מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם – ביקורת על הסרט "באה בקלות"

במשפט נטול ספויילרים : סרט מקסים. אבל.

אבל מה? זאת שאלה טובה. מה הבעייה שלי? שחקנית מקסימה, גם השאר בסדר. תסריט שנון ומהנה ולסרט יש קצב מצוין, אז למה? ל מ ה ? למה לחפש כשאפשר להנות ממה שיש?

לא יודע. אולי בגלל מצב הרוח הכללי. אולי בגלל מצב הרוח הפרטי. אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף.

מפה אני כבר לא אחראי על ספויילרים (אבל זה לא באמת סרט מפתיע, כך שהעובדה שהרוצח אשכנזי, חילוני ושמאלני לא באמת באה כשוק).

זה לקח כמה דקות, אבל לא היתה לי ברירה והתאהבתי באוליב (אמה סטון). אחרי הכל היא מקסימה, אינטליגנטית, שנונה ומספיק בטוחה בעצמה כדי להעניק לזולת. הזולת, במקרה הזה, הם רבבות חנונים שמעוניינים בהפצת השמועה כי הם מעורבים באופן אינטימי עם אוליב.

הכל מתחיל כשאוליב משקרת לגבי עצם קיום יחסי מין. היא אומרת שכן. היא לא. אבל זה מתחיל להתפשט. מפה לשם, ובלי לגלות יותר מדי, השמועה מתפשטת והיא הופכת לקדושה מופקרת שמספקת את שרותיה לכל מי שזקוק לשמועה. רוצה שיגידו שהיית עם אוליב? שלם והפץ.

הבעייה היא שזה מפסיק להיות נעים באיזשהו שלב ואז, בניגוד לכל מה שלארס פון טרייר לימד אותנו על נשים קדושות, היא מחליטה להפסיק ולעשות לביתה.

בין לבין היא מחבבת את נד (מנד וסטייסי), פחות את פיבי (מפיבי וחברים), מתחברת ל"אות השני" וסרטי שנות ה-80' ומפתחת חיוך כובש שלא זכור לי שהיה ברשותה בסרטים קודמים.

התסריט האינטליגנטי והחמוד הזה משופע באיזכורים לקלאסיקות סרטי הנעורים של שנות ה-80' ואף לא מתבייש להציג קטעים קצרצרים מתוכם, קטעים שישוחזרו בסופו. ופה טמונה הבעייה שלי.

כשהסרט הסתיים נותרתי עם חשק לעוד. אבל לא עוד מהסרט הזה אלא עוד צפייות ב"מועדון ארוחת הבוקר", ב"אמרי כן", למעשה בכל אחד מהסרטים ההם. סיום הסרט שמנסה לשחזר בדקה אחת קטעים נפלאים ומלאי רגש מהסרטים ההם, נעשה בצורה כל כך חסרת רגש, כמעט אוטומטית וכך סוף הסרט הוא אנטיקליימקס רגשי שחושף את הסרט כיצירה שנונה אבל די חסרת רגש. כל קטע הסיום הזה מתרחש על רקע אחד השירים המזוהים ביותר עם סרטי הנעורים של ה-80' – Don't you forget about me של Simple minds, וכדי להוסיף חטא על פשע הם חותכים אותו כדי לעבור לגרסה חדשה שעדיף שאדלג על תיאור התחושה שלי כלפיה. זה אולי מעיד על שטחיות אבל לשיר סיום בסרט יש השפעה מאוד גדולה אצלי ובשנייה שהתחלפו הגרסאות עלה לי הכל.

פתאום הרגשתי תחושת מיאוס מסרטים שכל מהותם התחכמות. והסרט הזה מתחכם. הוא מקסים כסרט שמתכתב עם חברים מהז'אנר אבל לחלוטין לא עומד בפני עצמו. הוא חסר רגש, חסר סיום אמיתי מספק ולמעשה לא אמין בעליל. ובאמין אני לא מתכוון למציאותי או לא. אני מתכוון שלדעתי אוליב, כפי שהיא מוצגת בתחילת הסרט, לא היתה פועלת באופן שהתסריט דורש ממנה.

