I feel a "butt" coming on… המלצת צפייה מסויגת על Supernatural

בהמשך ישיר לפוסט המקסים של אסתר, הגיע תורי להתוודות על גילטי פלז'ר טלוויזיוני ולא להתבייש.
אני מכורה לסדרה "על טבעי". זהו, תלשנו את הפלסטר בבת אחת.
צפיתי לראשונה ב"סופרנצ'ורל" לפני 4 שנים, כששתי העונות הראשונות שלה שודרו מדי לילה באיזה ערוץ אקשן. זה לא נראה מסוג הסדרות שאני אזום צפייה בהן, אבל היי, אם מביאים לי עד הבית את הבחור ההוא מ"מלאך אפל" שיתרוצץ לי מול העיניים, מי אני שאסרב?
צפיתי כשיצא לי להיות בבית והתנצלתי ותירצתי כשנתפסתי עושה זאת, וכשהשידור הסתיים לא טרחתי לצאת ולחפש את העונות הבאת, כי, אתם יודעים, פאדיחה.

הפסד שלי, כי עכשיו משהשלמתי את הצפייה בכל העונות אני יכולה להגיד בפה מלא שלא ממש מגיע לה להיחשב גילטי פלז'ר. "על טבעי" זו אחלה של סדרה. למעשה היא יותר מזה, היא אחלה בחלה של סדרה.
היא לא סדרה שצריך לכבות את אחת האונות כדי ליהנות ממנה ולא יצירה שיש לגשת אליה רק כדי לשזוף עיניים. היא סתם נראית אחת כזו.
כי אחד הדברים שהופכים את "על טבעי" לכל כך טובה הוא אחד הדברים שגורמים לעולם לזלזל בה.
לדבר הזה קוראים ג'נסן אקלס.

Seriously, who looks like that?!

הבחור, איך לומר מבלי להישמע חתיכת פאנגירל, חורך את המסך.
זה לא סביר או הוגן שמר קקי מלוקקי, שכאילו הונדס גנטית להיות דוגמן-שהפך-לשחקן-אופרות-סבון (ומצליח להיות מלוקק מדי אפילו בסטנדרט שלהם), יהיה גם אשכרה מוכשר. אבל זו האמת, אקלס הוא יותר מפרצוף (ממש, ממש, אבל ממש, הרבה יותר מדי) יפה, הוא שחקן דרמטי מצוין ושחקן קומי אדיר.
אין אתגר שהסדרה זורקת לעברו שהוא לא רק עומד בו, אלא גם מצליח להפתיע פעם אחר פעם, ודין ווינצ'סטר שלו היא דמות מורכבת וכובשת במיוחד.

בלעדיו הסדרה יכלה להפוך בדיוק למה שכל מי שלא צופה בה חושב שהיא:
סדרת מד"ב נחותה עם שני פריטי-בויז בכיינים המיועדת להטרפת ההורמונים של ילדות ופרה-טינאייג'ריות (שיתורגמו לרייטינג ולרכישת מרצ'נדייז).
אבל איתו ועם המחויבות הדרמטית שלו לתפקיד, זה הופך להיות גלידת וניל עוגיות טלוויזיונית.
אין לזה שום ערך תזונתי, אבל זה טעימי.

עכשיו מש"סמולוויל" סיימה את חייה, "על טבעי" היא הסדרה האחרונה המשודרת בערוץ ה-CW שעלתה כשעוד קראו לו ה-WB. היא הנצר  האחרון לממלכת באפי, בערוץ שהפך בשנים האחרונות למגרש המשחקים של ג'וש שוורץ וחקייניו, עם סדרות נעורים תככניות ונוצצות.
זה לא שאין להם יותר פנטזיה, יש להם את "יומני הערפד" המד"בית, אבל בסיכומו של יום היא יותר תשובה, מספקת מאוד אגב, לסדרת "טימטומים" אה, כלומר, "דימדומים", מאשר המשך ישיר לבאפי. (אני לא צופה ב"ניקיטה", אז אתם מוזמנים לספר לי אם יש בה מן הרוח הג'וס וודונית.)
סופרנצ'ורל היא במידה אחותה הקטנה, הסלאטית והקצת אהבלה של באפי. ולא, לא התכוונתי לדון.

