ארכיון הרשומות עם התג "ביקורת מוסיקה"

האזנה לאלבומם החדש של איטליז – Teasing Nature

פורסם: ינואר 11, 2011 מאת גיא ברמן מכליס בנושא מוזיקה
תגים: , , ,

על הלהקה איטליז שמעתי וקראתי כמה פעמים בשנים האחרונות, אבל אותם לא שמעתי מעולם. גם אף אחד מהאנשים שסובבים אותי לא שמע אותם.

למפנה אחראי יואב קוטנר. זו אינה הפעם הראשונה. האיש והאגדה אחראי לכל הדרך (האובססיבית משהו) שאני מאזין למוסיקה עוד מתקופת ילדותי ולחלק נכבד בהתפתחות טעמי המוסיקלי . בשנה האחרונה הוא חזר לגלי צה"ל ומאז בכל יום ראשון בשעה שלוש הוא מארח אמנים להופעה באולפן. באופן מקרי (או קוסמי, תלוי במה אתם מאמינים) יום ראשון הוא היום היחיד בשבוע בו אני פנוי להאזין לרדיו בשעות כאלה, וכך יצא שבשבוע שעבר שמעתי לראשונה את איטליז בהופעה (בתוכנית של קוטנר, כאמור).

התאהבתי באיטליז מהצליל הראשון. יש משהו כל כך מסעיר ומענג בדרך שבה הם נשמעים, שהשאלה הראשונה ששאלתי את עצמי כשהסתיימה התוכנית היא כיצד יתכן שאני לא מכיר אף אחד ששומע אותם. נכון, יש להם סגנון ייחודי ששואב ממגוון רב של סגנונות, אבל התוצאה הסופית (לפחות בעיני) היא פופ/רוק אינטלגנטי ומורכב, אך נגיש שתענוג להאזין לו.

התחושה התחזקה בהמשך השבוע לאחר שהאזנתי לאלבומם החדש "Teasing Nature". מצליל הקלידים בפתיחה ועד צרימות הסיום, האלבום הזה לוקח את המאזין למסע מוסיקלי סוחף ומרתק שמבוצע על ידי נגנים נפלאים וזמרת ענקית. האלבום שומר על רמה גבוהה, לפני הכל וללא קשר לאיכות השירים, באמצעות העיבודים וההגשה המבריקים לכל אורכו. עיבודי הגיטרות הנפלאים מרתקים, הנגינה של כל חברי הלהקה מצויינת, הסאונד עשיר ומגוון ובאופן כללי שורה על האלבום אווירה קסומה . השירים עצמם טובים מאוד וכמה מהם ממש מעולים- Your House פותח את האלבום בצורה מושלמת, Falling up מהפנט, Got it, בלדת פסנתר מקסימה (ויוצאת דופן באלבום) מרגשת מאוד, ויש עוד. השירים מצליחים להיות פשוטים ומורכבים בו זמנית ולסחוף את המאזין באנרגיה האדירה שלהם. כל המסע הזה מועשר בכמות נכבדה של רעיונות מוסיקליים שגרמו לחיוך של עונג להתפשט על פני בזמן ההאזנה.

יש משהו ממגנט במוסיקה של איטליז, ואם מקדישים למוסיקה שלהם את תשומת הלב לה היא ראויה, חווית ההאזנה מרגישה קצת כמו מסיבת תה של כובענים מעורערים שמתרחשת בתוך ראשך. מלבד מגוון הצלילים והרעיונות המוסיקליים תורמת לתחושה הזו גם שירתה של לי טריפון, סולנית הלהקה. אני מתקשה לתאר את שירתה מעבר לאמירה שאני מתקשה לחשוב על דרך אחרת שסולנית איטליז צריכה להישמע. היא עוצמתית, תאטרלית, אנרגטית ומרגשת (שוב אזכיר את Got it שגם נכתב על ידה).

האלבום מגיע בשתי גרסאות – אחת רגילה ואחת שכוללת דיוידי ובו תיעוד של הופעת ההשקה של המיני אלבום הקודם שהוציאו ו-5 קליפים של הלהקה (שניים מהם, לפי הכתוב ברשת,  זכו לתשבוחות רבות בעולם הגדול). לצערי גיליתי זאת רק לאחר רכישת האלבום כך שאיני יכול לספר לכם על הגרסה המיוחדת. אני רק יכול לומר שלפי הקטעים שראיתי ברשת, ולפי ההופעה ששמעתי אצל קוטנר, יש לי תחושה שההשקעה בגרסה המיוחדת משתלמת מאוד.

