של ווייט לפינקמן הוא שונה ומורכב יותר. לוולט יש משפחה, אז נכון שהוא אט אט מאבד אותה ככול שהוא צולל עמוק יותר ויותר בעולם הסמים וקופץ ראש אל תוך הקשר עם ג'סי. אבל עדיין, לוולט אין בדיוק דפיציט בצאצאים שהוא צריך לצאת ולאמץ את האינפנטיל החוסה הראשון שהוא הורס לו את החיים. אז מה המקור לעומק הרגשי?

 

מה זה, מר ווייט, החלפת אבקת כביסה?

תפקידו של הורה בתחילת דרכו, אם תשאלו את הקומיקאי Louie CK, הוא פשוט.
A baby is just someone I have to make not die .
לואי בפשטות האסהולית הנפלאה שלו מזקק כאן אמת מאוד מדויקת ונכונה: תחילת הקשר הנרקם בין אב לילדו מקורו במוסכמה החברתית שחייו של הראשון בידיו של זה האחרון. והיא זו שתקפה גם כאן.
בתחילה וולט שמר על ג'סי כי זה היה הדבר הנכון – ברירת המחדל היא לשמור על השותף הטרי שלך, עליו אתה סומך מעט יותר מאשר, נאמר, על ברון סמים סוציופת. וממש כמו במקרה של תינוק רך עם חיבה יתרה לליקוק שקעים חשמליים, ככול שפינקמן דרש יותר הגנה והצלה כך הדאגה של וולט הפכה מושרשת, אינסטינקטיבית. אבהית.

אולם בעוד שג'סי למן ההתחלה קיבל את משחק התפקידים בזרועות פתוחות, וולט ניסה בכל כוחו להתנער ממנו. זה לא עוזר לו.
הדאגה חזקה מוולט, וככול שהוא בז לה ומנסה לדחות אותה, בסופו של כל יום, האינסטינקט האבהי והמחנך משתלט עליו.

משבר אגולוגי
וולטר ווייט החדש, זה שבגופו מקנן הייזנברג, מונע ע"י האגו. אותו אגו מנע ממנו לקחת את הכסף מגרטשן, ואותו אגו יעדיף למות (ולרצוח חפים מפשע) רק כדי לא לספוג השפלה ולהסגיר את עצמו למשטרה.
כיצד האגו יכול להפנות את גבו ליחיד שזוכר את המניע המוסרי ההתחלתי, ויכול להתחקות ולנמק את איבוד השליטה?
ליחיד שלומד ממנו – שהרי, הו אירוניה מנוולת, בסופו של דבר פינקמן הוא התלמיד הטוב ביותר שהיה למר. ווייט, ומר.ווייט הוא המורה-טוב-הוא-מורה-לחיים {ולמוות} של ג'סי…
כיצד ינתק קשריו עם היחיד שמעריץ אותו? שעוד תלוי בו? שלא ישרוד בלעדיו?
איך יוכל להתרחק מהילד היחיד שאפשר להביא לעסק המשפחתי לראות מה "אבא" עושה למחייתו?
עכשיו שוולט איבד את הערכת משפחתו, את משרתו ואת ההצדקה למעשיו, פינקמן מעניק לו ולאגו שלו משמעות.
והרי A man provides.

ואולי מעל לכול, וולטר צריך את ג'סי משום שהוא כרגע הקטליזטור של וולט הפרפר.
הפראות של פינקמן והרצון האמיתי של וולט להגן על חייו ונפשו "דוחקים" אותו ללכת עד הקצה. ובשלב זה וולט חייב את ג'סי לצדו אם הוא רוצה, ו-וואו, כמה שהוא רוצה, להשלים את הגלגול ולצאת מהפקעת בתור הייזנברג.

מצא את ההבדלים

המערכה האחרונה בגרסת שובר שורות למחזהו של סם בקט – "מחכים לזבוב" (3.10), מספקת לצופים גילום ויזואלי של הדפקט בזוגיות של שני הגיבורים. מעין מטאפורה של המנגנונים החולים שהביאונו עד הלום.
וולט, הכפייתי, הבטוח בצדקת דרכו ובחוזק כישוריו הלוגיים, מנסה לסחוף אחריו את השולייה שלו. פינקמן הוא קול ההיגיון שיודע כי ווייט מוטרף, אך מחוסר ברירה ובעיקר כדי לעזור ולזכות בהערכתו, הוא נכנע לשגעונו. ואז הולך איתו רחוק, רחוק מדי, רחוק יותר משוולט התכוון (או רחוק משהוא מוכן להודות שהתכוון), ועכשיו כשפינקמן ומפרקתו מתנדנדים בין שמיים לארץ, זה מאוחר מדי. וולט נאחד בסולם בכוחות אחרונים, בסיטואציה המסוכנת שהוא הוא האחראי לה, והוא יודע שהכול אבוד.
וולט הוא הסרטן המתפשט והוא הזבוב שבמשק כנפיו זיהם הכול, מעל לכל את ג'סי ואת מערכת היחסים ביניהם, וזה ייגמר ב(עוד יותר) דם.

עם כל שלב, וולטר מבודד את ג'סי עוד ועוד מהסביבה והופך להיות כל עולמו ופינקמן המיותם מזדהה עם שובו.
כאשר תסמונת מינכהאוזן ותסמונת שטוקהולם נפגשות בבית ספר לאהבות פתולוגיות… וכל אחד משניהם יודע, אם באינסטינקט ואם בהבנה שכלתנית, שמוטב להם להיפרד. ג'סי הוא פרטנר גרוע בעולם הפשע, הוא פראי מדי, מושך אל עצמו אש ומאיר את כל מי שחובר אליו באור מגוחך. ו-וולט הוא מדיאס ביבים – כל דבר שהוא נוגע בו הופך לחרא, והראשון לספוג את ההשלכות ההרסניות של מעשיו, וביתר שאת מהרוב, הוא תמיד ג'סי (יעידו על כך הצלקות ההולכות ומתרבות שפינקמן נושא על גופו ונפשו, המהוות תזכורת כואבת לוולט – האיש שתחביבו המרכזי הוא הדחקה).

השניים כלואים בתוך מערכת יחסים שבו זמנית מזינה והורסת אותם, והיא הטרגדיה היפהפייה שבבסיס השותפות. 

על שיהוקים רגשיים.
ללבי נוגעת במיוחד העובדה שאלו שתי דמויות שלא יכולות להתוודות בדרכים נורמטיביות על רגשותיהם, ונידונות רק להבעה דרך הסאבטקסט והקונטקסט של מעשיהן. שני גברים שירצחו זה בשביל זה, כנראה שאפילו יתאבדו זה בשביל זה, אבל אף פעם לא יקראו לילד, או למורה, בשמו.

ב"קזבלנקה", אחד הסרטים הכי רומנטיים בהיסטוריה, מעולם לא נאמרות המילים המפורשות I Love you.
בוגארט קשוח מדי והנסיבות מסובכות מדי בשביל זה, ולכן, כל אימת שעולה לו גרעפס רגשי,
הוא מברך את אילזה ב-Here's looking at you, kid.
כעת קחו את המונולוג הזועם של פינקמן בבית החולים (3.7), בו הוא מטיח במר ווייט את כל תלונותיו ומסרב לשוב ולשתף איתו פעולה. יש מי שקוראים אותו לא נכון רק כמטח האשמות קתרטי שבו פינקמן הממורמר מסיר מעצמו אחריות על ערימת הקאקא שהיא חייו וזורק את האשמה הלאה.
אבל אהרון פול, שיבדל לחיים ארוכים, משחק את המונולוג הזה כמו התפרקות שבבסיסה משבר רגשי עמוק והסצינה הזו מקוטלגת אצלי תחת "אחד מווידויי האהבה הגדולים בהיסטוריה של הטלוויזיה".
כשפינקמן צועק על וולט "You said my cook was garbage", הסאבטקסט ברור.
ו-וולט יודע את זה, ולכן הוא עונה לו, בשיאה הרגשי של הסצינה, ב-Your meth is good, Jesse. As good as mine.
וזהו, זה כל מה שנדרש. איזה משפט קטן שמחביא רגשות עצומים.
הצופה שלא הבין מדוע פינקמן מסכים תוך דקה לחזור לשותפות מפספס משהו מאוד מהותי במערכת היחסים (הצופה הזה בטח גם לא אהב את Fly).