אריק קריפקי, היוצר של "על טבעי", ביחד עם המפיק והתסריטאי בן אדלונד (לשעבר מפיירפליי, ווהו!), למדו מבאפי הכול על העירבוב בין טרגדיה, קומדיה ואימה ועל חשיבות הוספת מנה גדושה של מטאפורות, מודעות עצמית וחוש הומור לסדרת פנטזיה.
אז זה לא "באפי" ולא "תיקים באפלה" וזו חלילה לא יצירת מופת, לרגע לא מנסה להיות, זה פשוט בידור טוב שעושה כיף, מספק קומדיה (לא מדויקת ונורא אינפנטילית אבל) ממש ממש מצחיקה ודרמה משפחתית אמינה וסוחטת דמעות, בונה מההתחלה מיתולוגיה פרטית מורכבת שלא קורסת לתוך עצמה גם בעונות מתקדמות, יוצר אימה שאשכרה מצליחה להפחיד (בניגוד לבאפי, ובדומה לאקס-פיילז), משלב מטה-טקסטואליות המדברת גם על היחס הדו-כיווני בין תוכנית וקהל לרוב מבלי לעצבן יותר מדי, ויודע לפנק את הצופה המתמיד.

שלא תטעו, היא אכן מתחילה די רע, עם עלילות טחונות שהועתקו ללא חן הישר מכל סרטי האימה שאי פעם ראיתם ("אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", "פולטרגייסט", "קאנדימן", "רינג", "המנסרים מטקסס" וכו'), והדבר היחיד שעובד לטובתה למן ההתחלה, זו מערכת היחסים בין שני האחים והכימיה בין אקלס וג'רד פדלקי המגלם את אחיו, סאם.
אבל אז, כאשר באמצע העונה הסיפור המשפחתי תופס את מרכז הבמה, הסדרה מתחילה לתקתק. בעונה השנייה המחוות כבר מודעות לעצמן וחינניות, דין מתחיל לדבר יידיש, הסדרה מתנסה בהצלחה גם בקומדיה (מעבר לוואן-ליינרים של דין) והיא הופכת לאחת הסדרות היותר מספקות בטלוויזיה.
את כנראה לא יכולה להיות ממש גרועה, כשלרע המרכזי שלך קוראים עזאזל.

בהמשך, אקלס משתפר מרגע לרגע (ככול שהוא משתבח כך פדלקי מתכער ונהיה יותר ויותר מחורבן, אבל נניח לזה) ואליו מצטרפת סוללת שחקנים מעולים כג'ים ביבר (מדדווד, ובקרוב בפרק הפתיחה של שובר שורות עונה 4, ווהו!), מארק שפארד (פיירפליי, ווהו!), קורט פולר, רוברט ויסדום (באני מהסמויה, ווהו!), אלונה טל (בתפקיד אחת מזוג הנשים היחידות שעושות כבוד בסדרה, ווהו!) ועוד רבים וטובים.
העונות השלישית והרביעית של סופרנצ'ורל הן כבר בידור כמעט מושלם ולו ראיתי אותן בזמן אמת, הן היו מופיעות ברשימת עשרת הסדרות הטובות שלי של 2008 ו-2009.

אז מדוע ההסתייגות בכותרת (ללא ספוילרים מפורשים)?
ראשית, כי עונות 5 ו-6 לא כל כך טובות.
בתום עונה 4 הנהדרת עשו היוצרים טעות מרה וקפצו גבוה מדי מעל הפופיק הן מבחינה תקציבית והן מבחינה של התימות והיקף העלילה והתוצאה היא עונה כבדה מדי מחד, ועם זאת לא מספקת, אפילו לא בחומרים האפלים שלה, מאידך.
עונה 6 עושה כמיטב יכולה לתקן את הנזק של עונה 5, ללא קריפקי שייעד את החמישית להיות העונה האחרונה, בהצלחה חלקית בלבד.
זה עדיין לא רע, ויש שם כמה וכמה פרקים נפלאים, אבל האיזון העדין בין מסחטת הרגשות המשפחתית והקומדיה נשבר וזה כבר לא אותו כיף.

ושנית, כי זו הסדרה הכי הומו-ארוטיות שראיתי מזה שנים, ואני לא לגמרי בטוחה מי קהל היעד שלה.

