Hearts and Bones (1983)

מבחינתי האלבום הזה מסמל את פסגת יצירתו של פול סיימון. השילוב המופתי בין מילים למוסיקה. אלבום אישי מאוד, חשוף מאוד, חכם מאוד ומרגש מאוד. זאת הסיבה שהפוסט הזה יוקדש במלואו לאלבום זה.

לאחר חוסר ההצלחה שחווה עם הסרט "One trick pony" וקבלת הפנים הפושרת שזכה לה האלבום הנפלא שליווה אותו, התאחדו סיימון וגרפונקל למופע בסנטרל פארק בניו-יורק בשנת 1981. מופע זה הוליד סיבוב הופעות חובק עולם שבמהלכו גם הופיעו באיצטדיון רמת גן בשנת 1983. עם החום וההצלחה בה התקבלה החזרה שלהם הקלטת אלבום משותף היה מהלך הגיוני מאוד. Hearts and bones תוכנן להיות אלבום הקאמבק של הצמד, אבל חילוקי הדעות שגרמו לפירוק ב-70 לא אחרו לשוב. בסופו של דבר, גרפונקל לא היה מרוצה מהאופי האישי של השירים ופול מצידו לא ממש רצה את קולו של גרפונקל בשירים האישיים שלו. לאחר שהוחלט שהפרוייקט לא ימשיך כפרוייקט משותף מחק סיימון את קולו של גרפונקל מהשירים שהוקלטו, דבר שגרם לגרפונקל להעלב מאוד.

אבל למען ההגינות יש לומר כי אין אלבום בדיסקוגרפיה של סיימון שרחוק יותר מהצמד מאשר אלבום זה. זהו ללא ספק אלבומו האישי ביותר, אלבום בו מנסה סיימון להשליט סדר בכאוס ששורר בראשו ולהתמודד עם עצמו, עם הזוגיות שהיתה לו, עם חייו בעבר ובהווה. זהו אלבום של אדם שמחפש את מקומו אבל מרגיש תלוש. לא לחינם נבחרה התמונה שמעטרת את עטיפת האלבום. תמונת וידאו באיכות נמוכה, בצבעים דהויים. סיימון נמצא בצד התמונה ונראה כאילו תפסו אותו לא מוכן, לא מיישיר מבט למצלמה אלא מביט הצידה, מתבונן בעצב במשהו שנמצא מחוץ לתמונה.

האלבום מתחיל בשיר "אלרגיות" ומציג ישר בתחילת האלבום את "פול סיימון" – הדמות ששרה את שירי האלבום (בשונה מפול סיימון היוצר האמיתי שאין לי מושג באמת אם מה שאני משליך עליו הוא אכן נכון). אין ספק שהוא נמצא במצב קשה מאוד – אצבעותיו לא מסוגלות לפרוט, ליבו אלרגי לנשים שהוא אוהב ובאופן כללי מצבו קשה. בסופו של השיר, רגע לפני שהוא עובר לסולו הגיטרה הנוירוטי שמסיים את השיר, הוא צועק את השורה – "אני לא יכול לנשום"

שורת המפתח בעבור היפוכונדר כמוני-

From what I can see of the people like me
We get better
But we never get well

(הקליפ מכיל את מילות השיר)

מיד אחריו מגיע השיר שלטעמי, יחד עם "אמריקה" המופתי של סיימון וגרפונקל, הוא השיר הגדול ביותר שכתב סיימון ואחד השירים המדהימים ביותר שאני מכיר. בשיר הזה, כמו בחלק נכבד באלבום, שולט מקצב שמנבא את הסגנון בו יבחר סיימון באלבום הבא ושלמעשה ילווה אותו עד ימינו, שירים שמרכז הלב שלהם הוא המקצב, אבל בניגוד להרבה מהשירים שיכתוב בהמשך הקריירה שלו, בשיר זה המילים הם לב ליבו של השיר והקצב וכלי ההקשה הם הליווי, נותני אווירה שמטרתם לעטוף את הפשטות המופלאה בקצב שנע קדימה ומזכיר שלא משנה מה קורה, אנחנו ממשיכים לנוע קדימה. זה חוזר מאוחר יותר באלבום בשיר אדיר אחר.

השיר ממספר על מסע שעורכים סיימון וזוגתו לבחון את סיפור האהבה שלהם דרך הזכרונות המתוקים והפחות מתוקים, רק כדי לחזור שבורים. הטקסט האדיר הזה מגובה בלחן ועיבוד נפלאים. שיר מושלם.

One and one-half wandering Jews
Free to wander wherever they choose
Are travelling together
In the Sangre de Cristo
The Blood of Christ Mountains
Of New Mexico
On the last leg of the journey
They started a long time ago
The arc of a love affair
Rainbows in the high desert air
Mountain passes slipping into stones
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
Thinking back to the season before
Looking back through the cracks in the door
Two people were married
The act was outrageous
The bride was contagious
She burned like a bride
These events may have had some effect
On the man with the girl by his side
The arc of a love affair
His hands rolling down her hair
Love like lightning shaking till it moans
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
And whoa whoa whoa
She said why?
Why don't we drive through the night
And we'll wake up down in Mexico
Oh I
I don't know nothin' about nothin'
About Mexico
And tell me why
Why won't you love me
For who I am
Where I am
He said:
'Cause that's not the way the world is baby
This is how I love you, baby
This is how I love you, baby
One and one-half wandering Jews
Returned to their natural coasts
To resume old acquaintances
Step out occasionally
And speculate who had been damaged the most
Easy time will determine if these consolations
Will be their reward
The arc of a love affair
Waiting to be restored
You take two bodies and you twirl them into one
Their hearts and their bones
And they won't come undone
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones

היופי באלבום הזה הוא שגם שירים מינוריים כדוגמת "כשמספרים נהיים רציניים" מוצאים את מקומם בנרטיב. אם עד עכשיו היה בלבול שנבע מהפנימיות של סיימון, בשיר הזה הוא מדבר על כמות המידע המספרי שאנו נאלצים להתמודד איתו. אבל גם כאן הוא חוזר בסופו של דבר לעניין הזוגיות. ומה שבסופו של דבר הוא מבקש הוא לא "אהבה" שהוא מושג מופשט. במקום Love me do שביקשו הביטלס הוא מבקש Wrap me do, משהו מוחשי שיגרום לו להרגיש שייך. אבל בסופו של דבר זה לא עוזר לו ובסוף השיר המספרים מתקפלים ה-4 הופך לשלוש ואז לשניים (מחברה לזוג) והשניים לאחד (מזוג לבדידות).

השיר הרביעי "Think too much (b)" הוא שיר שכל התבנית המוסיקלית שלו בנוייה על כלי הקשה ועם זאת הוא כל כך עגום ועצוב וקטן. בנוסף, אם הייתי צריך תמיכה בתאורייה שלי שהאלבום הזה כולו מכוון להיות מובן כמגוון תחושות ומחשבות שעוברות לאדם שנתון במשבר, הבחירה לשים את החלק השני של Think too much בצד הראשון, בעוד שהחלק הראשון פותח את הצד השני, יותר מתומכת בתאוריה הזו. בגלל שהכל אסוציאטיבי ומתערבב אצלו בראש, סדר ההופעה של השירים אינו מחוייב לחוקי הלוגיקה אלא למהלך המחשבה. מכייון שגם החלוקה של השירים לחלק א' וב' היא שרירותית, החלוקה מדגישה את הלך הרוח המבולבל אף יותר. שיר זה הוא מעין המשך ישיר Hearts and bones כתאור ההתפוררות של הזוגיות וההשלכות הנפשיות שלה.(לצערי הרב אין את השיר ביו-טיוב).

הצד הזה מסתיים עם Song about the moon. עוד שיר מינורי בו הוא נותן עצות כיצד לכתוב שיר על הלב, על פנים, על המין האנושי, אבל בסופו של דבר הוא מדבר אל עצמו. הלחן כובש והביצוע הקולי נפלא. השיר כולל שורה מופתית שמתארת בדיוק את הנסיון של סיימון באלבום למצוא את הדבר החמקמק שיוכל לעזור לו אולי להבין טוב יותר את מה שקורה איתו-

If you want to write a song about A face
Think about a photograph
That you really can't remember
But you can't erase

באופן מוזר לא הצלחתי למצוא את השיר ביו טיוב. שכן נמצא שם היא הגרסה שהוקלטה עם גרפונקל, כך שמי שמכיר את השיר ורוצה לדעת איך זה נשמע עם ארט יכול למצוא את זה כאן.

בצד השני של האלבום הגישה משתנה. אולי מתוך נסיון לברוח מהמחשבה על ההווה, הוא הופך לנוסטלגי יותר ונזכר בעבר ובאמנים שעיצבו את דרכו. הוא מתחיל עם חלק א' של "אולי אני חושב יותר מדי". הפעם הוא אולי קצת פחות עגמומי מאשר בגרסה הקודמת, אבל כשהוא נזכר בילדותו, גם זה גורם לו לבלבול לגבי מה הוא מרגיש עכשיו או איך הוא צריך לנהוג.

Train in the distance הוא פשוט שיר אדיר. סיפור מערכת יחסים על זוג שהתאהב, התחתן, החלו בעיות, התגרש, אבל לא משנה מה קורה להם, בני הזוג לא יכולים באמת להיפרד אחד מהשני. שם השיר מופיע בפזמון שאומר שכולם שומעים את הרכבת מגיעה מרחוק ומאמינים שהיא תיקח אותם למקום טוב יותר. ככה הזוג ממשיך לנוע עם החיים קדימה, מתוקף הבטחת הרכבת לקחת אותם למקום טוב יותר, למרות שהם לא באמת מצליחים או רוצים להתנתק מהעבר או ההווה שלהם. העיבוד של השיר גאוני. השימוש בקולות הרקע ובכלי ההקשה המדמים את רעשי הרכבת תורמים רבות. השיא, מבחינתי, מתקיים בסופו, כשנגינת הכלים נמוגה ורק הצ'לו ממשיך לנגן בצורה דומיננטית ובסופו של דבר לבד, כשהוא מדמה את קצב הנסיעה של הרכבת, כאילו להדגיש שגם כשהרכבת שלנו מגיעה לתחנה, אנחנו עדיין שומעים רכבת אחרת, פנימית, שמעוררת אצלינו באופן מיידי את הרצון להמשיך הלאה מגובים בהבטחה לעתיד טוב יותר.

She was beautiful as Southern skies
The night he met her
She was married to someone
He was doggedly determined that he would get her
He was old, he was young
From time to time he'd tip his heart
But each time she withdrew
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Well eventually the boy and the girl get married
Sure enough they have a son
And though they both were occupied
With the child she carried
Disagreements had begun
And in a while they fell apart
It wasn't hard to do
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Two disappointed believers
Two people playing the game
Negotiations and love songs
Are often mistaken for one and the same
Now the man and the woman
Remain in contact
Let us say it's for the child
With disagreements about the meaning
Of a marriage contract
Conversations hard and wild
But from time to time
He makes her laugh
She cooks a meal or two
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
What is the point of this story
What information pertains
The thought that life could be better
Is woven indelibly
Into our hearts
And our brains

Rene and Georgette Magritte with Their Dog after the War הוא שיר מעניין מאוד. סיימון מתאר סיטואציה דמיונית בה הצייר הסוראליסט הנפלא, אשתו וכלבם לאחר מלחמת העולם השנייה, רוקדים לצלילי להקות דו-בופ שסיימון אהב כילד. שוב מדובר בתלישות, באנשים שלא שייכים. במקרה הזה הם לא שייכים לסיטואציה שסיימון יצר להם, אבל בראשו של סיימון יש הרבה הגיון בקישור בין הסוראליזם של מגריט למוסיקה שהוא כל כך אהב בילדותו בשילוב עם סצינות שכנראה מדברות אליו. שיר די מופלא. (הלחן היפייפה הזה הוא האחרון בסגנון הכל כך יפה שסיימון יצר בשנות ה-70- לחנים יפים, פשוטים, מרגשים ומלודיים מאוד. סוג הלחנים הללו לא יחזור יותר באלבומי האולפן הרגילים שלו עד אלבומו האחרון והמצויין, בו השיר הנפלא Love and Hard Times גרם לעיניי לדמוע כששמעתי אותו, ממש כשם שלהקות הדו-בופ גרמו לדמעות בעיניי רנה וג'ורג'ט מגריט בשיר)

לשיר היה בזמנו קליפ נפלא, אבל לצערי לא ניתן למצוא אותו.

Cars are cars ממשיך עם התאור של תחושת התלישות. מכוניות הן מכוניות בכל העולם אבל אנשים הם שונים. שיר מעניין, הבתים שלו קופצניים ומדברים על מכוניות באופנים שונים ואז מגיע הפזמון השקט, הנוגע והאישי. זה סיימון.

שיר הסיום המדהים, The late great Johnny Ace, הוא השיר שסיימון כתב לזכרו של ג'ון לנון. הוא מתחיל בשנת 54, כשכנער צעיר שרק החל לנגן, הוא שמע ברדיו שזמר בשם ג'וני אייס נהרג ולמרות שלא היה מעריץ זה נגע לליבו, עובר לשנת 64, השנה בה הוציאו סיימון וגרפונקל את אלבומם הראשון, אבל גם השנה בה הביטלס והסטונס שלטו באנגלייה וסיימון גר בלונדון. הוא מתאר איך המהפכה המוסיקלית שהחלה באותן שנים סחפה אותו איתה. הוא מסיים בדצמבר 80, כשהוא שומע שלנון נרצח מזר שניגש אליו ברחוב ומספר לו. את השיר מסיים קטע שכתב פיליפ גלאס והוא מהווה מעין רקוויאם.

I was reading a magazine
And thinking of a rock and roll song
The year was nineteen fiftysix
And I hadn't been playing that long
When a man came on the radio
And this is what he said
He said I hate to break it to his fans
But Johnny Ace is dead, yeah, yeah, yeah

Well, I really wasn't
Such a Johnny Ace fan
But I felt bad alI the same
So I sent away for his photograph
And I wait untill it came
It came all the way from Texas
With a sad and sim-ple face
And they signed it on the bottom
From the Late Great Johnny Ace, yeah, yeah, yeah

It was the year of The Beatles
It was the year of The Stones
It was nineteen sixtyfour
I was living in London
With the girl from the summer be-fore

It was the year of The Beatles
It was the year of The Stones
A year after J.F.K.
We were staying up all night
And giving the days away
And the music was flowing amazing
And blowing my way

On a cold December evening
I was walking through the Christmas tide
When a stranger came up and asked me
If I'd heard John Lennon had died
And the two of us went to this bar
And we stayed to close the place
And every song we played
Was for The Late Great Johnny Ace, yeah, yeah, yeah

במופע בסנטרל פארק של סיימון וגרפונקל, סיימון מבצע את השיר בפעם הראשונה לפני קהל. כמעט מיד לאחר האזכור של ג'ון לנון מתפרץ אדם לבמה ואומר לסיימון שהוא צריך לדבר איתו. סיימון נראה המום אבל ממשיך עם השיר. מטריד מאוד. ללא ספק ההשפעה של הרצח היתה מאוד חזקה, בוודאי פחות משנה לאחר שהתרחש. הארוע קורה ב-3:28

זה אלבום שמסתיים בעצבות, בחוסר הבנה לאן הולכים מכאן. מה שברור הוא שהסתיימה לה תקופה. האלבום היה כישלון ענק. הכישלון הזה גרם לסיימון בו זמנית לזנוח סגנון אחד ולהתמקד בסגנון אחר שהעניין בו התחזק אצלו עם השנים. בכל הקשור לחקר המקצבים שהחלו למעשה עוד בימי סיימון וגרפונקל עם המוסיקה הדרום אמריקאית והגיעו לשיא באלבום הזה, הוא הלך צעד רחוק יותר באלבום הבא "גרייסלנד", שהתבסס בעיקר על מקצבים אפריקאיים שונים. ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה והאלבום היה הצלחה ענקית, לבטח ההצלחה הגדולה ביותר של תקופת הסולו של סיימון. הבעייה, מבחינתי, היא שבמקביל הוא וויתר על כתיבת השירים האישיים ועל ההלחנה הנוגעת ללב שלו. כלומר הוא עדיין נשאר ענק ובהמשך הקריירה שלו יש לו לפחות עוד שלושה אלבומים מצויינים. הוא גם עדיין כותב המילים המבריק ביותר של המוסיקה הפופולרית לטעמי ומוסיקאי מצויין, אבל מאז הכישלון של אלבום זה וההצלחה של האלבום הבא הוא לא חזר להיות הפול סיימון שיושב לי עמוק בתוך הראש והלב, משתף ומשתתף, אחד החברים הכי טובים שהיו לי אי פעם.

אולי כל הניתוח של התנהגותו הוא בכלל רק בראשי, אבל כשאני חושב על הויתור על המימד האישי שגרם הכישלון של האלבום הזה (ולמעשה גם האלבום והסרט שקדמו לו), עולה לי בראש השורה האחרונה בשירם של סיימון וגרפונקל I am a rock:

"And a rock feels no pain

and an island never cries"

ציון: קצת גבוה יותר מהציון הכי גבוה שניתן לתת (6 בסולם של 5)

למי שהגיע עד כאן, תודה. אני מבטיח שמהפוסט הבא בסדרה אני חוזר לסקירה מתומצתת יותר 🙂

היכנסו כדי לקרוא את החלקים בקודמים בסקירה-

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)

עליית הסרט החותם את הסדרה מספקת לכותבת הזדמנות אחרונה לאוורר תיאוריות עבשות ולשחרר קיטור קיטורים.
ספוילרים עד סוף הספר והסרט השביעי.

