חבל (צפייה ב"מסיבת ההלוויה שלי")

כשעלו כותרות הסיום של "מסיבת ההלוויה שלי" (או Get low בתרגום אנגלי משובש) הרגשתי מוזר. מצד אחד אהבתי מאוד כמה דברים בסרט, מצד שני מדובר בסרט חלש. אם בסופו של דבר החלק שאהב ניצח זה רק בגלל שאהבתי מהפריים הראשון ואילו האכזבה הגיעה רק באמצע.

הסרט מספר את סיפורו של פיליקס בוש, מתבודד תמהוני שמחליט לקיים מסיבת לוויה בה יתגלה הסוד הגדול שאותו הוא מסתיר כבר 40 שנה. הסרט התקופתי, שבסיסו בסיפור אמיתי שהתרחש בשנת 1938, מתאר את מהלך ההתארגנות למסיבה עד הגילוי הגדול במסיבה עצמה. הרבה דברים ניתן היה לעשות עם הסיפור הזה ואכן בחצי הראשון של הסרט נבנות הרבה ציפיות להמשך. הבעייה היא שהתסריט הכל כך חלש הזה לא עושה כלום עם הסיפור שיש לו. הדמויות באות והולכות, כשלא בדיוק ברור מי הן, מאיפה הן באות ולאן הן רוצות להגיע, ואיפשהו לקראת האמצע אתה מתחיל להבין שכל הבנייה שנבנית פה לא תוביל לשום דבר בעל נפח משמעותי כלשהו. כך קורה שכשכבר מגיעים למה שאמור להיות השיא – אותו גילוי של סוד נורא שגרם לחיים הקשים שגיבור הסרט גזר על עצמו – הרגע הזה מתגלה כשיא מינורי יחסית שלא מגלה הרבה יותר ממה שהצופה כבר הבין לבד.

אז למה בכל זאת אני ממליץ מאוד על הסרט?

יש 2 סיבות עיקריות:

הראשונה והראשית היא רוברט דובאל. התפקיד שהוא עושה כאן הוא לא פחות ממושלם. כל כך מדוייק, כל כך עמוק. המשחק שלו יוצק לדמות תוכן שהתסריטאים לא סיפקו לה והופך דמות שטוחה מבחינה תסריטאית לדמות מרתקת ומעוררת אמפתיה. לכן הוא גם זורח מעל כל השחקנים האחרים והמצויינים שנמצאים פה. ביל מארי עושה ביל מארי אבל הדמות שלו מסתכמת בכלום. סיסי ספייסק סובלת מאותם דברים. הנוכחות של דובאל, המראה המרשים שלו והדרך בה הוא ממלא את המסך בכריזמה שלו הופכת את ההתעלמות ממנו באוסקר (הסרט יצא בשנה שעברה) למקוממת ואת הבחירה בקולין פירת' כזוכה עבור "נאום המלך" לעלובה עוד יותר. או כמו שאמר בן גוריון בשעה שצפינו בטקס "נאום שמום".

הנקודה השנייה החיובית בסרט היא העיצוב האמנותי. השחזור של שנות ה-30' נהדר והוא משרת את הסרט נאמנה בבניית אווירה ואופי. תורם לכך, כמובן, גם הצילום היפה.

שני הדברים הללו עזרו לי להתעלם מהבעיות של הסרט במהלך רוב הצפייה. אבל הסוף המאוד גרוע היה עדיין מאוד גרוע והשאיר טעם של החמצה.

חבל. כנראה שנכון מה שאומרים ועם תסריט גרוע לא באמת יכול לצאת סרט טוב. הסרט הזה הוא ללא ספק הוכחה לכך. הבימוי היפה והעדין, הצילום, העיצוב והמשחק של דובאל היו ראויים להרבה יותר, ועדיין כדאי לראות ולו רק בגלל שתצוגת המשחק של דובאל היא לא דבר שרואים כל יום.

דו הפופון (או כיצד תאוריית הקונספירצייה 2884/9 הוכחה כנכונה כעקבות צפייה ב"פו הדב")

"פו הדב", סרט האנימציה החדש והכה מאכזב של דיסני מסמן בעבורי יותר מכל את דעיכתו של פיקסר, האולפן האהוב עליי בעשור הקודם.

איור של פו הדב, חזרזיר וכריסטופר רובין שאוייר על ידי שפרד

"פו הדב" הוא דמות שלא צריכה הצגה. את הסיפורים כתב א.א. מילן לבנו, כאשר הוא משתמש בבובות שלו כדמויות שמאכלסות את יער ת"ק הפרסאות (אחד משני הביטויים שלקוחים מהתרגום שקראתי בילדותי ונשאר בעבורי אהוב כל כך ובלתי ניתן לשינוי. הביטוי השני הוא "דובי דב פותה", והוא כל כך מלא חיבה ומתאר את פו בצורה כל כך מדוייקת שאני לא מסוגל להחליפו בדובון טיפשון או כל תרגום אחר).

בשלב מאוחר יותר צבע שפרד את האיורים המקוריים שלו. התוצאה מקסימה.

את איורי הספרים הנפלאים אייר א"ה שפרד ובהם נראים פו וחבריו כפי שהם באמת – בובות. ואז הגיע דיסני.

נתחיל בגילוי נאות, אני מת על חברת דיסני בתקופת וולט דיסני. הם יצרו יצירות מופת רבות, תרמו תרומה אדירה לתחום האנימציה ואני חושב שהדמויות שהם יצרו העשירו את עולמם של ילדים (ומבוגרים) רבים בכל העולם. אבל בשנים שעברו מאז מותו הם הפכו מבחינתי לשם נרדף לרדיפת כסף והעדפת המוצרים הנלווים על התוכן. פה ושם היו להם עדיין סרטים נפלאים (למשל באותו תור זהב מחודש שחל בסוף שנות ה-80 תחילת ה-90, או עם "פלונטר" הנהדר בשנה שעברה) אבל הכל התגמד מבחינתי לעומת הבריונות של שלטון המרצ'נדייז. אבל מי אני שאתלונן כשאני עושה יד אחת עם ממלכת הרשע וממלא את חיי הילדים שלי בובות, פזלים, פוסטרים, תיקים, צלחות, כוסות, דיוידיים ומה לא של דיסני.

לפו הדב הגיעו אולפני דיסני בשנות ה-60. וולט כבר דעך (הוא נפטר בדצמבר 66 מסרטן ראות) ומירב תשומת הלב שלו היתה נתונה לסרט האחרון שהיה בפיקוחו, "ספר הג'ונגל", ולתוכניות שלו לעתיד הנוגעות בפארקי השעשועים שלו ובטלוויזיה. במצב כללי זה נוצרה דמותו של פו הדב כשב-66 יצא סרט קצר המבוסס על סיפור מהספר. הסרט היה מקסים,

מתוך הסרט המקורי

האנימציה היתה מקסימה וניסתה לשלב בין האיורים של שפרד, שהשפיעו על הרקע המצוייר לבין הדמויות שהפכו לדמויות דיסני ברורות יותר ופשוטות יותר. שני סרטים קצרים נוספים יצאו ב-68 ו- 74 וכולם אוחדו יחדיו לסרט מקסים (אם כי לא מבריק במיוחד) בשם "ההרפתקאות הרבות של פו הדב" בשנת 1977. לאחר מכן הופקרה דמותו של פו לשלל סרטי טלויזייה וסרטים שהוכנו ישירות לוידאו והיו גרועים עד ממש ממש ממש גרועים. כלום מהקסם של הדמויות המקוריות של מילן לא נשאר. רק השם. השם משולב במותג דיסני.