סאם בלבוש הגיוני

Gayer than a gay musical called Gay!
(מכאן הקריאה מומלצת רק למכורים קשים או למי שמתגעגעים או מייחלים לקורס ייצוגי מגדר)
בואו נודה שלסדרה נקודת התחלה עלילתית די הומו-ארוטית: שני גברים אסתטים (אחד מהם באופן גבוה מהמותר בחוק), מבלים את כל זמנם ביחד, חולקים חדר שינה, לא יכולים לעולם לנהל מערכת יחסים הטרוסקסואלית חיצונית, עסוקים רוב הזמן או במפגני אלימות או בפרצי בכי ומוכנים למות זה בשביל זה. וזה עוד מבלי להזכיר את כמות הפעמים ששדים חודרים אל גופם, סכינים ננעצות בבשרם ודם ומים קדושים מושפרצים בפניהם. ברור לחלוטין שלו היו אלה שני גברים ללא קשר דם, הפרמיס הזה היה שובר את המחט במכשיר ההומומטר, אבל כאן, כאשר השניים הם אחים עם מערכת יחסים תלותית, דפוקה בשכל ומאוד מנומקת, זה עובד טוב גם מבלי ליפול להומוארוטיקה גילוי-עריותית.
ועם זאת, יש פלג נמרץ בקרב קהל צופות הסדרה שנורא רוצות לראות איחוד רומנטי וסלאשי של שני האחים. ולמרות שאני חייבת להודות שאין לי מה לתרום לרעיון מלבד צחקוק נבוך ו"לא תודה, כבר הקאתי בפה", קשה לגמרי להאשים אותן. יש ב"על טבעי" משהו מאוד, מאוד קווירי.
אבל אלה לא הדמויות, אלא הסדרה עצמה שהומואית.

אחד הדברים שהכי אהבתי אצל באפי (מלבד עושר השפה, השנינות, העומק, העירוב הז'אנריסטי והאומץ) זה את פוליטיקת המגדר שלה.
גם בימינו, לבטח ב-HBO שבקרוב יזכו לפוסט נפרד בנושא, קשה למצוא הרבה סדרות עם ייצוג מיניות לא הגמוני. בבאפי, כאנטיתזה לז'אנר האימה והפנטזיה בו פעלה, היו אלה הגברים שעברו אובייקטיפיקציה, והם אלה שהופיעו בעירום, מיוזעים ומתנשפים וחשופים למצלמה המציצנית, בעוד שהגיבורה הצעירה והיפה נותרה מהוגנת ולבושה.
השוו אותה ל"זהות בדויה", שבה הגיבורה עטתה תלבושות חדרנית, אחות וזונה מדי פרק, במהלכים כביכול מנומקים בעלילה אבל למעשה כאלה שנועדו אך ורק לספק את קהל הצופים החרמן והמחוצקן שבבית, ותבינו על מה אני מדברת.

גם כאן סופרנצ'ורל למדו מווידון את השיעור. ויש משהו בגישה של הסדרה לשני הגיבורים שלה בכלל, ולג'נסן אקלס ולדמותו בפרט, שהוא פשוט חתרני ואירוטי.
למה חיפצון גברי זה בסדר ונשי לא? ככה. קוראים לזה אפלייה מתקנת. תחזרו אליי עוד 2000 שנים של סקסיזם הפוך, ונדבר.

על זהות והזדהות
על טבעי החלה כסדרה גברית המכוונת לקהל גברי צעיר. ההחלטה ללהק שני יפיופים הייתה אמורה לאזן במעט ולנסות להבטיח שהפרמיס הכה גברי לא ירתיע את הקהל הנשי.
אבל מה שבפועל קרה זה שהתוכנית קורצת בעיקר לקהל של נשים, מכל הגילאים, והקהל הזה משפיע בחזרה על תכני הסדרה והפוליטיקה המינית שלה.