תקרא, תצליח!

כשסיימתי לקרוא את "הנסיך חצוי הדם", הספר השישי בסדרת הארי פוטר, היו שני דברים שידעתי בוודאות:
הראשון – דמבלדור ביקש מסנייפ להרוג אותו כי ממילא גסס (הו, הנמק הכישופי המתפשט מהיד הרקובה),
והשני – הארי הוא הורקרוקס.

מבחינתי, המסקנה הראשונה הייתה ברורה וטבעית, והשנייה לא פחות ממרעישה.
אם הארי הוא ההורקרוס השביעי, הרי שכל מה שחשבנו שידענו על הסאגה עד היום מתהפך על ראשו.

למן הספר הראשון הוצג הארי פוטר כ"זה ששרד", הילד הנבחר, ניאו של עולם הילדים.
סוד חינה הראשוני והמיידי של סדרת הספרים היה הרעיון הבאמת קוסם (טיהי) שילד פשוט, זנוח וקלוץ ביקום אחד,
יכול להיות גיבור העם ומכשף רב עוצמה ביקום מקביל! מי יודע, ילדים, הציע הספר למיליוני זאטוטים משקפופרים, שעירים או מצולקים, אולי גם אתם בעולם אחר מיוחדים במינכם ולא יודעים זאת?! האמינו!

היותו של הארי פוטר פנומן מבטן ומלידה וזאטוט סגולה ליווה אותנו לאורך כל הדרך. זה תמיד הארי שמנצח בתחרות, זה תמיד הוא שעוצר את נאמניו של זהשאיןלנקובבשמו, והוא זה שגם יחמוק שוב ושוב ממוות בקרבות מול וולדמורט (אופס), המכשף החזק ביקום. ככה זה כשמיוחדים.

הצצה ראשונה להיפוך על התימה הזאת הוצעה לנו בספר הרביעי, "הארי פוטר וגביע האש", שהיה מבחינתי קפיצת המדרגה הראשונה של הסדרה מ-ממתק מקסים לילדים, ליצירה שיש לה משקל ספרותי.
שם, בתחרות הקסמים הבינלאומית, הייתה סיבה ברורה מדוע מכל ילדי בתי הספר המשתתפים זה שוב הארי שנבחר, שוב הארי שמתקדם בשלבים, שוב הארי שמנצח: כי הוא מרמה.
כלומר, כי מישהו מרמה בשבילו ללא ידיעתו. מישהו רוצה אותו שם ומוביל אותו באף הישר למלכודת קטלנית.
מבריק!
בספר החמישי, המרגיז, המייגע והמיותר, הכול חוזר לכאורה לקדמותו. זה שוב הארי שניצב במרכז הדיון, במרכז הדרמה, במרכז המרד ובמרכז אותו יקום קסום שסדרת הספרים מתנהלת בו (גם אם פתאום באופן לא אוהד). אך זה היה רק עיקוף זמני כי בספר שלאחריו, אותו "נסיך חצוי הדם", התמונה המלאה התבהרה.

בספר השישי (המופתי, אגב. דמות האב הגוססת שעושה להארי קורס זריז בהכנה לאיבוד הורה מזקנה הוא שיא מטאפורי בוגר ומדויק, שלא מרפה), דמבלדור חושף בפני הקוסם הצעיר את סוד ההורקרוקס: היכולת לקרוע חלק מנשמתך ולהסתירה בחפץ כלשהו. הכספת האולטימטיבית למכשף שאינו מפחד מקדמה (ומלכלכך קצת את הידיים).
זו הסיבה, הסביר, שוולדמורט בן אלמוות: המכשף ביצע את הקסם הזה 6 פעמים, סימן את המזכרות המכילות את קרעי נשמתו ופיזר אותן בשישה קצוות תבל, סוג של, ועד שלא יטוהרו כל ששת החפצים המכילים, לא יובס לעולם.
זהו הכישוף האפל ביותר שדורש את ההקרבה הגדולה ביותר, מבהיר דמבלדור – בשביל כל פיצול כזה בנשמה צריך לבצע את הפשע הנתעב מכולם ולקחת חיים.

ובבת אחת הכול התחבר.
קוסם מרושע שומע נבואה האומרת כי ילד שנולד זה מכבר לזוג אויביו עתיד לקום ולחסל אותו ומטכס פתרון.
היש מקום נבון יותר להסתיר את נשמתך בו מאשר בתוך מי שעתיד כביכול להורגך וקיומכם הכפול בלתי אפשרי?!
מזימתו של וולדמורט וקירבונו המחושב לחלוטין של הארי התינוק הוא לא פחות מגאוני.
מי יחשוב לחפש בתוך משקפופר?!
הארי מעולם לא היה מטרת החיסול, והוריו היו רק collateral damage ואמצעי למטרה. ומעל לכול, לא אהבת האם, "הקסם החזק בעולם", היא זו שהצילה אותו ומגנה עליו מאז ועד היום.

והרי הנבואה מספרת:
and the Dark Lord will mark him as his equal, but he will have power the Dark Lord knows not …
and either must die at the hand of the other for neither can live while the other survives
אם כך, מה עושה מכשף ציני שאינו מאמין בנבואות שניתנו ע"י מכשפות נלעגות כסיביל טרילוני? 
הוא יוצק לתוך החזון שלה משמעות משלו, כופה את הנבואה על הארי, בין אם נאמרה עליו ובין אם לאו, ובבת אחת הופך אותה לאמיתית ובו זמנית מוודא שהיא בלתי ניתנת להגשמה. הוא בוחר בפוטרים באקראי, כי הם מתאימים לתבנית, והופך ביודעין את תינוקם ליתום ולאויבו המושבע.

והצלקת, אותה צלקת אגדית של הארי שכביכול נותרה זכר לאותו קרב איתנים מעל עריסתו, אינה סימן ברק מקרי בעל שני זיזים , היא אותם אות וסימן המוזכרים בנבואה, באינטרפטציה המילולית ביותר.
ולא סתם סימן, אלא האות המועדפת על הלורד האפל בכתב מראה.
Dial S for Slytherin.

זה פתאום הסביר במדיוק מדוע היה זה חייב להיות דווקא הארי שדמו יחזיר את וולדמורט לחיים בספר הרביעי, ואיך הצליח פוטר לברוח שוב ושוב מניסיונות רצח ומקללת האבדה קדברה ששוגרה לעברו ע"י טובי המכשפים ובראשם וולדמורט, פעם אחר פעם.
כמו כל ההורקרוקסים הוא מוגן בקסמים השחורים החזקים ביותר ו-וולדמורט, למראית עין וכדי לשמור על הסוד, יכול לכוון לעברו את שרביטו ולשלח כל כישוף העולה ברוחו בידיעה שקללות פשוטות לעולם לא יוכלו לסדוק את השריון המגן.
זה, אגב, לא אומר שהוא צריך באיזה אופן לחבב או להעריך את הילד.

זו הייתה התוכנית המושלמת ופשע מבריק, אלא שזהו קסם רב עוצמה שלא נוסה בעבר על יצורים חיים – it backfired. יוהרה היא חטא שגם קוסמים חשים את עוקצו וכך הכישוף רוקן את וולדמורט כמעט לגמרי מכוח החיים והוציא אותו מכלל שימוש לשש השנים הבאות. היא הופכת את וולדי ללעג ולקלס ואת הארי התינוק מסתם קורבן לגיבור נודע על חשבונו.

והקורא ההמום נאלץ לאסוף את לסתו מהרצפה… הוא לא מיוחד. הארי פוטר שהכרנו הוא לא גיבור פלאי מילדה. הארי הוא פיון, כלי שרת. כלי קיבול.
המשמעות שניתנה לו נקרעת ממנו, ונשמת הספר מתחלפת במשהו אחר לגמרי, אפל ומפוכח. אך גם הרבה יותר אמיץ, יפה וחותך באמירה שלו. שום דבר אינו נגזרת של גורל, או קסם מעבר לשליטתנו. אנחנו לא נולדים מיוחדים.
הכול בחירה.

בתום הספר השישי, ששיגר אותי לנסח מחדש את כל גוף היצירה עד כה, הייתי חייבת להוריד בפני ג'יי קיי רולינג את הכובע, ואם הייתי בסרט נעורים של ג'ון יוז מהאייטיז, כנראה גם לעמוד ולמחוא כף לאט.
איזה מסע התבגרות חכם ופוצע, על שברון הלב אחר איבוד התמימות והמסקנה הבלתי נמנעת שעליך למשמע את חייך במו ידיך.
סחטיין על הביצים, שאפו על המהלך ו-וואו על החזון.

אבל אז הגיע סופו של הספר השביעי והתברר כי לא הייתה זו מזימה, הארי הוא סתם תאונת הורקרוקס מצערת,
ולפעמים ברק הוא רק ברק.
רגע, מה?!
האם באמת מצופה ממני להאמין כי וולדמורט, המכשף החזק בעולם, מי שייצר הכי הרבה הורקרוקסים בהיסטוריה, אפילו לא חושד כי הארי הוא אחד כזה? האם באמת די בקללת המוות כדי להרוס את פוטר ולא בחרב טבולה בארס בסיליסק כשאר ההורקרוקסים? ויותר מכול, האם זה נשמע סביר שהכישוף הכי חזק בעולם הקוסמות יכול לברוח ממך בטעות משל היה אפצ'י או איבוד שליטה רגעי על הסוגרים?!?

אם הארי הוא הורקרוקס-בטעות כל המסקנות והמשמעויות שיכלו להיות בסדרת הספרים בדיעבד מתבטלות, וכל האימפקט על המהלך הספרותי נעלם כלא היה.
כן, ילדים, יש מי שנולדו מיוחדים, נבואות זה הדבר האמיתי והגורל מגדיר אותנו.
כוחה של בחירה הייתה מההתחלה האמירה שרולינג ניסתה להגיע אליה, אבל זו התנגשה תמידית עם התימות האחרות בספרים,
וללא פתרון ההורקרוקס המהפכני היא תוסיף להתנגש איתן לעד.
ההיתכן שרולינג היא באמת הסופרת הסתמית, החקיינית ונטולת החזון המקורי שמלעיזיה העידו עליה כל השנים?
האם היא יוצרת כל כך בינונית שהיא לא ראתה את האופציות הספרותיות המרשימות יותר שעמדו לפניה, אלה שהיא בעצמה יצרה?
או שמא, ולזאת אני יותר נוטה, אחרת לא היה לנו פוסט – היא פשוט השתפנה?
האם המסר המפוכח, המרוקן והנטול כל פלא הפחיד אותה פתאום? האם היא נרתעה משום שהוא הבטיח את מותו של הגיבור?
האם היא נזכרה, אחרי חיסול רבע מהדמויות ביקום שיצרה וחשיפת ילדים לרשע, התעללות ורצח, שאת הדבר האחרון הזה היא פשוט חייבת להשאיר?
תני לילדים קסם להאמין בו, ייתכן והחליטה, אפילו במחיר מכירת היצירה שלך בזיל הזול.

אולי יש בכך אצילות מסוימת, ודעתי בוודאי מוטה מהעובדה שאינני ילדה או הורה, אבל אני מעדיפה חזון אומנותי שלם.

מנקודת מבטי, כדי לאזן את ההשתפנות ואת החזרה בה מכוונותיה בספר האחרון, רולינג הורגת דמויות אהובות כטונקס ולופין ללא פוקוס, רגש או הצדקה ממשית, ומוסיפה את עלילת אוצרות המוות המיותרת והמתישה, ומסרבלת את הספר החותם את הסדרה לכדי בליל היסטרי של עודפות פרטים עם סוף מרושל ורשלני.

Whining won't save you now.

אם יכולתי לסלוח לרולינג בדיעבד על שנים על ייצוג מיניות מעייף, אינפנטילי ומתחסד, שנטרל וסירס והרג כל רומנטיקה ואותנטיקה בין רון והרמיוני, ואיפוס כל כימיה בין הארי לג'יני, זה היה בגלל שהמשמעות האלטרנטיבית של הסיפור נדמתה כל כך אמיצה ואכזרית שיכולתי להבין מדוע לא רצתה הסופרת ששום דבר יגנוב ממנה את כל הפוקוס או ירגיז את קוראיה יותר… בפרט לא הסתכסכות תקשורתית עם הורים נזעמים המתלוננים על אקטים מיניים ב"ספרי ילדים".
לא עוד.
בין רגע איבדתי כל עיניין אמיתי בסדרת הספרים והסרטים, וכל חותם שהותירה בי נעלם כלא היה.
אם אמת היא יופי, אזי התחנחנות מלאכותית היא כונפה. שלום ולהתראות.

טוב, אבל זה לא מדויק.
כי את הסרטים המשכתי לראות, ויכולתי ליהנות מהם, להעריך במה הם עבדו טוב ואיפה הם השתפרו (הסרט החמישי אפילו עלה על הספר החמישי…. לא שזו חוכמה, אבל עדיין). ראיתי אותם כי מסע בן 11 שנים לא מפסיקים באמצע, ולעזאזל עם הרולינג הזאת, אבל לא יורדים מההוגוורטס אקספרס באמצע נסיעה. זה עיניין בטיחותי.
הסרט הקודם, "אוצרות המוות" חלק 1, היה טוב ומלהיב מספיק שלרגע חולף אחד חשבתי שהנה מישהו הולך לתקן את עוולותיה של הסופרת ולהחזיר את הסיפור למסלולו. אבל לא.

לא סביר שאי פעם אדע את התשובה לשאלה האם אני צודקת בתיאוריה הזו שלי.
אם כי אולי על ערש דווי, שלה או שלי, ג'יי קיי תתוודה?
אולי עוד עשר שנים, כשתזדקק ליותר מאתר אינטרנט כדי לקמבק את עצמה, או שמא כי היא מחכה עד שאחרון הילדים שגילה את הסדרה עם צאת הסרט האחרון יחגוג יומהולדת 18, היא תשגר לעולם את "הארי פוטר ואוצרות המוות – גרסת הסופרת האמיצה"? מי יודע.

אבל בינתיים,  מהי המסקנה?
לפעמים הקוראים שלך חושבים שהם יודעים יותר טוב ממך.
לפעמים הם צודקים.
לפעמים הם גרפומאנים חסרי פשר שפותחים בלוגים.
אבל אם יש לקח אחד הנלמד מסדרת "הארי פוטר" ומהסופרת שלה, הרי שהוא זה.
באומנות, כמו בחיים, הכול בחירה. וגם אם זה לא כורח הישרדותי, רצוי לבחור להיות נאמן לעצמך.

אפילוג (היי, אם לרולינג מותר להציק, אז גם לי!)
אוצרות המוות חלק 2, כמו הספר אגב, הוא מרגש אבל ארוך, מסורבל ודי מעיק.
אבל זה לא משנה, כי אנחנו לא הולכים אליו בשביל אומנות, אלא בשביל Closure.
היו שלום, הארי, רון והרמיוני, הייתם חברים טובים. אמנם התרחקנו |
ואנחנו כבר לא לגמרי זוכרים מה אי פעם ראינו זה בזה,
אבל אהבתי אתכם. להתראות ותודה על הדגים.

זהו. בשבוע הבא זה קורה, פול סיימון מגיע להופעה בישראל ובכך מגשים לי חלום. זה הזמן לחזור לסקירת האלבומים שהוזנחה לאחרונה. והיום שני אלבומים וסרט – כולל קליפים בהשתתפות לו ריד וריפ תורן (ארטי מ"המופע של לארי סנדרס"). אז בואו נתחיל ו-No flipping.

Still Crazy After All These Years (1975)

האלבום הזה היה האלבום הראשון של סיימון שאהבתי אהבת אמת. זה היה בתקופת נעוריי. שיר הנושא מתוכו היה השיר שהכי אהבתי בתקופה מסויימת ובאופן כללי היה בו משהו שנגע בי מאוד.

וזה קטע נפלא שמראה את סיימון מציג את השיר הלא גמור ומתייעץ עם מנחה התוכנית דיק קאבט לגבי המשך השיר

utu.be/jjtOa8d_BHU

סיימון של האלבום הזה ויתר קצת על שלל הסגנונות ששלטו באלבום הקודם שלו ויצר אלבום מלנכולי מאוד בעל גוון פופ/ג'אז שנותן למתופף הנהדר סטיב גאד להוכיח את יכולתו המופלאה. הוא ישתף פעולה עם סיימון עוד שנים רבות, אבל באלבום הזה והבא הוא תורם (בעיניי) תרומה מכרעת לגרוב המאוד מיוחד של השירים. בנוסף, זה האלבום היחיד של סיימון בו יש לפסנתר צליל דומיננטי (יחסית, וזה דיבר אליי מאוד כמי שניגן בפסנתר באותה תקופה בה שמעתי את האלבום לראשונה) ובאופן כללי יש בו צליל חם מאוד והרבה סנטימנטליות. זה כמובן נמצא גם בשירים.