שיקוץ

 

השיא, מבחינתי, היה כשיצאה תוכנית הילדים החדשה של ערוץ דיסני "חברי טיגר ופו" לפני כמה שנים, תוכנית באנימציית תלת מימד עבשה, שיחד עם התוכנית הזהה מבחינת המראה "המועדון של מיקי" (שעושה שמות בחבריו של מיקי מאוס) גורמת לוולט דיסני להתהפך בקבר. הוא מילא, מגיע לו, הוא היה אנטישמי, אבל למה לנו זה מגיע? האם העם היהודי לא סבל מספיק באלפיים השנים האחרונות?

ואז, כמו בסרטי דיסני הישנים, מגיע לו על הסוס הלבן ג'ון לסיטר, אולי הדמות החשובה ביותר מבחינה אומנותית בהתפתחות של אולפני פיקסר המופלאים, ומבטיח לעשות סרט פו שישאב מהסרט המקורי ויתן כבוד לאנימצייה המצויירת ביד ולדמויות הקלאסיות.

ושוב אנחנו עושים עצירה לטובת אנשים שצריכים הסבר –

אולפני פיקסר בראשות לסיטר אחראים למהפכת סרטי אנימציית המחשב (יש להבדיל בין אנימציית תלת מימד הנעשית במחשב בניגוד לציור המסורתי ביד, לבין סרט המוקרן בתלת מימד שיכול להיות סרט אנימציה, לייב אקשן או כל שיקוץ אחר). הם היו הראשונים ליצור סרט אנימציית תלת מימד באורך מלא – "צעצוע של סיפור", אבל מבחינתי הם היו הראשונים שיצרו מצב שבו אני מחכה לסרט של אולפן ולא דווקא לסרט של אמן ספציפי. משהו בדרך העבודה המיוחדת שלהם הצליחה ליצור חממת אמנים שמספקת שנה אחר שנה יצירות הנעות בין סרטים מעולים לילדים ("מפלצות בע"מ", "מוצאים את נמו") ויצירות מופת לכל המשפחה ("משפחת סופר על" שהיה סרט האקשן הטוב ביותר של העשור הקודם, "רטטוי", "וול-אי" ו"אפ"). כל הסרטים שלהם היו סרטים מקוריים ולא המשכים כנהוג בתעשייה, עם יוצא דופן בצורת "צעצוע של סיפור 2" שהיה במקור מכוון לוידאו והפך לסרט קולנוע רק לאחר שהם הרגישו שאכותו גבוהה מספיק.

חברת דיסני היתה לאורך השנים המפיצה של סרטי פיקסר. לפני כמה שנים היה נראה שבעקבות חיכוכים החוזה לא יחודש ואז קרה לפתע דבר מופלא, דיסני קנו את פיקסר, נתנו לה יד חופשית להמשיך לעשות את מה שהיא רוצה ומינו את לסיטר לאחראי על מחלקת האנימציה ופארקי השעשועים. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני ממש שמחתי. זה הרגיש כאילו למרות שדיסני קנו את פיקסר למעשה פיקסר השתלטו על דיסני וכולנו נחיה באושר ועושר עד עצם היום הבא.

"תביאו לי את האנשים של פיקסר!!"

אבל המציאות היא לא סרטים של דיסני. אם כבר זה יותר מזכיר את "האזרח קיין". בקטע מסויים בסרט, לאחר שקיין קנה את כל המערכת של עיתון המתחרה בעיתון שלו וכולם חוגגים, חברו  הטוב ושותפו לעיתון לילנד יושב מדוכא. הצלע השלישית בחבורת העיתון, ברנשטיין, שואל אותו מה קרה.
"האם האנשים האלה שעובדים עבורינו היום לא היו נאמנים עד אתמול לעיתון שבו הם עבדו?" שואל לילנד. בוודאי עונה ברנשטיין.
"והאם העיתון שלנו דוגל באותם ערכים שהעיתון שלהם דגל?" הוא ממשיך
"בוודאי שלא, אבל אין לך מה לדאוג, מר קיין ישנה את הדרך בה הם חושבים ופועלים תוך שבוע" עונה ברנשטיין.
לכך עונה לילנד "אבל תמיד יש את הסיכון שהם ישנו את מר קיין בלי שהוא בכלל ירגיש"

וכך פתאום פיקסר הפכו לחברת המשכונים כשהוציאו את "צעצוע של סיפור 3". ואחריו את "מכוניות 2" שאני לא יכול לחשוב על שום סיבה אחרת לעשות אותו מלבד כמויות המרצ'נדייז המטורפות שהסרט הראשון מכר. ומה הסרט הבא שלהם? "מפלצות בע"מ 2". בנוסף לכל גם איכות הסרטים ירדה ופתאום במקום שדיסני תהיה פיקסר, פיקסר נהייתה דיסני.

אבל רגע, לסיטר הבטיח שפו הדב יהיה כמו פעם, הוא בטח יקיים, לא?

חצי הכוס המלאה - לפחות זה סרט קצר

"פו הדב" החדש הוא אכזבה אדירה. הוא דווקא מנסה להידמות לסרט המקורי, לפחות מבחינה ויזואלית. הפתיחה דומה – הוא מתחיל בחדר מלא בובות, עובר לספר ולמפה שבו שהופכת לאנימציה. גם פה הרקעים מנסים להידמות לאיורים המקוריים. הוא אפילו באורך כמעט זהה (כ-70 דקות) אבל בסופו של דבר כלום לא עובד בגלל סיבה אחת חשובה – יש לו תסריט איום ונורא.

לקחו כמה סיפורים מהספר המקורי, הוציאו מהם את הקסם, ערבבו בבלנדר והדפיסו. יוצרי הסרט כנראה חושבים שאם אנחנו מכירים את הדמויות אז אין סיבה ממשית שהן יהיו חלק מהסרט. במקום דמויות יש לנו ציורים מונפשים שהאפיון היחיד שלהן מגיע מעצם ההכרה הקודמת שלנו איתן. וגם מבחינת סיפור – כלום לא קורה בסרט. כלומר חושבים שיש מפלצת ואומרים לנו שהדמויות מפחדות ממנה אבל זה לא באמת מרגיש ככה. הספר נוכח פיזית בסרט ובעלילה והאותיות הופכות אפילו לפתרון בשלב מסויים, אבל מה שמתחיל כרעיון נחמד, נמאס מהר מאוד כשלא מפסיקים להשתמש בו. פו, במקום להיות חמוד, מעצבן. והכי חשוב, למרות שהעלילה מתבססת על סיפורים מהספר, העיבוד פשוט שגוי.

אני אשתדל להסביר בדוגמה – גם בסרט כשאיה מאבד את הזנב כולם יוצאים לחפש אותו. פו מוצא אותו אצל ינשוף כמו בסיפור המקורי אבל אז ינשוף מנסה לפתות את פו שישאר לאכול דבש, וזה קורה רק כדי שיוכלו להכניס את המסר הדידקטי שבו פו, למרות רעבונו לדבש, בוחר בהחזרת האבידה לחברו שהוא המעשה הנכון שבעקבותו הוא יזכה להערכת חבריו. בספר פו לא צריך להוכיח כלום, הוא דב נפלא ומיד כשהוא מבין שזה הזנב של איה הוא הולך להחזיר לו אותו. אחר כך הוא הולך הביתה לאכול דבש ולשיר המהום גאווה על זה שהוא מצא את הזנב. הוא לא צריך את חיזוק חבריו למעשה שעשה, כי זה המעשה היחיד שפו, שהוא מן דב שכזה, יכול לעשות.

וכך, האכזבה הזו שלכאורה לא שייכת בכלל לפיקסר בשום צורה, גורמת לי לטעון בצער רב ששיטת האולפנים קרסה שנית. אם לסיטר וחבריו לא יכולים לקיים הבטחות אז מי כן? מבחינתי אם לסיטר קיבל על עצמו תפקיד בכיר בדיסני רק על מנת למחזר בחוסר הצלחה את "טרון" ואת פו תוך הזנחה פושעת של מה שקורה אצלו בבית (והוא עוד חתום על בימוי ב"מכוניות 2"), זהו סופה של פיקסר.