בשורה התחתונה, כפי שאני מניח שכבר הבנתם – הדיסק הזה מומלץ מאוד מאוד.

* * * * *

לקוטנר יש בלוג מצויין שמומלץ מאוד לבקר בו. מעבר לביקורות הוא גם מעלה בו את ההופעות שמתקיימות באולפן שלו. זו ההופעה של איטליז –

http://www.kutnermusic.com/2011/01/blog-post_03.html

זה אחד מהקליפים המצורפים, קליפ לשיר מהאלבום הראשון. שיר נפלא עם קליפ מושלם –

והנה קטע נהדר מההופעה לשיר מהאלבום הנוכחי –

איטליז הם אור בהיר, גיא בן שיטרית, עמית ארז, עומרי הנגבי, הדר גרין ולי טריפון. מילות השירים נכתבו ברובם על ידי לי טריפון וגיא בן שטרית, הלחנים נכתבו ברובם על ידי גיא בן שטרית ואיטליז.

בשבוע שעבר חטפתי שפעת מעיקה וארוכה במיוחד. כצ'ופר לסבל החלטתי לרכוש את האלבום החדש של קוואמי והחלבות "זרים במאה ה-21".

ציפיתי לשירים כועסים על החברה והמדינה, משהו שאפשר להוציא דרכו את התסכול על המחלה (והמדינה). קיבלתי הרבה יותר.

נתחיל מהעובדה שהאלבום הוא אלבום רוק. בואו אף נחדד- אלבום רוק מצוין. החלבות מנגנים מעולה והאלבום נשמע נהדר. נמשיך עם העובדה שפורטיס נמצא פה – כמפיק של רב האלבום וככותב ומשתתף בשני שירים וזה תמיד טוב.

אבל הדבר הכי טוב באלבום הזה הוא שהוא אלבום. לא אסופת שירים שאוגדו יחדיו אלא אלבום שיש לשמוע מהתחלה עד הסוף. לצערי השפעת פינתה לי הרבה זמן. לשמחתי זה איפשר לי להאזין לאלבום הזה כמו שהאזנתי למוסיקה פעם, כשהיה לי זמן שבמונחים של חיי הנוכחיים נראה אינסופי, כשחיפשתי את המשמעויות ואת הסיפורים, כשיצרתי מהאמנים דמויות שיכולתי להתחבר אליהם (ללא קשר הכרחי ליוצר האמיתי). והאלבום הזה התאים לי בדיוק לדרך ההקשבה הזו.

אני לא יודע אם זה מקרי או מכוון, אבל על העטיפה האחורית של הדיסק מופיע סדר השירים כשהוא מחולק לשני טורים ובכך יוצר למעשה חלוקה לצדדים כפי שהיה פעם, בימים השמחים של התקליטים. זה לא משהו שהבחנתי בו תחילה, אבל כשהגעתי לשיר 6, "אף אחד", השיר שבעיני הוא היפה באלבום, עצרתי את הדיסק. השיר הזה ריגש אותי מאוד וגרם לי רצון עז לשמוע אותו עוד פעם ואז כשהבחנתי בסדר השירים על העטיפה חשבתי לעצמי שזה פשוט שיר נהדר לסגור איתו צד. מהשירים האלה שכשהם נגמרים היה קשה להחליט אם להפוך את התקליט לצד השני או לשמוע את הצד הזה שוב. אז שמעתי את הצד הזה שוב, כמו פעם.

וזו מסקנתי – הצד הראשון של התקליט החדש של קוואמי והחלבות הוא פשוט מ ע ו ל ה. הוא מתחיל עם "בושות" שממקם את הקוואמי של האלבום אחרי פרידה. משם הוא ממשיך ל"יום ראשון" המעולה שכל כך הזכיר לי את החברים הבריטים שלי מסוף שנות ה-70 עד כדי חיוך גדול שעלה על פני וחום נעים (בשונה מזה של המחלה) מילא את ליבי. זהו היום הראשון שאחרי. אבל כל הכעס לא נעלם. הוא ממשיך גם ליום השני ולשירים הבאים ויוצא (בצורה מוצדקת, יש לציין) על מה שקורה כאן במדינה. והרבה זעם נשפך כאן. זעם ורוקנ'רול. וזה עובד.