YOU NEVER LOVED MY PRODUCT!!! -I do love your product. I love it as if it was my own.

אם השילוב של שותפות כפויה, דיאלוגים עוקצניים ורגשות לא מוצהרים מוכר לכם, זה בגלל שהמתח בין שתי הדמויות הללו עובד לפי הקונבנציה הטלוויזיונית הקלאסית של will they /won't they? אלא שבמקום סקס, עומד על הפרק חיבוק אבהי.
ובדומה למאדי ודייויד מ"בלשים בלילה" או מאגי וד"ר פליישמן מ"חשיפה לצפון", היום שבו מי משתי הדמויות הללו תאמר את שלוש המילים הנכספות או היום שבו יממשו חיבוק כשאף אחת מהן לא מסטולה מן הישבן, הוא היום שבו הרומנטיקה (וכנראה גם אחת מהן) תמות.

סיפור של אהבה הורית אסורה הוא לא משהו שנתקלים בו כל יום בטלוויזיה והוא הישג מקסים.

כימיה של מוות ידוע מראש
בני אדם לא אוהבים להרגיש מרומים, אפילו בטלוויזיה ובקולנוע. כאלה אנחנו, לא פראיירים. לכן אנחנו מתאבססים על ההבטחה שהאמת המצולמת טומנת בחובה גם אמת מאחורי הקלעים, הצצה לרגש אמיתי בתוך עולם נרטיבי מזויף. טום קרוז באמת עושה את הפעלולים שלו בעצמו, ובראד ואנג'לינה באמת עושים את אנג'לינה ובראד, בהתאמה.
אני גם בנאדם וגם שחקנית ואני מתה על השטויות האלה.

מסוג הדברים שלא תראו את וולט וג'סי עושים

עובדה ידועה היא כי דמותו של פינקמן הייתה אמורה לסיים את תפקידה בסוף העונה הראשונה ולמות מוות אכזרי שיישב חזק על מצפונו של וולט ויקדם את הדמות. הוורדרד עשה את שלו, הוורדרד יכול ללכת.
אבל אז גיליגן גילה את הכימיה המטורפת בין קרנסטון ופול וזו (ביחד עם קצת עזרה משביתתת התסריטאים) הכריעה את הכף ופינקמן ניצל, זמנית.
אלא שחוסר הוודאות וסופו הקרב של ג'סי היא הבדיחה הקבועה על הסט והפחד, האמיתי, ממותה הממשמש ובא של דמותו הוא הכוח המניע והמגדיר במשחקו של פול.

גם פול השחקן, כמו פינקמן הדמות, רק מחפש קבלה בנסיבות מעבר לשליטתו ונאבק מדי יום על הישרדותו. דוחף את עצמו קדימה כדי להשתפר, לנצל כל פיסת הזדמנות המושלכת לעברו ולהוציא ממנה את המקסימום האפשרי, למצוא את מקומו העצמאי ובה בעת להתחבב, ליצר קשר אנושי ולהיות נאהב. לחתור כדי לעשות את עצמו חיוני, מרכזי ומהותי, ולחפור בשתי ידיו את עצמו מהקבר שנכרה לו פעם אחר פעם.
וקשה שלא למתוח קווים בין יחסי המורה/ תלמיד של פינקמן ומר. ווייט לבין זו של בריאן קרנסטון ואהרון פול (רק בצד השפוי, החיובי והגלוי של המתרס).
בראש ובראשונה, כי קרנסטון פשוט עושה לפול בית ספר.

אם אי פעם ראיתם ריאיון זוגי עם השניים ודאי שמתם לב כי בדומה לדמויותיהן כך גם במציאות התלמיד הצעיר מעריץ את המחנך, שהוא עילוי חד פעמי בתחומו, ונאבק כדי להגיע לשחק איתו על אותו המגרש, להוכיח את עצמו ולזכות בהערכתו.
וגם כאן על האהבה של המבוגר להתגבר על האגו.
חשבו על זה, זו הייתה אמורה להיות תוכנית הסולו של קרנסטון, ובעונה הראשונה זה באמת היה כך. אלא שבעונות השנייה והשלישית זב החוטם השתלט על יותר ויותר זמן מסך, והפך לדמות ראשית. זו כעת התוכנית של שניהם והסיפור הוא כבר לא הפיכתו של מר ווייט לפני צלקת, אלא גם מסעו הטרגי של פינקמן אל הלא נודע.
וזה בוודאי צובט באגו. אבל קרנסטון, להבדיל אלפי הבדלות מבן דמותו הקשה, ההרסני והאגו-מניאק, הוא אחד השחקנים הנדיבים בזירה וקשה לפספס את הפרגון הכן, הצוהל והדומע שהלך ביניהם בטקס האמי האחרון.

מוות של כרוניקה ידועה מראש
מערכת היחסים בין הדמויות, שהיא תגובה מובהקת ומוצהרת של התסריטאים לשחקנים ולכימיה ביניהם, היא שמספקת לסדרה את לבה הפועם.
כשוינס גיליגאן הגה את סיפורו של הייזנברג הוא תכנן מעשייה אכזרית בת שתי עונות.
בראשו בוודאי דמיין שעם כל שלב הדמות הראשית תהפוך אכזרית ומפלצתית יותר ועל הקהל יהיה להמשיך לצפות למרות דילדול ההזדהות והקשר הרגשי עם הסיפור – בחווית צפייה אינטלקטואלית, צינית וקרה.
אבל אז פינקמן קרה וגיליגן, כמו וולט, התאהב וגילה להפתעתו שהוא רוצה מעורבות רגשית בגורל הדמויות, ושהוא לא יכול לחסל את הטמבל.

וכך, הסיפור השתנה ואיתו גם המנגנון הסיפורי.
ככול שוולט מדרים שאולה ומאבד צלם אנוש, כך פינקמן נאבק עליו ומספק לצופים את מנת ההזדהות הנחוצה וניצוץ קלוש של תקווה (גם אם זו, ככול הנראה, תקוות שווא). והאהבה העמוקה של ווייט לפינקמן היא אולי התכונה החיובית האחרונה, שלא לומר הדבר הכי קרוב ל-redeeming quality, של וולט, וזו שמאפשרת לקהל עדיין לחוש אמפתיה כלפיו אחרי כל מה שעולל.
קשה לומר שיש ליוצרי הסדרה יותר מדי התחשבות בדמויות או בקהל שלהם, אבל כמה נפלאה היא המעורבות הרגשית שיש לצופה האמיץ בגורלם של גיבוריו המפוקפקים?
כמה מענגת ומדגדגת היא ההזדהות האסורה?
וכמה יותר מספקת היא צפייה אמוציונלית, ולא משנה כמה תובענית, אכזרית ומשסעת-נשמה היא, לעומת ריחוק אינטלקטואלי?

Gilligan. A true genius doesn't have to blow his own trumpet.

בדרך זו התימה המרכזית של הסדרה חלחלה לתהליך עשייתה, ולהפך.
תסריטאי כותב סיפור, מחושב, עם סוף סגור, ואז נכנס שחקן ומפיח חיים בדמות שמשנה לגמרי את אופי ותוכן היצירה.
כשמתמטיקה פוגשת את הגורם האנושי (ומתוך כך – אהבה) התוצאה בלתי ידועה.
באותו אופן, התסריטאים בעורמה משתמשים בנוסחאות התסריטאיות והז'אנריסטיות המוכרות לכולנו כדי שגם אנחנו, כמו וולט, נרהיב עוז ונחשוב שאנחנו יודעים מה התוצאה שנקבל…
רק כדי לחטוף את המחשבון בעין.