לסיום בואו נשים דברים על דיוקם – זה שאני טוען שכל מה שכתבתי למעלה מוכיח את תאוריית הקונספירציה שבה דיסני רצו לדסנז את פיקסר כדי שהם לא יראו כל כך רע לא אומר ששאר מי שהיו איתי בקולנוע מסכימים איתי. בני בן ה-3 שכבר שנה עונה לכל מי ששואל אותו איך קוראים לו בשמו של אחד ממבחר דמויות דיסני (מוגלי, מיקי או פו) נהנה מאוד והיה מרותק לכל אורך הסרט. גם בתי נהנתה מאוד, אז אולי אני טועה.

(למרות שאני לא טועה. ועכשיו כשדיסני קנו גם את הזכויות על החבובות ולמרות שחיבבתי את הטריילר, אני חושב שהטג ליין המתאים ביותר עבורו הוא זה של "הזבוב" – Be afraid, be very afraid)

חמין #001

מסתבר שעם ילד טרי, רשומה שמתוכננת לשישי בבוקר מוצאת עצמה מקרטעת בקושי בשבת בצהריים. ואף על פי כן, עדיף מאוחר מאשר לעשות דברים חשובים יותר כמו להשלים מטלות. מצד שני, השראה איננה נמנית על מותרות. שיהיה בתיאבון:

ניקו קסבקיה מתעל את גונדרי בקליפ קצרצר ומקסים.

EVOL הוא אמן אורבני שבין השאר יוצר מיצגים נפלאים, חלקם יכולים לשמש סט מיניאטורי לסרט פוסט-אפוקליפטי.

למה לאחסן את כל הדברים הקטנים והיקרים שלנו בארון קונבציונלי וחד גוני? למה לא במשהו יותר קרוב למגירות בלב ובשכל, כמו המקדש?

טריילר לקומדיה רומנטית הזויה בכיכובו של מי???

פרנסס בין קוביין כמו שאף פעם לא היתה ואף פעם לא תהיה.

16 שנה אחרי אלבומו המופתי האחרון גאווין פריידיי החליט לוותר על הסאונד הייחודי, פסי-הקול האלקטרו-סימפוניים שלו, והמשתפ"ים הקבועים ולהוציא אנטי-קליימקס מינורי בעל הפקה כבויה למדי, שזורחת ברגעים נוגים אחדים, כשחולפת האכזבה הראשונה מרגעי בונו תוצרת טייוואן.

שיכתוב בוקרים וחייזרים: 2006 -> 2009

קשלס הקדימני עם crouching dragon hidden soundtrack, אז רק אציין שמן הראוי לא לסגוד לרזנור נטו – "רוצחים מלידה" חב את רוב עבודת הקומפילציה לצ'רלי קלאוזר, ואטיקוס רוס אינו קוטל קנים.

פעם ראשונה שאני רוצה לראות סרט שרולנד אמריך קשור אליו.

ג'ונתן קרייניק יצר מיני-פסקול להמשך דמיוני ל"מקוף 13" של קרפנטר, והוא כל מה שהוא אמור להיות.

The Increasingly Poor Decisions of Todd Margaret חודשה לעונה שנייה, אז אולי תנסו לצפות בפרק הראשון, כי יחד עם פורטלנדיה, IFC מסתמן כמעוז חדש של קומדיית אוף-ביט.

3 חבר'ה, 44 ימים, 11 מדינות. התוצאה היא שלושה סרטונים מזוקקים סגנונית של מסע עולמי לדור האינטרנט:

• move
• eat
• learn

וויליאם יובנק עשה את Love כמעט לבדו ב-500,000 דולר. איך? ככה וככה וככה ובעיקר ככה וככה. אם הכול יילך טוב, תוכלו גם לראות את התוצאות באייקון הקרוב.

אם יש לכם זמן, רועי צורף מארח ערב סרטי אימה קצרים ב"חללית".

האתר הרשמי של הרכב פרוטומן רווי ניאון אורבני דיסטופי מהסוג שאשמח לטבוע בו.

ולסיום קליל, הראפ הניהיליסטי של ג'ון לאג'וי מסתיים בטוויסט של טרנספורמציה לוגית-פילוסופית שכולנו יכולים להתקנא בה. אתם יודעים, כמו כל שיר ראפ קומי.

 

נ.ב. מפת דיסנילנד, בציר 62'.

חשיפה: הקנוניה מאחורי מחאת האוהלים

AMC, WTF? – על המשבר בהפקת "שובר שורות"

מסר אישי ל-AMC

נו, מזמן המקום הזה הפך לבלוג של "שובר שורות", ועדיין, זה נראה מטופש להתעלם מהחדשות הבאות.

עיתוני אמריקה מדווחים הבוקר כי Sony ומפיקי הסדרה נתקלים בבעיות חמורות במשא ומתן מול AMC.
על פי המקורות, הרשת אומנם מרוצה מהעלייה ברייטינג של הסדרה (ששברה את שיאי הצפייה שלה ב-30%, ואף עקפה את Mad Men בדמוגרפיה של בני 18-49) ומאוד מעוניינים שהסדרה תמשיך לעונות נוספות,
אבל לא בכל מחיר.

לפני חודש, לקראת עליית העונה הרביעית, הרשת והעיתונים הוצפו בכתבות בהן וינס גיליגאן, היוצר וה-showrunner, וחברי הקאסט לא הפסיקו לדבר על כך שהעונה החמישית תהיה העונה האחרונה.
עכשיו זה ברור למה. עם המגעים המתקרבים (החוזים של כולם הסתיימו), החבר'ה פשוט הכינו את השטח.
וינס גיליגאן רוצה לסיים את הסיפור בחמש עונות, והוא רוצה לדעת שנותנים לו לספר אותו כמו שצריך.
AMC לעומת זאת, הציעו לו את ההצעה הבאה: עונה חמישית מקוצרת של 6-8 פרקים במקום 13… עם אופציות לעונות נוספות.

זוהי רק האחרונה בסדרה של התנהלויות תמוהות ומרתיחות דם מצד הרשת, שלא מפסיקה לפשל לאחרונה.
היו כמובן את המגעים עם מת'יו וויינר לגבי Mad Men, שנמתחו וסופן שדחו את העונה החדשה אל אמצע 2012, אחר כך היה הפיאסקו עם The Killing, שהתבררה כסדרה איומה המנוהלת ע"י השואוראנרית המיותרת ביקום הטלוויזיוני ועוררה את זעם 90% מהצופים, ועדיין חודשה לעונה שנייה, אחר כך פרנק דרבונט התפטר במהלך צילומי העונה החדשה של The Walking Dead. וכעת זה.
AMC, מה לעזאזל את חושבת לעצמך?

המשבר בא כמובן על רקע רצון לקצץ עלויות, ויש סיכוי יותר מסביר שלחשבון המנופח של וויינר יש יד בזה.  היי, 30 מיליון מרשרשין צריכים להגיע מאיפשהו.
אז "המתים המהלכים" ספגו קיצוץ של 250,000 דולר לפרק, ועכשיו עיני ראשי הערוץ מכוונות גם לשו"שו.
אך גם בלי תאוות הבצע והכבוד של יוצר "מד מן", הרשת צריכה להכיר בחשיבות "שבור שורות" להצלחתה ולמוניטין שלה ולהיענות לדרישות.