נושא מערכות היחסים שסיימון כל כך טוב בו נמצא כמובן בחלק הארי של האלבום. ישנם שירי אהבה מרירים כשיר הנושא ו-Fifty ways to leave your lover, שיר שתיפוף הפתיחה שלו הפך לstairway to heaven של המתופפים, וישנם שירי אהבה רומנטיים כ-I do it for your love ו-You're kind (כלומר רומנטיים עד כמה שסיימון יכול להיות רומנטי ללא ציניות).

האלבום כולל גם את שיתוף הפעולה הראשון של סיימון וגרפונקל לאחר הפירוק – "My little town"  הנפלא שלא מבייש את ימי נעוריהם. כמו כן האלבום מכיל שיר על טרגדיית בייסבול (Night game)  (בייסבול הוא הדבר האהוב ביותר על סיימון לאחר המוסיקה) ועוד קצת גוספל עם Gone at last.

אבל מה שאותי הפתיע פה יותר מכל הם שני שירים שמתעסקים באמונה (זה אגב חוזר בהמשך. אלבומו האחרון משופע באמונה ואזכורים של אלוהים). השיר הראשון נקרא "Silent Eyes" והוא מדבר על ירושלים. זהו שיר דרמטי ופומפוזי מאוד (אם כי חינני בדרכו המוזרה). השיר השני הוא שיר שעם השנים שמתי לב שאני מזדהה איתו. "Some folks lives" מוצא את גיבור השיר, בחור חילוני במהותו, פונה בצר לו אל האל אותו זנח ואומר לו:

And here I am, Lord
I'm knocking at your place of business
I know I ain't got no business here
But you said if I ever got so low
I was busted,
You could be trusted

בדיוק בזכות היכולת שלו לתאר במילים פשוטות תחושה של יאוש וצורך במציאת נחמה כלשהי, בתוספת עם יכולת הביצוע המרגשת שלו, הוא האמן המרגש ביותר שאני מכיר והוא נמצא אצלי בתוך הנשמה.

אבל גם הצד הציני של סיימון מקבל ייצוג הולם בשיר נפלא בשם Have a good time. שיר שהוא פשוט המנון לאדישות. (הקליפ כולל מילים)

השיר האחרון מאלבום זה יהיה "I do it for your love" שיר אהבה מושלם שמצליח להעביר תקופה בחיי זוג מאוהב צעיר. פשוט מושלם.

We were married on a rainy day
The sky was yellow
And the grass was gray
We signed the papers
And we drove away
I do it for your love

The rooms were musty
And the pipes were old
All that winter we shared a cold
Drank all the orange juice
That we could hold
I do it for your love

Found a rug
In an old junk shop
And I brought it home to you
Along the way the colors ran
The orange bled the blue

The sting of reason
The splash of tears
The northern and the southern
Hemisphere
Love emerges and it disappears
I do it for your love
I do it for your love

שנתיים לאחר צאת האלבום הזה הוציא סיימון אוסף שכלל שני שירים חדשים. אחד מהם היה Slip slidin' away, שיר מדהים שבו שוב נחשף סיימון ככותב בעל יכולת אדירה בתאור סיטואציות עגומות בחיים. אם זו האשה שהמילים בהם היא משתמשת לתאר את חייה "אשה שהפכה לרעייה" או האב שאוזר אומץ ועושה דרך ארוכה כדי לנסות להסביר לבנו את הבחירות שעשה בחייו, אך כשהוא מגיע והבן ישן הוא נושק לו ועוזב. שיר פשוט אדיר.

Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away

I know a man
He came from my home town
He wore his passion for his woman
Like a thorny crown
He said Dolores
I live in fear
My love for you's so overpowering
I'm afraid that I will disappear

Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away

I know a woman
Became a wife
These are the very words she uses
To describe her life
She said a good day
Ain't got no rain
She said a bad day's when I lie in bed
And think of things that might have been

Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away

And I know a fa-ther
Who had a son
He longed to tell him all the reasons
For the things he'd done
He came a long way
Just to explain
He kissed his boy as he lay sleeping
Then he turned around and headed home again

Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away

God only knows
God makes his plan
The information's unavailable
To the mortal man
We're working our jobs
Collect our pay
Believe we're gliding down the highway
When in fact we're slip slidin' away

Slip slidin' away
Slip slidin' away
You know the nearer your destination
The more you're slip slidin' away

בונוס – קטעים מההופעה של סיימון בארץ בקיסריה בשנת 1977 ותוכנית מיוחדת של יואב קוטנר מאותה שנה שכללה ראיון איתו. שניהם מאתר Icast המעולה ממאגר התוכניות המופלא שקוטנר המלך מעלה שם.

ציון: *****

One Trick Pony (1980)

טוב, הגענו למה שהוא בעיניי הדובדבן שבקצפת. שני האלבומים הבאים (על Hearts and bones אכתוב בפוסט הבא) היו מקבלים ממני ציון של 6 כוכבים מתוך 5. האמת, זה הבלוב שלי ואני יכול לעשות מה שאני רוצה וזה באמת הציון שהם יקבלו.

One trick pony היה פרוייקט מיוחד עבור סיימון. אלבום זה הוא למעשה פסקול לסרט שסיימון כתב ובו הוא מככב. הסרט נחל כישלון ובמשך שנים לא ניתן היה להשיג אותו. למעשה רק לפני שנתיים וורנר החלה למכור אותו בדיוידי, וגם זה רק בהזמנה מיוחדת בפורמט של DVD-R.

האלבום עצמו לא הצליח במיוחד ומלבד "Late in the evening" אף שיר ממנו לא נצרב בזיכרון. האמת? גם אני לא כל כך התייחסתי אליו בהתחלה עד שבמקרה, יום אחד כשחזרתי מהצבא שכבתי לי בשקט במיטה והקשבתי לו. הקשבתי למילים, הקשבתי למוסיקה ופתאום הכל התחבר. שירי האלבום הזה מספרים סיפור וחשוב לדעת מהו הסיפור. אלה לא שירי האהבה/ציניות הרגילים של סיימון אלא שירים שמספרים את סיפורו של יונה, גיבור הסרט. ליונה היה להיט מחאה גדול בשנות ה-60. כולם אהבו אותו אז אבל העולם השתנה בשנות ה-70 וכך גם הטעם המוסיקלי השולט. יונה מסתובב ברחבי ארה"ב עם להקתו (אותה משחקים בסרט הנגנים המלווים אותו) ומנסה לנגן את המוסיקה החדשה שלו, אבל הקהל רוצה לשמוע את אותו להיט ישן. גם הנסיונות להקליט חומר חדש מעמתים אותו עם מפיק (בגילומו המבריק של ריפ תורן, הלא הוא ארטי האהוב מ"המופע של לארי סנדרס") ומפיק מוסיקלי (בגילומו המפתיע והמצויין של לו ריד) שמעקמים את המוסיקה של יונה כדי שתתאים לטעם הקהל. תוסיפו לזה סכסוכים עם האשה ותחושת כישלון עם הבן הצעיר ותבינו שליונה החיים לא נראים משהו. הסרט המחוספס הזה לא מנסה לייפות את המציאות וליצור דרמת מוסיקה סוחפת. להיפך, מדובר ביצירה מאוד מינורית ומלנכולית עם סוף מייאש שספוגה בחספוס הדרמטי שהפך את הסרטים האמריקאיים של שנות ה-70 לכל כך טובים.

קשה לקטלג את הסרט הזה. הוא סרט מוזיקלי שפועל גם כמיוזיקל, אבל מיוזיקל בסגנון של "אחד מהלב", כלומר כזה שהשירים מדברים על גיבורי הסרט אבל לא מושרים על ידם. השירים שיונה שר בסרט שונים מהשירים שמלווים את הסרט ברקע. השירים שהוא שר מבוצעים בהופעה חיה עם הלהקה והם בעלי גוון בלוזי/רוקי. השירים שמלווים את הסרט ומדברים על יונה ועל התחושות שלו מזכירים יותר את הסגנון של האלבום הקודם שלו- שילוב של פופ/ג'אז. ביחד נוצר אלבום פשוט נפלא שאם המאזין מצליח להתאהב ביונה ובסיפורו, גם ללא קשר לסרט, הוא אלבום שמצליח לרגש מאוד.

לפני שנעבור לשירים נבחרים מהאלבום אני שמח על ההזדמנות להראות דרך קליפים מהסרט את הדרך ששיר מסויים בשם Ace in the Hole עושה לאורך הסרט. תוך כדי התפתחות זו ניתן להבין את הלך הרוח של הסרט.

הקטע הראשון הוא קטע בו מגיע יונה כדי להשמיע למפיק, למפיק המוסיקלי ולשדר רדיו בכיר שיר שהוא רוצה להקליט לסינגל.

כיוון שהשיר לא מופיע בסרט במלואו, זו גרסת האלבום (השיר מושר על ידי יונה ולכן מבוצע בהופעה חיה). כדאי להקשיב לשיר במלואו כדי להבין בקליפ הבא כיצד מחרבת אותו הדמות של לו ריד

וזה קליפ שמראה את ההקלטה של השיר, או יותר נכון את התוספות שמלביש המפיק המוסיקלי על ההקלטה הבסיסית של הלהקה

אני חושב שזה קטע מעולה.

שירי האלבום הם קסם והייתי מעלה את כולם אבל נסתפק בכמה בלבד 🙂

האלבום מתחיל עם השיר היחיד שקיבל איזושהי תשומת לב – Late in the evening. סיימון, כפי שכבר הזכרתי בעבר, מתעניין לאורך כל הדרך במקצבים שונים. נכון שבשני האלבומים המסוקרים בפוסט זה העיסוק בזה הוא מינורי אבל זה יחזור בגדול באלבום הבא ויגיע לשיא בגרייסלנד שישנה לחלוטין את צורת הכתיבה של סיימון. אבל זה עניין לפוסט אחר. השיר הזה בעל הקצב הלאטיני מספר שוב בדרכו הנהדרת את סיפורו של יונה מקולה של אימו וצלילי הרדיו בינקותו, דרך החבר'ה, לימודי הגיטרה ועד ההתאהבות.

The first thing I remember, I was lying in my bed
I couldn't've been no more than one or two
And I remember there's a radio, coming from the room next door
My mother laughed the way some ladies' do

Well it's late in the evening, and the music's seeping through

The next thing I remember, I am walking down a street
I'm feeling alright I'm with my boys and with my troops, yeah
Down along the avenue some guys were shootin' pool
And I heard the sound of acapella groups, yeah

Singin' late in the evening, and all the girls out on the stoops, yeah

Then I learned to play some lead guitar, I was underage in this funky bar
And I stepped outside to smoke myself a J
When I come back to the room, everybody just seemed to move
And I turned my amp up loud and I began to play

It was late in the evening, and I blew that room away

First thing I remember when you came into my life
I said I wanna get that girl, no matter what I do
Well I guess I've been in love before and once or twice have been on the floor
But I've never loved no-one the way that I love you

(הביצוע הזה לקוח מתוך הופעה משנת 1982 עם אותם חברי הרכב שמלווים אותו באלבום ובסרט)

שיר הנושא אהוב עלי במיוחד בזכות הפזמון שלו. משהו בצורת הכתיבה שמספרת על הקנאה של הכותב באותו "פוני של טריק אחד" שחוזר ועושה שוב ושוב את אותו דבר בודד שהוא יודע לעשות, אבל הוא עושה זאת בגאווה ובשלמות כזו, שגורמת לדמות השרה לקנא כשהיא נזכרת בכמה מאמץ היא צריכה להשקיע כדי לעשות את הדברים שהיא עושה ביום יום.  (הקהל רואה ביונה one trick pony ומבקש שוב ושוב שיבצע את אותו שיר מצליח שכתב. יונה לא רוצה לראות את עצמו ככזה)

He's a one trick pony
One trick is all that horse can do
He does one trick only
It's the principal source of his revenue
And when he steps into the spotlight
You can feel the heat of his heart
Come rising through

See how he dances
See how he loops from side to side
See how he prances
The way his hooves just seem to glide
He's just a one trick pony (that's all he is)
But he turns that trick with pride

He makes it look so easy
He looks so clean
He moves like god's
Immaculate machine
He makes me think about
All of these extra movements I make
And all of this herky-jerky motion
And the bag of tricks it takes
To get me through my working day
One-trick pony

He's a one trick pony
He either fails or he succeeds
He gives his testimony
Then he relaxes in the weeds
He's got one trick to last a lifetime
But that's all a pony needs
(that's all he needs)
He looks so easy
He looks so clean
He moves like god's
Immaculate machine
He makes me think about
All of these extra movements I make
And all of this herky-jerky motion
And the bag of tricks it takes
To get me through my working day

One-trick pony, one trick pony
One-trick pony, one trick pony
One-trick pony (take me for a ride)
One trick pony

גם הקליפ הזה לקוח מהופעה מאותה תקופה. הלוואי שהייתי יכול להיות בהופעות ההן, לדעתי זו הלהקה המושלמת ביותר שליוותה את סיימון. לצערי ההורים שלי ילדו אותי מאוחר מדי.

השיר הבא הוא אחד השירים שאני הכי אוהב בעולם. מבחינתי מבין שירי סיימון קודמים לו רק "אמריקה" ו"Hearts and bones". לצערי עדיין לא הצלחתי לשכנע אנשים בגדולה של השיר הזה. כנראה שיש משהו במילים שלו שאני מאוד מתחבר אליו. בבתים של השיר מסופר לכאורה על דמות אחרת כלשהי, אבל הפנייה האינטימית בפזמון אל מריון, גרושתו של יונה בסרט, מאפשרת להבין שיונה בעצם שר על עצמו. הוא מתאר בחור שהזיז את הלב שלו צד כדי לא להיפגע, שלא מוכן להשתמש בשכלו כיון שככל שהוא חושב יותר הוא צוחק פחות, בחור שלא מסוגל לבטא את עצמו בדיבור, אבל כשהוא שר הוא חושף את נשמתו. שיר מפעים.

The boy's got brains
He just don't use 'em that's all
The boy's got brains
He just refuse to use 'em and that's all
He said "The more I got to thinkin
The less I tend to laugh"
The boy's got brains
He just abstains

The boy's got a heart
But it beats on the opposite side
It's a strange phenomenon
The laws of nature defied
He said "Its a chance I had to take
So I shifted my heart for its safety sake"
The boy's got a heart but it beats on
His opposite side

Oh, Marion,
I think I'm in trouble here
I should have believed you
When I heard you saying it
The only time
That love is an easy game
Is when two other people
Are playing it

The boy's got a voice
But the voice is his natural disguise
Yes the boy's got a voice
But his words don't connect to his eyes
He says "Oh, but when I sing
I can hear the truth auditioning".
The boy's got a voice
But the voice is natural

Jonah הוא שיר לא פחות מרגש מ"הו מריון". הוא משמש כמעין שיר מסכם על יונה. הבית הראשון מציג את יונה בהכנה להופעה. בפזמון המספר טוען שלמרות שבסיפור התנ"כי יונה נבלע על ידי דג, הוא יודע שאין זה אלא סיפור מעשייה. הוא, שמכיר את יונה, יודע שיונה נבלע על ידי אותו להיט שרודף אותו מאז שנות ה-60 כמו כל כך הרבה אמנים מהתקופה ההיא. הבית השני מדבר על חוסר היכולת לוותר על החלומות. החלק האחרון של השיר מקדיש את עצמו ואת הסרט לכל אותם בחורים טובים שהסתובבו עם נרתיקי הגיטרה והיו בטוחים שהם עומדים לכבוש את העולם. למעשה אני לא רואה דרך אחרת להבין את השיר הזה ואת הסרט כולו אלא כהומאז' של סיימון לחבריו למקצוע שלרוע מזלם לא הצליחו לשחזר את הצלחת שנות ה-60.

Half and hour you change your strings and tune up
Sizing the room up
Checking the bar
Local girls unspoken conversations
Misinformation
Plays the guitar

They say Jonah he was swallowed by a whale
But I say there's no truth to that tale
I know Jonah
He was swallowed by a song

No one lets their dreams be taken lightly
They hold them tightly
Warm against cold
One more year of traveling 'round this ciruit
Then you can work it into gold

Here's to all the boys who came along
Carrying soft guitars in cardboard cases
All night long
Do you wonder where those boys have gone?
Do you wonder where those boys have gone?

גם ללא הסרט, סיימון הצליח באלבום הזה, לפחות מבחינתי, לכתוב מעין סוג של רומן מוסיקלי. כל השירים באלבום הזה מעולים ורק מפאת אורך הפוסט אני לא מעלה את כולם. זה בפירוש אלבום שכדאי להאזין לכולו. הוא מושלם מכל הבחינות – טקסטואלית ומוסיקלית, ולבטח הייתי מחשיב אותו לאלבום הטוב ביותר של סיימון, אלמלא התגלה אלבומו הבא כיצירה מופתית אף יותר.

ציון: ****** (6 מתוך 5)

היכנסו כדי לקרוא חלקים נוספים בסקירה-
סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968
סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)
סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי

בימים אלה אני מתפעל ביחד עם דור מוססקו עמוד פייסבוק בשם "Scene of the day" שבו, כמה מפתיע, אנו מעלים מדי יום סצינה מסרט.