לשיאו הגיע האומץ התסריטאי של הכותבים בעונה השלישית שנכתבה כמעט ללא תכנון מקדים ושהתפתחה פרק אל פרק, בשיטת ה"זרוק את הדמויות לקלחת ואז שבור את הראש איך לשלוף אותם ממנה". טירוף! זה ניכר בתנופה, בספונטניות ובחוסר הוודאות שמדיפה הסדרה הפסיכית הזו, המשולה לקפיצה בכיסוי עיניים מהקומה ה-20 כשאתה אוחז רק בתקווה שפיתרון, נאמר, בדמות משאית נושאת מזרנים שתעבור למטה, יגלה את עצמו בזמן.
כשזה מצליח זה עוצר נשימה, אבל יש לכך גם מחיר. ואף כי ישנם מהלכים שהוחלט עליהם בשלב מאוחר ושילובם היה אי לכך נמהר וכפוי (הדוגמא הברורה מכל היא שאנדריאה היא אחותו של תומס, רוצחו של קומבו, שלו שולבה מוקדם יותר בעונה היה הגילוי מרגיש הרבה יותר טבעי), יש בזה משהו תמיד נועז ומעורר השתאות.

בוודאי שלגיליגאן יש מטרות ברורות אליהן הוא תמיד חתר להגיע, אבל מה שהופך אותו ליוצר דגול היא דווקא היכולת להיות לחלוטין פתוח להזדמנויות, קשוב ליצירתו, רגיש לשחקניו וכן כלפי דמויותיו. יש לו יעדים סופיים רצויים אבל גיליגאן נותן לסיפור ולדמויות להוביל את הדרך, בקצב שלהן, מבלי לדעת לאן יקחו אותו, תוך חופש אומנותי כמעט מוחלט.
גיליגאן היה מאוד מאוד שמח, למשל, לראות את פינקמן או האנק יוצאים מההרפתקאה הזו בחיים, אבל הוא פשוט לא יכול להבטיח זאת לעצמו.

וינס גיליגאן הוא בעיניי יוצר גאון כי הוא מוכן להשליך את החזון המקורי שלו ולהסתכן אומנותית בשביל הסיכוי לספר סיפור טוב יותר. מסעיר יותר. כן יותר.
הוא כבר לא יודע לאן המסע הזה מוביל אותו ואת יצירתו, אבל כמו ווייט, הוא מעדיף לחוש את האדרנלין של חוסר הוודאות ולהסתכן בשריפה, על פני להירקב אט אט בעבודה בטוחה ופחדנית, במסגרת קבועה ובסוף ידוע מראש.

להבדיל מ"הסמויה" שגדולתה (כפי שהסברתי כאן) טמונה בכך שהיא לוקחת את העיקרון הראשון של הטלוויזיה וזה המבחין אותה מהקולנוע – הסריאליות הקבועה – והופכת אותו לכוחה העיקרי בעזרת תוכנית חומש אמיצה ובלתי נתפסת בהיקפה, "שובר שורות" היא אחת הסדרות המדהימות שנוצרו ובדרך להיות אבן דרך בעשייה הטלוויזיונית (חכו לדפי ההיסטוריה) דווקא משום שהיא רותמת את העיקרון השני המגדיר את המדיום, ומביאה אותו לנקודת הקיצון: היכולת להשתנות תוך כדי תנועה.
בשונה מסרט שיכול להתפתח רק עד שהוא מוקרן, סדרת טלוויזיה מאפשרת שינוי תוך כדי הקרנה, שינוי לאחר צילום, שינוי עד הרגע האחרון, ושובר שורות היא שרשרת תוצאות לא צפויית של ניסויים כימיים בסביבה לא מבוקרת. ממש כמו הגיבור הראשי שלה.

"שובר שורות" מבפנים ומבחוץ היא שיר זימה לחוסר ודאות, לספונטאנית, לחופש, לדינאמיות, לגורם האנושי ולמטאמורפוזה עם סוף לא ידוע, והיא דורשת אומץ וחשיבה תחת אש מצד כל הנוגעים בה – הדמויות, היוצרים והצופים.
הסדרה אינה חוששת לקחת פניות לא ידועות באלבקרקי מתוך ההבנה שכל עוד תישאר כנה לסיפור ולפסיכולוגיה של הדמויות – זה יעבוד, ועל הדרך היא מצליחה להפתיע ללא הרף את צופיה, ובעיקר, את עצמה.

העונה הרביעית של "שובר שורות" נפתחת ב-17 ליולי ב-AMC.
החל מה-18 נעלה כאן בבלוב ביקורת שבועית על כל פרק, ואתם מוזמנים לדיון היום שאחרי כאן: http://superblobweeklyreview.wordpress.com/

I feel a "butt" coming on… המלצת צפייה מסויגת על Supernatural

בהמשך ישיר לפוסט המקסים של אסתר, הגיע תורי להתוודות על גילטי פלז'ר טלוויזיוני ולא להתבייש.
אני מכורה לסדרה "על טבעי". זהו, תלשנו את הפלסטר בבת אחת.
צפיתי לראשונה ב"סופרנצ'ורל" לפני 4 שנים, כששתי העונות הראשונות שלה שודרו מדי לילה באיזה ערוץ אקשן. זה לא נראה מסוג הסדרות שאני אזום צפייה בהן, אבל היי, אם מביאים לי עד הבית את הבחור ההוא מ"מלאך אפל" שיתרוצץ לי מול העיניים, מי אני שאסרב?
צפיתי כשיצא לי להיות בבית והתנצלתי ותירצתי כשנתפסתי עושה זאת, וכשהשידור הסתיים לא טרחתי לצאת ולחפש את העונות הבאת, כי, אתם יודעים, פאדיחה.

הפסד שלי, כי עכשיו משהשלמתי את הצפייה בכל העונות אני יכולה להגיד בפה מלא שלא ממש מגיע לה להיחשב גילטי פלז'ר. "על טבעי" זו אחלה של סדרה. למעשה היא יותר מזה, היא אחלה בחלה של סדרה.
היא לא סדרה שצריך לכבות את אחת האונות כדי ליהנות ממנה ולא יצירה שיש לגשת אליה רק כדי לשזוף עיניים. היא סתם נראית אחת כזו.
כי אחד הדברים שהופכים את "על טבעי" לכל כך טובה הוא אחד הדברים שגורמים לעולם לזלזל בה.
לדבר הזה קוראים ג'נסן אקלס.

Seriously, who looks like that?!

הבחור, איך לומר מבלי להישמע חתיכת פאנגירל, חורך את המסך.
זה לא סביר או הוגן שמר קקי מלוקקי, שכאילו הונדס גנטית להיות דוגמן-שהפך-לשחקן-אופרות-סבון (ומצליח להיות מלוקק מדי אפילו בסטנדרט שלהם), יהיה גם אשכרה מוכשר. אבל זו האמת, אקלס הוא יותר מפרצוף (ממש, ממש, אבל ממש, הרבה יותר מדי) יפה, הוא שחקן דרמטי מצוין ושחקן קומי אדיר.
אין אתגר שהסדרה זורקת לעברו שהוא לא רק עומד בו, אלא גם מצליח להפתיע פעם אחר פעם, ודין ווינצ'סטר שלו היא דמות מורכבת וכובשת במיוחד.

בלעדיו הסדרה יכלה להפוך בדיוק למה שכל מי שלא צופה בה חושב שהיא:
סדרת מד"ב נחותה עם שני פריטי-בויז בכיינים המיועדת להטרפת ההורמונים של ילדות ופרה-טינאייג'ריות (שיתורגמו לרייטינג ולרכישת מרצ'נדייז).
אבל איתו ועם המחויבות הדרמטית שלו לתפקיד, זה הופך להיות גלידת וניל עוגיות טלוויזיונית.
אין לזה שום ערך תזונתי, אבל זה טעימי.

