"ידידים פלוס" – גדעון מבקר בקולנוע

אחרי חוסר הצלחה בכתיבת ביקורת על "ידידים פלוס", ולאחר ההצלחה חסרת התקדים בתולדות הבלוב לו זכתה הביקורת שלי על "העזרה", פנו אלי גיא ונטלי בבקשה שאצפה בסרט ואכתוב עוד פוסט בו אשתף את קוראי הבלוב בדעתי. אז זאת דעתי – זה חרא של סרט.

עכשיו יש לי שתי אפשרויות: אני יכול לספר לכם עוד סיפור על עצמי, כפי שעשיתי בבלוב הזה לא פעם, או שאני יכול להסביר לכם למה הסרט כל כך חלש. יש שיאמרו שהחיים שלי לא עד כדי כך מעניינים כדי שאוסיף ואכתוב עליהם. להם אני עונה – אתם צודקים, אבל הסרט מעניין עוד פחות.

"לא יכול להיות", אתם אומרים לעצמכם. הו, לזה חיכיתי.

בסרט שני אנשים אטרקטיביים הופכים לידידים הכי טובים, מחליטים לשכב ללא רגשות כדי לא להרוס את הכל והורסים את הכל. אצלי בחיים אני והידידה הכי טובה שהיתה לי מעולם לא עשינו סקס ואז יום אחד היא נדרסה על ידי אוטובוס כחול לבן. לשמחת כולם היא לא מתה, אבל מאז אותו היום יש לה חשש גדול מסמלי מדינת ישראל. זה לא באמת הגיוני, כיוון שהאוטובוס בכלל לא היה בצורת דגל או משהו כזה, סתם כחול לבן, אבל ככה זה עם טראומות, לפעמים הן לא הגיוניות. לדעתי זה 1:0 לטובתי. מצד שני הידידה שלי לא נראתה כמו מילה קוניס. גם לא לפני התאונה. אז בעצם אולי זה 1:1.

הסרט מנסה להיות מאוד רומנטי ומקסים אבל יוצא שבלוני, צפוי והכי רחוק ממרגש שיש. גם לי היתה פעם חברה שאמרה לי שאני הכי רחוק ממרגש שיש, אז צלצלתי אליה לשאול אותה אם הייתי גם שבלוני וצפוי. היא אמרה שצפוי כן, אבל שהיא לא מבינה למה אני מתכוון בשבלוני. אמרתי לה שאולי זאת הסיבה שנפרדנו ושכדאי לה להתחיל לקרוא קצת ספרים של עמוס עוז והיא אמרה לי שהסיבה שנפרדנו היתה שאני אידיוט וטרקה לי את הטלפון. בכל מקרה אני לא שבלוני אז זה 2:1 לטובתי. מצד שני אני אדיוט והסרט לא אז זה כנראה שוב תיקו 2:2

בסרט הדמויות צוחקות על צ'יזיות של שירים והיוצרים חושבים שזו סיבה מספיק טובה להשתמש בחרא של מוסיקה בכמויות כאלה שהאזניים שלי עבדו שעות נוספות על ייצור דונג למטרות סתימה פנימית. אצלי תמיד תשמעו מוסיקה איכותית. גם אסף אבידן וגם הדודאים, שילוב בין אינדי ל"4 אחר הצהריים", כי איכות היא לא מילה גסה. זין היא כן מילה גסה. לפעמים אני לא מבין את הצורך בקיטלוג הזה, אם מישהו חושב שמוסיקה מסויימת היא איכותית ואחר חושב שהיא זין זו זכותם כל עוד הם אנשים בוגרים ואף אחד לא נפגע. למרות שמבחינה תחבירית אני לא חושב שאפשר להגיד על מוסיקה מסויימת שהיא זין. אני לא שיפוטי לגבי זה, זה פשוט לא נשמע טוב. ולגבי המוסיקה בסרט- במקרה הספציפי הזה היא זין.
בקיצור, מצד אחד זה 3:2 לי, כי המוסיקה שלי יותר טובה, אבל זה הופך ל-3:3 כי טימברלייק הצליח להכניס את קוניס למיטה עם המוזזזזיקה הזו ואפילו לשכנע אותה שהתפקיד דורש ערום.