מי שקרא את הפוסט שלי משבוע שעבר על שפילברג והצליח להגיע עד לסוף שטף המילים שפורסמו, יודע שלאחר הפגישה שהתקיימה בינינו הלכתי לצפות ב"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור". הסרט המסעיר הזה כולל את אחת הפתיחות האהובות עליי ביותר בקולנוע (שילוב בין אינדיאנה ג'ונס למיוזיקל עם אסתטיקה של MGM, מי יכול לבקש יותר מזה?). כמובן שרציתי מיד להעלות אותה כסצינה מופלאה, אבל לתדהמתי היא לא קיימת ברחבי הרשת בגרסה ראוייה. זה לא באמת הפתיע אותי. דור רצה לציין את חגיגות 30 השנה ל"שודדי התיבה האבודה" בהעלאת מספר סצינות מהסרט והודיע לי שהוא נאלץ לוותר כי הן אינן קיימות באיכות סבירה ברחבי העולם הוירטואלי.

נעצבתי אל ליבי וכבר עמדתי לסגור את עמוד היו-טיוב כשבקצה העין גיליתי לינק מעניין. כניסה אליו החזירה אותי באופן מיידי ובעוצמה אדירה לשנת 84 (או אולי 85 כי בתקופה ההיא לקחו חודשים רבים עד שהנתינים הפרובנציאלים של מדינת ישראל זכו לראות את התוצרת הקולנועית של האם הגדולה ארצות הברית של אמריקה).

בילדותי הורי לא הסכימו להכניס הביתה מכשיר וידאו. הם טענו שברגע שהמכשיר הזה יכנס לסלון ביתנו זה יהיה הדבר היחיד שיעסיק אותי. הם כמובן צדקו.
בהסתכלות לאחור אני דווקא מאושר מההחלטה שהם לקחו. היא אילצה אותי כחובב קולנוע צעיר לגמוע בשקיקה כל סרט ששודר בתחנה כלשהי בטלוויזיה וכך נוצר מצב שבעוד שחבריי ראו הרבה זבל חדש יחסית אותו יכלו לבחור מתוך מבחר מסויים, אני ראיתי את מה ששודר וכלל בעיקר קלאסיקות (וזבל ישן יחסית) בערוץ המזרח התיכון ובערוץ הטלוויזיה הישראלית. אני מניח שאז פיתחתי את חיבתי הגדולה (מאוד) לקולנוע ההוליוודי הקלאסי.

ככה יעשה לחובב המיוזיקלס הצעיר ששפילברג חפץ ביקרו

ולסיפורינו. באחד הימים התקיימה חתונה של קרובי משפחה רחוקים. מהארועים המחייבים האלה שאף אחד לא באמת רוצה ללכת אליהם אבל אין כל כך ברירה. הכל היה טוב ויפה מלבד העובדה שכשעה לפני שהיינו אמורים לצאת לארוע גיליתי שבאותו הערב תשודר תוכנית שנושאה הוא "מאחורי הקלעים של אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור". הייתי מאושר. זה היה הסרט שהכי אהבתי באותה תקופה והמחשבה שאצפה באליל שלי (שפילברג), בכמעט אליל שלי (לוקאס) ובאינדיאנה ג'ונס עצמו (בתפקיד האריסון פורד) מדברים על עשיית הסרט היתה מבחינתי סוג של שיא בחיי הקצרים.

אני לא הולך לחתונה, הודעתי.

מהומה. מהומה אדירה. מהההההוממממה.

"מה פתאום", "אין דבר כזה", "בשביל תוכנית טלוויזיה", "בשום פנים ואופן לא".
אם הייתי משתמש היום במעט מהעקשנות והדבקות במטרה שהיתה קיימת בי לדברים כאלה אז, בהיותי ילד, הייתי היום במקום אחר לגמרי.

לאחר צעקות, ריבים ודיונים רבים נמצא פתרון. אחות של סבי, הצדיקה בעלת הוידאו, תקליט לי את התוכנית ובשבת יסיעו אותי אליה כדי לצפות בה.
אני מניח שההורים שלי חשבו אז שמשהו די דפוק אצלי. לעומת זאת, אני חושב שאם אחרי כל כך הרבה שנים אני זוכר את הארוע הזה (ובעוצמה כה גדולה) אז בטוח שמשהו דפוק אצלי.

כך או כך, היום, כשאני כבר כמעט מתייאש מיו-טיוב, הוא לפתע קורץ לי, מבין עשרות המחוות והפארודיות. קליק אחד והוא ניצב מולי במלוא תפארתו- מאחורי הקלעים של אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור משנת 1984.

אז מה אנו למדים מכך? שאם לאנשים כמוני היה בילדותם אינטרנט, לא היו להם בכלל זכרונות.

ושאלה לסיום – רק לי שפילברג נראה בתוכנית הזו כפי שפיטר ג'קסון נראה היום?

הקליפים מתוך ערוץ יו-טיוב נפלא שמוקדש כולו לאינדי. היכנסו וגלו מגוון סרטונים מרתקים.

במושב שלצידי נחים קרעי הניילון שעד לפני רגע עטפו את הדיסק. אני תוחבת את אלבומה החדש של רונה קינן למערכת, וכמו ג'אנקי שמזריק את צרכיו הארטיסטים, נמסה אל תוך המילים והעיבוד הסוחף של "המראות ונחיתות" הפותח את אלבומה החדש של קינן, שיר שמתאר מועקה בין ישבתית ובין גובהית (שמיים לארץ). אני מכירה את המועקה הזו היטב. מועקה של המעבר ממקום וזמן מסויימים עם חוקיות משלהם, אל מקום אחר עם חוקיות אחרת לגמרי, מועקה שקינן מיטיבה לתאר. "חלומות מכווצים בכיסא שלפני, שירים שלא כתבתי דוהרים עכשיו אלי, השארתי אותך שם, חלום חיוור ולא מושלם, ובכל זאת התרסקות איטית של כל העצמות לתוך עצמן" היא שרה ואני לגמרי מבינה מאיפה היא באה.

קינן מביאה למוזיקה משב רוח רענן של אצילות תל אביבית. לא אותה תל אביביות המנסה להשתלב בצו שעה, אותה זו החוגגת את ההשפעות והרקע מהם הגיעה. אותה זו היודעת לספוג את הטפטים, כלי החרסינה והמוזיקה הארצישראלית של הסבים והדודות, כפי שהיא יודעת לספוג את עשן הסיגריות באולפן של יזהר אשדות לצד הלהקה וטכנאי הסאונד, סייעי הרוקנרול שלה. הבחירות שעשתה כמוזיקאית (הרבה לפני כתיבת המוזיקה עצמה), מבדילות אותה מיוצרים אחרים בני גילה: העברית הגבוהה, שירת החווה אלברשטיין שלה, הסינגלים מאותגרי הרדיו ששיחררה, כל אלה בפירוש אינם טריוויאליים ויכלו לחבל בסיכויה לבסס עצמה כיוצרת לקהל הצעיר. ביוגרפיית המוזיקה של קינן צועקת איכות עוד לפני שהתנגן ולו תו בודד אחד כאילו אומרת "אם תידבק אלי ילד, תתחכך בקצת איכות". בעולם המוזיקלי של ימינו, העובדה שקינן יוצרת ופועלת בפאתי במיינסטרים הוא בפירוש דבר יוצא דופן.

40 שניות אל תוך "המראות ונחיתות" הסינגל החדש של קינן, כשההפקה והעיבוד של של יזהר אשדות נכנסים במלוא עוצמתם, מבינים את הכוח המוזיקלי האדיר שעומד מאחורי אלבומיה של קינן. כבת חסותו של אשדות, מפיק המיינסטרים הטוב ביותר בארץ ובעזרתם האדיבה של אסופת נגני-העל שמקיפים אותה, קינן מקבלת נבחרת חלומות מוזיקלית שלשמחתה או לצערה מספקת עיבודים שהולכים צעד אחד לפניה. בשלושת אלבומיה הראשונים הצליחה קינן להדביק את הפער הזה שהלך וקטן לאחר האזנות חוזרות והעמקה לתוך לחנים מעט שטוחים, אך שהצליחו לעטוף את המילים בצורה נכונה ולחבור יחד לכדי נשק גרעיני רגשי המכניע את המאזין. אותם האלבומים התיידדו מאוד עם המערכת שלי וקנו לקינן מקום בארנסל המוזיקאים שאלבומיהם יוצרים אצלי ציפיה נרגשת לפני צאתם.

אולי משום כך האכזבה היתה כואבת יותר כאשר השלמתי את ההאזנה הראשונה, שניה ואף שלישית של האלבום ("אנחנו לא כועסים, אנחנו רק מאוכזבים" יאמרו ההורים המעצבנים), והגבה התרוממה עוד קצת כאשר ראיתי שהאלבום מופיע ברשימת אלבומי החודש של חנויות מוזיקה מובילות.

אין דרך נעימה לומר זאת. יש מעט מאוד עוגנים באלבום החדש של קינן. כאלה שניתן להיתפס עליהם, לשוב אליהם, להתרפק עליהם, לאמץ אותם כשיר החודש. בינוניותם של הלחנים (שגם הפעם הינם שילוב של מזויקה ארצישראלית עם רוק) בולטים עוד יותר על רקע העיבודים וקטעי המעבר הפנומנלים שמציגים הנגנים, עיבודים שהפעם מצליחים לחמוק קדימה ולהשאיר את הלחנים הרחק מאחור. זה לא שאין באלבום רגעים יפים, יש בו. "המראות ונחיתות" הסוחף, קטעי המעבר של "עטלפים עפים נמוך", "מעשנים בשרשרת" הכובש, או "במטוס" הם דוגמאות טובות לכאלה. אך בניגוד לאלבומיה הקודמים, ישנה תחושה שהאלבום לא מצליח לההתרומם , ליצור שיאים רגשיים.

הטקסטים של קינן ממשיכים להיות מצויינים ("מה שנראה כמו יהלום לא מלוטש, מתגלה כלא יותר ממלצרית בהמתנה..", "אני מחבקת את כל המעשנים בשרשרת, חיבוק בגיר, חיבוק קטין, חיבוק מלא בניקוטין…"). קינן מיטיבה לפרק סיטואציות שהיא בוחרת לתאר לחלקיקי אטום ולפרוט על נימי ההזדהות של מאזיניה. אתה לא צריך להיות שם כדי להבין את השם של קינן. טקסטים מנוסחים לעילא, מכניסים את המאזין לנבכי מערכות היחסים של קינן, עם בנות זוגה, עם פחדיה, עם מצוקותיה, עם סביבתה, מביאים אותנו קרוב באמת (בניגוד לסו-קולד חשיפה של מוזיקאים אחרים) אל הסיטואציות המרכיבות את חייה.

קינן מעולם לא היתה מלחינה יוצאת דופן, אך אלבומיה סיפקו טקסטים משולבים בלחנים שברגעיהם היפים (כמו ב"עיניים זרות" ) מביאים לדמעות. האכזבה הנקודתית מאלבומה החדש של קינן, היא בדיוק זו. אכזבה נקודתית. יוצרת כמו קינן היא רק בתחילת דרכה והיא כאן כדי להישאר. כדי להתפתח מוזיקלית תצטרך קינן לספק לחנים קצת יותר בשרניים בעלי הוקים מלודיים , אך אני מנחשת שאלבום זה הוא נחיתת ביניים בדרך להמראה הבאה.

אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה? הממממממ

במקום הזה היה אמור להתפרסם ראיון עם במאי הקולנוע סטיבן ספילברג שסרטו "שודדי התיבה האבודה" חוגג בימים אלה 30 שנה. מפגש בין ספילברג לביני התקיים השבוע. הוא ארך כ-45 דקות והושמעו בו משפטים שנוסחו כשאלות; אך ראיון עיתונאי במובן המקובל של המושג לא יצא ממנו. והמעשה שהיה, כך היה:

כשהייתי בעבודה בעיר ושמה "פתח תקוה" נשאלתי על ידי עורכת סופרבלוב אם ארצה לראיין את ספילברג. השבתי בחיוב. חשבתי שיהיה מעניין להתיישב עם הבמאי לשיחה ארוכה ולדבר על סרטיו, על תפישת העולם הקולנועית שלו, מקורותיה ומהותה, ועל נושאים נוספים שקשורים לקולנוע ההוליוודי ולקולנוע בכלל. במיוחד חשבתי להתמקד במסמך המרתק הזה שהביא לידיעתי אביחי מרק ובו תמלול שיחות העבודה בין ג'ורג' לוקאס, שפילברג ולורנס קאסדן בעבודה על "שודדי התיבה האבודה".

בשובי הביתה התחלתי בארגון המשימה. אשת יחסי הציבור של ספילברג אמרה לי שהבמאי רוצה להיפגש במקום שקט. אמרתי לה משהו כמו "איפה שהוא רק רוצה" (אפילו הצעתי שניפגש בדירתי, שהיא ללא ספק מקום שקט אם לא מתחשבים בכלב ובשני ילדים קטנים שנמצאים בחופשת הקיץ שלהם). לבסוף הודיעה לי אשת יחסי הציבור שהפגישה נקבעה ליום ראשון בבוקר, בשעה עשר, בחדר שיוקדש למטרה הזאת במשרדי חברת "אמבלין 2" השוכנים בקומה הרביעית בבניין ברחוב אלנבי בתל אביב (שבמרתפו היה פעם קולנוע זמיר).

אתה שמח לראות אותי או שכדור ענק רודף אחריך?

הגעתי בזמן, ספילברג כבר היה שם. הוא או המזכירה שישבה שם או אולי שניהם גם יחד שאלו אותי אם אני רוצה לשתות משהו; קפה? מים? אמרתי מים, קיבלתי מים, נכנסנו לחדר הישיבות שהוקדש למפגש והתיישבנו בקצה של שולחן, זה מול זה.

שלפתי מתיקי את האייפון הישן שיש לי, דור 3, בדקתי שהוא פועל (כבר קרו לי פאנצ'רים בעבר) והנחתי אותו על השולחן בינינו. ואז שאל אותי ספילברג אם אני מוכן שגם הוא יקליט את השיחה בינינו. קצת הופתעתי, לומר את האמת: מעולם מרואיין, הוליוודי ולא הוליוודי, לא ביקש להקליט לעצמו ראיון שקיימתי עמו; אך אמרתי לעצמי למה לא. אם אני מקליט את השיחה בינינו למה שלא תהיה גם לו הזכות להקליט את השיחה בינינו. אז אמרתי "בטח" או משהו מהסוג הזה.

כפי שאני נוהג לעשות לרוב, לחצתי על כפתור ההפעלה של האייפון ואמרתי לספילברג על מה אני רוצה שנדבר תחילה (רציתי תחילה, עוד לפני שנגיע לחגיגות, לדבר על רקעו ועל איך הוא הגיע לעשיית סרטים). ואז הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה. על מה הוא כן רוצה לדבר? על מערכת היחסים בינינו. זה מה שמעסיק אותו כרגע ולכן הוא בחר להיפגש אתי, מבקר הקולנוע של הבלוב שהוא קורא והבלוב שבשלב מאוחר יותר במפגש הוא יגדיר כבלוב החשוב ביותר בישראל. את שאר המידע עליו ועל סרטיו יוכלו קוראי "סופרבלוב" למצוא במקומות אחרים, אמר.

חשתי תחושה של דז'ה וו. את הטקסט הזה כבר קראתי איפשהו בעבר אז למה אני כותב אותו? תוך כדי המחשבה הזו הפתיע אותי ספילברג בשאלה – "למה אתה לא אוהב אותי". אני חייב לציין שמעולם, בכל הראיונות שערכתי לבלוב הזה ולבלובים אחרים לא שאל אותי איש את השאלה הזו. אולי גדעון, אבל גם לגבי זה אני לא בטוח.

"ואיך קשורה השאלה הזו לחגיגות 30 השנה?" שאלתי, מנסה להרוויח זמן.

יש לי תחושה רעה לגבי זה, יש לכם ביטוח על הציוד?

"היא קשורה לתחושה שלי שאתה כועס עליי, או יותר נכון מוציא עליי כעסים שבכלל לא קשורים אליי"

השתררה דממה. מאיפה הוא מביא את זה. יותר חשוב, מאיפה הוא יודע את זה.

קצת היסטוריה:

כשנולדתי הייתי ממש קטן ולא ממש הבנתי כלום על העולם. ככל שהתבגרתי הבנתי שמה שכבר כן חשבתי שהבנתי היה טעות. כך או כך הסתובבתי בעולם כשאני מנסה לשרוד על ידי תכונת הזיקית המאפשרת להשתייך לכל מקום מבלי להיות שייך באמת. ואז בא שפילברג. זה קרה ביום ההולדת שלי. כיתה ג' או ד'? לא זוכר. הוריי שכרו מקרן 8 מילימטר, סרטים מצויירים ותקציר של "מפגשים מהסוג השלישי". התקציר כלל את כל המערכה האחרונה על ההר כשכל השעה וחצי שקדמו לו נערכו ל-20 דקות שלא מסבירות הרבה. אבל זה ממש לא שינה כי מה שקרה על ההר היתה התגלות. ממש כמו לפני אלפי שנים, כשאנשים התחזקו באמונתם בזכות התגלות הררית רווית אפקטים, כך גם אני קיבלתי את אמונתי החדשה על ההר. השילוב של הצלילים והאורות היפנטו אותי. התחושה שהצפייה גרמה לי היתה שונה מכל חוויה שהכרתי עד אז. הרגשתי שלא משנה מה זה בדיוק, זה הדבר שאני רוצה להשתייך אליו. מאותו הרגע, כך מספרת האגדה, הודעתי לכולם שכשאגדל אהיה סטיבן שפילברג והקולנוע הפך לי לדת.