אחד הדברים היפים באלבום הוא שלפעמים לא ברור אם קוואמי מדבר על המדינה או על אותה בחורה/בחורות ממערכת היחסים שפגעה בו. זה יפה, כי גם אם ננסה להתנגד, המדינה הזו היא חלק בלתי נפרד מאיתנו. היא אחראית לחינוך שלנו, למזג שלנו, לתרבות שלנו, לתפישת העולם שלנו והיא נמצאת בכל מערכות היחסים שלנו – הן הזוגיות והן החברתיות. סליחה על הקלישאה – היא נמצאת אצלינו בדם, לכן אין פלא שהיא כל כך מכעיסה אותנו וגורמת לאמוציות כל כך חזקות.

אבל אחרי כל הכעס הזה בא אותו שיר 6 "אף אחד", ושם, בשקט, בלי ציטוטים, ניימדרופינג והתחכמויות, קוואמי מודה שאף אחד לא פוגע בו כמוה. ולפחות מבחינתי כמאזין הכמוה הזו היא בחורה.

הצד השני מתחיל עם כעס מחודש. אחרי שהכיר במקור הכעס, אותה בחורה שעזבה, הוא שוב נזקק לציטוטים המוכרים כמגינים מפני הכאב. הוא זקוק לבאפי שלו, לגיטר הירו, לביטלס ומשם הוא ממשיך ברצף של שירים זועמים שהטוב שבהם, "תסחטי אותי" מבוצע עם פורטיס למילים משותפות וללחן של פורטיס.

האלבום מסתיים בשני שירים נפלאים. הראשון, "רושם" שוב עם פורטיס בכתיבה ושירה, הוא קבלה מפתיעה של השנאה המאכלת. זה מה שיש בינתיים. בתקווה שזה לא ימשך לתמיד  "ועוצם עיניים/ ושומר בלב/ ושואל מדוע/ בדרכי התם/ מבויש ותמהה/ וסובב במחול אכזר"

השיר שמסיים מדבר על סוף הדרך. קוואמי מקווה שהלוויה שלו תהיה "בלתי נשכחת, סוחפת/ שלא יהיה מצב שבנאדם לא ירצה להיות שם". אבל פתאום כל האווירה הנרקיסיסטית הזו מתחלפת בשברון לב כשבסיום השיר הוא מקווה לפגוש למעלה את אמא שלו, את סבא שלו, חבר טוב. והוא חותם בכמה מוזר יהיו לו שם ושהוא יתגעגע. וכשזה מלווה בקטע נהדר שאחראי לו נדב רביד נשאר למאזין רק לקוות שהזמן שיעבור מהכעס והכאב ועד ללוויה יהיה ארוך ושבדרך קוואמי ימצא סיבות טובות להניח לתכנון הלוויה לבינתיים.

אז כמו שכנראה כבר הבנתם, משהו באלבום הזה החזיר אותי לעבר, לחשיבות ולתשומת הלב שהענקתי למוסיקה, לסיפורים שחיפשתי (ולרוב היו קיימים רק בראשי), לדמויות שיצרתי מהשירים, לתחושה שמוסיקה היא הדבר המופלא בעולם.

זה כנראה נבע גם מהעובדה שהייתי חולה והיה לי זמן, אבל זה בעיקר התרחש כי מדובר פשוט באלבום מצויין.

החלק השלישי החותם את טרילוגיית ג'ון לנון, ובו אמשיך את סקירת אלבומי הסולו שלו… (ובסופה סיכום אישי נוגה)

5) Walls and Bridges – 1974

עד לאחרונה האלבום המועדף עליי של לנון (אחרי Plastic, כמובן). באלבום הזה לנון חוזר להיות לנון. כלומר הוא תמיד לנון אבל מבחינתי הדמות שבניתי ב-Plastic Ono Band חוזרת לבקר ומראה את השינוי. אם באלבום ההוא התקווה היתה שהזוג יוכל להתמודד עם העולם, כאן כבר אין זוג, וכשיוקו איננה הוא מבין שכל מה שמעביר לך את הלילה הוא בסדר. לא טוב, רק בסדר. אבל במצבו זה לא מעט. ושוב חוזרים  הפחד והבדידות.
"Nobody Loves You (When You're Down and Out" נקרא השיר האחרון (כמעט) באלבום.