אני חושב שכשאנחנו מסתכלים בערגה על סרטי הנעורים של שנות ה-80', לא פלא שסרטיו של ג'ן יוז הם ששרדו בצורה הטובה ביותר. התמימות שלו, יחד עם שלל הדמויות שהוא יצר, היוו לנו מודל ונחמה כנערים מתבגרים והדמויות של "מועדון ארוחת הבוקר", פריס ביולר ואחרים נשארו בלבי כיוון שהן מחזירות אותי לתקופה אחרת, במאה אחרת, כשהכל היה פשוט יותר, רגיש יותר, אישי יותר.

ואולי פשוט סתם הפכתי לזקן נרגן.

המלצת המשך: מי שמעוניין להיווכח שגם היום ניתן ליצור סרט נעורים מרגש, גם עם אמה סטון, מוזמן לצפות ב"סופרבד" –  סרט הנעורים הטוב ביותר שיצא בעשור האחרון.

<!–[if gte mso 9]> <![endif]–><!–[if gte mso 9]> Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE <![endif]–><!–[if gte mso 9]> <![endif]–> <!–[endif]–>

כלבלבת – דאבל פיצ'ר – 2 ביקורות בכרטיס אחד

מאת נטלי דובז'ן

היש דרך טובה לפתוח את הבלוג המשולש החדש שלנו מאשר בפוסט כפול חגיגי ונטול ספוילרים על "כלבת", סרט האימה הציוני הראשון?!
(שאלה רטורית, נא לא לשלוח הצעות)

אבל בואו נתחיל בגילוי נאות: אני מכירה את אהרון קשלס, אחד מצמד במאיי "כלבת", עוד מהחוג לקולנוע של האוניברסיטה. תמיד מצאתי אותו אינטליגנט, עם ידע מרשים בסרטים ושם אקזוטי שקשה להתעלם אבל קל לשבור שיניים ממנו. והוא תמיד היה נחמד, כך שבאמת קשה לא לפרגן לבחור.

אבל אותה חיבה היא גם זו שאחראית לחשש שאחז אותי ואת גיא, עוד מכר לספסל הלימודים, לקראת ההקרנה של "כלבת", סרט הביכורים שלו עם נבות פפושדו (כי קשלסלס פשוט היה חייב למצוא מישהו עם שם יותר בלתי אפשרי משלו).
אין דבר יותר מצמית מהסיכוי להיחשף אל יצירה רעה של ידיד, אין מילים מזרות אימה יותר מ"רוצה לשמוע שיר/ לקרוא תסריט שכתבתי?" ואין תחושת לחץ כמו זו הממלאת אותך כשאתה מתכנן לעטות בכוח חיוך שלא יסגיר תחושותיך במאום, עת החבר יאמר את המילים הבלתי נמנעות "נו, איך?".
לא אשקר, פחדנו.
מוכנים לרע מכול, הכנו מבעוד מועד כרטיסיות עם משפטים ניטרליים לשליפה מהירה. "אילו תלבושות!" "איך הצלחתם להשיג את הקאסט הזה?!" ו-"וואו, ממש לא מזהים את יער בן שמן!". אבל מעולם לא השתמשנו בהן.

מדובר באחלה סרט שבעולם.
וקשלסלס ופפושדו לא קיבלו הנחת חבר, או זיכוי "יחסית לסרט ישראלי" או התחשבות נוסח "יחסית לסרט אימה ראשון בארץ" ולא קיבלו הטבה במסגרת מבצע "הצל את תעשיית הקולנוע הישראלי מהתקיעות הז'אנרית בה היא מצויה".