בימיה הראשונים הייתה הסדרה מאוד שוביניסטית, כשהנשים היחידות שהופיעו היו כולן סקנקיות-למראה ולבושות למחצה, רובן מפלצות פתייניות, קורבנות חסרות ישע או דמויות חסרות חשיבות שדין מפשיט במבטו ובפועל באוף סקרין במכוניתו.
עם התקדמות העלילה ולאור תגובת הקהל החלה הסדרה לשלב הומור על חשבונו של דין כדי לנטרל את הסקסיזם וההומופוביה שלו (סאם, אתה כזה בחורה! סאמי, מה אתה אומו?) כדי שלא נאבד את חיבתנו אליו.
וכך, על כל מבט חרמן שהוא דופק במישהי, דמות אחרת או המצלמה תדפוק בו. וכל אימת שיקרא לסאם בחורה, העלילה תציג דווקא אותו כנשי. פיטים.
אבל מה שהחל כאמצעי לאיזון המאצ'ואיזם המיזוגני של דין, פיתח חיים משל עצמו והפך לזרם תת קרקעי בלתי נפרד מהסדרה, שרק הולך ומתחזק מעונה לעונה.
אז לא, הסדרה עדיין סובלת מחרדת סירוס קיומית והיא לא מתקרבת לג'נדר בנדינג המבריק של באפי (מי האוחז בפאלוס?), והיא לא פמיניסטית בשום צורה, אבל היא נהנית מאובר-דוס של קוויריות.

בכמעט כל סדרה שנקודת המוצא שלה היא חברותה חברית צפופה, שלא לומר זוגית (מייטי בוש, טיסת הקונקורד, שובר שורות וכו'), האישה נתפשת על ידי הקהל כאיום חיצוני שעלול לשבור את התא המשפחתי האלטרנטיבי.
גם כאן, בכדי להגן על הסטטוס קוו העלילתי, הקהל הנשי של "סופרנצ'ורל" בוחר לדחות דמויות נשיות כמושא הזדהות, ולזהות עצמן עם אחת משתי הדמויות הראשיות הגבריות, במהלך שהוא לכאורה מיזוגניה-עצמית-קנאת-פינית.

אם בתחילתה של הסדרה ברור כי דין הוא הגברי והיצרי מבין שני האחים וסאם הוא העדין, הרגשני והנשי יותר, עם התקדמות העלילה מסתבר שההפך הוא הנכון.
בראש ובראשונה זה נובע מתפקידו של דין בתא המשפחתי. לא זו בלבד שהוא תחליף אב לסאם, ממשיך דרכו של האב הביולוגי הנעלם שמחנך אותו להישרדות ולחימה, אלא הוא גם תחליף אם שמאכיל, מלביש ומגונן עליו בגופו ושניסה לספק לו חווית ילדות נורמטיבית ככול האפשר (והוא גם קרוי על שם סבתו, דיאנה).
דין, בגילומו הדי מבריק של אקלס, הוא קליפה דקה של פוזה גברית שמאיימת להתנפץ בכל רגע. ילד שנגזלה ממנו הילדות, שעוטה על עצמו סממנים חיצוניים של גבריות מסורתית אותם הוא מעתיק אחד לאחד מאביו, אבל אין בינו לבינם כמעט דבר.
וככול שדין הופך עדין, שברירי, ובוא נודה, מסורס יותר, כך קל לקהל הנשי לזהות עצמן עמו, ובו זמנית לסמן אותו כמושא התשוקה העיקרי שלהן.
בכך הן גם מנכסות לעצמן את הכוח המציצני ומנטרלות את הביטול העצמי המיזוגני שהמבנה העלילתי כפה עליהן.

Posing like a heterosexual. You are doing it wrong.

סליחה, של מי המבט הזה?
ברגע של געגועים לימי האוניברסיטה, אני אשלוף מהאוב את לורה מאלווי ואת התיאוריה שלה בדבר העונג הויזואלי. אליבה דה מאלווי, ומבלי להיכנס לזה יותר מדי, יש בקולנוע הנרטיבי הקלאסי שלושה סוגי מבטים, הבאים כולם לספק את יצר המציצנות והעונג המופק ממנו אצל הצופה הגברי (כמייצג ההגמוניה). המבט הראשון הוא מבטה של הדמות הגברית הראשית, הגיבור, המביט בדמות האישה. המבט השני הוא המבט של המצלמה עצמה, המאדירה את העונג הויזואלי ואת הפטישיזציה של הדמות הנשית. שניהם מסמנים את האישה כמושא התשוקה במהלך שמסרס אותה מכוח אמיתי ע"י הפיכתה לנצפית ופאסיבית. המבט השלישי הוא מבטו של הצופה הנמצא בקהל. הוא מזדהה עם נקודת מבטו של הגיבור ומזהה את האישה כאובייקט מיני כפי שהיא מסומנת ע"י המצלמה.