בשנים הבאות שפילברג שלט בעולמי. בין אם היו אלה סרטים שהוא ביים ובין אם סרטים שהתהדרו בכתובית "Steven Spielberg Presents:" אני הייתי שם והערצתי כמו שרק מעריץ אמיתי יכול להעריץ.

"אתה רואה," אומר ספילברג מאחורי הכתף שלי, "אתה מודה שפעם הייתי הכל ושמשהו קרה"

"בטח שמשהו קרה", אני צועק עליו.

****************************************************************************

סטיבן שפילברג וחברה

יש לי תאורייה רבת שנים לגבי מה שקרה. זה קצת כמו הסיפור על פול מקרטני. מכירים את הסיפור שטוען שפול מקרטני מת בתאונת דרכים בשנת 66 ושהוא הוחלף על ידי כפיל? זה אמור להיות קשקוש מוחלט, למרות שיש לציין שאם זה נכון אז הפול החדש היה הרבה יותר שווה. כך או כך, אני טוען שזה מה שקרה לשפילברג. מה ההוכחות שלי, אתם שואלים. אז ככה-

שמתם לב שבכל שנות ילדותינו שפילברג היה שפילברג. ואז הוא התחיל להיות רציני. כלומר לעשות סרטים "רציניים". להיות "אמן" שמנסה לקלוע לטעם המבקרים. באותו הרגע הוא נהיה ספילברג. זה ודאי. אתם יכולים לבדוק זאת בארכיון של בית אריאלה.

************************************************************************

הוא ממשיך: "אני זוכר אותך מגן בחירוף נפש על "נס ברחוב שמונה". אתה זוכר? "נס ברחוב שמונה" המחורבן זכה ממך להגנה. אבל "שינדלר" ו"ראיין" זכו לבוז מוחלט. מה הם טובים פחות?"

"כן", אני מטיח בו והולך למטבחון. ברור שלא. אבל הם סרטים שממש עצבנו אותי לעומת "נס" שהיה זניח עוד לפני שהוא התחיל.

"הייתי הבמאי האהוב עליך" הוא צועק מחדר הישיבות.

אז מה קרה? קרו כמה דברים. באופן אובייקטיבי אני יכול לומר שבמהלך שנות חיי ראיתי סרטים טובים יותר מסרטיו של ש/ספילברג וגיליתי במאים שאני אוהב יותר את סרטיהם. אבל זה לא באמת מסביר את העניין.

הוא שוב אכל פירות יבשים

גם היום אני חושב שהרצף בן 10 השנים שכולל את "מלתעות", "מפגשים מהסוג השלישי", "1941", "שודדי התיבה האבודה", "פולטרגייסט" (שנכלל כי הוא כל כך שפילברגי), "איטי" ו"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" הוא רצף מבריק שמעטים היוצרים שהצליחו להגיע להישג דומה. אני גם חושב שכל אחד מהסרטים האלה הוא לא פחות ממעולה.

אבל אחר כך הוא השתנה. הוא רצה להיות אמן "רציני" ומוערך ומתוקף רצון זה למעשה הודה במה שמבקריו אמרו עליו, שהוא עושה בידור ולא אמנות. אותם מבקרים שיכלו להלל את וינסנט מינלי (ובצדק) על יכולתו ליצור בידור עילאי ביקרו את אותה יכולת שהיתה לשפילברג.

אני אף פעם לא האמנתי במבקרים האלה. צופה שלא דומע ב"איטי" הוא או חסר לב או חסר רגישות. או שניצר, אבל זה כבר סיפור אחר.

נו, אז מה באמת קרה? קרו כמה דברים מבחינתי. אני התבגרתי ופתאום חיפשתי בסרטים משהו אחר. פתאום נחשפתי לקולנוע של תחילת שנות ה-70 בארה"ב ונשבתי בקסם האפלוליות שנשבה מהם ונמצאת גם ב"מלתעות" וב"מפגשים". במקביל הסרטים של ספילברג נהיו, איך לומר, אינפנטיליים. זה לא רק "הוק" הנורא. פארק היורה היה מבחינתי שעמומון מוחץ. "שינדלר" היה אחד הסרטים המביכים שראיתי ול"ראיין", למרות שנורא רציתי, ממש לא התחברתי. במקביל התחלתי להתחבר יותר ויותר לקולנוע הקלאסי (שרבות מתכונותיו נמצאות בסרטים הראשונים של שפילברג), וליוצרים עכשיויים ופיתחתי טעם שונה ממה שהיה לי בילדותי.

לאורך כל התקופה הזו הקולנוע של ספילברג איכזב אותי פעם אחר פעם. הקסם נעלם. גם הברק השובב שתמיד זיהיתי בעיניו כבה. בנוסף, כל פעם שנתקלתי בראיונות איתו הוא דיבר על כסף. הסרט הזה עשה כך וכך ושבר כך וכך שיאים ועלה כך וכך, ופתאום האיש הזה נראה לי יותר עסקן מקולנוען. זה ממש הרגיז אותי.

"מה זאת אומרת יותר עסקן מקולנוען. למה, אתה לא מתעסק בכסף?" הוא שואל.

"כן, אבל כצורך מחייה, אני לא מתהדר בכסף כבנוצות טווס כדי להתפאר בהצלחות שלי"

"זה כי אין לך הצלחות", הוא מגחך.

" אז איך אתה מסביר את אינדי 4?"

הוא מביט בי כלא מבין. "מה אני צריך להסביר באינדי 4"?

"זה הרי סרט כל כך גרוע שאין סיכוי שאתה או לוקאס או פורד באמת חשבתם שמשהו טוב יצא ממנו. תראה לי מישהו אחד שאהב אותו"

איזה מגניבים לוקאס ואני היינו

"עדן גוריון אהב אותו" הוא פוסק בידענות.

זה השתיק אותי. "מה הקשר של עדן גוריון. אתה אפילו לא מכיר אותו"

"גם אתה לא" (זה נכון. כלומר עדן הוא חבר פייסבוק מוערך אבל אין לי באמת מושג מיהו. מה שאני כן יודע זה שהוא האיש היחיד שאני מכיר שמוכן להודות שהוא אהב את אינדי 4)

אני מנסה לסדר את המחשבות. "אל תבלבל אותי. הנה לך מקרה ברור של רדיפת בצע"

עכשיו תורו להתחיל להתרגז. "אתה די חצוף, אתה יודע? אתה יכול לשבת ולהזכר בכל הדברים ש(לא)עשית כשהיית צעיר בערגה, מתוך רצון לחזור לשם, ולי אסור? אני חושב שאינדי 4 הוא סרט כייפי. גם אני, גם ג'ורג' וגם האריסון ממש רצינו לחזור קצת לדמות ההיא ולהנאה ששאבנו כשעשינו את הסרטים ההם אז עשינו את זה. כסף? אתה באמת חושב שאני עושה את זה בשביל כסף? בשביל כסף אני לא עושה סרטים, אני משקיע בבורסה."

אני וסטיבן ספילברג יושבים אחד מול השני כועסים. למה אני כועס עליו?

"אולי אתה כועס עליי כי התבגרת?". פסיכולוג בגרוש. עדיף שיעזוב את זה. הסרטים שלו אף פעם לא הצטיינו בעומק.

"אני לא יודע למה אני כועס עליך. אולי כי אהבתי אותך כל כך והרגשתי שהסרטים שלך זנחו אותי. שכשרציתי עוד משפילברג שאהבתי היה לך חשוב להראות שאתה יודע לעשות מרצ'נט ואייבורי בלי להתחשב בכך שיש הרבה כמוהם, אבל לא היה אף אחד כמוך. אולי כי כשהתחלתי לחפש קצת עומק ורצינות קיבלתי ממך סרט נורא כמו "שינדלר" וכשרציתי הנאה קיבלתי ממך סרט כבד וחסר הנאה כמו "פארק היורה". אולי כי ציפיתי שתישאר שפילברג שלי שמספק סרטים שמדברים אליי ומתקדמים איתי בשלבי התבגרותי. אולי כי היית הבמאי הראשון שלי ולא הבנתי למה זה לא יכול להיות כמו פעם"

שפילברג מתקרב אליי. "אני רוצה שתדע שמעולם לא עשיתי סרט כלאחר יד. לצערי אין לי שליטה על מה תאהב ומה לא. אבל בכל מקרה, לא משנה מה עשיתי, אף פעם לא עזבתי אותך. גיא, המשפחה היא הדבר הכי חשוב ובני משפחה אף פעם לא עוזבים אחד את השני"

"אלא אם כן הם עולים לחללית בחיפוש אחר חלומם. או שאתה רובוט" אני ממלמל.

"נו, ומה הסיכוי שאתה רובוט או שתגשים את חלומותיך?"

אני מחייך. הוא יודע שאני עדיין אוהב אותו. הוא יודע שבעשר השנים הראשונות של המילניום הוא כבש בחזרה מקום בליבי עם שניים מהסרטים הטובים של העשור – AI  ששבר את ליבי ו"טרמינל", שהוא פשוט סרט הספוג בכל כך הרבה אהבת קולנוע שלקח הרבה זמן עד שנרגעתי ממנו. הוא יודע שאני חושב שגם "דו'ח מיוחד" וגם "תפוס אותי אם תוכל" הם סרטים מצויינים ושלמרות בעייות ופגמים רבים "מלחמת העולמות" שלו הוא סרט מרשים ביותר.

הוא גם יודע שלמרות הטריילר הנורא שלו אני עדיין מחכה בקוצר רוח לסרט על סוס וילד מתוך ציפייה ואהבה אמיתית.

"אז עכשיו תגיד. אני הבמאי האהוב עלייך?"

אני מחליט לא לשקר. "לא"

הוא חושב מחדש על ניסוח אחר. "אחד מחמשת הבמאים האהובים עלייך?"

אני מחייך. "בוא נסכם שאתה הבמאי שהשפיע על חיי בצורה הגדולה ביותר ושאני מאוד מאוד אוהב אותך".

"אני יכול לחיות עם זה". הוא אומר וקם אל התיק שלו.

"מה עכשיו?" אני שואל

סטיבן ספילברג

"ממשיכים" הוא אומר ומוציא רשימה ארוכה. כשאני מתקרב אני רואה שהוא מוחק את שמי מראש הרשימה. אחריי יש עוד שמות רבים, חלקם מוכרים לי.

"למה אתה עושה את זה?" אני שואל, "למה זה כל כך חשוב לך מה גיא ברמן מכליס, ילד מראשון לציון, חושב עליך?

"אני לא יודע" הוא עונה. "אני חושב שזה חשוב לי כי בסופו של דבר אתה וילדים עם חלומות כמו שלך עשיתם אותי למי שאני. אולי כי אני מרגיש שצריך לחזור הביתה"

הוא מחבק אותי. עלי הסתיו של בוסטון מרשרשים, האוויר קריר ואני דומע. "לעולם לא אעזוב אותך עוד" הוא לוחש. המוסיקה של וויליאמס גוברת. גם הוא איבד קצת את העידון. לא נורא.

כשאני צועד לי ברחוב אלנבי, תוך כדי הזעה אינסופית, אני נזכר שבכלל לא דיברנו על "שודדי התיבה האבודה". חבל, צפיתי בו שוב השבוע כדי להתכונן לפגישה ונזכרתי עד כמה הוא סרט אדיר.

לא נורא, נטלי הבטיחה שהיא תכתוב על זה בקיץ הקרוב. אני רק מקווה שהמפגש שלה עם ס/שפילברג לא יסיח את דעתה. אבל מה אכפת לי. לי זה נותן עכשיו זמן לעשות את מה שרציתי מהרגע שסיימתי את צפיית ההכנה ב"שודדי התיבה" וזה לראות שוב את "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", סרט האינדי החביב עליי ואחד הסרטים המסעירים ביותר שראיתי בחיי.

*******************************************

אני רוצה להודות לאורי קליין ממנו שאלתי (ללא ידיעתו) את כל החלק הראשון של הפוסט. זו כתבתו המקורית על המפגש המוזר שהיה לו עם יוסף סידר.

אין הרבה הופעות מוזיקה שאתה יוצא מהן חנוק מרגשות, עם צמרמורת בכל הגוף ותחושה מרעידה של קתרזיס.

השבוע לפני בדיוק שנתיים נכחתי באחת כזו.
להופעת האיחוד של Blur בהייד פארק קנינו כרטיסים 8 חודשים מראש (אחרי שאזלו כל הכרטיסים להופעה ב-3/7 בתוך 3 דקות, *פאניקה*, ונפתח מיד מועד שני ליום לפני), התאפקנו יפה עד הקיץ, השתדלנו (ללא הועיל) לא לפתח ציפיות גבוהות מדי, ונסענו במיוחד ללונדון כדי להיות שם כשזה קורה. כדי לוודא שזה קורה.
כך התמזל מזלי, ומזלה של קבוצת החברים שאתי, להיות בין 50,000 המעריצים המשולהבים שנדחפו ודחפו, הזיעו את עצמם לדעת, נתמרחו בזיעת זרים ונמעכו, בגוף ובנפש לצליליה של מכונת זמן בלתי ניתנת לעצירה.

האיחוד הזה הגיע כשאיש, כולל חברי הלהקה עצמם, לא ציפה לו. התפרקותה הלא מוצהרת של בלר, 6 שנים מוקדם יותר, הייתה מכוערת כקלישאת הפופ הכונפית ביותר. ריב של אגואים בין הסולן הכריזמטי לגיטריסט הביישן, כששנים של רגשי נחיתות, קונפליקטים אומנותיים, אלכוהוליזם ומגלומניה הגיעו לנקודת הרתיחה והרגו חברות נפש ארוכת שנים.

דיימון אלברן וגרהם קוקסון בני ה-13 נפגשו בבית הספר היסודי כשדיימון הקניט בפומבי את קוקסון על נעלי ההתעמלות הזולות שלו. קוקסון מיד ידע שני דברים. האחד, שמדובר בשמוק, והשני, שהוא ממש רוצה לעשות איתו מוזיקה.
וכך פרחו להן חברות נפש ושותפות פורייה, עד שעשרים שנה אחרי, זה נגמר.
גרהם גורש בבושת פנים מהלהקה במהלך הקלטת Think Tank, ובלר לאחר שסיימה את האלבום לא שבה לפעילות משותפת.
שש השנים שחלפו לוו בציטוטים מרירים משני הצדדים, בסנוביזם פומבי כלפי פרוייקטי-הסולו זה של זה, ובנסיונות גישור כושלים ביוזמת אלכס ג'יימס, הבאסיסט.
מבחינת המעריצים הכול נראה אבוד, עד שפתאום הגיחה הבשורה על סיבוב ההופעות.

את מסע האיחוד הזה שהסתיים בקרשנדו רגשי בלתי יאמן באותן שתי הופעות בהייד פארק, תיעד הסרט הדוקומנטרי המושקע והמצוין "No distance left to run" וליוו אינספור כתבות מהללות וכותרות ראשיות בעיתוני הממלכה.
זו הייתה הופעה מדהימה, מבוצעת באנרגיה השמורה לחיות במה שהורחקו ממנה זמן רב מדי, עמוסה בכמות כמעט בלתי נתפשת של להיטים, לפרקים מפחידה (ערכו ניסוי: כנסו 50,000 אנגלים בצהריים שמשיים במקום שמוכר בירה בזול ואז תנו להם לחכות להופעה המרכזית 4 שעות. צפו כיצד חלקם הופכים לגוש אלים של בהמיות מתפרצת שגורמת לג'ינגי'ת עצבנית מישראל לצעוק "ערסים, התבלבלתם, זו לא הופעת איחוד של אואזיס!!!" ולישראלית עדינה אחרת לחטוף פלאשבקים אמיתיים מאסון ערד. כמו כן, רצוי לשים לב כיצד חלק מהקופים ממלא את בקבוקי הבירה הריקים בשתן וזורקים אותם לאוויר), ועם להקה אסירת תודה ומרוגשת עד דמעות מהמעמד, מסגירת המעגל ומאהבת הקהל.

מה שהפתיע אותי בכל הדיבור שלאחר מכן ובסיקור התקשורתי שהיה סביב הטור הזה, באינספור המאמרים שהכתירו את ההופעות בהייד פארק כשיא הקריירה של בלר וכאחת ההופעות הטובות בהיסטוריה של הפופ, והטיבו לתאר את התהליכים הרגשיים שעברו על חברי הלהקה, הייתה העובדה שאיש לא ניסה לנסח את התהליך הפסיכולוגי שעבר על המעריצים.
אולי זו דרישה יומרנית ובלתי ריאלית בעליל, אבל היא מתבקשת.

מה לכל העזאזלים היא הסיבה שאנחנו ועוד מאות אלפי אנשים היו כל כך מעורבים רגשית באיחודה של להקת זרים שאת חבריה לא הכרנו ולא נכיר לעולם?
האם זו הידיעה שהלהקה שאהבנו לעולם לא תשוב ליצור שהכאיבה לנו? ובמקרה שלי, האם זו גם המחשבה המבאסת שלעולם לא אזכה לראות את אחת הלהקות האהובות עליי מופיעה (כי לא השכלתי לראות אותה בארץ ב-93')?