השוני מאלבום הבכורה נמצא בהגשה. בניגוד לאווירת הגיטרה, פסנתר, בס, תופים אנו מקבלים כלי נשיפה וכלי מיתר שמדגישים בדרמטיות כל שיר שהם נמצאים בו. אבל זה עובד. זה עובד כי הבסיסיות של אלבום הבכורה נבעה מהיותו, בבסיסו, תיאור של ג'ון ויוקו כחומר הגולמי הראשוני שמתוכו ינבטו החיים החדשים ואילו כאן לנון שרוי בדיכאון, בדרמה, והעומס הרגשי מכביד על הסאונד ועל השירים.

הלהיטים: Whatever Gets You through the Night עם אלטון ג'ון.

והנה אנקדוטה רלוונטית:
זהו שיר הסולו היחיד של לנון שהגיע למקום הראשון במצעד בימי חייו. במהלך ההקלטות אלטון ג'ון אמר ללנון שהשיר יגיע למקום הראשון במצעד.
לנון, שעוד באירופה היה סקפטי, גיחך. ההתערבות היתה על הופעת אורח של לנון אצל אלטון וכך היה. לנון התארח בהופעת חג מיוחדת של אלטון במדיסון סקוור גארדן בו הם ביצעו את שיר זה, את Lucy in the sky with diamonds ואת I saw her standing there. אתם יכולים לשמוע את הביצוע החי בלינק, במיוחד שימו לב לדרך בה מציג ג'ון את השיר.

השיר הכי טוב: Whatever Gets You through the Night

ציון: 1/2***

6) Rock n' Roll – 1975

Come Together מהאלבום Abbey Road, האלבום האחרון שהביטלס הקליטו, הביא לתביעה נגד לנון על גניבה מוסיקלית. השיר הזכיר מדי את You Can't Catch Me של צ'אק ברי. המשפט שהוכרע בסוף 1973 הביא לכך שלנון הסכים להקליט 3 שירים מהקטלוג של המו"ל שלו היו זכויות השיר. מצב זה, בתוספת למצבו הנפשי ולגל הנוסטלגיה ששטף את ארה"ב בתקופה העגומה ההיא הוליד את האלבום הזה שכולו גרסאות כיסוי לשירים שליוו את נעוריו בשנות ה-50' ותחילת ה-60'.

הקלטות האלבום שהיה אמור להיות מופק על ידי פיל ספקטור נקלעו לקשיים רבים עקב מצבם המעורער של לנון וספקטור (שלאחרונה הואשם ברצח בת זוגו).
הסיפור עצמו מעניין יותר מהתוצאה. אין לי מה לומר על האלבום חסר הכיוון וההשראה הזה מלבד שעטיפתו נפלאה.

הלהיטים: Stand by me

השיר הטוב באלבום: לא נמצא באלבום אלא באנתולוגיה של לנון. ביצוע עצוב וקורע לב ל-Be my baby. זהו שיר שפיל ספקטור היה בין כותביו והוא נכתב במקור לרונטס.

ציון: **

7) Double Fantasy – 1980

לאחר סיום הקלטת האלבום הקודם חזר לנון לזרועותיה של יוקו, נולד להם בנם, שון, וג'ון נכנס לתקופה בת 5 שנים בהם התמסר לניהול משק הבית וגידולו של שון. אך גם כעקר בית כתב ג'ון שירים רבים והקליט דמואים.
בשנת 80' החליטו ג'ון ויוקו להקליט אלבום משותף. הם נכנסו לאולפן עם כמות אדירה של שירים ושלושה שבועות לפני הרצח הוציאו אלבום משותף שהכיל 7 שירים של לנון ו-7 שירים של אונו.

הציפיות לחזרתו של לנון היו אדירות. בכל זאת, מדובר היה באחד מנסיכי הרוק ששמר על שתיקה ארוכה, בוודאי יחסית למקרטני שהקפיד להוציא אלבום כל שנה.