ב"על טבעי", הצופה הגברי ההטרוסקסואלי של תחילת הסדרה יזדהה עם דין ועם המצלמה, המביטים בעונג בדמויות של בחורה אקראית.
לעומתו, הצופה הנשית מסרבת לזהות עצמה עם תפקיד הבחורה הנצפית. היא צופה באחד הגיבורים, ומזדהה עם המבט של מי שניצב מולו, כלומר הנשים האקראיות, או לרוב – אחיו. כלומר, היא משליכה את תשוקתה למי משני האחים דרך מבטו של השני.

אם המבט האירוטי של המצלמה על סאם וג'רד פדלקי נעשה בעיקר בשוטים פרונטלים במדיום שוט, המציגים את תפארת פלג גופו העליון החשוף, באופן מיני אך כוחני וגברי למדי, דין ואקלס זוכים לייחס שונה, כשהסדרה חותרת תמידית תחת גבריותו והוא מחופצן בידי כל. הן מבחינת המצלמה שמתעכבת על פניו בסדרה אינסופית של אקסטרים קלוז אפים (לעתים בתאורה פילם-נוארית) שמטרתם להתפעל מיופיו (את רובם יחטוף דין, ולעתים שכיחות פחות גם סאם, כשהוא או בוכה או מוכה או קשור או כל השלושה יחד. כלומר, במצבים של חולשה וענישה המסמנים אותו כמושא התבוננות פאסיבי), הן ביחס של דמויות מכל המינים אליו והן בקריצות שובבות בעלילה.
בפרק אחד דין יולבש ב-lederhosen, ללא סיבה ממשית מלבד מטעמי ההנאה הקאמפית שבדבר, ובפרק אחר דמות גברית עירומה תחבק את כולם פרונטלית, אבל רק את דין היא תפתיע מאחור. וכן, זה שמח ומבדח כמו שזה נשמע.

היות ואת שתי העונות הראשונות ראיתי מזמן הייתי בטוחה שהתימה הזו התחילה להתפתח רק בעונה 3, אבל מדגימה עכשווית של פרק אקראי בעונה הראשונה, אני יכולה להגיד שהמגמה בצבצה כבר אז.
בסצינה הפותחת את הפרק שנפלתי עליו, דין ישן במיטתו. המצלמה בתנועה אטית סוקרת את גופו, הלבוש בתחתונים וחולצה בלבד, מכף רגל ועד ראש, עד שדמות אחרת (סאם) נכנסת לפריים ודין מתעורר בבעתה ושולף סכין מתחת לכר. יש עשרים דרכים שונות לביים את הסצינה הזו כך שתעביר את העובדה שדין תמיד חשוף לסכנות ולעולם לא יכול לישון בלב שקט. אף אחת מהן לא באמת מצריכה ממנו להיות שכוב על בטנו בתחתונים, ובאף אחת מהן לא באמת נחוצה תנועת מצלמה המתעכבת על גופו חסר הישע. הרעיון היה עובד גם לו המצלמה הייתה מתרכזת בפניו או סוקרת את כל החדר, או אם היה לבוש במכנסיים, מכוסה בשמיכה או שוכב על גבו.
למעשה, הסקירה הזו מכף רגל ועד ראש היא מבט קולנועי קלאסי לבחינת אישה ולעתים נדירות נראה אותה בקולנוע או בטלוויזיה מופעלת על גבר כשהיא לא באצטלה קומית. זוהי מציצנות השמורה בדרך כלל למבט הגברי ובשוט האחד הזה יש מנה הגונה של החפצה וארומה עדינה של אונס באוויר.

בעל טבעי, בעולם של נשיות כמעט חסרה, הגברים, ובפרט אקלס, הם אולי נושאי המבט אבל הם גם מושאי התשוקה העיקריים, והם מסומנים כך ע"י המצלמה והדמויות המזדמנות.
אם אנו יוצאים מנקודת ההנחה ההגמונית שנקודת המבט של המצלמה היא גברית, הרי שהמבט האירוטי בדין וסאם, הוא בהכרח הומוסקסואלי.
ואם נצא מנקודת ההנחה שנקודת המבט הזו היא דווקא נשית, אזי זהו היפוך של האירוטיקה המקובלת, בטח זו המקובלת בז'אנר, כשגם העדשה הנשית וגם הצופה הנשית מפיקות עונג ויזואלי מהגבר. נחמד.