אני חושבת (ויסלחו לי חבריי בטוויטר ובפייסבוק שכבר זכו לקרוא אותי בזמן אמת מלהגת בנושא) שזה נוגע במשהו עמוק יותר מסתם ספירת מלאי אומנותית.
יש ברעיון של שני ילדים המתאחדים על מנת ליצור מוזיקה משהו כל כך רומנטי וקסום בעינינו שקשה לנו להיפרד ממנו.
ויש משהו כל כך דיס-הרמוני בריב שהדעת מסרבת להשלים איתו.
אבל, אבל, אבל, איך יכול משהו שנשמע כל כך טוב להיגמר כל כל רע?!
באופן בלתי נמנע הסיפור הזה גם מזכיר לנו מקום וזמן אחר בהיסטוריה של המוזיקה, והאיחוד הזה מחטט בפצע הפתוח בתודעת מרבית מחובבי המוזיקה בכל העולם: התפרקות הביטלס.
הפילוג הידוע לשמצה בין לנון ומקרטני והתפוררותה של הלהקה החשובה בעולם זוהי טראומה קולקטיבית של התרבות המודרנית וזהו חתך שלעולם לא יגליד.
המוח מסרב לקבל את הרעיון שמי, שבהצטרפות מקרים קסומה ובלתי נתפשת בנדירותה, נפגשו והפיקו אינספור מלודיות מושלמות יוכלו לסיים את יחסיהם בצלילים כה צורמים.
הרצח של לנון הבטיח שהפצע ייוותר פעור והפך אותו לעוד יותר נפשע ומייאש. לא רק האיש נרצח, אלא איתו נרצחה גם התקווה להרמוניה.
אנחנו החילונים רוצים להאמין בכוחה המרפא של האומנות, ובמקרה של רצח לנון הדבר נלקח מאיתנו לעד.

וכאן נכנסות ההופעות של בלר לתמונה. איחודם החזיר קצת מהתקווה ואיחה, ולו במעט, גם את הפצע ההוא.
אין ספק שהמקרה כאן שונה לחלוטין, מקומה של בלר בהיסטוריה של המוזיקה אינו מתקרב למעמד של החיפושיות, ודיימון אלברן הוא מוזיקאי מחונן הרבה יותר מקוקסון ולא יוצר שווה ערך מוחלט כמו שלנון ומקרטני היו זה לזה. אבל את ההשפעה המוזיקלית האדירה שהייתה לקוקסון על אלברן אי אפשר לכמת, ובחשיבות האימפקט הרגשי הקולקטיבי שהיה לאיחוד לא מן הראוי לזלזל.

לפעמים המוזיקה מנצחת. לפעמים התקווה לא מתבדה. לפעמים אגואים מתפרקים מנשקם.
לפעמים גם סופים טובים מתגשמים.

באופן ספונטני לחלוטין ובלתי מתואם הפכו Tender ו-The Universal, לאו דווקא משיריהם המצליחים ביותר, להמנונים החד משמעיים של הופעות האיחוד. הקהל המרוגש שר אותם, ובפרט שני משפטים עיקריים מתוכם, ב-loop אינסופי דקות ארוכות אחרי שההופעה הסתיימה, והמשיך לשיר אותם גם כשלבסוף נכנע והתרחק מהפארק אל רחובות העיר ונעלם במעבי הרכבת התחתית.

Come on, come on, come on, get through it, come on, come on, come on, love’s the greatest thing.

שני השירים הללו נבחרו אינסטינקטיבית, אמוציונלית, ללא תכנון מוקדם על ידי מסה אדירה של אנשים, לא רק בגלל שהם משיריהם היפים והמרגשים של בלר, או כי ב-Tender (שכונה בחיבה על ידינו, תוך כדי שנרמסנו למוות, כ-"שיר הטנדר") יש לקוקסון קטע סולו שחוזר על עצמו (אם כי זה בהחלט היווה חלק מהתענוג), אלא בעיקר בגלל המילים שהפכו למסר ולמוטו הבלתי מעורער של האיחוד. משאלת לב מוזיקלית ומנטרה נבואית שהגשימה את עצמה.

שחררו, תתגברו, תאהבו, תאמינו.

אני לא יכולה להסביר במילים את האימפקט הרגשי העצום והקתרטי.
שני ילדים שמאחים חברות נפש משוסעת בעזרת מוזיקה, כדי ליצור מוזיקה שתרפא בחזרה את הקהל שלהם.
זה לא מבטיח יצירה משותפת עתידית של בלר וזה לא מחזיר לנו את הביטלס, אבל בעולם ציני, מפוכח ומייאש שכזה, זוהי מנת אופטימיות נדירה לנפש וקצה קצהו של תיקון קארמתי.
1:0 לאומנות.

ומי יודע, אולי גם נזכה לאיחוד מוריסי-מאר? כל שנותר זה רק לשיר. Yes it really, really, really could happen…

דיסקליימר: ניתוח זה מיועד אך ורק למי שראו את כל 3 העונות. הוא רווי ספוילרים ומיועד בעיקר למכורים קשים ולאנשים שרוצים להבין את העומק שאני רואה בה.
למי שלא צפו בה ומחפשים המלצה  לסדרת מופת חדשה להתמכר אליה, יש את הפוסט הזה.

הקליקו עליי.

אחת התימות המרכזיות בשובר שורות היא חוסר ודאות. או ליתר דיוק, ההתנגשות האלימה שבין הרצון לשינוי מבוקר לבין המציאות, האחראית לחוסר הוודאות הקיומי.
וולטר ווייט הוא איש של נוסחאות מתמטיות – לכל דבר סיבה ותוצאה, פעולה ותגובה כימית.
X בעל ידע + Y חומרים  x בישול : הפצה = כסף.
אבל החיים הם לא מתמטיקה, כי תמיד ייכנס אליהם משתנה בלתי צפוי שהופך את המשוואה לבלתי ניתנת לחיזוי: הגורם האנושי.
וכך, למשל, על הנייר, ג'סי + אקדח – גייל  = הישרדות.
אבל בפועל מה שיש לנו זה לא מספרים, אלא אנשים שנלחמים בלית ברירה על חייהם, נפשם ושפיותם, והמנצח, כמו גם העולם מסביב, ישלם על כך מחיר כבד ובלתי נודע.
כי כל משוואה מתמטית בעולם של וולטר ווייט היא רק חלק מתוך משוואה גדולה יותר, בתוך משוואה גדולה יותר, בתוך משוואה גדולה יותר שבלתי ניתן לראות ולכמת. וכל פתרון הוא בעצם קטליזטור לתוצאה עתידית בלתי צפויה.

אם אפשר לומר שהעולם בסדרה נמנה על איזושהי תורה מתמטית הרי שזו תורת הכאוס.
וולטר ווייט בתהליך המטאמורפוזה משיק את כנפי הפרפר שלו ובאפקט ריפל, במעגלי רדיוס הולכים ומתרחבים, הסביבה, ואנחנו הצופים, חוטפים את הטורנדו.

חוסר הוודאות הזה מתבטא בכל פן ופן בסדרה הנפיצה הזו. החל מהסירוב הנמרץ להתחייב לז'אנר מסוים או לקצב קבוע, דרך רגעי ה-Holy Fuck התכופים, וכלה, כמובן, בדמויות ובגורלן.


על ליהוקים מפתיעים.
וינס גיליגן, יוצר הסדרה, היה צריך להתעקש מול המפיקים על ליהוקו של בראיין קרנסטון, מי שקנה את עולמו בקריירה ארוכה שהתבססה בעיקר על משחק קומי, עם התמחות בתפקידי טמבלים. איש לא האמין שקרנסטון יוכל לגלם את דמותו האפלה של המורה מוכה הסרטן שהופך לברון סמים. אבל קרנסטון התברר בהפתעה גמורה כאחד השחקנים הדרמטיים הטובים בהיסטוריה והראשון שהביא את הסדרה לתודעת המבקרים.

את אהרון פול, לעומת זאת, גיליגן לא היה בטוח שהוא רוצה ללהק לתפקיד התלמיד של מר. ווייט, משום שהוא היה נאה מדי. במקור, ובהתאם לציביון האומנותי המחוספס של התוכנית, ג'סי פינקמן היה אמור להיות ג'נקי רגיל-בגודלו ולא בדיוק אטרקטיבי.
גיליגן השתכנע, והשחקן הנבחר רתם את המראה שלו לטובת הטבעת משהו מהותי ועמוק יותר בדמות. פינקמן של פול, עם פני התינוק, הכרבולת האפרוחית והגוף הצפלוני, הטובע בבגדים הגדולים עליו בכמה וכמה מידות – כל כולו אומר ילד המשחק בכאילו, אבוד בעולם שבו רק גברים קרחים שורדים.

פה גדול...

מישהו השכיל פעם להשוות את ג'סי לכלבלב, ואני מוצאת שזו מטפורה מדויקת להפליא: גור חסר שליטה וחינוך, שמשתין איפה שהוא ישן, נובח הרבה ונושך את היד שמאכילה אותו, אבל בבסיסו הוא יצור חסר אונים שכוונותיו טובות וכל רצונו הוא שיקבלו אותו. שכל מעשיו "המרדנים" הם תחינה ליחס ומבחן לגבולות אהבה.
אלא שפינקמן בחר את המקצוע האחרון בעולם שהגיוני לחפש בו אמפתיה, ומראה ה"ילדון שסיים כיתה א' בבית הספר לקשיחות ע"ש אמינם" הופך אותו לטרף קל ומשרטט עליו סימן ענק של מטרה מהלכת.
וכך, כל ברון סמים בניו מקסיקו שלרגע חושד כי חותרים תחת סמכותו, כל פושע שחש את גבריותו מעורערת, וסתם וכל שמוק שהרופא ציווה עליו לעשות יותר ספורט, פונה אל הביטץ' המקומי ומאכיל את פינקמן מכות.

מנגד עומד וולט, מר. ווייט, הגבר היחיד במקצוע שמראהו החלש והילדותי של ג'סי אשכרה פורט על מיתרי לבו. איך פינקמן יכול להפנות את גבו למבוגר היחיד בחייו, כולל הוריו הביולוגיים, שלא רואה בו נרקומן חסר ערך ותועלת, שלעולם ייטב בלעדיו?

Here's looking at you, kid.
מערכת היחסים המסובכת של פינקמן עם הוריו התובעניים היא המקור הברור לצורך שלו בקשר עם מר. ווייט. היחסים הלא קיימים עם האב הנעלם שהרים ידיים, ותסביכים קשים עם האם שמסבירים גם את החיבה שלו למילף בלי ה-ILF (כן, יש סיבה למה פינקמן – לכל הדעות נרקומן שמדורג גבוה במדד האסתטיקה היחסי, עשה זונת קראק כמו ווינדי, ולא משנה כמה חזק ננסה להדחיק את זה) ולקשר ההדוק עם הדודה הגוססת מסרטן, ששוב מקשרת אותו חזרה לווייט.

היחס של ווייט לפינקמן הוא שונה ומורכב יותר. לוולט יש משפחה, אז נכון שהוא אט אט מאבד אותה ככול שהוא צולל עמוק יותר ויותר בעולם הסמים וקופץ ראש אל תוך הקשר עם ג'סי. אבל עדיין, לוולט אין בדיוק דפיציט בצאצאים שהוא צריך לצאת ולאמץ את האינפנטיל החוסה הראשון שהוא הורס לו את החיים. אז מה המקור לעומק הרגשי?

 
מה זה, מר ווייט, החלפת אבקת כביסה?

תפקידו של הורה בתחילת דרכו, אם תשאלו את הקומיקאי Louie CK, הוא פשוט.
baby is just someone I have to make not die .
לואי בפשטות האסהולית הנפלאה שלו מזקק כאן אמת מאוד מדויקת ונכונה: תחילת הקשר הנרקם בין אב לילדו מקורו במוסכמה החברתית שחייו של הראשון בידיו של זה האחרון. והיא זו שתקפה גם כאן.
בתחילה וולט שמר על ג'סי כי זה היה הדבר הנכון – ברירת המחדל היא לשמור על השותף הטרי שלך, עליו אתה סומך מעט יותר מאשר, נאמר, על ברון סמים סוציופת. וממש כמו במקרה של תינוק רך עם חיבה יתרה לליקוק שקעים חשמליים, ככול שפינקמן דרש יותר הגנה והצלה כך הדאגה של וולט הפכה מושרשת, אינסטינקטיבית. אבהית.

אולם בעוד שג'סי למן ההתחלה קיבל את משחק התפקידים בזרועות פתוחות, וולט ניסה בכל כוחו להתנער ממנו. זה לא עוזר לו.
הדאגה חזקה מוולט, וככול שהוא בז לה ומנסה לדחות אותה, בסופו של כל יום, האינסטינקט האבהי והמחנך משתלט עליו.

משבר אגולוגי

וולטר ווייט החדש, זה שבגופו מקנן הייזנברג, מונע ע"י האגו. אותו אגו מנע ממנו לקחת את הכסף מגרטשן, ואותו אגו יעדיף למות (ולרצוח חפים מפשע) רק כדי לא לספוג השפלה ולהסגיר את עצמו למשטרה.
כיצד האגו יכול להפנות את גבו ליחיד שזוכר את המניע המוסרי ההתחלתי, ויכול להתחקות ולנמק את איבוד השליטה?
ליחיד שלומד ממנו – שהרי, הו אירוניה מנוולת, בסופו של דבר פינקמן הוא התלמיד הטוב ביותר שהיה למר. ווייט, ומר.ווייט הוא המורה-טוב-הוא-מורה-לחיים {ולמוות} של ג'סי…
כיצד ינתק קשריו עם היחיד שמעריץ אותו? שעוד תלוי בו? שלא ישרוד בלעדיו?
איך יוכל להתרחק מהילד היחיד שאפשר להביא לעסק המשפחתי לראות מה "אבא" עושה למחייתו?
עכשיו שוולט איבד את הערכת משפחתו, את משרתו ואת ההצדקה למעשיו, פינקמן מעניק לו ולאגו שלו משמעות.
והרי A man provides.

ואולי מעל לכול, וולטר צריך את ג'סי משום שהוא כרגע הקטליזטור של וולט הפרפר.
הפראות של פינקמן והרצון האמיתי של וולט להגן על חייו ונפשו "דוחקים" אותו ללכת עד הקצה. ובשלב זה וולט חייב את ג'סי לצדו אם הוא רוצה, ו-וואו, כמה שהוא רוצה, להשלים את הגלגול ולצאת מהפקעת בתור הייזנברג.

מצא את ההבדלים

המערכה האחרונה בגרסת שובר שורות למחזהו של סם בקט – "מחכים לזבוב" (3.10), מספקת לצופים גילום ויזואלי של הדפקט בזוגיות של שני הגיבורים. מעין מטאפורה של המנגנונים החולים שהביאונו עד הלום.
וולט, הכפייתי, הבטוח בצדקת דרכו ובחוזק כישוריו הלוגיים, מנסה לסחוף אחריו את השולייה שלו. פינקמן הוא קול ההיגיון שיודע כי ווייט מוטרף, אך מחוסר ברירה ובעיקר כדי לעזור ולזכות בהערכתו, הוא נכנע לשגעונו. ואז הולך איתו רחוק, רחוק מדי, רחוק יותר משוולט התכוון (או רחוק משהוא מוכן להודות שהתכוון), ועכשיו כשפינקמן ומפרקתו מתנדנדים בין שמיים לארץ, זה מאוחר מדי. וולט נאחד בסולם בכוחות אחרונים, בסיטואציה המסוכנת שהוא הוא האחראי לה, והוא יודע שהכול אבוד.
וולט הוא הסרטן המתפשט והוא הזבוב שבמשק כנפיו זיהם הכול, מעל לכל את ג'סי ואת מערכת היחסים ביניהם, וזה ייגמר ב(עוד יותר) דם.

עם כל שלב, וולטר מבודד את ג'סי עוד ועוד מהסביבה והופך להיות כל עולמו ופינקמן המיותם מזדהה עם שובו.
כאשר תסמונת מינכהאוזן ותסמונת שטוקהולם נפגשות בבית ספר לאהבות פתולוגיות… וכל אחד משניהם יודע, אם באינסטינקט ואם בהבנה שכלתנית, שמוטב להם להיפרד. ג'סי הוא פרטנר גרוע בעולם הפשע, הוא פראי מדי, מושך אל עצמו אש ומאיר את כל מי שחובר אליו באור מגוחך. ו-וולט הוא מדיאס ביבים – כל דבר שהוא נוגע בו הופך לחרא, והראשון לספוג את ההשלכות ההרסניות של מעשיו, וביתר שאת מהרוב, הוא תמיד ג'סי (יעידו על כך הצלקות ההולכות ומתרבות שפינקמן נושא על גופו ונפשו, המהוות תזכורת כואבת לוולט – האיש שתחביבו המרכזי הוא הדחקה).

השניים כלואים בתוך מערכת יחסים שבו זמנית מזינה והורסת אותם, והיא הטרגדיה היפהפייה שבבסיס השותפות. 

