ארכיון הרשומות עם התג "אורסון וולס"

שלשום בערב התארח בסינמטק היפה של חולון יוצר האנימציה הפולני תומאק בגינסקי בכיתת אומן. תומאק לא למד מעולם קולנוע או אנימציה באופן מסודר. את הידע שלו רכש לבד. את מה שנחשב לסרטו הראשון "הקתדראלה" יצר לבד, על מחשב בביתו במהלך 3 שנים (לפני כן הוא עשה מעין ניסוי כלים בשם Rain). סרט זה זיכה אותו בפרס הראשון בפסטיבל סיגרף שהוא פסטיבל אנימציה ואפקטים גדול ונחשב בארה"ב ולאחריו הסרט הקצר זכה במועמדות לאוסקר. מאז הוא עומד בראש חברה שעושה המון פרסומות וחלק מהכסף שהיא מרוויחה מושקע בחזרה בסרטים האישיים שלהם.

תומאק לא אוהב לפרש את סרטיו והעדיף לדבר יותר על העשייה מסביב. הערב היה בנוי במתכונת של הקרנת סרט קצר, דיון ושאלות.  לרגע אף גלש הדיון לחוסר הנוחות שהרגיש חלק מהקהל מהדרך בה עוצבה דמות היהודי באחד הסרטים שמתרחש בתחילת המאה הקודמת ומוצג בצורה סטריאוטיפית. לי באופן אישי זה לא הפריע מלבד העובדה שאני לא יכול כעת לתאר את בגינסקי כחתיכת טיפוס פולני מבלי לחוש חוסר נוחות על השימוש בסטריאוטיפ.

ניתן להתווכח האם האיש הוא אמן קולנועי או בחור מוכשר שבעיקר מתלהב מהיכולות שלו. כשאני אומר ניתן להתווכח אני מתכוון שאני וצביקה שהיה איתי במפגש אכן התווכחנו. צביקה טען שתומאק, מוכשר ככל שיהיה, מעדיף את תנועות המצלמה התמידיות ומפספס את הרגש כיוון שהוא לא מסוגל, או לא רוצה, להעמיד שוט סטטי שיתרכז בסיפור. אני לא מסכים. אני חושב שתנועות המצלמה בסרט "הקינמטוגרף" הם נפלאות ומלהיבות ומהוות חלק מהסיפור. בניגוד לצביקה, אני חושב שיש שם גם רגש. אבל כדי לא להרוס צפו קודם בטריילר ל"קינמטוגרף" ובסרט הטוב ביותר שהוצג אתמול "Fallen Art" ונמשיך.

צר לי שאתם נאלצים לראות את הסרטים באיכות כל כך ירודה אבל זה מה שיש ביוטויב.

Fallen art הוא סרט מעולה בעיניי. מה שיפה בו כל כך לדעתי, מלבד האנימציה הנהדרת, היא העובדה שלפחות אני, הצלחתי לחוש אמפתיה כלפי המפלץ הזה באיזושהי רמה. הרצון ליצור משהו שדורש עוד ועוד קורבנות כדי לנסות ולהביא אותו לשלמות מובע בצורה נפלאה. אני באופן אישי לא מעוניין לקחת את הסרט לכיוון הפוליטי הנדוש שאפשר לראות בו, אלא מעדיף להתייחס לכל מה שקורה בו ולכל הדמויות המאכלסות אותו כחלקים שמרכיבים את היוצר. הנקודה שבה הסרט אותו הוא יוצר עוצר, והוא עומד ומתנשף והדמעה יורדת לו על הלחי הוא קטע מאוד חזק בעיניי, קטע שבו אני כצופה מרגיש ומבין את התסכול. האם ראיתם את הדמעה?