אבל לא זה האלבום לו חיכו הביקורות והקהל. הם רצו את לנון וקיבלו את אונו לנון. הסינגל הראשון שיצא בסוף אוקטובר, Just like starting over לא עשה עבודה מוצלחת במצעדים ועורר אכזבה בקרב מי שחיכו לחזרתו של לנון הרוקר. גם האלבום עצמו לא התחיל את דרכו במכירה מסחררת. כל זה לא הפריע לג'ון ויוקו שכבר עבדו על שירים לאלבום נוסף.

ה-8 בדצמבר שינה הכל. לאחר הרצח הגיע הסינגל למקום הראשון במצעדים וכך גם האלבום. גם הסינגל הבא – Woman, כבש את המצעדים.

אני מודה שכמו Some Time in New York City, גם האלבום הזה הונח בנעוריי בצד לאחר שתי שמיעות. אונו היתה מוקצה מאחר והיא פירקה את החיפושיות ואת השירים של לנון יכולתי לשמוע באוסף בן 4 דיסקים שיצא בשנת 90' וכלל רק את שיריו של לנון מהאלבום הזה.

השנים שעברו שינו את יחסי ליוקו. הביטלס התפרקו ממגוון סיבות. האהבה של ג'ון ליוקו היא רק אחת מהן. אלה הם החיים – כאשר אתה אוהב מישהו חייך משתנים גם אם הסביבה שלך לא מקבלת את השינוי באהבה.
עדיין נשארה השאלה למה אני צריך לשמוע אותה שרה?

במפגש המחודש עם האלבום גיליתי אלבום מצוין, בו השירים של יוקו נועזים יותר מהשירים של ג'ון ובהחלט לא נחותים מהם. המבנה של שיר שלו/שיר שלה ששומר על עצמו לאורך רוב האלבום מעניק לשירים עוצמה מפתיעה. השירים של לנון שהכרתי כל כך טוב נשמעו לי פתאום אחרת, בתוך המבנה של האלבום, ואפילו שירים שאני פחות ממחבב כמו Woman ו-Beautiful Boy נשמעים טוב יותר. האלבום בכללותו מתאר מערכת יחסים מורכבת בן גבר ואישה שכוללת אהבה, תקווה, השלמה, פחד, כעס, ובקיצור כל מה שאפשר לבקש ממערכת יחסים נורמלית.

בנוסף יצאה עכשיו גרסה נוספת לאלבום – Double Fantasy stripped down שמכילה את כל שירי האלבום לאחר שהורידו את קולות הליווי והמעטפת והשאירו את העיבוד הבסיסי יותר.
רוב המבקרים מאוד התלהבו ויש שירים שנשמעים טוב יותר, אבל כאלבום מלא הוא בסופו של דבר טוב פחות ואני מרגיש כלפיו את אותה תחושה שחשתי כלפי Let it be naked- "נחמד, אבל המקור עדיף בהרבה".

הלהיטים: Women, Just like starting over

השיר הטוב: פה יש לי בעיה עם בחירה. I'm losing you הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר של לנון (ובכלל) והוא ללא ספק השיר הטוב של האלבום.

אז מה הבעיה? שאם God מהאלבום הראשון הציג לנו את לנון באותה נקודה בזמן בצורה מבריקה, כאן יש לנו את Watching the wheels שעונה על השאלה הבסיסית שכולם שאלו- איפה היית? וזה שיר נפלא.

I'm losing you היה אתמול שיר השבוע של סופרבלוב ואתם מוזמנים להאזין לו להנאתכם, והנה Watching the wheels

8 ) Milk and Honey – 1984

ג'ון נרצח כשחזר מעיצומן של הקלטות לתקליט זה, שאמור היה להיות ההמשך ל-Double Fantasy.
בשנת 83' הרגישה יוקו שהיא מוכנה לחזור אל ההקלטות.