על שיהוקים רגשיים.
ללבי נוגעת במיוחד העובדה שאלו שתי דמויות שלא יכולות להתוודות בדרכים נורמטיביות על רגשותיהם, ונידונות רק להבעה דרך הסאבטקסט והקונטקסט של מעשיהן. שני גברים שירצחו זה בשביל זה, כנראה שאפילו יתאבדו זה בשביל זה, אבל אף פעם לא יקראו לילד, או למורה, בשמו.

ב"קזבלנקה", אחד הסרטים הכי רומנטיים בהיסטוריה, מעולם לא נאמרות המילים המפורשות I Love you.
בוגארט קשוח מדי והנסיבות מסובכות מדי בשביל זה, ולכן, כל אימת שעולה לו גרעפס רגשי,
הוא מברך את אילזה ב-Here's looking at you, kid.
כעת קחו את המונולוג הזועם של פינקמן בבית החולים (3.7), בו הוא מטיח במר ווייט את כל תלונותיו ומסרב לשוב ולשתף איתו פעולה. יש מי שקוראים אותו לא נכון רק כמטח האשמות קתרטי שבו פינקמן הממורמר מסיר מעצמו אחריות על ערימת הקאקא שהיא חייו וזורק את האשמה הלאה.
אבל אהרון פול, שיבדל לחיים ארוכים, משחק את המונולוג הזה כמו התפרקות שבבסיסה משבר רגשי עמוק והסצינה הזו מקוטלגת אצלי תחת "אחד מווידויי האהבה הגדולים בהיסטוריה של הטלוויזיה".
כשפינקמן צועק על וולט "You said my cook was garbage", הסאבטקסט ברור.
ו-וולט יודע את זה, ולכן הוא עונה לו, בשיאה הרגשי של הסצינה, ב-Your meth is good, Jesse. As good as mine.
וזהו, זה כל מה שנדרש. איזה משפט קטן שמחביא רגשות עצומים.
הצופה שלא הבין מדוע פינקמן מסכים תוך דקה לחזור לשותפות מפספס משהו מאוד מהותי במערכת היחסים (הצופה הזה בטח גם לא אהב את Fly).

YOU NEVER LOVED MY PRODUCT!!! -I do love your product. I love it as if it was my own.

אם השילוב של שותפות כפויה, דיאלוגים עוקצניים ורגשות לא מוצהרים מוכר לכם, זה בגלל שהמתח בין שתי הדמויות הללו עובד לפי הקונבנציה הטלוויזיונית הקלאסית של will they /won't they? אלא שבמקום סקס, עומד על הפרק חיבוק אבהי.
ובדומה למאדי ודייויד מ"בלשים בלילה" או מאגי וד"ר פליישמן מ"חשיפה לצפון", היום שבו מי משתי הדמויות הללו תאמר את שלוש המילים הנכספות או היום שבו יממשו חיבוק כשאף אחת מהן לא מסטולה מן הישבן, הוא היום שבו הרומנטיקה (וכנראה גם אחת מהן) תמות.

סיפור של אהבה הורית אסורה הוא לא משהו שנתקלים בו כל יום בטלוויזיה והוא הישג מקסים.


כימיה של מוות ידוע מראש
בני אדם לא אוהבים להרגיש מרומים, אפילו בטלוויזיה ובקולנוע. כאלה אנחנו, לא פראיירים. לכן אנחנו מתאבססים על ההבטחה שהאמת המצולמת טומנת בחובה גם אמת מאחורי הקלעים, הצצה לרגש אמיתי בתוך עולם נרטיבי מזויף. טום קרוז באמת עושה את הפעלולים שלו בעצמו, ובראד ואנג'לינה באמת עושים את אנג'לינה ובראד, בהתאמה.
אני גם בנאדם וגם שחקנית ואני מתה על השטויות האלה.

מסוג הדברים שלא תראו את וולט וג'סי עושים

עובדה ידועה היא כי דמותו של פינקמן הייתה אמורה לסיים את תפקידה בסוף העונה הראשונה ולמות מוות אכזרי שיישב חזק על מצפונו של וולט ויקדם את הדמות. הוורדרד עשה את שלו, הוורדרד יכול ללכת.
אבל אז גיליגן גילה את הכימיה המטורפת בין קרנסטון ופול וזו (ביחד עם קצת עזרה משביתתת התסריטאים) הכריעה את הכף ופינקמן ניצל, זמנית.
אלא שחוסר הוודאות וסופו הקרב של ג'סי היא הבדיחה הקבועה על הסט והפחד, האמיתי, ממותה הממשמש ובא של דמותו הוא הכוח המניע והמגדיר במשחקו של פול.

גם פול השחקן, כמו פינקמן הדמות, רק מחפש קבלה בנסיבות מעבר לשליטתו ונאבק מדי יום על הישרדותו. דוחף את עצמו קדימה כדי להשתפר, לנצל כל פיסת הזדמנות המושלכת לעברו ולהוציא ממנה את המקסימום האפשרי, למצוא את מקומו העצמאי ובה בעת להתחבב, ליצר קשר אנושי ולהיות נאהב. לחתור כדי לעשות את עצמו חיוני, מרכזי ומהותי, ולחפור בשתי ידיו את עצמו מהקבר שנכרה לו פעם אחר פעם.
וקשה שלא למתוח קווים בין יחסי המורה/ תלמיד של פינקמן ומר. ווייט לבין זו של בריאן קרנסטון ואהרון פול (רק בצד השפוי, החיובי והגלוי של המתרס).
בראש ובראשונה, כי קרנסטון פשוט עושה לפול בית ספר.

אם אי פעם ראיתם ריאיון זוגי עם השניים ודאי שמתם לב כי בדומה לדמויותיהן כך גם במציאות התלמיד הצעיר מעריץ את המחנך, שהוא עילוי חד פעמי בתחומו, ונאבק כדי להגיע לשחק איתו על אותו המגרש, להוכיח את עצמו ולזכות בהערכתו.
וגם כאן על האהבה של המבוגר להתגבר על האגו.
חשבו על זה, זו הייתה אמורה להיות תוכנית הסולו של קרנסטון, ובעונה הראשונה זה באמת היה כך. אלא שבעונות השנייה והשלישית זב החוטם השתלט על יותר ויותר זמן מסך, והפך לדמות ראשית. זו כעת התוכנית של שניהם והסיפור הוא כבר לא הפיכתו של מר ווייט לפני צלקת, אלא גם מסעו הטרגי של פינקמן אל הלא נודע.
וזה בוודאי צובט באגו. אבל קרנסטון, להבדיל אלפי הבדלות מבן דמותו הקשה, ההרסני והאגו-מניאק, הוא אחד השחקנים הנדיבים בזירה וקשה לפספס את הפרגון הכן, הצוהל והדומע שהלך ביניהם בטקס האמי האחרון.

מוות של כרוניקה ידועה מראש
מערכת היחסים בין הדמויות, שהיא תגובה מובהקת ומוצהרת של התסריטאים לשחקנים ולכימיה ביניהם, היא שמספקת לסדרה את לבה הפועם.
כשוינס גיליגאן הגה את סיפורו של הייזנברג הוא תכנן מעשייה אכזרית בת שתי עונות.
בראשו בוודאי דמיין שעם כל שלב הדמות הראשית תהפוך אכזרית ומפלצתית יותר ועל הקהל יהיה להמשיך לצפות למרות דילדול ההזדהות והקשר הרגשי עם הסיפור – בחווית צפייה אינטלקטואלית, צינית וקרה.
אבל אז פינקמן קרה וגיליגן, כמו וולט, התאהב וגילה להפתעתו שהוא רוצה מעורבות רגשית בגורל הדמויות, ושהוא לא יכול לחסל את הטמבל.

וכך, הסיפור השתנה ואיתו גם המנגנון הסיפורי.
ככול שוולט מדרים שאולה ומאבד צלם אנוש, כך פינקמן נאבק עליו ומספק לצופים את מנת ההזדהות הנחוצה וניצוץ קלוש של תקווה (גם אם זו, ככול הנראה, תקוות שווא). והאהבה העמוקה של ווייט לפינקמן היא אולי התכונה החיובית האחרונה, שלא לומר הדבר הכי קרוב ל-redeeming quality, של וולט, וזו שמאפשרת לקהל עדיין לחוש אמפתיה כלפיו אחרי כל מה שעולל.
קשה לומר שיש ליוצרי הסדרה יותר מדי התחשבות בדמויות או בקהל שלהם, אבל כמה נפלאה היא המעורבות הרגשית שיש לצופה האמיץ בגורלם של גיבוריו המפוקפקים?
כמה מענגת ומדגדגת היא ההזדהות האסורה?
וכמה יותר מספקת היא צפייה אמוציונלית, ולא משנה כמה תובענית, אכזרית ומשסעת-נשמה היא, לעומת ריחוק אינטלקטואלי?

Gilligan. A true genius doesn't have to blow his own trumpet.

בדרך זו התימה המרכזית של הסדרה חלחלה לתהליך עשייתה, ולהפך.
תסריטאי כותב סיפור, מחושב, עם סוף סגור, ואז נכנס שחקן ומפיח חיים בדמות שמשנה לגמרי את אופי ותוכן היצירה.
כשמתמטיקה פוגשת את הגורם האנושי (ומתוך כך – אהבה) התוצאה בלתי ידועה.
באותו אופן, התסריטאים בעורמה משתמשים בנוסחאות התסריטאיות והז'אנריסטיות המוכרות לכולנו כדי שגם אנחנו, כמו וולט, נרהיב עוז ונחשוב שאנחנו יודעים מה התוצאה שנקבל…
רק כדי לחטוף את המחשבון בעין.

לשיאו הגיע האומץ התסריטאי של הכותבים בעונה השלישית שנכתבה כמעט ללא תכנון מקדים ושהתפתחה פרק אל פרק, בשיטת ה"זרוק את הדמויות לקלחת ואז שבור את הראש איך לשלוף אותם ממנה". טירוף! זה ניכר בתנופה, בספונטניות ובחוסר הוודאות שמדיפה הסדרה הפסיכית הזו, המשולה לקפיצה בכיסוי עיניים מהקומה ה-20 כשאתה אוחז רק בתקווה שפיתרון, נאמר, בדמות משאית נושאת מזרנים שתעבור למטה, יגלה את עצמו בזמן.
כשזה מצליח זה עוצר נשימה, אבל יש לכך גם מחיר. ואף כי ישנם מהלכים שהוחלט עליהם בשלב מאוחר ושילובם היה אי לכך נמהר וכפוי (הדוגמא הברורה מכל היא שאנדריאה היא אחותו של תומס, רוצחו של קומבו, שלו שולבה מוקדם יותר בעונה היה הגילוי מרגיש הרבה יותר טבעי), יש בזה משהו תמיד נועז ומעורר השתאות.

בוודאי שלגיליגאן יש מטרות ברורות אליהן הוא תמיד חתר להגיע, אבל מה שהופך אותו ליוצר דגול היא דווקא היכולת להיות לחלוטין פתוח להזדמנויות, קשוב ליצירתו, רגיש לשחקניו וכן כלפי דמויותיו. יש לו יעדים סופיים רצויים אבל גיליגאן נותן לסיפור ולדמויות להוביל את הדרך, בקצב שלהן, מבלי לדעת לאן יקחו אותו, תוך חופש אומנותי כמעט מוחלט.
גיליגאן היה מאוד מאוד שמח, למשל, לראות את פינקמן או האנק יוצאים מההרפתקאה הזו בחיים, אבל הוא פשוט לא יכול להבטיח זאת לעצמו.

וינס גיליגאן הוא בעיניי יוצר גאון כי הוא מוכן להשליך את החזון המקורי שלו ולהסתכן אומנותית בשביל הסיכוי לספר סיפור טוב יותר. מסעיר יותר. כן יותר.
הוא כבר לא יודע לאן המסע הזה מוביל אותו ואת יצירתו, אבל כמו ווייט, הוא מעדיף לחוש את האדרנלין של חוסר הוודאות ולהסתכן בשריפה, על פני להירקב אט אט בעבודה בטוחה ופחדנית, במסגרת קבועה ובסוף ידוע מראש.

להבדיל מ"הסמויה" שגדולתה (כפי שהסברתי כאן) טמונה בכך שהיא לוקחת את העיקרון הראשון של הטלוויזיה וזה המבחין אותה מהקולנוע – הסריאליות הקבועה – והופכת אותו לכוחה העיקרי בעזרת תוכנית חומש אמיצה ובלתי נתפסת בהיקפה, "שובר שורות" היא אחת הסדרות המדהימות שנוצרו ובדרך להיות אבן דרך בעשייה הטלוויזיונית (חכו לדפי ההיסטוריה) דווקא משום שהיא רותמת את העיקרון השני המגדיר את המדיום, ומביאה אותו לנקודת הקיצון: היכולת להשתנות תוך כדי תנועה.
בשונה מסרט שיכול להתפתח רק עד שהוא מוקרן, סדרת טלוויזיה מאפשרת שינוי תוך כדי הקרנה, שינוי לאחר צילום, שינוי עד הרגע האחרון, ושובר שורות היא שרשרת תוצאות לא צפויית של ניסויים כימיים בסביבה לא מבוקרת. ממש כמו הגיבור הראשי שלה.

"שובר שורות" מבפנים ומבחוץ היא שיר זימה לחוסר ודאות, לספונטאנית, לחופש, לדינאמיות, לגורם האנושי ולמטאמורפוזה עם סוף לא ידוע, והיא דורשת אומץ וחשיבה תחת אש מצד כל הנוגעים בה – הדמויות, היוצרים והצופים.
הסדרה אינה חוששת לקחת פניות לא ידועות באלבקרקי מתוך ההבנה שכל עוד תישאר כנה לסיפור ולפסיכולוגיה של הדמויות – זה יעבוד, ועל הדרך היא מצליחה להפתיע ללא הרף את צופיה, ובעיקר, את עצמה.

העונה הרביעית של "שובר שורות" נפתחת ב-17 ליולי ב-AMC.
החל מה-18 נעלה כאן בבלוב ביקורת שבועית על כל פרק, ואתם מוזמנים לדיון היום שאחרי כאן: http://superblobweeklyreview.wordpress.com/

למי שעוקב אחרי הבלוב הזה יותר מדקה אולי כבר ברור שאני לא אוהבת לתת ביקורת על סדרות חדשות לאחר פרק אחד.
למעשה, אני לוקה במקרה חריף יותר. אני אוהבת לבקר סדרה רק בתום העונה שלה.

נהוג לומר שיש לתת 3 פרקי חסד לסדרה לפני שמגבשים דיעה, אבל זה כמובן קשקוש. סדרה היא תהליך.
מתוקף היותה כזו לרוב היא מבינה על עצמה דברים רק בדרך ומגששת ומתגבשת תוך כדי (המפץ הגדול, המשרד US,  על טבעי, מחלקת גנים ונוף, דולהאוס, אולי גם אמפריית הטיילת), לעתים מתחילה במקום אחד, וגומרת במקום אחר לגמרי (קומוניטי), לפעמים היא מאבדת את עצמה לחלוטין (ההרג), ולעתים פשוט לוקח לה עונה שלמה להגיע לפואנטה (הסמויה).
ובהמון מקרים, בסדרות טובות באמת, היא הולכת הצידה בתום העונה הראשונה וחוזרת לקפוץ ליגה בעונה שנייה (באפי, ג'סטיפייד).
כך שהעסק של ביקורת הוגנת שלא מרוממת לחינם מחד, ולא מפספסת מאידך, הוא באמת מאוד מסובך.

אבל עכשיו היא עונת הקיץ המהבילה, ורוב הסדרות כבר נכנסו לתרדמת חורף, ובידור ביתי ממוזג הוא נחוץ…
אי לכך, אני חורגת ממנהגי ובוחנת באופן בלתי מתחייב שתי סדרות קיץ מבטיחות שהחלו שידורן בשבוע וחצי האחרון.  

השמיים נופלים או Falling Skies של ערוץ TNT היא סדרת המד"ב המדוברת, המיוחלת והכבר מאוד מאוד מצליחה בהפקת סטיבן שפילברג ובכיכובו של נוח וויילי (אק"א ד"ר קרטר).
הסדרה מתרחשת כחצי שנה לאחר מתקפת חייזרים על כדור הארץ ומתארת עולם בו רוב הציביליזציה נהרסה, האוכלוסייה בדרך להכחדה וחצי מילדיה משועבדים. 
העלילה נפרשת לפנינו דרך סיפורו של  טום מייסון (וויילי), פרופסור להיסטוריה ואב לשלושה ילדים ששכל את אשתו במתקפה. הוא ממנהיגיה של המחתרת האנושית והסדרה עוקבת אחר המאבק היומיומי להישרדות ואת ההתקוממות שבתקווה תוביל ביום מן הימים לנצחון.

נכון לעכשיו, לאחר דגימת הפיילוט הכפול והפרק שלאחריו, מדובר בסדרה המאגדת לתוכה את רוב סרטי החייזרים והאסונות  שאי פעם ראיתם, כשהיא בעיקר נראית כמו הכלאה בין "מלחמת העולמות" (גרסת שפילברג) + "המתים המהלכים" של AMC (- זומבים).
יש את אב המשפחה שהוא איש של ספרים שהופך לאיש של מעשים (אך הידע שלו בהיסטוריה וההבנה שלו לגבי מלחמות, כיבוש, מרי והרוח האנושית היא יתרונו הגדול), יש את הרופאה היפה (תמיד יש רופאה יפה), את הילדים המיותמים מאם, את מערכת היחסים המורכבת עם הבן הבכור, את הלוחמת הבלונדינית (תמיד יש לוחמת בלונדינית, פה יש שתיים) את המנהיג יוצא הצבא וחמום המוח, את ההתנגשות בגישות בין איש הספר לאיש הצבא, את הכושי הייצוגי, את חבורת הפושעים, את המבצעים האמיצים לגניבת האוכל/ תחמושת, וכו'.