עכשיו מש"סמולוויל" סיימה את חייה, "על טבעי" היא הסדרה האחרונה המשודרת בערוץ ה-CW שעלתה כשעוד קראו לו ה-WB. היא הנצר  האחרון לממלכת באפי, בערוץ שהפך בשנים האחרונות למגרש המשחקים של ג'וש שוורץ וחקייניו, עם סדרות נעורים תככניות ונוצצות.
זה לא שאין להם יותר פנטזיה, יש להם את "יומני הערפד" המד"בית, אבל בסיכומו של יום היא יותר תשובה, מספקת מאוד אגב, לסדרת "טימטומים" אה, כלומר, "דימדומים", מאשר המשך ישיר לבאפי. (אני לא צופה ב"ניקיטה", אז אתם מוזמנים לספר לי אם יש בה מן הרוח הג'וס וודונית.)
סופרנצ'ורל היא במידה אחותה הקטנה, הסלאטית והקצת אהבלה של באפי. ולא, לא התכוונתי לדון.

אריק קריפקי, היוצר של "על טבעי", ביחד עם המפיק והתסריטאי בן אדלונד (לשעבר מפיירפליי, ווהו!), למדו מבאפי הכול על העירבוב בין טרגדיה, קומדיה ואימה ועל חשיבות הוספת מנה גדושה של מטאפורות, מודעות עצמית וחוש הומור לסדרת פנטזיה.
אז זה לא "באפי" ולא "תיקים באפלה" וזו חלילה לא יצירת מופת, לרגע לא מנסה להיות, זה פשוט בידור טוב שעושה כיף, מספק קומדיה (לא מדויקת ונורא אינפנטילית אבל) ממש ממש מצחיקה ודרמה משפחתית אמינה וסוחטת דמעות, בונה מההתחלה מיתולוגיה פרטית מורכבת שלא קורסת לתוך עצמה גם בעונות מתקדמות, יוצר אימה שאשכרה מצליחה להפחיד (בניגוד לבאפי, ובדומה לאקס-פיילז), משלב מטה-טקסטואליות המדברת גם על היחס הדו-כיווני בין תוכנית וקהל לרוב מבלי לעצבן יותר מדי, ויודע לפנק את הצופה המתמיד.

שלא תטעו, היא אכן מתחילה די רע, עם עלילות טחונות שהועתקו ללא חן הישר מכל סרטי האימה שאי פעם ראיתם ("אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", "פולטרגייסט", "קאנדימן", "רינג", "המנסרים מטקסס" וכו'), והדבר היחיד שעובד לטובתה למן ההתחלה, זו מערכת היחסים בין שני האחים והכימיה בין אקלס וג'רד פדלקי המגלם את אחיו, סאם.
אבל אז, כאשר באמצע העונה הסיפור המשפחתי תופס את מרכז הבמה, הסדרה מתחילה לתקתק. בעונה השנייה המחוות כבר מודעות לעצמן וחינניות, דין מתחיל לדבר יידיש, הסדרה מתנסה בהצלחה גם בקומדיה (מעבר לוואן-ליינרים של דין) והיא הופכת לאחת הסדרות היותר מספקות בטלוויזיה.
את כנראה לא יכולה להיות ממש גרועה, כשלרע המרכזי שלך קוראים עזאזל.

בהמשך, אקלס משתפר מרגע לרגע (ככול שהוא משתבח כך פדלקי מתכער ונהיה יותר ויותר מחורבן, אבל נניח לזה) ואליו מצטרפת סוללת שחקנים מעולים כג'ים ביבר (מדדווד, ובקרוב בפרק הפתיחה של שובר שורות עונה 4, ווהו!), מארק שפארד (פיירפליי, ווהו!), קורט פולר, רוברט ויסדום (באני מהסמויה, ווהו!), אלונה טל (בתפקיד אחת מזוג הנשים היחידות שעושות כבוד בסדרה, ווהו!) ועוד רבים וטובים.
העונות השלישית והרביעית של סופרנצ'ורל הן כבר בידור כמעט מושלם ולו ראיתי אותן בזמן אמת, הן היו מופיעות ברשימת עשרת הסדרות הטובות שלי של 2008 ו-2009.

אז מדוע ההסתייגות בכותרת (ללא ספוילרים מפורשים)?
ראשית, כי עונות 5 ו-6 לא כל כך טובות.
בתום עונה 4 הנהדרת עשו היוצרים טעות מרה וקפצו גבוה מדי מעל הפופיק הן מבחינה תקציבית והן מבחינה של התימות והיקף העלילה והתוצאה היא עונה כבדה מדי מחד, ועם זאת לא מספקת, אפילו לא בחומרים האפלים שלה, מאידך.
עונה 6 עושה כמיטב יכולה לתקן את הנזק של עונה 5, ללא קריפקי שייעד את החמישית להיות העונה האחרונה, בהצלחה חלקית בלבד.
זה עדיין לא רע, ויש שם כמה וכמה פרקים נפלאים, אבל האיזון העדין בין מסחטת הרגשות המשפחתית והקומדיה נשבר וזה כבר לא אותו כיף.

ושנית, כי זו הסדרה הכי הומו-ארוטיות שראיתי מזה שנים, ואני לא לגמרי בטוחה מי קהל היעד שלה.

סאם בלבוש הגיוני

Gayer than a gay musical called Gay!
(מכאן הקריאה מומלצת רק למכורים קשים או למי שמתגעגעים או מייחלים לקורס ייצוגי מגדר)
בואו נודה שלסדרה נקודת התחלה עלילתית די הומו-ארוטית: שני גברים אסתטים (אחד מהם באופן גבוה מהמותר בחוק), מבלים את כל זמנם ביחד, חולקים חדר שינה, לא יכולים לעולם לנהל מערכת יחסים הטרוסקסואלית חיצונית, עסוקים רוב הזמן או במפגני אלימות או בפרצי בכי ומוכנים למות זה בשביל זה. וזה עוד מבלי להזכיר את כמות הפעמים ששדים חודרים אל גופם, סכינים ננעצות בבשרם ודם ומים קדושים מושפרצים בפניהם. ברור לחלוטין שלו היו אלה שני גברים ללא קשר דם, הפרמיס הזה היה שובר את המחט במכשיר ההומומטר, אבל כאן, כאשר השניים הם אחים עם מערכת יחסים תלותית, דפוקה בשכל ומאוד מנומקת, זה עובד טוב גם מבלי ליפול להומוארוטיקה גילוי-עריותית.
ועם זאת, יש פלג נמרץ בקרב קהל צופות הסדרה שנורא רוצות לראות איחוד רומנטי וסלאשי של שני האחים. ולמרות שאני חייבת להודות שאין לי מה לתרום לרעיון מלבד צחקוק נבוך ו"לא תודה, כבר הקאתי בפה", קשה לגמרי להאשים אותן. יש ב"על טבעי" משהו מאוד, מאוד קווירי.
אבל אלה לא הדמויות, אלא הסדרה עצמה שהומואית.

אחד הדברים שהכי אהבתי אצל באפי (מלבד עושר השפה, השנינות, העומק, העירוב הז'אנריסטי והאומץ) זה את פוליטיקת המגדר שלה.
גם בימינו, לבטח ב-HBO שבקרוב יזכו לפוסט נפרד בנושא, קשה למצוא הרבה סדרות עם ייצוג מיניות לא הגמוני. בבאפי, כאנטיתזה לז'אנר האימה והפנטזיה בו פעלה, היו אלה הגברים שעברו אובייקטיפיקציה, והם אלה שהופיעו בעירום, מיוזעים ומתנשפים וחשופים למצלמה המציצנית, בעוד שהגיבורה הצעירה והיפה נותרה מהוגנת ולבושה.
השוו אותה ל"זהות בדויה", שבה הגיבורה עטתה תלבושות חדרנית, אחות וזונה מדי פרק, במהלכים כביכול מנומקים בעלילה אבל למעשה כאלה שנועדו אך ורק לספק את קהל הצופים החרמן והמחוצקן שבבית, ותבינו על מה אני מדברת.

גם כאן סופרנצ'ורל למדו מווידון את השיעור. ויש משהו בגישה של הסדרה לשני הגיבורים שלה בכלל, ולג'נסן אקלס ולדמותו בפרט, שהוא פשוט חתרני ואירוטי.
למה חיפצון גברי זה בסדר ונשי לא? ככה. קוראים לזה אפלייה מתקנת. תחזרו אליי עוד 2000 שנים של סקסיזם הפוך, ונדבר.