סופר-דופר-טבעי
בעונה הרביעית כל אחת משתי הדמויות הראשיות מקבלת דמות-מחמד פרטית לשחק איתה ומולה.
סאם מקבל אישה ודין, אלא מה, מקבל גבר.
וכך, האירוטיקה עולה רמה ופולשת באופן מובהק אל תחומי ההומו-ארוטיקה הפנים-סיפורית עם הצגת דמותו של קאס.
אם מישהו מתעקש להפוך את דין למושא פטישיזציה הומוסקסואלית, חשבו היוצרים, לפחות שזה יעשה בשליטתנו, ולא יתועל דרך אחיו.

דמותו של קאס (בגילומו של מישה קולינס, עוד גבר צעיר ויפה שלא לצורך. אגב, ברכות למי שזוכר אותו בהופעת האורח שלו בניפ טאק בתור המדריך ליוגה שמבקש לעשות הקטנת פין כיוון שהוא מבלה את רוב ימיו בלמצוץ לעצמו) מכניסה עוד מנגנון הומוריסטי קלאסי  ומבורך לסדרה בהצגת יצור על טבעי הלומד מה זה להיות אנושי, על כל הצחוק והמבוכה המשתמעים מכך (עוד שיעור שנלמד מאניה של באפי? איזכור אחרון, אני מבטיחה).
ומי טוב יותר מדין בכדי ללמד את קאס מה זה להיות בן אנוש? אם סאם מצליח להכיל את רוב מה שעובר עליו סגור בפנים, הרי שדין לובש הכול כלפי חוץ. רעב, חרמנות, כאב, עלבון, אהבה, כעס, חוסר ביטחון, שמחה, הכול פורץ אצל דין מכל נקבובית ונקב, כמו תזמורת רגשות של איש אחד.

Extreme finger painting

קאס לומד אותו ומהופנט ממנו, מושפע ממנו ומפתח אליו חולשה שגורמת לו להיענות לכל בקשותיו מבלי לקבל יותר מדי בתמורה. והכול מלווה במבטים רושפים, בפרצי תסכול אלימים, בהקרבות כואבות, ההצהרות בומבסטיות, בהקזת נוזלים וסימונים גופניים, בלחשוש באטמנ-י דרמטי ובאופן כללי באמוציות שכאילו מישהו הגביר להן את הווליום ל-11.
קאס מוקסם מדין, וכנראה קצת יותר מזה.
וכי למה לא? רוב הקהל חושק בו. והיי, קאס לא אנושי, וחליפת הבשר שלו היא רק במקרה גברית, כך שהוא חופשי מהצורך להציב לעצמו גבולות מגדריים.

אם דין הוא חיזיון הדורש צפייה, אזי קל לזהות את קאס כמי שאוחז בנקודת המבט השלישית, הפנים עלילתית, המכוונת את מבטה העוגב אל מושא התשוקה, משום שהוא מבלה את רובו זמנו על המסך בבהייה נמרצת בדין.
במידה רבה, קאס הוא שיקוף עלילתי של יחסה הארוטי של הסדרה אל דין, והוא מייצג את נקודת מבטם של הצופים והצופות.

אל טבעי
באופן אישי, אני מוצאת את תופעת הסלאש פיקשן מרתקת, ואין סדרה שמתכתבת בגלוי עם הרחשים היותר אפלים של לב קהל המעריצים שלה כמו סופרנצ'ורל (ומצליחה לעשות זאת די בחן).
משיכתו של אותו קהל נשי (הטרוסקסואלי!) לסיפור אהבה הפוטנציאלי בין שני גברים נובעת, בעיניי, משני גורמים.
האחד – העובדה שבעידן המתירני של ימינו קשה למצוא אהבות הטרוסקסואליות אסורות, ואלה הן הבסיס לרוב יצירות האומנות עם העוגן הרגשי החזק ביותר, ולכן הצופות פונות אל מעוזות טאבו נועזים יותר.
שנית, במשיכתן לסיפורי אהבה של שני גיבורים מאותו מגדר, יש מן הכמיהה לשיוון. איזו נקודת מוצא זהה מול מושא התשוקה, שלא קיימת במערכת היחסית ההטרוסקסואלית בחיים, ובפנטזיה עליה יש תהליך מזכך.
על טבעי, ביחסי הגומלין הייחודיים לקהל הצופים שלה, נגעלת מהתופעה מחד, אבל ביודעין די משועשעת ממנה ומעודדת אותה מאידך.
ואפילו יחסה לרעיון של גילוי העריות בין סאם ודין הוא דואלי. היא חד משמעית מצהירה שהוא חולני בעינייה, אבל היא לא מפסיקה לתת לדמויות אחרות בעולם הסיפורי להגיב אליהם כאל זוג רומנטי ובכך משמרת, באופן מחויך, את הסטייה.