אבל אני חושב שמה שגורם לי לנצח בסופו של דבר, זה שאני ישבתי וצפיתי בכל השיעמומון הזה בעוד שהם לא צפו בכל חיי עד הסוף. וחבל, כי אולי מילה קוניס היתה מתלהבת ממני כמו שהתלהבתי ממנה והיתה מחפשת אותי בכל העולם והיינו מתחתנים ומגדלים 2 ילדים וכלב, וסוף סוף היא היתה מחליפה את שם המשפחה הלא אטרקטיבי שלה והיתה נקראת מילה דרור, והיא היתה פורשת מהקולנוע כדי לגדל את הילדים שלנו ולנהל את משק הבית ואני הייתי הופך להצלחה בינלאומית בהיי-טק או אולי הופך לזמר מפורסם.

אז מה השורה התחתונה? זה חרא סרט אבל לפחות יש שם את מילה קוניס, שזה יותר ממה שאני יכול להגיד על החיים שלי. מסקנה – עזבו את הסרט וקנו פוסטר של קוניס.

הסרט היה כל כך מרתק שבכלל לא שמתי לב שהיא בלי בגדים

********************************************************************************************

הערות לסדר מהנהלת הבלוב הרשמית:

ראשית  וללא קשר לסרט המדובר, הודעה חשובה – זיכרו להצביע ולהשפיע – קוראי הבלוב בוחרים את הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים.

ועכשיו נמשיך.

1) אמה סטון חייבת להפסיק להגיד כן לכל דבר. יש לה מזל שהיא כזו מהממת ב"העזרה", כי כאן היא סתמית להפליא.

2) מילה קוניס מקסימה, אבל עדיין לא חוזרת להיות מדהימה כפי שהיתה בשרה מרשל.

3) אני מתחיל לחשוד שאני והבמאי טוב הלב של הסרט הזה כבר לא נהיה חברים. זה מה שחשבתי על סרטו הקודם "באה בקלות" כשהוא הוצג. עם הזמן פיתחתי אליו חוסר חיבה גדול שרק גדל עם הסרט הנוכחי. זה מרגיז אותי כשמוכרים לי רגשות מזוייפים.

4) צריך להעביר חוק נגד התעללות בז'אנר הקומדיה הרומנטית. יש משהו לא פיירי בכך שהקהל חושב שהדבר הזה שהוא מאוד לא רומנטי ופחות מדי קומי מייצג נאמנה את הז'אנר. בדיון שנערך בהקרנה בה נכחתי לקח לאנשים הרבה זמן למצוא קומדיות רומנטיות באמת מוצלחות, וגם אז מצאנו בעיקר כאלה ששברו את חוקי הז'אנר. הסרט האהוב עליי מאלה שהוזכרו הוא "מוכה אהבה" של פי. טי. אנדרסון שהוא אולי לא קומי במובן הרגיל שמצפים מהז'אנר אבל הוא מאוד מאוד רומנטי. סרט מדהים. וכבונוס קבלו את השיר הכל כך יפה הזה של ג'ון בריון הנפלא מתוך הסרט הנהדר הזה. אם אתם זקוקים לעוד סופרלטיבים כדי לראות את הסרט האדיר, המופלא, יוצא הדופן, המרגש והמסעיר הזה אתם יכולים לפנות אלי בפרטי.

וכיאה לסרט נפלא יש לו גם את אחד הפוסטרים הכי נפלאים

אמרתי כבר שזה סרט נפלא?

"העזרה" – "The Help" – גדעון מבקר בקולנוע

כמה שאהבתי את הסרט הזה. אני מאוד אוהב את הכושים הטובים של פעם, לפני שהם קיבלו אומץ והתחילו לעשות בלאגן עם כל הראפ שלהם והקללות והשפה והסמים והאיידס. אני מדבר על הכושים החמים והאוהבים, כושים פשוטים אבל עם לב טוב והרבה חוכמת חיים.