מתוסכלים מהמו"מ, פנו Sony ומפיקי התוכנית לרשתות אחרות שיקנו את העונה. אלא שגם פה אנחנו בבעיה.
אף רשת רלוונטית, ואנחנו מדברים פה בעיקר על HBO ו-FX (כי ל-Showtime יש עדיין את "העשב של השכן"), שאמנם כל אחת במוצהר תשמח להוסיף את "שובר שורות" לשורותיה, לא תרצה לקנות עונה בודדת.
2 עונות ומעלה או שלא שווה להם להשקיע. ו-AMC בוודאי יודעת זאת.

אבל גיליגאן, כאמור, לא רוצה עונות נוספות, הוא רוצה לסגור הכול בחמש.
סדרה מחוספסת כמו ברייקינג באד, שגיבורה חולה בסרטן והעלילה מאיימת לפוצץ אותו ואת הפרטנר שלו בכל רגע נתון, לא הגיוני לגרור, וזה בהכרח יפגע קשות ברמה של הכתיבה.
כדבריו, You don't want to overstay your welcome.

כיצד הכול יסגר? האם גיליגאן ייכנע וימתח את הסיפור כמסטיק, כנגד החזון האומנותי שלו?
או שמא שובר שורות, כמו Deadwood בשעתה, תעלם בלי לספק סוף לגיבוריה ולצופיה?
לא ידוע, אבל מה שברור זה ש-AMC כפוית טובה ואם תמשיך כך, סופה להתרסק בקרוב.

מקורות:
http://tv.ign.com/articles/118/1185434p1.html

http://latimesblogs.latimes.com/entertainmentnewsbuzz/2011/08/breaking-bad-amc-sony.html

שיר אהבה קולנועי – רשמים מצפייה ב"סופר 8"

כל מי שקורא את הבלוב הזה יודע כבר שהסרטים ששפילברג ביים והפיק במהלך השנים 75'-86' הם החומר ממנו עשויה הילדות שלי. מי שטרח לקרוא את ה"פגישה" שהתקיימה ביני לבינו לפני כמה שבועות גם הבין שלאחר תקופה קשה "השלמנו" וחזרנו להיות חברים.

חברי היקר, פבלו אוטין, ציין שזה בדיוק ההבדל בין לאהוב סרטים ללאהוב קולנוע. זה לא שאני אוהב את הסרטים שקשורים בשפילברג בתקופה ההיא. אני אוהב את הסרטים, את שפילברג ואת כל המיתולוגיה שאני יצרתי סביבו בתקופה ההיא. עכשיו, אחרי צפייה ב"סופר 8" אני יודע שגם  ג'יי ג'יי אברמס אוהב אותו לא פחות ממני.

"אתה חמוד", "לא, אתה חמוד"

לכתוב על "סופר 8" לקהל הרחב שלא בהכרח חולק איתי אובססיה שפילברגית זו, ויותר מכך (ועד כמה שקשה לי להאמין שזה אפשרי) לא בהכרח מכיר את הסרטים ההם, היא משימה קשה עבורי. אין לי דרך לשפוט את הסרט בעיניים אחרות מהעיניים שלי.
מה ראו עיניי המעריץ? הם ראו את אחד משירי האהבה הגדולים ביותר שראיתי בקולנוע. אברמס לא מחקה את שפילברג, הוא אוהב אותו, הוא אוהב את הקולנוע שלו והוא יוצר סרט שבחלקים רבים מזכיר את הסרטים הגדולים ההם.

אני לא באמת יכול לכתוב ביקורת על הסרט מבלי למסור פרטי העלילה שאני לא בטוח אם הם מוגדרים ספויילרים קריטיים, אבל אני מודה שאני אישית הייתי מעדיף לא לדעת אותם… אז לשיקולכם.

בקצרה – "סופר 8" מספר את סיפורם של חבורת ילדים בסוף שנות ה-70' שמצלמת סרט זומבים במצלמת סופר 8. רכבת שיורדת מהפסים באופן מפתיע בזמן הצילומים שלהם משנה את מהלך חייהם וחיי העיירה כשמאותה רכבת משתחרר חייזר ששנים של שבי הפכו אותו לשונא אדם, אבל שלמעשה בסך הכל רוצה לחזור הביתה.

בתוך הסיפור הלא מתוחכם מדי משולבים אלמנטים ויזואליים ורעיוניים ממורשתו של שפילברג, כשהסרטים המצוטטים ביותר הם סרטים מהעשור ההוא -מ"מפגשים מהסוג השלישי" דרך "איטי" ועד "הגוניס". כמובן שיש ציטוטים ויזואליים רבים, שוטים דומים (העיר ממבט מלמעלה כמו באי.טי. החללית בסוף, רכיבות האפניים שמצטלמות כל כך יפה ועוד ועוד ועוד), ויש גם רעיונות סיפוריים דומים רבים. אבל כל הציטוטים והשימושים הללו לא יוצרים הומאז' חלול, וזה מבחינתי ההישג המרכזי של הסרט. במקום בו היתה יכולה להיווצר חקיינות, נוצר סרט שבאופן נדיר וכמעט בלתי אפשרי מצליח לפעול (ברובו) במישור של הסרטים ההם. הוא עושה זאת על ידי שילוב מנצח של אלמנטים השאולים מהסרטים ההם בצירוף אותה תמימות נפלאה ונטולת ציניות ששלטה אז וכל כך חסרה היום.

אחת הסצינות היפות והמרגשות שראיתי בקולנוע בתקופה האחרונה

הלוק, הסיפור, השוטים, המראה – הכל תורם לזה, אבל יותר מכל תורמים לתחושה הזאת הילדים השחקנים. הם ללא ספק מהילדים הנפלאים שראיתי בשנים האחרונות בקולנוע. תמיד חשבתי שאין מישהו שמשתווה לשפילברג בבימוי ילדים – הוא תמיד הצליח להוציא מהם דברים מופלאים. באופן מפתיע, הקסם הזה קורה גם כאן. הם פשוט נפלאים, כל אחד ואחד מהם. לא רק שהם מחזיקים על כתיפהם את המשקל הדרמטי של הסרט, אלא שהם מתמודדים בצורה מופלאה עם המכשולים שאברמס שם לפניהם.

ואברמס הוא המכשול המרכזי של עצמו כאן. הרגעים בהם הסרט שלו הוא שפילברגיזם מושלם הביאו דמעות לעיניי. הרגעים בהם הוא אברמס הביאו גם כן דמעות לעיניי אבל לא מהסיבות הנכונות. למרות שתמיד היו מבקרים שטענו כנגד שפילברג שהסרטים שלו הם שיר הלל לפעלולים על חשבון הדמויות והסיפור, היו אלה טענות שיכלו להעלות רק אנשים שבאופן מכוון ניסו שלא באמת לראות את הסרטים המדוברים כמות שהם. אצל שפילברג הדמויות תמיד היו חשובות הרבה יותר מהאפקטים. בחלק הזה אברמס כושל. בשיאה של סצינה מהיפות של הסרט ומהיפות שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות, סצינה מופלאה שכל כולה תמימות, רגישות ויופי אדיר מגיעה תאונת הרכבת. והיא מגיעה כמו שהכל מגיע היום – בעוצמה פי 10 מהדרוש, העוצמה הזו כמעט ומצליחה להחליש את הסצינה שקדמה לה, למרות שבסופו של דבר התאונה חשובה הרבה פחות ממה שהתרחש לפניה. שפילברג לעולם לא היה נותן לסצינה הזו לנסות להאפיל על הסצינה הקודמת. אז אני מודה שזו רעה חולה כללית בבלוקבסטרים של היום שאני מתקשה להתמודד איתה. אני מהאסכולה שגורסת כי פחות הוא יותר. אברמס לצערי נופל פה בפח.
למזלו הוא יצר סצינה כל כך מופלאה שהיא רק מוכיחה איך רעש ובלאגן תמיד יפסידו ליופי ורגש.