Milk and Honey גם הוא אלבום משותף לג'ון ויוקו ובנוי בצורה דומה- שיר שלו/שיר שלה. הפעם החומר של יוקו מוצלח פחות בעוד שללנון יש כמה שירים מצוינים, ובסך הכל האלבום טוב אבל לא מגיע לאחידות והמצוינות של קודמו. מה שהאלבום הזה עושה בעיקר הוא לחדד את ההרגשה שלנון נרצח כשהיה בתקופה מצויינת מבחינה יצירתית. אם מקשיבים ל-14 השירים שלו משני אלבומיו האחרונים שהוקלטו במהלך שנת 80' מגלים כמות גדולה של שירים מצוינים, ולא נותר אל לחוש צער אגואיסטי על כל השירים הנפלאים שלא זכינו לשמוע.

שלא לדבר על איחוד הביטלס.

הלהיטים: Nobody Told Me

השיר הטוב באלבום: Nobody Told Me

Nobody told me there'd be days like these

Strange days indeed

ציון: ***

זהו. ג'ון נרצח.

מי שמכיר אותי יודע שהביטלס היא אובססיה, ובעוד שכל אחד מחברי הלהקה מקבל יחס אחר, כולם אהובים עליי מאוד.
עם ג'ון היתה לי בעייה במשך הרבה שנים. הוא לא אשם בה. הפיכתו לאל והנסיונות לנגח את פול (שאם עוד לא הובן, הוא בן המשפחה האהוב עליי ביותר) הרגיזו אותי מאוד.
לא הבנתי איך כולם מדברים על הרוקר הקשוח שובר המוסכמות אבל שומעים את Imagine, Jealous Guy, Woman ו-Beautiful boy כשמנגד הם מציגים את מקרטני כמלך הקיטש.
נראה לי שגם לנון היה מתרגז.
ההוצאות המחודשות הפגישו אותי שוב עם אלבומים שנעלמו מחיי, ולאט לאט הדמות של לנון שאני אוהב שבה אליהם.
וכן, לנון היה מורד, עשה מה שהתחשק לו ובכללם דברים שאף אחד אחר לא עשה.
אני לא מכיר עוד אמן מיינסטרים אהוד כל כך, כפי שהיה ג'ון בסוף ימי הביטלס, שהיה מעז להוציא שיר קשה כמו Cold Turkey – שיר שמתאר את הגמילה שלו מסמים וכולל צעקות מחרידות.

לנון היה מורד אבל גם רומנטיקן וזה מה שהופך את יצירתו למעניינת כל כך.
המתח הזה מצליח ליצור עניין במכלול יצירתו, גם אם התחושה היא שהוא לא מיצה את היכולת המלאה שטמונה בו.
האזנה כרונולוגית לאלבומיו מספרת סיפור על אדם בעל בעיות רבות שלמעשה כל מה שרצה הוא להיות נאהב, למצוא את מקומו ולהיות בעל משמעות בעולם הזה.

גדולתו, למשל, של Double Fantasy היא בכך שהוא אינו מנסה לייצר תמונה מושלמת אבל כן מייצר אדם שלם.
נכון, יש חיכוחים ובעיות, אבל גם יש אהבה ומשפחה ובעיקר יש השלמה ותקווה שהזמנים הרעים נגמרו.

חבל רק שזה לא כל כך הסתדר לו בסוף.

חלק שני בטרילוגיה על ולכבוד ג'ון לנון, בציון 30 שנים להירצחו.

לפני חודשיים חגגו ברחבי העולם את יום הולדתו ה-70 של ג'ון לנון. לרגל הארוע יצאו רוב אלבומיו המקוריים בהוצאה מחודשת, שעברה (ברובה) תחת ידיהם הנאמנות של אותו הצוות שהיה אחראי על ההוצאות המחודשות של הביטלס (שיצאו בשנה שעברה). התוצאה, גם אם היא פחות מרעישה מההוצאות המחודשות של הביטלס, מציגה את רפרטואר האלבומים שלו בצורה הטובה ביותר שניתן היה למצוא עד כה והיא, בעיקר, מאוד נאמנה למיקסים המקוריים.

ההוצאות המחודשות, חגיגות יום ההולדת ומסיבות הרצח הן הזדמנות מצויינת לעשות סקירה קצרה של אלבומיו.
אתייחס כאן רק לאלבומים שיצאו בהוצאה המחודשת. לא נכללים בהוצאות החדשות האלבומים ה"אמנותיים/אוונגרדיים" שלנון ויוקו הוציאו בתקופת החיפושיות. לא נכלל (בצורה די מוזרה יש לציין) אלבומו הראשון שתיעד את ההופעה שלו עם חברים (בינהם קלפטון) בטורונטו ב1969, תקופה בה עדיין היה חבר בביטלס והאלבומים שיצאו אחרי מותו (למעט Milk and Honey).