הסרט "העזרה", שמבוסס על ספר באותו שם מחזיר את הכושים הטובים למסך. הסיפור מתרחש בתחילת שנות ה-60 כאשר כל משפחה אמריקאית טובה העסיקה עזרה בצורת אישה אפריקנית שחורה. העוזרות האלה גידלו את הילדים בצורה מושלמת, החדירו בהם ביטחון והרעיפו עליהם אהבה. אמנם לפי הסרט, על אף דרך הגידול הזו הם הפכו לאנשים רעים, קרים וחסרי ביטחון, אבל אל תתנו לזה להפריע לסיפור. הנה דוגמה: תראו איזה חמודה-

למרות שהמשרתים גידלו את הילדים ודאגו לכל מה שקורה בבית, התייחסו אליהם לא יפה, כי לצערי מסתבר שהנשים הלבנות בשנות ה-60 היו, סליחה על הצרפתית שלי, כלבות קרירות. אליהן אני לא מתגעגע. הן לא התנהגו יפה למשרתות, הן לא נגעו בילדים שלהן וכל מה שהיה להן אכפת ממנו היה פעילויות צדקה חברתיות חסרות משמעות אמיתית ורכילות. למעשה ככל שהכושית היתה יותר חמה הלבנה היתה יותר קרירה. זה כנראה נובע מאיזשהו חוק איזון בטבע.

וככה הכושיות היו עצובות והלבנות היו רעות עד שבאה לבנה קצת אחרת. איך יודעים שהיא אחרת? קודם כל יש לה תלתלים. חוץ מזה, היא היתה מאוד מלומדת כי היא למדה באוניברסיטה וכנראה שבגלל זה היא ידעה שגם לכושים יש רגשות ושזה לא יפה לצחוק על מישהו רק כי הוא מדבר מצחיק. לאט לאט היא התחילה לאהוב יותר את הכושים מאשר את הלבנים ועברה לצד שלהם. היא הסכימה לגעת בהם, היא ביקרה בבתים שלהם והיא החליטה לכתוב ספר על איך זה להיות משרתת של לבנים רעים. הנה, כאן היא מנסה לשכנע את הכושית החמה מהקליפ הקודם להיות בספר שלה.

זה לא היה קל, ובשלב מסויים המשרתת מהקליפ אפילו רצה ונפלה, אבל בסופו של דבר הספר הצליח וכולם היו מאוד שמחים. הלבנים שהיו רק קצת רעים הבינו שהם טעו, הלבנה הרעה הראשית קיבלה את מה שהגיע לה והלבנה הטובה עזבה את כולם ונסעה לניו יורק כדי להתרחק מהעיירה המפגרת שהיא גרה בה.

מה שאהבתי במיוחד בסרט, מלבד את השחקניות המצויינות, זה את העובדה שהוא היה אמיץ מספיק כדי לומר לקהל שלו – הכושים הם גם בני אדם ושונים מהלבנים רק בכך שהם עניים, לא כל כך מחונכים ולא כל כך נקיים. זה לא מעשה פשוט לעשות בשנת 2011 וזו אולי גם הסיבה שהיוצרים של הסרט מעט ריככו אותו.
מרוכך או לא, היוצרים עדיין מתעקשים לא ליפול למלכודות ובשביל לשמור על הנועזות חסרת הגבולות והאמינות הסיפורית הם לא מהססים ועושים שני דברים In your face-
1) גברים ונשים ישנים באותה מיטה (כלומר גברים ונשים לבנים כמובן. אין גברים שחורים בסרט, כלומר יש אבל התפקיד שלהם הוא התפקיד המורכב של להיות מטיף או בעל מכה, ואת שניהם אנחנו לא באמת רוצים לראות).
2) האשה הלבנה הטובה היחידה (חוץ מההיא מהאוניברסיטה) היא זונה טובת לב, כלומר לא ממש זונה אבל ווייט טראש שנכנסה להריון והתחתנה עם עשיר. אבל כמו כל ווייט טראש בסגנון היא מתגלה כאשה חמה בעלת לב טוב ואוהב שמאמצת לחיקה (המרשים) את המשרתת הכושית שאף אחת אחרת לא רצתה.