בעיה דומה מתרחשת עם עיצוב החייזר. במקום בובה חביבה כמו איטי שהיתה משרתת בצורה נפלאה את המטרה, אנחנו מקבלים מפלצת CGI כעורה שלא משרתת את התסריט. הלא הרבה לפני המפגש של הילדים עם החייזר אנו יודעים שממש כמו ב"קינג קונג" לא מדובר במפלצת אלא ביצור מפוחד שכל רצונו הוא לחזור לביתו ושהתוקפנות שלו היא פועל יוצא של היחס אותו קיבל, אז למה הוא מוצג בצורה בה אין שום דרך לפתח אליו חיבה כלשהי? ולמה הוא נראה כגוש צואה נוטף?

אבל בסופו של דבר, לפחות מבחינת הצופה הזה, ההפרעות הללו והביקורות נשארו איפשהו ברקע, כמחיר סמלי שאני מוכן בשמחה לשלם כדי לצפות בסרט שהוא הדבר הכי קרוב לסרטים שהרכיבו את ילדותי. אברמס עשה כאן עבודה פשוט נפלאה, הן כתסריטאי והן כבמאי, והצליח ליצור סרט שריגש אותי עד דמעות. מתי ראיתם לאחרונה סרט ילדים שגיבוריו הם ילדים ועדיין התחברתם אליו בצורה רגשית כה עמוקה? בסרט הזה הדבר המופלא הזה קורה. אני די משוכנע שאם הייתי ילד בן 13 "סופר 8" היה הופך להיות הסרט שאני הכי אוהב בעולם, ובצדק. על כל מגרעותיו יש בו משהו נדיר בסרטי הבלוקבאסטרים של העשור האחרון, משהו שבשנות ה-80' היה המרכיב המרכזי של סרטי הילדים והנעורים – אהבת קולנוע אמיתית, ולא פחות מזה, אהבה אמיתית של היוצרים לקהל שלהם. ועל החוויה שעברתי בסרט הזה מגיע לאברמס נשיקה.

שתי הערות קטנות לסיום:

1)      אברמס זקוק לטיפול פסיכולוגי דחוף כדי לברר איזה flare התעלל בו כשהיה ילד. מה שקורה בסרט הזה ברמת הפליירים גובל בהפרעה נפשית חמורה.

2)      חוץ מסרטיו של שפילברג, הזכיר לי הסרט בסצינות רבות את אחד מסרטי האנימציה האהובים עליי, "ענק הברזל" של בראד בירד. האם תוך כדי עשיית הסרט נזכר אברמס כמה הסרט ההוא נפלא וזו הסיבה שבראד בירד קיבל את תפקיד הבימוי של "משימה בלתי אפשרית 4"?

All Aboard! – המלצה על "תחנה", תערוכת היחיד של ניר מצליח

אל הצייר ניר מצליח התוודעתי בדרכים לא מקובלות: אנחנו חברי ילדות.
זהו מסוג הגילוי הנאות שמן הראוי להתחיל בו.
אין לי בעיה להצהיר זאת על התתחלה, משום שאני באמת חושבת שאין בין ההתלהבות הפומבית שתובא בבהמשך הפוסט ובין חברותינו שום קשר.

נפגשנו בתיכון במגמת אומנות פלאסטית. אני הייתי עסוקה מדי בלהיות במקום הלא נכון לי, כשכל מה שרציתי לעשות זה קולנוע, מכדי באמת לשים לב לכישרונו או להבין את האומנות שלו.
ואז הקשר נותק וחודש כעשור מאוחר יותר, כשבאתי לראות את עבודותיו במכללת האומנות אותה בדיוק סיים.
אז כבר היינו שנינו אנשים שונים, עם ניסיון חיים עשיר יותר, כואב יותר, אחר. והאומנות שלו תפסה אותי לא מוכנה.
לראות אומנות של מכר זה תמיד דבר מאיים ומלחיץ. השאיפה היא לפרגן בכנות, אבל מה אם פשוט לא אוהב את יצירתו? חבר חולק עמך את לבו, שאותו מרח מדמם על קנווס, מה לעזאזל תעשה אם לא תתחבר?
אבל הציורים של מצליח הפתיעו בבגרותם, בבשלותם האומנותית והבעת החזון האישי, העשיר והמרגש של יוצרם.
מולי עמד כבר אמן, ומאוד מאוד אהבתי מה שראיתי.

ביום חמישי הקרוב, ה-28.7.2011, נפתחת תערוכת היחיד שלו בבית האמנים בתל אביב, ואני ממליצה בחום לכולכם לבוא. לא כי הוא חבר שלי, אלא כי זה מה שמחכה לכם…

אתה מוכר לי מאיפשהו...

אמנם למדתי אומנות פלאסטית, כלומר אינני הדיוטה גמורה, אבל זה פשוט לא המדיום שלי. ועם זאת, העבודות של ניר האמן מדברות אליי. אני חושבת שהן מדברות אל רובנו.
בעידן בו הרלוונטיות של האומנות הפלאסטית והיכולת שלה לייצר אמירה חזקה מספיק שתישמע אל מול מדיומים אומנותיים אחרים – דומיננטיים ורועמים יותר – מוטלות בספק, יצירותיו מצליחות לעורר בי, כצופה, ספקטרום של רגשות.

גוף היצירה שלו, ואין בכך שמץ של גנאי בעיניי, קומוניקטיבי להפליא.
הציורים פיגורטיביים ואסתטים אך אניגמאטיים, האימג'ים מיידים מבלי לרגע ליפול לרגע לפופוליזם או חנפנות, והם שולחים את מוחו של הצופה לצאת במרדף אחר קונוטציות, בניסיון להבין מה בדיוק הוא חווה.

יצירותיו של מצליח כאילו לקוחות מתוך סרט שראינו, אך קשה לנו להיזכר איזה או של מי? אנדריי טרקובסקי? דייויד לינץ? הייאו מיאזאקי?
ממוקמים בלוקיישן במובהק לא ישראלי, אך כזה שלא ניתן לשים עליו את האצבע (רגע, אולי זה בכלל מבלייד ראנר?), ובמרכזם הוא מציב דמות ספק זרה ספק מוכרת, הנמצאת על סיפה של סיטואציה אחת, לפני שהיא מתחלפת באחרת, לא נודעת. השקט שלפני ההוריקן הפוגע בקנזס.

ביצירותיו המוקדמות יותר, נהג לקחת זיכרון ילדות פרטי ולחשוף את האימה הגלומה בו.
פעמים רבות העמיד את תמונתו שלו, כילד, בחופשת הקיץ, בתחפושת פורים, בתחתונים וגופייה, לכאורה רגעי ילדות סטנדרטים, שמחים, שנתפסו בעדשת המצלמה המשפחתית. אבל אלה מעבירים אל הקהל תחושה של מצוקה מוכרת. זו של ילד שלא רוצה להצטלם, ילד שלא רוצה להיות שם, לא רוצה לחייך. כלוא מאחורי תחפושת של קאובוי, מאחורי איפור של ליצן, מאחורי חיוך שנכפה עליו מתוקף ה-Say Cheese. ילד בתפקידים שלא בחר לעצמו, במפגן אמוציות שקריות.
והרקע תמיד מרמז למשהו גדול יותר שעתיד לקרות. מפשפש לנו בזיכרון התרבותי ושולף תמונות של תחנת רכבת, אסם, יער, בידיעה שאלה ירמזו לנו על אסון מתקרב.