נתחיל בתשובה לשאלה שכולם תוהים לגביה: לא, "כלבת" לא מביך בשום צורה.
יש לו קצב של תקתוק פצצה, צילום נפלא, סאונד מעולה, איפור שעומד בקליבר עולמי וקאסט הכוכבים שלו לחלוטין עובד לטובתו, עם עבודה מצוינת במיוחד של מנשה נוי (מקסים כתמיד), עופר שכטר (האתנחתא הקומית המושלמת) ואניה בוקשטיין (בתפקיד ממזרי שמוכיח שהיא יכולה להחזיק סרט אקשן שלם על כתפיה).

"כלבת" היא קומדיית אימה מפתיעה וסרט ממש, אבל ממש, מלחיץ. ג'וי רייד אכזרי ומותח, שמצליח לנסח אמירה מאוד ברורה ומייאשת על החברה הישראלית, כזו שנשארת איתך, אבל נורא מצחיק אותך כל הדרך אליה.

זה לא שהוא סרט מושלם (אמרתי בלי הנחות), היו לי כמה וכמה בעיות איתו.
היו לי השגות לגבי מה בחרו להראות ומה לא בתחילת הסרט, את הדמות שמגלם דני גבע (גם האופן שבו נכתבה וגם האופן שבו שוחקה) ממש שנאתי, וסצנת החיפוש הגופני של אותה דמות הרגיזה אותי מכל הסיבות הלא נכונות.
אבל הבעיה המרכזית, והיא אולי זו שתפריע במידה לחלק מהצופים, היא העובדה שלא באמת ברור מהי אותה כלבת.

במישור האלגורי האמירה מהודקת אבל המישור הראשוני, זה של סיפור המסגרת, לא מספיק סגור על עצמו וחסרה בו עקביות, וחבל. האמירה, חזקה ככול שתהיה (והיא אכן כזו, משום שהיא חסרת רחמים בנחרצות שלה), אינה יכולה לבוא במקום הצדקה או מוטיבציה.

א-ב-ל, וזו חתיכת אבל: אף אחת מאותן בעיות לא העיבה על ההנאה מהסרט.

יצאנו מפומפמים באנרגיה, בגוף מצומרר, כשאחד החיוכים היותר אידיוטים בארסנל ההבעות שלנו מרוח לנו על הפנים, ועם חשק ליצור סרטים בארץ הזו.
וזה מבחינתי סימן לסרט באמת טוב – אם הוא נותן לך השראה ותחושה שהכול אפשרי.

כי כן, "כלבת" הוא לא רק אחלה סרט שבעולם. הוא גם סרט ישראלי, וגם סרט האימה הראשון שנעשה בארץ וגם זה שיכול להציל את תעשיית הקולנוע הישראלי מהתקיעות הז'אנרית בה היא מצויה. והוא עשוי כל כך טוב, בא מכזו אהבה ועושה לנו כזה נעימי שעתיד הקולנוע המקומי נראה ורוד (טוב, נו, אדום) מתמיד…

תעשו לעצמכם טובה ולכו לראות אותו, כי לפעמים זה פשוט תענוג לעשות היסטוריה.

מאת גיא ברמן-מכליס

גם אני אתחיל בגילוי נאות. אני ממש אוהב את הסרט הזה.

(יש לי איזשהו הכרות עם אהרון אבל היא מתבססת בעיקר על שלום שלום במסדרונות האוניברסיטה לפני שנים רבות ועל מעקב פאסיבי אחר בלוגו כך שאין לי לצערי גילוי נאות מעניין בנושא זה)

את "כלבת" ראיתי לפני שבוע וחצי כשנטלי, שותפתי לבלוג זה, הזמינה אותי לחלוק את הכרטיס אותו היא קיבלה להקרנת העיתונאים של הסרט.

כמי שמנסה כבר שנים לעשות את המעבר מצופה ליוצר ציפיתי מאוד לסרט הזה מאז ששמעתי עליו. פירגנתי לו מההתחלה וממש שמחתי שעושים פה סרט מז'אנר "נחות" (על פי התפישה הרווחת).