לפני כך וכך שנים הגיע לפסטיבל חיפה העותק הערוך מחדש של "מגע של רשע" המופתי שביים אורסון וולס. גייסתי את אריק חברי ונסענו כדי לראות את הסרט (שכבר אז היה הסרט האהוב עליי ביותר) מוקרן באולם הקולנוע מעותק פילם. לא אכנס עכשיו להשוואה בין שתי הגרסאות (לכל אחת יתרונות משלה) אבל ההקרנה גילתה לי שוט אחד שנצרב בתודעתי וריגש אותי עד דמעות        ס פ ו י י ל ר        בסוף "מגע של רשע", כאשר קווינלן מוטל בתוך המים, רגעים ספורים לפני שהוא מת, דמעה גדולה זולגת על לחיו. דמעה של חרטה על מה שעשה, על הבזבוז שהיו חייו, על שהרג את חברו הנאמן, על הכל. ראיתי את הסרט הזה כמה וכמה פעמים בוידאו על מסך ה-21 אינץ שהיה לי אבל הדמעה, שהיתה שם כל הזמן, הצליחה להתחבא באיכות האומללה שקלטת הוידאו סיפקה לי. הדמעה הזו הפכה את קווינלן לאנושי הרבה יותר, לאדם שמכיר בטרגדיה של חייו. היא גרמה לי לאהוב אותו יותר.

למה נזכרתי בזה? כי את Fallen Art ראיתי באינטרנט לפני הצפייה של אתמול ואהבתי אותו מאוד, אבל בדמעה הזו, של האמן המיוסר, הבחנתי רק אתמול בהקרנה על מסך גדול.

אני הולך לקולנוע פחות ופחות. יש הרבה סיבות ורובן טובות, אבל טובות ככל שיהיו אין זה מפחית מהעובדה שכשאני כבר כן צופה בסרט על המסך הגדול, אני נזכר שזהו הדבר האמיתי ושבסופו של דבר מסך הקולנוע מנצח את הקולנוע הביתי. לפחות את 32 האינץ שיש לי.

בחזרה לתומאק. אני לא מבין באנימציה בכל הקשור בפן הטכני. אני לא יכול לנתח לכם הצללות ותאורה. אני יודע להגיד אם אני אוהב או לא אוהב ואת האנימציה של בגינסקי אהבתי מאוד. היא שונה ממה שאני מכיר מהאולפנים האמריקאים. יש בה יותר חספוס וזה עובד לטובתה.

הגענו לסיום החלק על בגינסקי – הסרטון הבא, ההיסטוריה המונפשת של פולין, הוא פרוייקט שבראשו עמד בגינסקי ושנעשה במימון משרד ההסברה הפולני. בעיניי הוא מרהיב.

* * * * *

בזמן האחרון יוצא לי לצפות בסרטי אנימציה שמגיעים ממקומות שונים בעולם ולא רק מארה"ב. מדהים כמה התחום הזה מופרע ויפה. האנימציה משחררת ביוצרים חופש פעולה שמתאפשר גם על יד העובדה שהקהל מוכן לקבל יותר מוזרות, מופרכות ומופרעות בסרטי אנימציה. כזה הוא סרט הסטופ מושן "A Town Called Panic". לפי מה שדליתי באינטרנט זהו סרט בלגי שהתחיל כסדרת אנימציה של 5 דקות שבעקבותיה עשו היוצרים סרט באורך מלא (75 דקות). לא ראיתי את הסדרה, אבל הסרט הוא אחד הדברים היותר מופרעים שראיתי בשנים האחרונות.

גיבורי הסרט הם סוס בשם סוס, אינדיאני בשם אינדיאני וקאובוי בשם קאובוי. שלושתם הם בובות צעצוע מהסוג הישן, כאלה עם בסיס ששומר עליהם יציבים. העלילה מתחילה כשאינדיאני וקאובוי רוצים להפתיע את סוס ולהכין לו ליום הולדתו מתקן ברבקיו. הם מזמינים בטעות 50 מליון לבנים במקום 50. מכאן קורים כל כך הרבה דברים מופרעים שאין להם שום קשר אחד לשני שלא ניתן באמת להסביר מה קורה שם. אני רק אטען שמדובר באחד הסרטים המהנים שראיתי בזמן האחרון. כל פעם שחשבתי שקלטתי את הקטע ומפה זה יסחב לאיטו עד הגיעו לסוף, קרה משהו כל כך מטופש שפשוט לא יכולתי להישאר אדיש ומיד נסחפתי מחדש אחרי הבלאגן.