משם המשיך לסדרה של עבודות מונוכרומטיות.
דימויים בשחור ולבן, ולא משנה כמה תמימה למראה הסיטואציה המגולמת בהם, הופכים מאיימים מתוקף הכובד "ההיסטורי" ו"התיעודי" שהם מעוררים.
הוא מחליף את תמונותיו האישיות בתמונות, לפעמים אף קבוצתיות, של אנשים זרים (או שמא קרובים רחוקים?). התרחשות רחוב, בילוי בבריכה ציבורית, התנהלות מסדר ילדים, פורטרט של אישה זקנה, כולם הופכים בידיו לסממני האפוקליפסה שבפתח.
כמי שגדלו על ברכיה האוהבים, העוטפים והמכילים של השואה, הקונוטציות פשוט בלתי נמנעות, ומצליח יודע להצביע עליהן ועל מה שהן עושות לנו כקולקטיב.
גם כאן מזגזג האמן בין האישי לציבורי, והאימג'ים הם ספק היסטוריים, ספק קולנועיים, עד שהמוח עצמו לא יודע להבדיל ביניהם. האם זיכרון של רגע מסרט הוא בהכרח חזק פחות מזיכרון של צילום היסטורי?  או אפילו, בחלוף השנים, מצילום אישי שלנו? והאם זה משנה בכלל?

טכניקת הציור שפיתח לפני כשבע שנים כאילו גזורה הישר מ-"חנות קטנה ומטריפה", גרסת הצייר. ביום בהיר אחד מצא ברחוב, משל היו צמח מזמר, יריעות נייר מסתוריות שאיש לא ידע (מאז ועד היום) לומר לו את שמן ואת סוגן. התנסויותיו הרבות וצורת הספיגה הייחודית של הנייר הולידו משחק מרתק בצבעי מים ואלה הובילו לצבעוניות מוכתמת ומשחקי טקסטורה גלית. מקומטת כמעט.
גם לאחר שנטש את הנייר ועבר לעבוד על בדי קנווס מתוחים, המשיך לחקור ולחקות את האפקט הויזואלי של הטכניקה שפיתח, מה שמקנה לציוריו אווריריות ופריכות יוצאות דופן, ואלו אחראיות למשחק השובב והשנון עם ציפיית הקהל בנוגע ל-איך ציור על בד "צריך" להיראות ולהרגיש.

בשנה האחרונה, בסדרת ציוריו העדכנית ביותר, שב לעבוד בצבע. בשלב החדש באבולוציה של יצירתו הוא משתמש בצבע, אולי יותר מאי פעם, כדי לנסח את אמירתו, ולבוא בהתנגשות עם הדמויות המאובנות והרגעים הרי הגורל.
יש בהם צבעוניות זרה, עליזה, שנכפתה על הסיטואציה, כאילו משהו – כמו מרחק הזמן, מנגנון ההדחקה או האתוס הלאומי – העביר תהליך של טכניקולור על הזיכרון הקולקטיבי שלנו.
אלבום תמונות עתיק ששרד מלחמת עולם, גם אם מצולמיו לא, ונשטף צבעי קשת.

בציוריו, האמן כמו שולף מתוך סרט את הפריים האחרון לפני סצינת האפוקליפסה שתיפתח בפריים הבא. חושף ילד שקופא אל מול המצלמה, שבריר שנייה לפני שהיא מקפיאה את הרגע לנצח.
יצירותיו מציגות דימויים המוכרים לנו מהחדשות, מהאלבום המשפחתי או ממנגה יפנית, זה לא משנה, ויחד הוא מפגיש נושאים אוניברסליים עם חוויה אישית.
הילד הבוכה פוגש את הילד המרים ידיו במלחמת העולם השנייה פוגש את הילד הזה הוא אני.

בעבודותיו מנסה ניר לתקשר בכנות וללא פלצנות עם הקהל שלו, ולנסח עבורו חוויה שהיא קולקטיבית, לאומית ובינלאומית, ובה בעת אישית ופרטית מעין כמוה.
בעיניי, וסליחה על משחק המילים הזול, הוא מצליח.

http://nirmazliah.com

אתם מוזמנים להציץ באתר של האמן ולבחון את ההתפתחות האומנותית שלו כפי שהיא מתגלה ממבחר יצירותיו בעשר השנים האחרונות.
אבל האמינו למי שראתה אותן מקרוב, עדיף פשוט לבוא לתערוכה. פנים מול פנים, הן גדולות, מרהיבות ומפעימות הרבה יותר.

כוכב נולד, 9 עונות (הגמר ובכלל)

"ההפגנה נופלת על הגמר של כוכב נולד!?" שאלנו בפליאה מהולה באכזבה עומדים בשדירת לו הייתי רוטשילד ומוקפים בריח הזיעה והמחאה. "ושניהם מתחילים ב 21:00 ?!" זהו העולם בו אנחנו חיים חשבתי, עולם בו אידיאלים מעורבבים בהנאה, קולקטיבי באינדבדואלי, אומנות בבידור. אין גבולות ברורים, אין שייכות ברורה. אם פעם הייתי מגדירה עצמי אשת אומנות, היום הרבה יותר נוח לי עם אשת תרבות. אפילו תרבות פופולרית (ולא שתמיד צריך הגדרות, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).

אולי בגלל זה עדיין קצת מוזר לי כשמטיחים בי שאלות נוסח: "את כותבת טור על כוכב נולד? מתכוונת לקטול אה?" עדיין מוזרה לי ההבחנה הדיכוטומית הזו בין תרבות לאומנות, בין איכותי לנמוך, הבחנה שלטעמי איבדה מן הרלוונטיות שלה מזמן. באופן אישי, אני מאמינה שכל פיסת עשייה שמרחיבה את הלב, כל לב, בכל גיל, שמעוררת עניין ושיח, מצדיקה את קיומה. אם נחמיר קצת ובכל זאת נידרש להגדרות, אאמץ בשמחה את שנטלי, חברת הבלוב היקרה אומרת וצודקת, היצירה צריכה להישפט בהתאם למד היומרה שהאמן עצמו שם עליה ועל כך בלבד.

מתוך כל הנאמר, ומתוך כך שהמכירים אותי ודאי יודעים שאני סאקרית של סיפור טוב (בחוגים קצת יותר נכבדים אשתמש במונח המכובד דוקומנטרי) אתם ודאי מבינים שאני צופה אדוקה (וגאה) גם באח הגדול, ואף בגילטי פלז'ר מסוג כוכב נולד. את העונה האחרונה של כוכב נולד כמו כל עונותיה הקודמות ראיתי לסירוגין. מה שנקרא פרקים נבחרים. מתמודדים נבחרים. קפצתי לי בין שבתות פנויות עם חברים (בהן זכיתי לצפיה מודרכת), לבין השלמה אישית של פרקים נבחרים ונסיון לגבש דעה שיכולה אך לא חייבת ליישר קו עם הקונצנזוס, גם אם הסטיה הזו עלולה לפגום מעט בהנאה העיקרית של תוכניות מסוג זה.

מה אוכל לומר על עונתה התשיעית של כוכב נולד? עונתה התשיעית של כוכב נולד לא שונה מכל שאר עונותיה הקודמות. היא בראש וראשונה כמו כל תוכניות הריאליטי בכללם גם תחרויות ריאליטי, תחרות בין אישית ובין ביוגרפית על לב הצופה. האתיופית, המזרחי, והדתי לשעבר. אין שום פסול בכך שאנו רוצים את הנבחרים שלנו תוצר של סיפור חיים מעניין (אם אפשר פרפיריאלי מזרחי, ולא במקרה משם מפציעים רובם המכריע של המתמודדים שקונים בקלות יתרה את חלום הפרסום בשקל תשעים), ובתיבול כריזמה מסויימת. על זה נשען כל קונספט הריאליטי / דוקומנטרי מסוג זה.