אבל מעבר לנועזות ולחתירה לייצוג האמת יהיה אשר יהיה, מה שאני באופן אישי אהבתי יותר מכל הוא את העיבוד הגאוני שהסופרת והיוצרים עשו לסרט אנגלי נשכח משנת 1965. בתקופה ההיא אסור היה עדיין לדבר על זכויות אזרח ושטויות כאלה אז המסר של אותו סרט אסור הוסתר היטב מאחורי סיפור על 4 בחורים שלא יכולים להרשות לעצמם לגור לבד אז הם שוכרים דירה משותפת. החברה הבריטית השמרנית שאינה יכולה לקבל 4 הומ, כלומר, כאלה, נאלצת לשלוח את היחידה הסודית של הכנסייה על מנת להחזיר אותם למוטב, אבל ארבעת הבחורים, כנראה מחוזקים מכמויות הנוזל הסמיך שהם מעניקים אחד לשני, מצליחים למצוא את שלוותם בהאיטי כשאנשי המשמר השחורים באים להגנתם. הדבר היפה בעיבוד הזה הוא שהקידמה מאפשרת לנו לעלות מדרגה במי עוזר למי. ב-65 הכושים יכלו לעזור רק להומ, כלומר לכאלה שהיו נחותים מהם, בימינו אנחנו כבר יכולים להראות שזה בסדר שגם לבנים יעזרו לנחותים מהם. אני שמח לחיות בתקופה כזו.

בונוס – הסרט האסור המקורי משנת 1965

וקצת בידור טוב ואיכותי בטעם של פעם-

****************************************************************************************************

הבהרה חשובה – כל הנאמר בפוסט זה הוא על דעת גדעון והנהלת הבלוב לא עומדת מאחורי הדברים או תומכת בהם (במיוחד עכשיו, כשלכושים יש כזו השפעה בעולם. אנחנו הזהרנו מהקטע הזה של שוויון זכויות)

אז הנה כמה עובדות בלוביות אמיתיות:

הידעתם – אמה סטון מהממת. בסרט הזה היא אפילו מציגה את פרצוף הבכי האמין ביותר שראינו לאחרונה.

הידעתם – הבת של רון האוורד עולה על העצבים ממש כמו רון האוורד.

הידעתם – טקס האוסקר הבא מעולם לא נראה עגום יותר, או לפחות העגום ביותר מאז הטקס ההוא שהמגמגם זכה.

הידעתם – you is kind you is smart you is important.

מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם – ביקורת על הסרט "באה בקלות"

במשפט נטול ספויילרים : סרט מקסים. אבל.

אבל מה? זאת שאלה טובה. מה הבעייה שלי? שחקנית מקסימה, גם השאר בסדר. תסריט שנון ומהנה ולסרט יש קצב מצוין, אז למה? ל מ ה ? למה לחפש כשאפשר להנות ממה שיש?

לא יודע. אולי בגלל מצב הרוח הכללי. אולי בגלל מצב הרוח הפרטי. אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף.

מפה אני כבר לא אחראי על ספויילרים (אבל זה לא באמת סרט מפתיע, כך שהעובדה שהרוצח אשכנזי, חילוני ושמאלני לא באמת באה כשוק).

זה לקח כמה דקות, אבל לא היתה לי ברירה והתאהבתי באוליב (אמה סטון). אחרי הכל היא מקסימה, אינטליגנטית, שנונה ומספיק בטוחה בעצמה כדי להעניק לזולת. הזולת, במקרה הזה, הם רבבות חנונים שמעוניינים בהפצת השמועה כי הם מעורבים באופן אינטימי עם אוליב.