1) Plastic Ono Band – 1970

אין כמעט אדם שלא מסכים על כך שזהו אלבומו הטוב ביותר של לנון לאחר פירוק החיפושיות,
אז מי אני שאגיד אחרת?

האלבום הזה הוא למעשה המשכו של טיפול שעברו בני הזוג לנון שעימת אותם עם החרדות של ילדותם. האלבום המאוד אישי הזה מתחיל בזעקתו של לנון לאמו שעזבה אותו ונגמר בשיר קצרצר ששמו My Mommy's Dead (היא נטשה אותו בילדותו וחזרה לחייו כשהיה נער. חזרה זו היתה קצרה מאוד והיא נהרגה בתאונת דרכים זמן קצר אחרי חידוש היחסים). באמצע הוא מדבר על תחושת הבדידות והדחייה שהוא ויוקו חווים כזוג, על התבניות שכובלות את מעמד הפועלים, משלב שירי אהבה יפייפים ליוקו וחיזוקים לעצמו ועל הדרך מספק לאביב גפן הצעיר קריירה.

העיבודים הפשוטים תורמים מאוד לתחושה הביוגרפית של האלבום. כך גם הרכב הנגנים – מלבד לנון משתתפים רינגו סטאר על תופים וקלאוס וורמן (חבר מתקופת ברלין של הביטלס שגם עיצב את עטיפות ריבולבר והאנטולוגיות של הביטלס וגם ניגן באלבומם שונים של לנון, סטאר והריסון בשנים הבאות). בשיר God מצטרף בילי פרסטון, שניגן עם הביטלס ב-let it  be  ומנגן בפסנתר. את האלבום הפיק פיל ספקטור המפורסם.

גדולתו של האלבום, מלבד העובדה שהוא מכיל שירים מצוינים, היא שהמאזין, דרך השירים, מצליח לבנות דמות בשם ג'ון לנון. זוהי דמות מלאה, עגולה, שפעולותיה מעוגנות בהסברים פסיכולוגיים. זה ג'ון שמרגיש צורך לצעוק: החלום נגמר!אין ביטלס, אין שנות השישים. התקווה ההמונית לשלום ואהבה נגמרה. המשפחה המורחבת הכוללת הורים, משפחה וחברים קרובים אינה קיימת עוד. בחוץ יש ניכור ופחד. האהבה והתקווה קיימות אבל הן עברו לתוך המערכת הזוגית ומשם יצא השינוי. ממיטת האהבה של ג'ון ויוקו.

הלהיטים: אין.

השיר הטוב באלבום: God. בשיר זה מסכם לנון היכן הוא נמצא ולאן הוא הולך.

אחח, כבר לא עושים שירים כאלה.

ציון: *****


2) Imagine – 1971

האלבום הזה כבר נשמע אחרת. לנון הוא אמן אישי וכל אלבומיו כאלה אבל התחושה היא שלאחר Plastic Ono Band הוא איבד מעט את דרכו. זה מצחיק אולי לציין זאת בהקשר של Imagine שהוא אולי האלבום הכי אהוב של לנון, אבל כבר כאן ניתן להרגיש שמשהו לא לגמרי עובד.

שלא תטעו, מדובר באלבום נפלא שכולל כמה מהשירים היפים ביותר של לנון. לנון עדיין מתגלה כרוקר מצויין בשירים כמו Gimme some truth ו- It's so hard (אחיו הבכור של "כדי לחיות" של שלום חנוך), אבל הטון הכללי נוטה יותר לרכות מסויימת. לנון, שרצה לצעוק, מגלה באלבום הזה שהקהל הרחב אוהב אותו יותר במחוזות הרכים יותר. לראייה- שני להיטיו הגדולים מהאלבום (ובכלל) Imagine ו- Jealous Guy.
ניתן לומר הרבה דברים על שני שירים אלה, אבל רוק קשוח וציניות בועטת לא נמצאים שם.