על זהות והזדהות
על טבעי החלה כסדרה גברית המכוונת לקהל גברי צעיר. ההחלטה ללהק שני יפיופים הייתה אמורה לאזן במעט ולנסות להבטיח שהפרמיס הכה גברי לא ירתיע את הקהל הנשי.
אבל מה שבפועל קרה זה שהתוכנית קורצת בעיקר לקהל של נשים, מכל הגילאים, והקהל הזה משפיע בחזרה על תכני הסדרה והפוליטיקה המינית שלה.

בימיה הראשונים הייתה הסדרה מאוד שוביניסטית, כשהנשים היחידות שהופיעו היו כולן סקנקיות-למראה ולבושות למחצה, רובן מפלצות פתייניות, קורבנות חסרות ישע או דמויות חסרות חשיבות שדין מפשיט במבטו ובפועל באוף סקרין במכוניתו.
עם התקדמות העלילה ולאור תגובת הקהל החלה הסדרה לשלב הומור על חשבונו של דין כדי לנטרל את הסקסיזם וההומופוביה שלו (סאם, אתה כזה בחורה! סאמי, מה אתה אומו?) כדי שלא נאבד את חיבתנו אליו.
וכך, על כל מבט חרמן שהוא דופק במישהי, דמות אחרת או המצלמה תדפוק בו. וכל אימת שיקרא לסאם בחורה, העלילה תציג דווקא אותו כנשי. פיטים.
אבל מה שהחל כאמצעי לאיזון המאצ'ואיזם המיזוגני של דין, פיתח חיים משל עצמו והפך לזרם תת קרקעי בלתי נפרד מהסדרה, שרק הולך ומתחזק מעונה לעונה.
אז לא, הסדרה עדיין סובלת מחרדת סירוס קיומית והיא לא מתקרבת לג'נדר בנדינג המבריק של באפי (מי האוחז בפאלוס?), והיא לא פמיניסטית בשום צורה, אבל היא נהנית מאובר-דוס של קוויריות.

בכמעט כל סדרה שנקודת המוצא שלה היא חברותה חברית צפופה, שלא לומר זוגית (מייטי בוש, טיסת הקונקורד, שובר שורות וכו'), האישה נתפשת על ידי הקהל כאיום חיצוני שעלול לשבור את התא המשפחתי האלטרנטיבי.
גם כאן, בכדי להגן על הסטטוס קוו העלילתי, הקהל הנשי של "סופרנצ'ורל" בוחר לדחות דמויות נשיות כמושא הזדהות, ולזהות עצמן עם אחת משתי הדמויות הראשיות הגבריות, במהלך שהוא לכאורה מיזוגניה-עצמית-קנאת-פינית.

אם בתחילתה של הסדרה ברור כי דין הוא הגברי והיצרי מבין שני האחים וסאם הוא העדין, הרגשני והנשי יותר, עם התקדמות העלילה מסתבר שההפך הוא הנכון.
בראש ובראשונה זה נובע מתפקידו של דין בתא המשפחתי. לא זו בלבד שהוא תחליף אב לסאם, ממשיך דרכו של האב הביולוגי הנעלם שמחנך אותו להישרדות ולחימה, אלא הוא גם תחליף אם שמאכיל, מלביש ומגונן עליו בגופו ושניסה לספק לו חווית ילדות נורמטיבית ככול האפשר (והוא גם קרוי על שם סבתו, דיאנה).
דין, בגילומו הדי מבריק של אקלס, הוא קליפה דקה של פוזה גברית שמאיימת להתנפץ בכל רגע. ילד שנגזלה ממנו הילדות, שעוטה על עצמו סממנים חיצוניים של גבריות מסורתית אותם הוא מעתיק אחד לאחד מאביו, אבל אין בינו לבינם כמעט דבר.
וככול שדין הופך עדין, שברירי, ובוא נודה, מסורס יותר, כך קל לקהל הנשי לזהות עצמן עמו, ובו זמנית לסמן אותו כמושא התשוקה העיקרי שלהן.
בכך הן גם מנכסות לעצמן את הכוח המציצני ומנטרלות את הביטול העצמי המיזוגני שהמבנה העלילתי כפה עליהן.

Posing like a heterosexual. You are doing it wrong.

סליחה, של מי המבט הזה?
ברגע של געגועים לימי האוניברסיטה, אני אשלוף מהאוב את לורה מאלווי ואת התיאוריה שלה בדבר העונג הויזואלי. אליבה דה מאלווי, ומבלי להיכנס לזה יותר מדי, יש בקולנוע הנרטיבי הקלאסי שלושה סוגי מבטים, הבאים כולם לספק את יצר המציצנות והעונג המופק ממנו אצל הצופה הגברי (כמייצג ההגמוניה). המבט הראשון הוא מבטה של הדמות הגברית הראשית, הגיבור, המביט בדמות האישה. המבט השני הוא המבט של המצלמה עצמה, המאדירה את העונג הויזואלי ואת הפטישיזציה של הדמות הנשית. שניהם מסמנים את האישה כמושא התשוקה במהלך שמסרס אותה מכוח אמיתי ע"י הפיכתה לנצפית ופאסיבית. המבט השלישי הוא מבטו של הצופה הנמצא בקהל. הוא מזדהה עם נקודת מבטו של הגיבור ומזהה את האישה כאובייקט מיני כפי שהיא מסומנת ע"י המצלמה.

ב"על טבעי", הצופה הגברי ההטרוסקסואלי של תחילת הסדרה יזדהה עם דין ועם המצלמה, המביטים בעונג בדמויות של בחורה אקראית.
לעומתו, הצופה הנשית מסרבת לזהות עצמה עם תפקיד הבחורה הנצפית. היא צופה באחד הגיבורים, ומזדהה עם המבט של מי שניצב מולו, כלומר הנשים האקראיות, או לרוב – אחיו. כלומר, היא משליכה את תשוקתה למי משני האחים דרך מבטו של השני.

אם המבט האירוטי של המצלמה על סאם וג'רד פדלקי נעשה בעיקר בשוטים פרונטלים במדיום שוט, המציגים את תפארת פלג גופו העליון החשוף, באופן מיני אך כוחני וגברי למדי, דין ואקלס זוכים לייחס שונה, כשהסדרה חותרת תמידית תחת גבריותו והוא מחופצן בידי כל. הן מבחינת המצלמה שמתעכבת על פניו בסדרה אינסופית של אקסטרים קלוז אפים (לעתים בתאורה פילם-נוארית) שמטרתם להתפעל מיופיו (את רובם יחטוף דין, ולעתים שכיחות פחות גם סאם, כשהוא או בוכה או מוכה או קשור או כל השלושה יחד. כלומר, במצבים של חולשה וענישה המסמנים אותו כמושא התבוננות פאסיבי), הן ביחס של דמויות מכל המינים אליו והן בקריצות שובבות בעלילה.
בפרק אחד דין יולבש ב-lederhosen, ללא סיבה ממשית מלבד מטעמי ההנאה הקאמפית שבדבר, ובפרק אחר דמות גברית עירומה תחבק את כולם פרונטלית, אבל רק את דין היא תפתיע מאחור. וכן, זה שמח ומבדח כמו שזה נשמע.

היות ואת שתי העונות הראשונות ראיתי מזמן הייתי בטוחה שהתימה הזו התחילה להתפתח רק בעונה 3, אבל מדגימה עכשווית של פרק אקראי בעונה הראשונה, אני יכולה להגיד שהמגמה בצבצה כבר אז.
בסצינה הפותחת את הפרק שנפלתי עליו, דין ישן במיטתו. המצלמה בתנועה אטית סוקרת את גופו, הלבוש בתחתונים וחולצה בלבד, מכף רגל ועד ראש, עד שדמות אחרת (סאם) נכנסת לפריים ודין מתעורר בבעתה ושולף סכין מתחת לכר. יש עשרים דרכים שונות לביים את הסצינה הזו כך שתעביר את העובדה שדין תמיד חשוף לסכנות ולעולם לא יכול לישון בלב שקט. אף אחת מהן לא באמת מצריכה ממנו להיות שכוב על בטנו בתחתונים, ובאף אחת מהן לא באמת נחוצה תנועת מצלמה המתעכבת על גופו חסר הישע. הרעיון היה עובד גם לו המצלמה הייתה מתרכזת בפניו או סוקרת את כל החדר, או אם היה לבוש במכנסיים, מכוסה בשמיכה או שוכב על גבו.
למעשה, הסקירה הזו מכף רגל ועד ראש היא מבט קולנועי קלאסי לבחינת אישה ולעתים נדירות נראה אותה בקולנוע או בטלוויזיה מופעלת על גבר כשהיא לא באצטלה קומית. זוהי מציצנות השמורה בדרך כלל למבט הגברי ובשוט האחד הזה יש מנה הגונה של החפצה וארומה עדינה של אונס באוויר.