הכל מתחיל כשאוליב משקרת לגבי עצם קיום יחסי מין. היא אומרת שכן. היא לא. אבל זה מתחיל להתפשט. מפה לשם, ובלי לגלות יותר מדי, השמועה מתפשטת והיא הופכת לקדושה מופקרת שמספקת את שרותיה לכל מי שזקוק לשמועה. רוצה שיגידו שהיית עם אוליב? שלם והפץ.

הבעייה היא שזה מפסיק להיות נעים באיזשהו שלב ואז, בניגוד לכל מה שלארס פון טרייר לימד אותנו על נשים קדושות, היא מחליטה להפסיק ולעשות לביתה.

בין לבין היא מחבבת את נד (מנד וסטייסי), פחות את פיבי (מפיבי וחברים), מתחברת ל"אות השני" וסרטי שנות ה-80' ומפתחת חיוך כובש שלא זכור לי שהיה ברשותה בסרטים קודמים.

התסריט האינטליגנטי והחמוד הזה משופע באיזכורים לקלאסיקות סרטי הנעורים של שנות ה-80' ואף לא מתבייש להציג קטעים קצרצרים מתוכם, קטעים שישוחזרו בסופו. ופה טמונה הבעייה שלי.

כשהסרט הסתיים נותרתי עם חשק לעוד. אבל לא עוד מהסרט הזה אלא עוד צפייות ב"מועדון ארוחת הבוקר", ב"אמרי כן", למעשה בכל אחד מהסרטים ההם. סיום הסרט שמנסה לשחזר בדקה אחת קטעים נפלאים ומלאי רגש מהסרטים ההם, נעשה בצורה כל כך חסרת רגש, כמעט אוטומטית וכך סוף הסרט הוא אנטיקליימקס רגשי שחושף את הסרט כיצירה שנונה אבל די חסרת רגש. כל קטע הסיום הזה מתרחש על רקע אחד השירים המזוהים ביותר עם סרטי הנעורים של ה-80' – Don't you forget about me של Simple minds, וכדי להוסיף חטא על פשע הם חותכים אותו כדי לעבור לגרסה חדשה שעדיף שאדלג על תיאור התחושה שלי כלפיה. זה אולי מעיד על שטחיות אבל לשיר סיום בסרט יש השפעה מאוד גדולה אצלי ובשנייה שהתחלפו הגרסאות עלה לי הכל.

פתאום הרגשתי תחושת מיאוס מסרטים שכל מהותם התחכמות. והסרט הזה מתחכם. הוא מקסים כסרט שמתכתב עם חברים מהז'אנר אבל לחלוטין לא עומד בפני עצמו. הוא חסר רגש, חסר סיום אמיתי מספק ולמעשה לא אמין בעליל. ובאמין אני לא מתכוון למציאותי או לא. אני מתכוון שלדעתי אוליב, כפי שהיא מוצגת בתחילת הסרט, לא היתה פועלת באופן שהתסריט דורש ממנה.

אני חושב שכשאנחנו מסתכלים בערגה על סרטי הנעורים של שנות ה-80', לא פלא שסרטיו של ג'ן יוז הם ששרדו בצורה הטובה ביותר. התמימות שלו, יחד עם שלל הדמויות שהוא יצר, היוו לנו מודל ונחמה כנערים מתבגרים והדמויות של "מועדון ארוחת הבוקר", פריס ביולר ואחרים נשארו בלבי כיוון שהן מחזירות אותי לתקופה אחרת, במאה אחרת, כשהכל היה פשוט יותר, רגיש יותר, אישי יותר.

ואולי פשוט סתם הפכתי לזקן נרגן.

המלצת המשך: מי שמעוניין להיווכח שגם היום ניתן ליצור סרט נעורים מרגש, גם עם אמה סטון, מוזמן לצפות ב"סופרבד" –  סרט הנעורים הטוב ביותר שיצא בעשור האחרון.

<!–[if gte mso 9]> <![endif]–><!–[if gte mso 9]> Normal 0 false false false EN-US X-NONE HE <![endif]–><!–[if gte mso 9]> <![endif]–> <!–[endif]–>