בנוסף לסיפור האישי מגיע המתמודד עם מטען אומנותי לא מספיק ברור אותו הוא מעוניין לחלוק עם הקהל הרחב. לצורך ההתאמה לפורמט התחרות, היצירה האישית (אם קיימת) נדחקת הצידה לזמן מה והמתמודד נלחם על מקומו בתחרות בעיקר במדדי השירה, המראה וכאמור הסיפור האנושי המשכע. מקרשנדו הסיום של הגמר, מושלכים המתמודדים מן הרחם התחרותי אל אוויר התעשיה ומנסים להביע את עצמם כשהעצמם הזה לא לגמרי נהיר להם (בואו נאמר לגמרי לא). הפער הזה בין חוסר הבשלות האומנותית והאישית לבין נקודות השיא התקשורתית בה נמצאים המתמודדים עובדת כמובן לרעתם. הם אומנם זכו לחשיפה תקשורתית מהירה ורחבה, אך לא הספיקו להבשיל דיו כדי לנצל אותה לטובתם, וכך יוצא שהיא מנצלת אותם לטובתה. ללא שום ספק פורמט כוכב נולד משרת בראש ובראשונה את קהל הצופים וההפקה על חשבון המתמודדים עצמם.

יוצאים מן הכלל הם שני סוגי מתמודדים: אותם האלה שמגיעים ללא כל אספירציות אומנויותיות וכל מטרתם הוא להצליח כפרפורמרים (הבולטים בינהם הם הראל סקעת ושירי מיימון). סוג שני הם אלה שהגיעו מהבית עם חצי בשלות אישית-אומנותית ורואים את התחרות הזו כמו שהיא, הפקה טלויזיונית שבאה לשרת בעיקר את עצמה ולכן מחזירים גם הם באותו המטבע ומתעלים אותה לרווח אישי (הבולטים בינהם הם מרינה מקסימיליאן, מאיה רוטמן, שי גבסו, ואדיר אוחיון שלאחרונה אף שמעתי את האלבום שהוציא, אלבום אלטרנטיבי מצוין שהתמסמס בעננת התוצרים הבינוניים של ערימת פליטי הריאליטי השונים). וישנה כמובן נינט שצריכה לקבל מחלקה על שמה בלבד שכן היא סובלת ממרד גיל נעורים מאוחר, מתמשך וקצת ארוך מדי לטעמי ולצערה מקבלת סיוע מסוללת אומנים מוערכים בקשיים פיננסים המקבעים את התפתחותה כאומנית יוצרת.

ומה נאמר על הפיינליסטים של העונה הנוכחית? נאמר שחגית יאסו, שנדמה כי היא הפייבוריטית התמוהה ביותר בהיסטורית כוכב נולד, מעוררת בי (ובזכוכיות ביתי) תזזיתיות בלתי נעימה. נאמר שדוד לביא, המועמד האלטרנטיב-איכותי, כלל אינו מגיש בסגנון הבריטי הקר שמיד נהוג לייחס לכל מתמודד ששר מעט גבוה ובעל תספורת היפסטר-גיק אנגלית, רק שחסרה את האדג' האנגלי (איך משתלבות חליפות הכריות בכתפיים שאורזות את גופו הצנום בנסיון ללוק הזה אני שואלת עצמי?), אלא מושפע הרבה יותר מחזנות אשכנזית שגם בה מתקיים תמהיל עדין של שירה גבוהה, גווני תחינה וסיומים פלצטים. ונאמר גם שלירון רמתי הוא מתמודד מעניין מאוד, זה בעל ההגשה והאטיטוד הקורץ, זה שמזכיר לנו להפליא את ההוא, אך בכל זאת מביא משהו אישי פרטי ורענן למוזיקה הים תיכונית.

החלטתי. אפתח בהפגנה ואסיים בתחרות. לפעמים חוסר בשלות בזמן שיא תקשורתי היא אסון. אך לעיתים נדירות ,כמו במקרה של מחאת האוהלים שפרצה באופן כמעט ספונטיני וצוברת מומנטום תוך כדי תנועה, פריצה לא בשלה היא דבר מבורך ומעורר השראה.

השפעות של חזנות אשכנזית שבולטות במיוחד על רקע שיר זה, דוד לביא (הפייבוריט שלי).

 

רשמים מהופעתו של פול סיימון בארץ הקודש

לפני שניגש לרשמיי מהמופע, אני רוצה להעלות שתי הערות לסדר היום לטובת המגיבים הפוטנציאליים:

דקות מעטות מסוף המופע וכבר קיבלתי משני חברים תארים שאני מניח שלא התכוונו להחמיא – גרופי ומעריץ עיוור. לגבי המעריץ העיוור אני לא לגמרי מסכים. אני חושב שצריך להיות עיוור כדי לא להעריץ, אבל מילא. לגבי עניין הגרופי – לא רק שאני מסכים אלא אף גאה. כן, אני גרופי של פול סיימון. במהלך כרבע מאה הוא מדבר אליי, מדבר אותי, מנעים לי ימים קשים ומאמת עם פחדים וחששות, משמח ומעציב, מעודד ומטריד, בקיצור ממש חבר טוב. למעשה אם נחשב את כל השעות שהעברתי עם סיימון יש סיכוי שנגיע לסכום הגדול יותר מאשר עם כל חבריי. לכן גם אני מבין אותו כשהוא מוציא אלבום טוב פחות, אין מה לעשות, לא תמיד זה מצליח אבל כשאוהבים יודעים למצוא את היופי גם ברגעים מוצלחים פחות.

הערה שנייה – כיוון שאני גרופי השקעתי את מיטב הכסף שלא היה לי ובחרתי לקנות כרטיסים לשורה הרביעית. וכן, זה היה שווה כל שקל. אני לא זוכר מתי ראיתי אמן מכל כך קרוב וההבדל הוא גדול. אני מתאר את ההופעה ממקום מושבי. אני בטוח שאם לי היו תלונות על הסאונד, אז אצל מי שישב מאחור, ביציעים, היה גרוע יותר. אני מניח שגם העובדה שהקרבה לבמה הפכה את ההופעה לכל הוויתי, בעוד שמי שישב מרוחק בהה במסכים ובאלי הניאון שמקיפים את האזור, גרמה לנו לחוות חוויה שונה לחלוטין.

לסיכום, אתם הולכים לקרוא רשמים של גרופי שמכר את נשמתו על מנת שיוכל להיות קרוב ככל האפשר לאליל שלו. זה מה שיש. מי שזה מפריע לו יכול לוותר על ההמשך ואני מבטיח לא להעלב.

אז איך היתה ההופעה? בואו נאמר שאחרי ציפייה שנבנתה לאורך כל כך הרבה שנות היכרות לא התאכזבתי כלל. אני לא יכול להגיד שבעולם מושלם לא הייתי בונה סטליסט שונה, אבל גם הסטליסט הקיים סיפק לי רגעים של צמרמורת והרבה הרבה אושר.

זה מתחיל בסיימון. הבחור פשוט מקסים. ואני לא מתכוון לשלום בעברית או לתפילה שהוא נשא לשלום. הבנתי. אחרי הפיאסקו של דילן המפיקים התחננו לקצת הבנה וסיימון, יהודי טוב שכמותו, סיפק להם ולנו חום, אהבה והתייחסות. אבל מה שעושה אותו מקסים היא האשיות שלו. הוא הפרפורמר חסר הכריזמה הכי כריזמטי שראיתי. וכן, אני מודה לזה שאין הרבה הגיון בתיאור. אבל אני אנסה להסביר בכל זאת. סיימון הוא לא מהזמרים שאיך שהם נעמדים הנוכחות שלהם מורגשת מיד. הוא לא מאלה שיוצרים קשר עם הקהל. הוא לא משתולל או מתרוצץ והוא לא מפלרטט עם הקהל. אבל הוא מבצע את השירים שלו בצורה מושלמת. הוא ממש משחק אותם. למשל בשירים מגרייסלנד, אלבומו הנמכר ביותר. בשירים הללו שהם פחות אישיים, הוא ממש משוחרר ומצליח להקסים בעזרת יכולת הביצוע שלו. האיש פשוט שחקן. מקווה שהבנתם כי זה הכי טוב שאני יכול בשעת לילה זו.