להבדיל מהבדיחות על דין וסאם שמטרתן לצחוק על הסדרה עצמה, לקרוץ אל הצופים ולעקוץ אותם ברכות על סטייתם, הדמויות המגיבות על דין וקאס מכירות אותם והערותיהן הן יותר בגדר הצבעה על משהו לטנטי וקיים ופחות בבחינת הסתייגות מהרעיון (ובצדק. הטאבו כאן, אלא אם את נוצריה אדוקה, הרבה פחות חמור).
אך יש משהו ברמיזה וטיזינג אינסופיים והתנזרות טאבואית שהופכת את כל העסק לעיניין גדול יותר מכפי שהוא, ול-Angstי וטינאייג'רי שלא לצורך (ע"ע טימטומים).
"הכי גאים שיש" לא הייתה כל כך הומוארוטית כי אף אחד שם לא עשה עיניין מלהיות הומוסקסואל. הם פשוט זיינו גברים וסגרו עיניין.
וכאן מצויה חולשתה של על טבעי.

אה, קאס? המבט שלך חודר אותי.

היא לא הולכת עם שום דבר עד הסוף. לא עם האמירות התיאולוגיות היותר גדולות ושאפתניות שלה (שמחמת ספוילרים אני לא אפרט על מה מדובר, אבל אני מתייחסת בעיקר לעונות 5 ו-6), לא בפתירת היחס הבעייתי שלה לנשים, ובטח שלא במערכת היחסים המעניינת בין דין ושומר הראש שלו.
אני לא חושבת שיש כאן מקום לרומן אסור, בטח שלא בין האחים כי – איכס, ולא בין דין וקאס כי דין (למרות ה-Serious daddy issues שגורמים לו להתמסר ולנסות לרצות כל דמות גברית סמכותית) נראה בסופו של דבר די הטרוסקסואל (והגיבור הראשי בסדרה של ה-CW, בל נשכח). אבל סדרה בוגרת יותר הייתה מספקת לצופיה לפחות איזה רגע חמוץ מתוק של וידוי כן מצדו של קאס.
חשבו איזו מין סדרה הייתה באפי (שיקרתי) לו השאירה את וילו בארון המטאפורי של משחקי המכשפות ולא הולכת על רומן ממומש בינה לבין טארה?
על טבעי רק צוחקת ורומזת ועוקצת וקורצת, שזה נחמד וחמוד ומבדח, אבל בעצם פחדני ושמרני, וחבל.

בסופו של פוסט (פרו"סט?), אני עדיין לא יודעת לא יודעת למי להמליץ על צפייה בסדרה.
לנשים שמחפשות דמויות נשיות להזדהות עמן ולגברים עם הומופוביה חריפה היא לא תדבר.
מה שמשאיר אותי עם נשים, כמוני, שלא אכפת להן להזדהות עם דמויות גבריות (ועד שלא ימציאו אינדיאנה ג'ונס נשית כך זה גם יישאר!), והומוסקסואלים שלא מפריע להם להסתפק רק במבטים ורמזים, כל עוד זה מגיע באריזה מאוד יפה.

מאידך, יכול להיות שאני פשוט סובלת מקדחת שנובעת מהעובדה שראיתי ארבע עונות ברצף תוך חודש וחצי. לולא קיבלתי את מטח ההומוארוטיקה לפנים בבת אחת, הייתי אולי חושבת שמדובר בסדרה כיפית בטירוף שפונה לכל המינים והמגדרים. שהרי הטונים המיניים שלה, למעט כמה וכמה בדיחות, מצויים בעיקר מתחת לפני השטח, ולכן גם גברים סטרייטים הבטוחים מספיק במיניותם ושיכולים להינות מבהייה בגברים בוכיים ומבעיטה קלילה בקונבנציות מוזמנים להיצטרף לחגיגה!
בתנאי שאין להם אח.

Dr. Horrible's Sing-Along Blog חי, בווגאס, במאי. כן, שמעתם נכון.