בעל טבעי, בעולם של נשיות כמעט חסרה, הגברים, ובפרט אקלס, הם אולי נושאי המבט אבל הם גם מושאי התשוקה העיקריים, והם מסומנים כך ע"י המצלמה והדמויות המזדמנות.
אם אנו יוצאים מנקודת ההנחה ההגמונית שנקודת המבט של המצלמה היא גברית, הרי שהמבט האירוטי בדין וסאם, הוא בהכרח הומוסקסואלי.
ואם נצא מנקודת ההנחה שנקודת המבט הזו היא דווקא נשית, אזי זהו היפוך של האירוטיקה המקובלת, בטח זו המקובלת בז'אנר, כשגם העדשה הנשית וגם הצופה הנשית מפיקות עונג ויזואלי מהגבר. נחמד.

סופר-דופר-טבעי
בעונה הרביעית כל אחת משתי הדמויות הראשיות מקבלת דמות-מחמד פרטית לשחק איתה ומולה.
סאם מקבל אישה ודין, אלא מה, מקבל גבר.
וכך, האירוטיקה עולה רמה ופולשת באופן מובהק אל תחומי ההומו-ארוטיקה הפנים-סיפורית עם הצגת דמותו של קאס.
אם מישהו מתעקש להפוך את דין למושא פטישיזציה הומוסקסואלית, חשבו היוצרים, לפחות שזה יעשה בשליטתנו, ולא יתועל דרך אחיו.

דמותו של קאס (בגילומו של מישה קולינס, עוד גבר צעיר ויפה שלא לצורך. אגב, ברכות למי שזוכר אותו בהופעת האורח שלו בניפ טאק בתור המדריך ליוגה שמבקש לעשות הקטנת פין כיוון שהוא מבלה את רוב ימיו בלמצוץ לעצמו) מכניסה עוד מנגנון הומוריסטי קלאסי  ומבורך לסדרה בהצגת יצור על טבעי הלומד מה זה להיות אנושי, על כל הצחוק והמבוכה המשתמעים מכך (עוד שיעור שנלמד מאניה של באפי? איזכור אחרון, אני מבטיחה).
ומי טוב יותר מדין בכדי ללמד את קאס מה זה להיות בן אנוש? אם סאם מצליח להכיל את רוב מה שעובר עליו סגור בפנים, הרי שדין לובש הכול כלפי חוץ. רעב, חרמנות, כאב, עלבון, אהבה, כעס, חוסר ביטחון, שמחה, הכול פורץ אצל דין מכל נקבובית ונקב, כמו תזמורת רגשות של איש אחד.

Extreme finger painting

קאס לומד אותו ומהופנט ממנו, מושפע ממנו ומפתח אליו חולשה שגורמת לו להיענות לכל בקשותיו מבלי לקבל יותר מדי בתמורה. והכול מלווה במבטים רושפים, בפרצי תסכול אלימים, בהקרבות כואבות, ההצהרות בומבסטיות, בהקזת נוזלים וסימונים גופניים, בלחשוש באטמנ-י דרמטי ובאופן כללי באמוציות שכאילו מישהו הגביר להן את הווליום ל-11.
קאס מוקסם מדין, וכנראה קצת יותר מזה.
וכי למה לא? רוב הקהל חושק בו. והיי, קאס לא אנושי, וחליפת הבשר שלו היא רק במקרה גברית, כך שהוא חופשי מהצורך להציב לעצמו גבולות מגדריים.

אם דין הוא חיזיון הדורש צפייה, אזי קל לזהות את קאס כמי שאוחז בנקודת המבט השלישית, הפנים עלילתית, המכוונת את מבטה העוגב אל מושא התשוקה, משום שהוא מבלה את רובו זמנו על המסך בבהייה נמרצת בדין.
במידה רבה, קאס הוא שיקוף עלילתי של יחסה הארוטי של הסדרה אל דין, והוא מייצג את נקודת מבטם של הצופים והצופות.

אל טבעי
באופן אישי, אני מוצאת את תופעת הסלאש פיקשן מרתקת, ואין סדרה שמתכתבת בגלוי עם הרחשים היותר אפלים של לב קהל המעריצים שלה כמו סופרנצ'ורל (ומצליחה לעשות זאת די בחן).
משיכתו של אותו קהל נשי (הטרוסקסואלי!) לסיפור אהבה הפוטנציאלי בין שני גברים נובעת, בעיניי, משני גורמים.
האחד – העובדה שבעידן המתירני של ימינו קשה למצוא אהבות הטרוסקסואליות אסורות, ואלה הן הבסיס לרוב יצירות האומנות עם העוגן הרגשי החזק ביותר, ולכן הצופות פונות אל מעוזות טאבו נועזים יותר.
שנית, במשיכתן לסיפורי אהבה של שני גיבורים מאותו מגדר, יש מן הכמיהה לשיוון. איזו נקודת מוצא זהה מול מושא התשוקה, שלא קיימת במערכת היחסית ההטרוסקסואלית בחיים, ובפנטזיה עליה יש תהליך מזכך.
על טבעי, ביחסי הגומלין הייחודיים לקהל הצופים שלה, נגעלת מהתופעה מחד, אבל ביודעין די משועשעת ממנה ומעודדת אותה מאידך.
ואפילו יחסה לרעיון של גילוי העריות בין סאם ודין הוא דואלי. היא חד משמעית מצהירה שהוא חולני בעינייה, אבל היא לא מפסיקה לתת לדמויות אחרות בעולם הסיפורי להגיב אליהם כאל זוג רומנטי ובכך משמרת, באופן מחויך, את הסטייה.

להבדיל מהבדיחות על דין וסאם שמטרתן לצחוק על הסדרה עצמה, לקרוץ אל הצופים ולעקוץ אותם ברכות על סטייתם, הדמויות המגיבות על דין וקאס מכירות אותם והערותיהן הן יותר בגדר הצבעה על משהו לטנטי וקיים ופחות בבחינת הסתייגות מהרעיון (ובצדק. הטאבו כאן, אלא אם את נוצריה אדוקה, הרבה פחות חמור).
אך יש משהו ברמיזה וטיזינג אינסופיים והתנזרות טאבואית שהופכת את כל העסק לעיניין גדול יותר מכפי שהוא, ול-Angstי וטינאייג'רי שלא לצורך (ע"ע טימטומים).
"הכי גאים שיש" לא הייתה כל כך הומוארוטית כי אף אחד שם לא עשה עיניין מלהיות הומוסקסואל. הם פשוט זיינו גברים וסגרו עיניין.
וכאן מצויה חולשתה של על טבעי.

אה, קאס? המבט שלך חודר אותי.