האנימציה והדמויות אולי נראות פשוטות אבל איכשהו אני משוכנע שכדי ליצור את הפשטות הזו עבדו די קשה.

בכל מקרה הנה הטריילר של הסרט המוזר הזה. מומלץ בחום.

ולסיום המלצה חוזרת על הסרט The Illusinist. סרט אנימציה צרפתי שמבוסס על תסריט של ז'אק טאטי. גם הדמות הראשית מעוצבת כדמותו המפורסמת של טאטי ובכך הופך הסרט כולו להומאז' לקולנוע שלו. סרט מקסים ומרגש עם עיצוב נפלא.

זה הטריילר שלו

האזרח קיין הפרטי שלי

פורסם: מאי 4, 2011 מאת גיא ברמן מכליס בנושא קולנוע
תגים: ,

"האזרח קיין" של אורסון וולס חוגג 70 שנה. ביום ראשון האחרון, ב-1 במאי לפני 70 שנה התקיימה הקרנת הבכורה של הסרט בניו יורק.

אתה שמח לראות אותי או שיש לך קריין בכיס?

אפשר לכתוב הרבה על הסרט שנבחר כל כך הרבה פעמים לחשוב ביותר שנוצר אי פעם, אבל עשו את זה בכל כך הרבה מקומות שאני אוותר. במקום זה אשתף אתכם בחוייה האישית שלי איתו.

לאורסון וולס נחשפתי בגיל צעיר יחסית. למרות שאני יכול לעשות את מה שוולס עצמו עשה בקשר לילדותו ולספר סיפור שיערב אמת עם בדיה, אודה שאני לא זוכר איך זה התחיל. מה שאני כן זוכר הוא שכשהגעתי לצפייה ב"האזרח קיין" לפני 19 שנה בקולנוע ראשון בראשון לציון, כבר הכרתי את האיש טוב יחסית.

עד אז כבר הספקתי לראות את "מגע של רשע" המופתי שהוא אולי הסרט האהוב עלי ביותר אי פעם, את "F for fake" שאין לי דרך לתאר כמה הוא מושלם, את "הליידי משנחאי" המצויין ואת "מר ארקדין" הנפלא. זה נכון שבדרך כלל אני חוטא בסופרלטיבים, אבל תאמינו לי שבקשר לכל הסרטים הנ"ל זה פשוט מוצדק.

חייב לשמור על דיפ פוקוס

בעולם נטול אינטרנט את הידע שלי על וולס שאבתי מהביוגרפיה של וולס שכתבה ברברה למינג והתבססה על שיחות עימו ומסרט שכלל ראיון ארוך בן שעתיים וצולם כמה חודשים לפני מותו של וולס ב-1985, בו הוא מדבר על יצירתו. כלומר כל הידע שלי על האדם שהודה בכל רגע אפשרי שהוא שרלטן ומאחז עיניים, בא מהאיש עצמו. ואולי זו הסיבה שנקשרתי אליו כל כך. הסיפור על הכישרון האדיר שנכשל פעם אחר פעם כי לא הסכים לקבל את המוסכמות בשילוב עם הקסם האישי האדיר שלו כבש את הנער בעל ההסתכלות הרומנטית על עולם הקולנוע – סיפורו הטראגי של אדם שאין עוררין על כשרונו העצום, אדם שהולך כנגד השיטה ולעולם לא מוותר גם אם זה אומר שלעולם לא יוכל ליצור סרטים מושלמים. תוסיפו לזה את התפיסה הויזואלית שלו שהתאימה כמו כפפה ליד לסלידה שלי מריאליזם ולחיבה העזה שלי לתאטרלי ולמלאכותי וקבלו את הבמאי שהשתלט על המקום ששפילברג השאיר כבמאי האהוב עלי ביותר.