בזמן שביתת התסריטאים הגדולה שהתקיימה בארה"ב בשנת 2007-2008 ישבו 3 אחים וידידה וחשבו כיצד להעביר את הזמן. הם החליטו ליצור סדרת אינטרנט קצרה שתוכיח שכתיבה טובה ויצירתיות יכולה להוליד יצירה טובה גם אם התקציב הוא נמוך, ובכך להראות לכל מי שלא רצה לדבר עם השובתים שהכל מתחיל בתסריט.

זה נשמע מאוד הרואי ויפה, אבל אני מניח שכשלאחד האחים קוראים ג'וס ווידון (היוצר של באפי, אנג'ל, פיירפלי ועוד) זה מאפשר לו ליצור משהו שיראה קצת יותר טוב ממה שאני הייתי יכול לעשות עם אותו התסריט. ועדיין אין בכך להפחית מהתוצאה.

ד"ר הוריבל היא סדרה אינטרנטית בת 3 חלקים שאורכה 42 דקות בסך הכל שמספרת את סיפורו של ד"ר הוריבל הכאילו רשע (ניל פטריק האריס מ"איך פגשתי את אמא שלך" בתפקידו המקסים ביותר) שמנסה להתקבל לליגת הרשעים ומלחמתו באויבו המושבע קפטן האמר (נתן פילון המצוין, שחקן קבוע של ווידון) שחוץ מסיכול מזימותיו של הוריבל גם גונב לו את נערת חלומותיו. וכל הסיפור הזה מסופר כבלוג וידאו דרך נקודת מבטו של הוריבל ובצורת מיוזיקל נפלא או כפי שסיכמה נטלי ב"שיר היומי" המוקדש לעניין מדובר ב"סיפור קטן, מצחיק וקסום שימלא לכם את הלב ואז ישבור לכם אותו לרסיסים."

וזה אולי המקום שבו אני אאפשר לעצמי לומר כמה מילים על "Glee", הסדרה המוסיקלית שהפכה לאחת ההצלחות הגדולות של השנים האחרונות. מה שמבדיל הפקת מתנ"ס מהפקת ברודווי הם לא החומרים. הרי גם במתנ"ס וגם בברודווי מעלים את אותם המחזות. מה שמבדיל הוא התשוקה והמקצוענות. "גלי", יותר מכל, מזכירה לי הפקת מתנ"ס. קבוצת אנשים שמנסה בכל כוחה להראות שהיא מוכשרת ומתאמצת קשה כדי לעשות את זה. הכוריאוגרפיה שמנסה להרשים אבל רוב הזמן מביכה, הצילום והעריכה שמנסים להכניס אנרגיה למקום שהיא לא באמת קיימת בו ומעל הכל הזמרים שחסרים כריזמה אמיתית. "גלי" מנסה מאוד להיות מקצועית ולעבוד לפי הספר אבל חסרה את התשוקה הנדרשת כדי ליצור משהו אמיתי.

והנה באים כמה אנשים מוכשרים ועושים את המיוזיקל המצולם הטוב ביותר שנעשה בשנים האחרונות ללא הרבה מאמץ אבל עם הרבה מאוד אהבה ותשוקה. הכוראוגרפיה כמעט לא קיימת, הם גם לא הזמרים הכי טובים בעולם (למרות שהם שרים לא רע בכלל. במיוחד ניל) אבל חדוות העשייה, ההנאה והכישרון פורצים מכל סצינה ומכל שיר.

יש שיאמרו – אפילו ווידון עצמו אוהב את "גלי". הוא אף ביים שם פרק עם ניל. ואני אומר – סקורסזה ביים את קונדון ואמר שלא יעשה יותר סרטים אלימים, אז מה? למה להזכיר ארועים תמוהים?

אז למה נזכרתי המופת הזו? כי היום פורסם שבחודש מאי יעלה בלאס ווגאס מופע המבוסס על המחזמר. זה אמנם לא מופע מרכזי באחד מבתי המלון המובילים, אך עדיין זה נשמע כמו חוויה שהייתי שמח מאוד להיות שותף לה.

אם לא יצא לכם לראות את המחזמר אתם יכולים לחפש אותו ביו-טיוב או לרכוש אותו בדיויד ובלו ריי. תנו לעצמכם את המתנה הזו, אתם ראויים לה.

אני מצדי אתן לכם 2 דוגמאות.

הראשונה – שיר אהבה של הוריבל לפני.

השנייה – הרגע בו פני עושה טעות ומתאהבת בקפטן האמר.