היא לא הולכת עם שום דבר עד הסוף. לא עם האמירות התיאולוגיות היותר גדולות ושאפתניות שלה (שמחמת ספוילרים אני לא אפרט על מה מדובר, אבל אני מתייחסת בעיקר לעונות 5 ו-6), לא בפתירת היחס הבעייתי שלה לנשים, ובטח שלא במערכת היחסים המעניינת בין דין ושומר הראש שלו.
אני לא חושבת שיש כאן מקום לרומן אסור, בטח שלא בין האחים כי – איכס, ולא בין דין וקאס כי דין (למרות ה-Serious daddy issues שגורמים לו להתמסר ולנסות לרצות כל דמות גברית סמכותית) נראה בסופו של דבר די הטרוסקסואל (והגיבור הראשי בסדרה של ה-CW, בל נשכח). אבל סדרה בוגרת יותר הייתה מספקת לצופיה לפחות איזה רגע חמוץ מתוק של וידוי כן מצדו של קאס.
חשבו איזו מין סדרה הייתה באפי (שיקרתי) לו השאירה את וילו בארון המטאפורי של משחקי המכשפות ולא הולכת על רומן ממומש בינה לבין טארה?
על טבעי רק צוחקת ורומזת ועוקצת וקורצת, שזה נחמד וחמוד ומבדח, אבל בעצם פחדני ושמרני, וחבל.

בסופו של פוסט (פרו"סט?), אני עדיין לא יודעת לא יודעת למי להמליץ על צפייה בסדרה.
לנשים שמחפשות דמויות נשיות להזדהות עמן ולגברים עם הומופוביה חריפה היא לא תדבר.
מה שמשאיר אותי עם נשים, כמוני, שלא אכפת להן להזדהות עם דמויות גבריות (ועד שלא ימציאו אינדיאנה ג'ונס נשית כך זה גם יישאר!), והומוסקסואלים שלא מפריע להם להסתפק רק במבטים ורמזים, כל עוד זה מגיע באריזה מאוד יפה.

מאידך, יכול להיות שאני פשוט סובלת מקדחת שנובעת מהעובדה שראיתי ארבע עונות ברצף תוך חודש וחצי. לולא קיבלתי את מטח ההומוארוטיקה לפנים בבת אחת, הייתי אולי חושבת שמדובר בסדרה כיפית בטירוף שפונה לכל המינים והמגדרים. שהרי הטונים המיניים שלה, למעט כמה וכמה בדיחות, מצויים בעיקר מתחת לפני השטח, ולכן גם גברים סטרייטים הבטוחים מספיק במיניותם ושיכולים להינות מבהייה בגברים בוכיים ומבעיטה קלילה בקונבנציות מוזמנים להיצטרף לחגיגה!
בתנאי שאין להם אח.

צפייה ב"ברבור שחור", סרטו של דארן ארונופסקי

מתוך ויקיפדיה, המקום הכי אקדמי לקבלת מידע מהימן- "על פי תאוריית הברבור השחור שגובשה על ידי המסאי-הפילוסוף וסוחר ניירות הערך נאסים טאלב, ברבור שחור הוא אירוע יוצא דופן בעל השפעה גדולה מאוד שלא היה ניתן לצפייה מראש – אך מבחינה היסטורית, יש לצפות שאירועים מסוג זה יקרו אחת לזמן מה.

המושג ברבור שחור מגיע מהתפיסה המערבית העתיקה הטוענת כי "כל הברבורים לבנים". בהקשר זה, ברבור שחור שימש כמטפורה למשהו בלתי אפשרי. משמעות המושג השתנתה במאה -17 כשגילוי ברבורים שחורים באוסטרליה הוכיח כי גם מה שנתפס כבלתי אפשרי עלול להתגלות כאמת. באופן שבו טאלב משתמש בו, "ברבור שחור" הוא מאוד יוצא דופן ובלתי צפוי, אך יש לצפות שלא כל הברבורים יהיו לבנים"

דארן ארונופסקי וסרטיו הם, איך לומר, לא בדיוק כוס התה שלי, וזה בלשון המעטה, כי אם הייתי מרשה לעצמי לומר כל מה שאני רוצה, הייתי יכול לומר למשל שהוא במאי ממש מעצבן, ש"פאי" הוא יצירת ביכורים מעייפת ומתחכמת וש"רקוויאם לחלום" זכה אצלי להריח אוויר פסגות ברשימת הסרטים השנואים עלי בגלקסייה. זה לא שלא אהבתי אותו, שנאתי אותו בכל עוצמתה של המילה. וככל שאמרו לי בסביבתי כמה הסרט נפלא, מיוחד ועמוק כך שנאתי אותו יותר, כי כזה אני, מוציא המון אנרגיות על דברים שבעיניכם נראים שוליים. בסוף גם הגיע הקברן ואמר לי שאולי פשוט לא הבנתי את הסרט. אחרי זה לא היה לדארן או לכל סרט אחר שלו סיכוי.

עברו שנים, החכמתי, מצאתי דרכים בוגרות יותר להתמודד עם סרטים ומאחר שלא ביקרתי את מר ארונופסקי כבר כמה סרטים החלטתי לנסות. מה אכפת לי, תמיד יש מקום לשנוא עוד סרט. הכנתי אפילו כותרת מבעוד מועד- בירבור שחור. (הייתי די מרוצה מעצמי).

אז אחרי שהוצאתי את כל זה אני יכול להתפנות כדי להודות כי "ברבור שחור" הוא פשוט סרט נפלא. כנראה שאם הייתי מכיר את "תאוריית הברבור השחור" הייתי צריך להכין את עצמי לאפשרות שמר ארונופסקי יפתיע אותי עם "ברבור שחור" (מבחינה תאורטית וסרטית). אבל אינני איש מדע.

הסרט מספר את סיפורה של נינה (נטלי פורטמן), שמצליחה להשיג את התפקיד הראשי בבלט "אגם הברבורים" שמעלה להקת המחול בה היא רוקדת. הבעייה היא שמבחינה נפשית נינה, איך לומר, לא כל כך בסדר. תוסיפו לזה אמא שטלתנית ואת כל הלחץ שבלהיות בעלת תפקיד ראשי (מול רקדנית העבר שהועזבה, מול בנות להקה אחרות ומול הקהל) ותבינו שהמצב לא משהו.

לפני שממשיכים אני רואה את עצמי מחוייב לומר למי שלא ראה עדיין את הסרט כי ככל שידע פחות כך ייטב לו. לא יהיה לי מנוס מלהזכיר פרטים לגבי עלילת הסרט כך שבאחריותו של הקורא לבצע את בחירתו.

הצפייה בסרט היתה בעבורי חוויה מעניינת. מצד אחד נאבקתי בכל הדארן ארונופסקיות שהרגיזה אותי גם בסרטו הקודם (מראות, הזיות, סצינות מין בעייתיות) ומצד שני מצאתי את עצמי מוקסם מהבחירות שלו ומהשחקנית הנפלאה שלו, וגם נאלץ להודות שיש הצדקה לכל הדברים. לקראת סוף הסרט נעלמו כל ההתנגדויות שלי. בנוסף לזה במהלך הסרט הבנתי שהוא בעצם שילוב מושלם בין שניים מהסרטים האהובים עלי ביותר – "הנעליים האדומות" של פאואל ופרסבורגר ו"רתיעה" של פולנסקי.

מעבר לעובדה ש"הנעליים האדומות" מצוטט בצורה ויזואלית, וששניהם סרטים שמתעסקים בבלט, שני הסרטים גם בנויים באותו האופן – יצירת בלט מרכזית שפרטי עלילתה מהדהדים למתרחש בחיי היוצרים אותה. בסרטם של פאואל ופרסבורגר מדובר ביצירה חדשה שנכתבת במיוחד על פי אגדה של האחים גרים. ב"ברבור שחור" מדובר ב"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי, אולי יצירת הבלט הידועה ביותר, או לפחות אחת כזאת שאין מי שלא שמע עליה. מהבחינה הזו זה נותן ל"ברבור שחור" סוג של יתרון קל עם הקהל של ימינו שקל לו יותר עם דברים שהוא מכיר וכך המוסיקה המוכרת של הבלט משתלבת יפה בסרט (העיבודים והמוסיקה המקורית משתלבים יפה מאוד אחד בשני). "הנעליים האדומות" הוא סרט על האובססיה ליצירה ומה היא דורשת מהאמן בסופו של דבר. גם "ברבור שחור" מתעסק באובססיה הזו, אבל בעוד שב"הנעליים האדומות" העיסוק הוא דרך 3 דמויות שונות שמתמודדות בצורה שונה עם המצב, ב"ברבור" הסרט מתמקד בדמותה הרעועה נפשית של נינה. אנו מתוודעים לנינה אחרי שנים של מאמץ להגיע ולהיות הכי טובה, שנים של חיים במחיצת אימה הדורשת, שנים של אימונים מפרכים, שנים של חשש שמא לעולם הרגע לא יגיע, של הדחקה של כל רגש שעלול להפריע להיותה מושלמת. וכבר בהתחלה אנחנו מבינים שהדמות הראשית שלנו במצב לא טוב. כמו ב"רתיעה", כל מה שנינה מנסה להדחיק כבר שנים מנסה לצאת החוצה, וזו היתה ההפתעה שלי. "ברבור שחור" הוא לא סרט בלט כי אם סרט אימה פסיכולוגי נפלא. אמנם פסיכולוגיה בגרוש, אם תרצו, לא משהו מעודן או נסתר אלא ברור ומפורש, אבל עדיין מצליח להעביר את ההתמוטטות של נינה בצורה מרשימה עד הסוף העוצמתי.