לפני 19 שנה, במסגרת חגיגות ה-50 לסרט, הסתובב עותק פילם שלו בבתי הקולנוע. היה לי ברור שזה ארוע שאני לא יכול להרשות לעצמי לפספס. על המיתוס של "האזרח קיין" כבר קראתי בספר, ראיתי בתוכנית וקראתי בעיתונים פה ושם. למרות שלא הבנתי את הסיבה, עם השנים למדתי שסרט משנת 1941 בשחור לבן לא מהווה אטרקציה גדולה לרוב קהל הצופים (גם היום אני לא בדיוק מבין איך טיעון זה גורם לאנשים לפסול את גדולי הסרטים שנעשו), לשמחתי מי שהיתה אז חברתי המהממת הסכימה במהירות להצטרף אלי לסרט.

באותם חודשים שחלפו מאז שהתחלנו את מערכת היחסים שלנו גיליתי שמצאתי את יעודי בחיים והוא להראות לה את כל הסרטים שאני הכי אוהב. יש שיגידו שזה לא יעד נעלה במיוחד. תשובתי להם – אתם לא מבינים כלום. ההענות שלה לעניין וההנאה שלה מסרטים שבעיניי היו פאר היצירה הקולנועית היו חלק מהסיבות שהזוגיות הזו הפכה אותי למאושר באדם.

עם כל כך הרבה מראות בסרט הראשון שלו כבמאי, באמת מפליא שהמזל הרע רדף אותו

רק בחור אובססיבי כמוני יוכל להבין את החשש שליווה אותי כשנכנסנו לקולנוע כדי לצפות בסרט הטוב ביותר שנוצר אי פעם. כל כך הרבה זמן שאני מלהג באזניה על אורסון וולס וגאונותו והנה אנחנו עומדים מול מבחן האמת. זה סרט שעדיין לא ראיתי, ומה אם הסרט הזה לא יהיה הכי טוב שאי פעם נוצר. ומה אם הוא יהיה גרוע. ומה אם אחרי זה היא לא תרצה לראות יותר סרטים שלו? ומה אם אחרי זה היא לא תרצה לראות יותר סרטים ישנים בשחור לבן.

כמובן שמהצד השני של הארוע עמדה באותו זמן בחורה יפייפיה שאהבה קולנוע ולא באמת העסיקה את עצמה בשאלות על אכותו של הסרט. היא באה לראות סרט וזהו.

הסרט התחיל. "אין כניסה", מונטאז' של קסאנדו, האור בחלון שנשאר באותה נקודה, הפה, הפריט שנשבר, רוזבאד. אני יושב וחולק את הריכוז שלי בין צפייה במסך לצפייה בה. היא שקועה במסך. סרט שלם עובר. זה סרט מרשים. הכל בו נפלא. זה בפירוש לא הסרט הכי טוב שראיתי אי פעם. לעזאזל, זה אפילו לא הסרט הכי טוב שראיתי של אורסון וולס. הוא נגמר. האורות עולים. אנחנו יוצאים. אני במתח אדיר. היא כן אהבה את הסרט, היא לא אהבה את הסרט, היא כן אהבה את הסרט, היא לא אהבה את הסרט.

היא מסתכלת עלי ואומרת שזה סרט נפלא, אחד הטובים שראתה. שאורסון וולס הוא שחקן אדיר. אולי היא אמרה עוד משהו אבל כבר לא כל כך שמעתי. בשבילי זה היה עוד אחד מהסימנים הרבים שהראו לי שהיא האחת.

כדי להעריך את הסרט באמת הייתי זקוק לצפייה נוספת. צפייה נטולת מתח ונטולת ציפייות בלתי אפשריות שנובעות מתאור שהוא מכת מוות לכל סרט באשר הוא – "הסרט הכי טוב שנוצר אי פעם".

"האזרח קיין" הוא סרט נהדר, הוא מצולם מעולה, משוחק מעולה, מולחן מעולה, כתוב מעולה ומעל הכל הוא אורסון וולס. אם לא ראיתם אותו זה באמת חבל. לא כי הוא השפיע כל כך הרבה או כי הוא חשוב להתפתחות כזו או אחרת. חבל כי אתם מפסידים סרט ייחודי של יוצר ייחודי שעשה רק 12 סרטים בימי חייו. אז תנמיכו ציפיות מוגזמות ונסו לתפוס אותו בהקרנות השונות בסינמטקים ברחבי הארץ.