הלהיטים: Imagine, Jealous Guy

השיר הטוב באלבום: How?

ציון: ****


3)  Some Time in New York City – 1972

אלבום שהוגדר על ידי רבים כ"האלבום הגרוע ביותר שהוציא אמן מהשורה הראשונה".
אני מוכרח לציין שבעוד שאני מבין את ההגדרה, דעותיי לגבי האלבום חצויות.

זהו אלבום כפול. הדיסק הראשון מכיל שירים חדשים שנכתבו על ידי ג'ון ויוקו, וזה המקום לציין שזהו אלבום משותף לשניהם – בקרדיט ובביצוע.

זהו ללא ספק אסופת השירים החלשה ביותר של לנון. בתקופה זו לנון היה פעיל מאוד פוליטית וחלק מהשירים מדברים בצורה ישירה על מאורעות ואנשים שסבלו מחוסר ההגינות של מערכת המשפט של ארה"ב. זוהי גם התקופה המפורסמת שבה הרשויות החלו לראות בג'ון כאישיות מסוכנת וניסו למנוע ממנו קבלת גרין קארד. (סרט תעודי מומלץ מאוד בנושא – The US vs. John Lennon). שיריו באלבום זה מתעסקים יותר בהטפה ובהצגת תמונת מצב עגומה, ומעטים מהם באמת מספקים איזשהו ערך מוסף – טקסטואלי או מוסיקלי.

הדיסק השני מכיל קטעים משתי הופעות. הראשונה מ-69' ומנגנים בה בין היתר ג'ורג' הריסון, קית' מון (המתופף של the who), אריק קלפטון ועוד. היא כוללת ביצוע ל-Cold turkey המופתי ולקטע היבבות של יוקו Don't worry Kyoko. החלק השני מכיל קטעים מג'ם משותף עם פרנק זאפה ולהקתו.

רב קטעי ההופעות הללו ניתנים לתיאור בצורה הטובה ביותר כתמוהים.
אם החלק הראשון היה חלש אך לפחות כלל שירים, החלק הזה נחשב לחסר הגיון. הוא השאיר את המבקרים פעורי פה, ובאמת, כשיצא האלבום בשנת 2005 על דיסק, הורידו ממנו קטעים אחדים מהג'אם.

ועם זאת, מצאתי את ההאזנה המחודשת לאלבום כחוויה מעניינת מאוד. משהו בו תפס אותי ופתאום חוויתי אותו אחרת. מדיסק שלא שמעתי יותר מפעמיים בנעוריי הוא הפך לדיסק השני הכי נשמע אצלי מבין ההוצאות החדשות (בעיקר הדיסק השני). יש שם משהו כל כך לא מתפשר, כל כך לא מתנחמד. ויש שם גם חווייה מוסיקלית.
יש שם בדיוק את מה שאנשים רוצים שג'ון לנון יסמל אבל לא באמת רוצים לשמוע,
כי כולם מדברים על לנון שובר המוסכמות אבל מעדיפים לשמוע את Woman או Jealous Guy.

הלהיטים: Women is the nigger of the world

השיר הטוב באלבום: Cold Turkey בהופעה.

ציון: ***, אבל עד לאחרונה היה *


4) Mind Games – 1973

אין לי הרבה מה לומר על האלבום הזה. אלבום זה הוא הראשון בסדרת אלבומים שיצאו בתקופת סוף השבוע האבוד של לנון, תקופה בת שנה וחצי בה הוא ויוקו נפרדו.
מה שעצוב באלבום הזה הוא שיש כאן שירים מאוד יפים אבל הביצועים שלהם מחורבנים (אם תסלחו לי).
הייתי אומר שאני לא יודע איפה הראש שלו היה, אבל הדיווחים מדברים על כל כך הרבה סמים ואלכוהול שאני חושב שזה מספק תשובה די טובה. וכך ישב לו האלבום העצוב הזה על המדף שלי עד שיצאה האנתולוגיה של לנון ב-98' ונתגלו בה כמה ביצועים יפיפיים לשירים מהאלבום.

הלהיטים: Mind Games

השיר הכי יפה באלבום: (One Day (At a Time אבל בביצוע הנפלא מהאנטולוגיה.

ציון: 1/2 **


זהו להיום, המשך יבוא…