גם אני, כמו התת מודע של נינה כפי שמתבטא באנשי הבלט שסביבה, לא האמנתי לאורך הסרט שנינה תוכל להפוך (בבלט) מברבור לבן לברבור שחור וכמה שהופתעתי.

לכך אחראית במידה רבה נטלי פורטמן הנפלאה שמפגינה משחק מדהים. הסרט כולו מסופר ממבטה והיא מצליחה להטעות אותנו ממש כפי שהיא מצליחה להונות את עצמה.

אחת הבחירות שאהבתי מאוד בסרט היתה הבחירה לצלם את קטעי החזרות בשוטים ארוכים כשנטלי פורטמן מבצעת את הריקודים בעצמה. כבר קראתי בכל מני מקומות תלונות של חובבי ריקוד לגבי היכולות שלה. אני מניח שמבחינה מקצועית הם צודקים, אבל לעין הבלתי מקצועית שלי היא רוקדת נהדר וההחלטה לא להשתמש בעשרות חיתוכים ובכפילי ריקוד מוסיפה יופי ואמינות לסרט.

ספוילר – כשצפיתי בסרט, מבחינתי סופו היה סוף טוב. סוף שמלמד כי נינה עכשיו תיבנה מחדש לאחר שהתמודדה עם הפחדים שלה. גיליתי שאני בדעת יחיד. זה קרה לי כבר פעם, כשדיברתי עם אנשים לאחר צפייה ב"מועדון קרב" התברר לי שרק לי ברור שמדובר בסוף טוב בו הגיבור, לאחר שהצליח להתמודד מול עצמו ולהחריב את עולמו הישן יצליח לצאת לחיים חדשים. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הסוף של "ברבור שחור" ומה הפרשנות שלכם. (רק בבקשה תכתבו ספויילר בתחילת התגובה)

עניין נוסף- אני מסכים עם הטענות שקובעות כי הסרט מציג את הדמויות הנשיות מנקודת מבט גברית. אין ספק שהסצינה הלסבית וסצינת האוננות, אף כי יש להן הצדקה תסריטאית, מוצגות דרך הפנטזיה הגברית של הבמאי (ושלי, ואני מניח גם של רוב הגברים). ניתן למצוא צידוק בעובדה שיתכן כי אשה שהדחיקה כל חייה את המיניות שלה מכירה רק ייצוגים שלה בתרבות הפופולרית שהיא, אם נרצה או לא, נשלטת על ידי גברים. האם זה צידוק הולם? האם זו בעייה? לא יודע. אולי. מעניין יהיה לקרוא את התגובות שלכם לגבי זה. אני, בכל מקרה, שמח שהיא העדיפה את פנטזיית הפורנו הרך על פני מה שהציג בפנינו דארן בסיומו של "רקוויאם לחלום", סצינה שהיא אחת הדוחות והלא מוצדקות ביותר שראיתי בקולנוע.

ראוי גם לציין את הצילום הנפלא, את הנכונות של וינונה ריידר לשחק דמות של מישהי שכבר אינה מה שהיתה, ובעיקר את האיפור המצויין שעוזר רבות לשינוי שנינה עוברת בקטע הבלט.

לסיכום, אני ודארן עכשיו חברים ממש טובים. עד כדי כך שכשאתמול, כשישבנו בפלאפל במרכז השכונתי והוא שאל אותי מה דעתי על "רקוויאם לחלום", אמרתי לו שלא ראיתי אותו עדיין. האם השקר למטרות הגנה אינה טיבה של חברות אמיתית?

**********

תוספת 22.01.11 – ס פ ו י ל ר

בעקבות כל מיני ביקורות שקראתי בסוף השבוע רציתי להוסיף עוד משהו. בכמה מקומות, גם כאלה שאהבו את הסרט באופן כללי, התלוננו על השטחיות של הדמויות ושל הסרט בכללותו. אני מעוניין לחדד את העניין כפי שאני רואה אותו. כפי שכבר אמרתי, הפסיכולוגיה בסרט אינה משהו מורכב שיש לנתח ולחפש לו פירושים. הכל נאמר לנו במפורש – לפנינו אשה במשבר. מכיוון שאנו חווים את הסרט דרכה, צריך לקרוא אותו כך.

כאשר בחרו התסריטאים ליצור הקבלה בין סיפור הבלט עצמו לבין המתרחש מחוץ לו הם בחרו מראש בסיפור בעל מימד שטוח. למרות היחס המכובד לו זוכים הבלט והאופרה, יש לזכור שמבחינה סיפורית מדובר בשני תחומים שהסיפור המוביל אותם הינו בדרך כלל שטחי מאוד בעל הגדרות ברורות של טוב ורע ושימוש בסטריאוטיפים. לכן, מבחינה תסריטאית גם נינה רואה כך את הדברים. הדרך בה היא רואה את יריבתה, את שאר חברי הלהקה, את מנהל הלהקה – דמויות אלה והתנהגותן היא סטריאוטיפית במכוון.

הסיבה הפסיכולוגית מוסברת בצורה מאוד פשוטה – נינה אינה מחפשת הגיון בדברים שקורים סביבה. היא נאבקת עם שדים שהודחקו הרבה מאוד זמן כדי לשרוד ולנצח את דמותה השנייה, ואולי לצאת סוף סוף מהמעגל שכולא אותה בתוך עצמה. כמו בחיי כולנו, ההתפרצות אינה מתרחשת כשהיא במצב של רגיעה אלא מגיעה בשיאו של הלחץ, בדרך לבכורה בה היא תככב בפעם הראשונה בתפקיד ראשי בבלט הכי מפורסם שקיים, בלהקת בלט מוערכת. במצב כזה, לדעתי, ברור שהפחדים, עלילת הבלט וכל סיפור שראתה ושמעה אי פעם על עולם התאטרון (המנהל שמנסה לשכב עם הכוכבות, הכוכבות שמנסות לגנוב את התפקיד וכו') יהווה את הבסיס להזיות שלה. היא פועלת מתוך לחץ ופחד ואינה מחפשת הגיון או הסברים מפותלים. כל דבר אותו היא רואה או חווה מקבל פרשנות שנובעת מתוך המצב, וכפי שהראו לנו כבר מהתחלה, הזיות אינו דבר שזר לה

הסרט מראה זאת בצורה ברורה. הוא אינו מנסה לגרום לך לחשוב שהדברים באמת מתרחשים. כמובן שגם סגנון סרט האימה תומך בעניין. לכן מי שמוכן לקבל את זה יהנה מאוד מהסרט. בעיני הוא סרט מעולה. תאור מאוד מרשים של משבר פנימי.

**********

"הנעליים האדומות" הוא סרט שאם לא ראיתם מן הראוי שתעזבו הכל ותדאגו לעשות זאת. במיוחד אם יש לכם אפשרות לצפות בשחזור היפיפה שלו שיצא לאחרונה בבלו ריי. והנה קטע הבלט מתוכו. אחד הדברים המושלמים ביותר שנוצרו בקולנוע. צילום מפעים של ג'ק קרדיף. מוירה שירר בתפקיד הראשי.