כז'אנר, אין לי חיבה יתרה לסרטי אימה. אני לא אוהב לפחד. מעולם לא עליתי על רכבת הרים (לפחות לא מיוזמתי), איני מבין את הצורך של אנשים לקפוץ מגשרים כשרק האמונה קושרת בינם לבין המבנה, ואיני חולק את הצורך לקפוץ בכיסא בבית קולנוע חשוך. לעומת זאת קומדיות אימה מתקבלות אצלי באהבה גדולה. וכאן, ואני מקווה שאין בכך לפגוע בכוונות היוצרים, טמונה הסיבה ש"כלבת" היה עבורי מהנה כל כך. "כלבת" הוא סרט מלחיץ מאוד אך הוא אינו מפחיד מאוד ובעיקר הוא מאוד מאוד מצחיק.

(ראו הוזהרתם – מפה והלאה – ספויילרים)

בנוסף לכך הסרט מצליח שוב ושוב ללכת נגד הציפיות של הצופה, וגם לא מוותר על אמירה.

קודם כל מדובר בהתחלה מבריקה שללא ספק מעגנת את הסרט בז'אנר. הסצינה הראשונה והמלחיצה כל כך מבהירה לנו כי יש לנו כאן עניין עם רוצח פסיכופט וברור לנו לאן זה הולך.

אבל הרוצח הזה הורג ב"כלבת" רק כלב. מיד אח"כ הוא נעלם עד סוף הסרט.

דמות נוספת של פסיכופט – השוטר שמגלם דני גבע (גם אני, כמו נטלי, לא אהבתי את דמותו ומבחינתי הוא חוליה חלשה בסרט), דמות בעלת פוטנציאל אלימות רב לא מספיקה לבצע רצח.

אבל אנשים בכל זאת מתים בסרט.

כל הרציחות בסרט מתבצעות על ידי אנשים "נורמטיביים". לכולם יש "סיבה"- הגנה עצמית, הלם, קנאה או טעות בזיהוי. בנוסף יש מוות שקורה במפתיע על ידי מלכודת שהונחה על ידי מגני העם – שדה מוקשים.

מה נשאר בסופו של אותו מפגש אלים ביער? מי שניסה לעשות את הדבר הנכון משלם את המחיר. מי שדאג לעצמו שורד. המפגש המחודש שלו עם הציוויליזציה מתאפיין בנסיון ההדחקה שלנו כחברה. האלימות הקשה, שמשתקפת מדמותו המגואלת בדם, מקבלת על ידי הזוג הסבר מיידי ומגוחך שרק מדגיש עד כמה מנגנון ההכחשה טבוע בנו כחברה.

וסצינת הסיום הנפלאה אומרת הכל.

יש בסרט גם נקודות חלשות. אני מסכים עם נטלי לגבי העדר העקביות ברמה הסיפורית בכל הקשור לגורם למעשים הקיצוניים שמבצעות חלק מהדמויות. גם היציאה מהיער מיותרת בעיני ועוצרת את הסיפור. אך אין בפגמים כדי להפריע לסרט השלם מלהיות הכיף הגדול שהוא.

ואל תטעו, זהו סרט נפלא לא כי הוא "סרט האימה הישראלי הראשון". זה רק בונוס. הוא נפלא פשוט כי הוא נפלא. כי אני לא זוכר מתי ראיתי לאחרונה סרט שגרם לי להנאה כל כך גדולה. סרט שבשבוע וחצי שחלפו מאז שראיתי אותו אני לא מפסיק לדבר עליו, לחשוב עליו, לרצות לראות אותו שוב. סרט שגרם לי להצטער שלא ראיתי אותו כשהייתי בן 16 ובו בזמן גרם לי להרגיש שוב בן 16.

כפי שאמרה כבר מישהי חכמה לפני – תעשו לעצמכם טובה ולכו לראות אותו, כי לפעמים זה פשוט תענוג לעשות היסטוריה.