אז האסתטיקה והצילום של הסדרה נופלים משמעותית מאלו של "המתים המהלכים" היפהפיה, והלוק שלה כל כך לא מרשים עד שהיא מזכירה לי לרגעים סדרות מד"ב סטנדרטיות-בואכה-סוג ב' מהניינטיז (מי אמר "גולשים בזמן"? אף אחד? לא נורא, עדיין קיבלתם), למרות ש-גילוי נאות, החייזרים נראים די משכנע, וזה לא מעט.
ולצערי היא לא Kick-Assית או Hard-Coreית במיוחד.

אבל מה שהכי חשוב זה שנדמה שאת הסיפור האנושי, "השמיים נופלים" תטיב לספר מחברתה ב-AMC.
הדמויות כבר מעוררות, לפחות בי, יותר הזדהות והן נדמות, לבטח דמותו של טום, יותר מורכבות ואנושיות וישנה התעכבות אמיתית על רגעים קטנים (סצינת הסקייטבורד היא הבוטה, גם אם היעילה, שבהן).
כמו כן, העובדה שהחייזרים מראים סימנים של אנושיות ושל פסיכולוגיה שנרצה להבין, ושהמנגנון המפלצתי משתמש בילדים, מסקרנים ומנגנים לנו על הרגש (באופן זול, אך יעיל) ומבטיחים רגעי דרמה עתידיים.
אין חוש הומור, אבל גם אין מלודרמה פומפוזית, וחוץ מזה הבן הבכור חתיך, יש שתי בלונדיניות ושתי ברונטיות ווויילי מחוספס וסקסי, כך שיש במי לבהות.

הפרק הראשון עבד בקצב לא רע ונכנס הישר לאקשן מבלי לבזבז יותר מדי זמן על אקספוזיציה וזה יופי (בשביל זה יש את הקומיקס ש-TNT הוציאו החל משנה לפני שידור העונה. לא חובה), הפרק השני דחף לנו את הסיפור הקלישאתי ביותר בסוג הזה של יצירות – חבורת הפושעים הסוציומטים שמתנכלת למחתרת (המנסה לבנות מחדש חיים נורמטיבים), במהלך  הכרחי שבא כל כך מוקדם כדי לסמן לנו "אל תדאגו, נכון יש חייזרים, אבל יש גם 'רעים' אנושיים" (תכל'ס, אלה הם הכי כיפיים כי מנעד הדברים הרעים שלהם הוא כל כך יותר רחב מסתם שיעבוד או הריגה חייזרית. אנשים אונסים, מענים ומתעללים נפשית, והם גם מספרים בדיחות תוך כדי), ובפרק השלישי הייתה נפילת מתח משמעותית אבל סיומו הבטיח דברים טובים.
מעניין יהיה לראות לאיזה כיוון הסדרה תיקח, האם היא תפתיע באיזה מהלך עלילתי בלתי צפוי, האם היא תספק איזו אמירה?

כרגע דומה שהיא מייצרת סיפור סטנדרטי פינת בנאלי (ויש להודות, סתמי) למדי שלא ישבור את החוקים ולא ידיר שינה מעיניכם (הקהל באף שלב לא באמת מרגיש שנשקפת סכנה לאף אחת מהדמויות החביבות עליו)… אבל חם, גם ככה לא ישנים טוב, אז אולי נחמד שיש סדרה שאפשר להעביר בסבבה. ומי יודע, אולי היא עוד תפתיע?

פוטנציאל: בידורי בינוני-גבוה. מפה לא תצא יצירת אומנות או משהו שמחדש ומקדם את הז'אנר, ולא שום דבר שיפוצץ לכם את המוח, אבל אקשן לא רע עם דמויות לא רעות זה, אה, גם לא רע.
סכנה: לגמור בתור "המתים המהלכים 2".
ניחוש בשורה תחתונה: מה שמכונה בידור יעיל. שווה המשך צפייה אם סיימתם את מלאי הסדרות שלכם.

"השמיים נופלים" מתחילה את שידורה בארץ מחר, יום חמישי ה-30/6, בשעה 22:00 ב-Yes Action.

ווילפרד, או Wilfred US לטובת המחפשים, היא הקומדיה החדשה של FX, שפרק הבכורה שלה זכה לנתוני הרייטינג הגבוהים ביותר לפתיחה של קומדיה בהיסטוריה של הערוץ.
לא שזה אומר משהו, אבל ביחד עם לואי, It's always sunny in Philadelphia ו-ארצ'ר, FX ממשיכה לבסס את עצמה כרשת שמחזיקה קומדיות מחוספסות הייחודיות רק לה.
(מבחינת סוג ההומור המוזר/מטופש אפשר היה למצוא את ווילפרד אולי גם בקומדי סנטרל, אבל משהו בקצב ובמראה המחוספס שלה הופך אותה לדומה יותר ללואי מאשר לרינו911 או התוכנית של שרה סילברמן ושאר הסדרות המוארות, המהירות והצבעוניות של CC).
הסדרה, שהיא עיבוד של דיויד צוקרמן (מ"איש משפחה") לסיטקום אוסטרלי מצליח, מגוללת את סיפורו של ראיין, עו"ד צעיר ודכאוני (בגילומו של אלייז'ה ווד), שבבוקר לאחר ניסיון התאבדות כושל מקבל עליו משימה לטפל בכלב של השכנה (בה הוא חושק, כמובן). הבעיה? ווילפרד הכלב, לפחות בעיניו של ראיין, הוא גבר בוגר בחליפת פרווה.

הבסיס הקומי הברור של הסדרה נשען על השטיק של "גבר שמתנהג כמו כלב" ו-"כלב שמתנהג כמו גבר" ועל הפער המצחיק-מטריד בין מה שאנחנו מקבלים בהבנה גמורה מחיות, לבין הזעזוע העמוק שנביע כשאנשים יעשו את אותו הדבר. הפרמיס מגלם בתוכו הזדמנויות קומיות רבות, וג'ייסון גאן שמגלם את ווילפרד (ואחד מיוצרי וכותבי הסדרה האוסטרלית המקורית), הולך, כלומר רץ, איתן עד הסוף.
אפילו אלייז'ה ווד החינני להפליא מתחיל להציל את כבודו האבוד כשחקן, אחרי הזוועות של שר הטבעות (כן, ווד היה ילד-שחקן לא רע בכלל, עד שבא פיטר ג'קסון והרס הכול), ויש לשני השחקנים דינמיקה מצוינת שעובדת יופי טופי.

עליי להודות שלא צחקתי פעם אחת במהלך הפרק שראיתי.
אבל, יש משהו בכימיה בין שתי הדמויות ובעובדה שזה סיפור עצוב שמסופר באופן כל כך שובב, שמרחה לי חיוך על הפרצוף. בסופו של יום, ווילפרד הוא סיפור על כוחה המרפא של חברות ועל היכולת לפרגן לעצמך את מה שטוב בשבילך, גם אם זה אומר שאתה לא בהכרח נורמטיבי או שפוי.
החמידות הזו, יותר מאשר ההבטחה לבדיחות קקי/ אוננות על הרגל/ סירוס/ ליקוק ביצים, היא זו שעושה חשק להמשיך לעקוב אחר הסדרה.

פוטנציאל: די גבוה, לבידור off-beat עם אמירה אנושית חומצת לב.
סכנה: דממה מביכה.
ניחוש בשורה תחתונה: אספקה סדורה של מתיקות כללית, אולי אפילו צחוקים. בהחלט מסקרן לראות אם היא תצליח לגעת באיזשהו עומק אמיתי. שווה להמשיך.

Wilfred משודרת מדי חמישי בערוץ FX הלועזי. ככול הידוע לי, היא טרם נקנתה לשידור בארץ.

שיהיה קיץ קריר.

היו ימים שחשבתי שברט אנדרסון הוא מלך העולם. מצויד במראה מצודד, קול של אחד למליון, מניירות של אחת למליון, אינטלקט מגובה בידע כללי (למד אומנות פלסטית ואדריכלות) וטעם משובח ואליטיסטי מספיק בשביל לקבץ סביבו את טובי הגיטריסטים והבחורות שהיה לבריטניה להציע, היה נראה שברט אנדרסון בלתי מנוצח. והוא אכן היה. כולם נשבו בקסמו.

גם אני נפלתי שדודה בקסמו של האנדרסון. איך אפשר היה שלא? בחורה שבילתה את שנות נעורה בהשתכשכות בחלום, במילים ובמוזיקה שאנדרסון מכר: אנשים גדולים, אהבות גדולות, אסקפיזם אורבני צבוע בצבעי הקוקאין וההירואין שהריץ אנדרסון בעזרת השטרות הגדולים שלו. אלו הם החומרים מהם עשויים הנעורים.

ברנרד באטלר, הגיטריסט האגדי של סווייד ואחד מכותבי השירים המוצלחים של תקופתו שרד שני אלבומים (ללא ספק הטובים ביותר של הלהקה), פרש, והוחלף בחקיין המשכנע הראשון בסביבה (הנפת השיער – צ'ק, מעיל עור – צ'ק, כתיבת שירים באותה רמה – דרעק). שני האלבומים הראשונים של סווייד סללו את הדרך והכינו את הקרקע להצלחה המסחרית הגלובלית שבאה עם אלבומם השלישי, שלאחריו שרדו עוד מספר אלבומים טובים פחות, ודעכו אט אט אל ההתפכחות המוזיקלית העולמית של שנות האלפיים.

ראיתי את סווייד שלוש פעמים בחיי. פעמיים בהופעות מוצלחות בארץ (אני גאה לומר שאחת מהן ב-94', בפסטיבל הרוק בחיפה יחד עם "פיית' נו מור", כשהיו רק בתחילת דרכם), ופעם בתקרית היפגשות בכיכר אתרים שהסתיימה בגלידה משותפת. לכבוד האיחוד וההופעה הקרבה בארץ, שלפתי את שלושת אלבומיה המוצלחים יותר של הלהקה פלוס אלבום הבי סיידס המצוין, לטובת האזנה של "מבחן הזמן".

Suede

אלבום הבורה המצופה של סווייד יצא לאחר מספר סינגלים מצליחים שעשו את עבודת יחסי הציבור לתפארת וגרפו סופרלטיבים בכתבות השער של מגזיני המוזיקה המובילים של בריטנה ("הלהקה הטובה מאז הסמיתס"). מדובר באלבום שהוא רוח חדשה של גלאם רוק תיאטרלי שיחד עם הקוקניות של בלר היוו את תגובת הנגד של אנגליה לתנועת הגראנג' האמריקאית שעד אז שלטה ברדיו. מדובר באלבום ביכורים מוצלח, הכולל כמה מהסינגלים הסוחפים והנצחיים שיצאו מבריטניה. היה בלתי אפשרי לעמוד בפני השילוב הקטלני של הגיטרה של באטלר (אחד המוזיקאים הטובים בהיסטוריה של הרוק, וזה שהגדיר מחדש את המונח "תפקידי גיטרה"), יחד עם השירה העמוקה, מלאת ההבעה של אנדרסון. לשינויי הקצב, פריטות האקורדים המהירות, ניפוח קולו הגם כך מלאכי של אנדרסון שבאים לידי ביטוי באלבום, הוסיף הסולן הטווסי הצהרות אמביוולנטיות ומעורפלות לגבי נטייתו המינית (למד מהטובים ביותר, ע"ע מוריסי) , הניף את כבל המיקרופון ונענע ישבנו בכדי ליצור חוויה בימתית שמזוהה עמו, ולא הותיר לנו שום סיכוי כנגד הסקס אפיל המתפרץ שלו.

כוכבים: 4.5
מומלץ:

So Young – אנדרסון סולן בחסד (גם ללא פעלולי האולפן), והגיטרות של באטלר חותכות את האוויר.

Animal Nitrate – איזה מלך האנדרסון הזה, עם חולצת הטייטץ, הקארה והעגילים 🙂

Dog Man Star

ללא ספק אלבומם הטוב, השלם והבוגר ביותר של סוויד. הוקלט והושלם על רקע פרישתו של באטלר מהלהקה בעבקות ריב מתוקשר עם אנדרסון (באטלר הגיע עצמאית לאולפן בכדי להשלים את החלקים שלו בפרוייקט). כולל שירים נצחיים שגדלים מהאזנה להאזנה. לחנים מלאי השראה שמציגים לראווה את יכולתו הפנומנלית של באטלר ככותב שירים. שירי רוק מרשימים לצד בלדות מטלטלות, והפקה בומבסטית שמצליחה לעשות חסד עם כל אחד מהצדדים. זהו אלבום שבעת ההאזנה מרים אותך יחד עם אנדרסון למחוזות הקוקאין וההרואין, תחושת הכל יכול לצד תהומות השבר של פרידה כואבת. גיטרות מחוספסות לצד כינורות ופסנתר. בעולם של סווייד הכל אפשרי.

כוכבים: 5
מומלץ: הכל.

We are The Pigs

The Asphalt World – תפנו את האחה"צ (שווה).

Coming Up

מצוידים ברכש החדש – ריצ'ארד אוקס, ונסמכים על יכולות כתיבת השירים שלו (יכולת שהחזיקה אלבום בודד בקושי), הוציאו סוויד את אלבומם השלישי והמצליח ביותר "Coming Up" שסימל את מעברה של הלהקה מתרבות הרוק למחוזות הפופ. לחנים ידידותיים למשתמש אך שחסרים איכות מלודית אמיתית, חרשו את תחנות הרדיו ואת במות פסטיבלי הרוק בעולם ורכשו לסוויד קהל רחב של מעריצים אדוקים. צליל הגיטרה השתנה וקיבל גוון מתכתי יותר, כמו גם ההפקה שהפכה מתקתקה יותר (בניגוד לאופל שאפיין את האלבומים הקודמים). גוון קולו ואופי השירה של אנדרסון הפכו בעזרת הפקה תומכת, מוכווני פופ גם הם.

כוכבים: 4

מומלץ:

Beautiful Ones – פופ גיטרות משובח.

Sci-Fi Lullabies

סווייד שמו לעצמם מטרה שנאמרה חצי במפורש להוציא סינגלים הנתמכים בבי סיידס שלא נופלים מאיכות האיי סיידס עליהם רוכבים (ושוב, מי אמר "סמיתס" ולא קיבל?). בי סיידס הם הוצאות שמיועדות לקהל אדוק ומצומצם החפץ לקבל את שאריות האולפן של הלהקה, ולכן בד"כ חומקות מאוזנו של הציבור הרחב. סווייד היו כה בטוחים באיכות הבי סיידס שלהם, שהוציאו אותם באלבום כפול עם שירים שטרם ראו אור קודם לכן. זהו ביפרוש אחד האלבומים הטובים שהוציאה הלהקה כשהראשון (והמוצלח יותר) מציג שירים מתקופתו של באטלר, והשני (המיותר), מתקופתו של ממשיכו. בעולם אידיאלי ונטול אגו אלבום זה היה צריך לצאת כאלבומם השלישי ואיכותי מאוד של הלהקה.

כוכבים: האלבום הראשון 4.5, האלבום השני 2.

מומלץ:

My Insatiable One – להוריד את הכוכע בפני באטלר על תפקיד הגיטרה שרקח לשיר הזה.

My Dark Star – לחן יפיפה ומסתורי. צפיה באנדרסון מבצע את השיר הזה בהופעה מחודש שעבר גורם לי לחשוב: קיבינימט, הוא סקסי (שבא למות) גם היום.

בשנת 2005, לשמחתם הרבה של המעריצים, התאחדו אנדרסון ובאטלר לאלבום משותף בודד תחת השם "The tears", אלבום בינוני מאוד שנחל הצלחה חלקית בלבד. אין בו בשורה גדולה, ועדיין יש בו רגעים יפים שמזכירים לנו למה אנדרסון ובאטלר הם אחד משיתופי הפעולה המוצלחים שיצאו מבריטניה.

Autograph – "אם אין לנו עתיד, לפחות תשאיר את החתימה שלך".

הקשבתי שוב לרפרטואר של סווייד. האזנה נוסטלגית אך מפוכחת. מה ניתן לומר על המוזיקה של סוויד היום, בשנת 2011, עשור וקצת לתוך עולם ציני יותר, לתוך קריסת התמימות הקולקטיבית עולמית, כמו גם האישית פרטית של מאזיניה? ניתן לומר שעדיין מדובר במוזיקה מצויינת, כזו שאפשר לחזור אליה במצב הרוח המתאים, כמו אל חבר ילדות שמאוד ברור לך למה אהבת (יש לו חלק גדול במי שגדלת להיות) אך גם בלתי נמנע לומר, שהמילים והמלודרמה של אנדרסון נשארו שם, בשנים ההן, בסט אפ העולמי-תרבותי המאוד מסויים שאפשר להן להתקיים ולהיות רלוונטיות ומשכנעות.