זה ממשיך בנגנים, 8 מלבד סיימון, שמחליפים כלים וביחד מנגנים על פסנתר, קלידים, כלי הקשה, תופים, גיטרות, כלי נשיפה ואקורדיון. הם מלאי חיים, רוב הזמן מסונכרנים ונותנים ביצועים נהדרים. חבל רק שהסאונד, כפי שכבר אמרתי, לא היה מדהים כיוון שמדובר בעושר צלילים ועיבודים מסעיר.

זה מצחיק. אם תדברו איתי על מוסיקת עולם תגלו שאין לי חיבה יתרה לתחום בלשון המעטה, והנה סיימון, מי שקידם מאוד את ההצלחה של מוסיקת העולם, הוא אחד מהאמנים האהובים עליי ביותר. אבל אצלו כשמדובר במוסיקת עולם מדובר בכל העולם. רוק, פופ, ג'אז, לטיני, דרום אמריקאי, אפריקאי, ראגיי – המופע הכיל פשוט מכל הבא ליד ונוגן בהתלהבות ובעושר רב. כשכל זה בא לשרת שירים נפלאים והקול הוא קולו של סיימון כל המישמש הזה הופך למה שניתן לתאר רק כ"המוסיקה של פול סיימון". אני לא מכיר אף אחד שעושה את השילובים הללו טוב יותר.

ההתחלה היתה מצויינת עם Boy in the bubble בביצוע נאמן למקור, אבל למרות שמהתחלה נהניתי לקח לי וללהקה זמן להתחמם. לא עזר לכך שהשיר השני שהושר היה Dazzling blue שהוא השיר החלש ביותר באלבום האחרון והנפלא של סיימון. אחריו הגיע הביצוע ל50 ways to leave your lover שהיה יפה, אבל בעיקר הזכיר לי כמה אני מתגעגע לסטיב גאד, המתופף המדהים שליווה את סיימון הרבה מאוד שנים ואחראי על קטע התיפוף המפורסם של הפתיחה.

אבל אז הוא עבר לSo beautiful or so what, שיר נפלא מהאלבום האחרון שבוצע בצורה מושלמת ומשם אני, סיימון ולהקתו היינו מסונכרנים עד סוף הערב.

מאלבומו האחרון והמשובח, שזהו מסע ההופעות שמלווה את יציאתו, הוא שר 5 מתוך 9 שירי האלבום (באלבום 10 קטעים – 9 שירים וקטע אינסטרומנטלי קצר). מלבד השיר שציינתי לרעה השאר זכו לביצועים שעלו על ביצועי האלבום. באופן מוזר, האלבום ממנו הושרו יותר שירים מכל אלבום אחר היה "גרייסלנד" – 6 שירים מתוך 11 שירי האלבום. גרייסלנד הוא אלבומו המצליח ביותר של סיימון וכנראה שהסיבה לגודש השירים ממנו היא חגיגות 25 השנה ליציאתו. עם "גרייסלנד" יש לי יחסי אהבה-שנאה. זה אלבום מצויין ששינה את סיימון ואת דרך הכתיבה שלו. לסיימון טרום גרייסלנד, הסיימון שאני הכי אהבתי, לקח הרבה זמן לחזור לעצמו (וזה עדיין לא קרה באופן מלא)  אבל על זה אכתוב בעתיד כשאכתוב על האלבום בסקירת האלבומים שאני מבצע לאלבומי סיימון. מה שהפתיע אותי היתה העובדה שכל שירי האלבום היו מעולים בהופעה. האנרגיה והמקצבים קמו לתחייה על הבמה והיה פשוט תענוג לשמוע אותם. ראוי לציון הביצוע לGumboots שהיה אדיר. Diamond on the souls of her shoes שסגר את החלק הראשון לפני ההדרנים בוצע בצורה מושלמת וסחף את הקהל. עד אליו שר סיימון בחלק הראשון את השירים מאלבומו החדש, מגרייסלנד, את Hearts and bones שהוא השיר האהוב עליי וגרם לצמרמורת הראשונה של הערב, את Slip slidin away המושלם, The obvious child החביב, ואת The only living boy in new york של סיימון וגרפונקל בביצוע כל כך מושלם שמחיתי דמעה.

כשהוא חזר בפעם הראשונה לבמה, הוא ביצע לבד עם גיטרה את The sound of silence. אני מודה, זה אינו מהשירים החביבים עליי. כשיר שהצלחתו סללה את הדרך לקריירה המפוארת של סיימון, כשהוא כבר היה על סף יאוש, אני מאוד מעריך אותו, אבל הוא לא עושה לי את זה. כלומר בדרך כלל. הערב הוא בהחלט עשה את זה. לא רק לי, גם לכל הקהל ששר איתו וניכרה ההתרגשות. משם המופע המשיך עם קודאקכרום הנפלא ו-Gone at last הנהדר. קאבר ל-Here comes the sun של הביטלס (בביצוע מעולה. כמי שלא חובב את הביצוע המקורי אני חושב שסיימון עשה לו חסד), Crazy love מגרייסלנד ולסיום גרסה אדירה שהרימה את הקהל על הרגליים של Late in the evening.

בהדרן האחרון כבר כולם היו על הרגליים. הוא ריגש בביצוע מופלא ל-Still crazy after all these years, הרים את התקרה הוירטואלית עם ביצוע מושלם ומלהיב ל-You can call me al וסיים ב-The Boxer של סיימון וגרפונקל בביצוע כל כך יפה ומרגש שהתחושה היתה שהקהל מוכן להיפרד ממנו בחיבוק ענק כולל נשיקה, רק שיבטיח לחזור מהר.

מתוך 15 השירים האהובים עליי של סיימון שבחרתי בפוסט של אתמול, הוא ביצע 5 שירים. אני ציפיתי ל-3 כך שניתן לומר שיצאתי מרוצה.

לראות את פול סיימון זה חלום של שנים. אני יודע שאנשים רבים לא מבינים את זה אבל הציפייה למופע הזה גרמה להתרגשות הולכת וגוברת בשבועות האחרונים. היום במהלך היום, ככל שהתקרבה שעת המופע, אנרגיה אדירה התפשטה בגופי. בניגוד לאמנים רבים שאני אוהב אבל שומע רק בתקופות מסויימות, סיימון נמצא באופן קבוע בתפריט המוסיקלי שלי. את העובדה שבעיניי הוא התמלילן הגדול ביותר שמוסיקת הפופ ידעה אי פעם ואת זה שהוא מוסיקאי מבריק ציינתי כבר מספיק פעמים לאחרונה. ותחשבו שעם כל המטען הזה הגעתי להופעה ולא רק שלא התאכזבתי אלא שזו היתה הופעה מרגשת שסיפקה לי מספיק אדרנלין כדי לנסות ולשתף אתכם בהנאה הזו באמצע הלילה. אז נכון, אני גרופי. אבל איזה כיף זה להיות גרופי של אמן שנתן לי במתנה כל כך הרבה אושר לאורך השנים. ההופעה הנהדרת היום היתה רק עוד פיסה באושר הזה, אבל איזו פיסה מדהימה.

 

פוסטים קודמים בחגיגות סיימון בבלוב:

לקראת הופעתו של פול סיימון בישראל – 15 השירים האהובים עליי מתקופת הסולו שלו

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי

לקראת הופעתו של פול סיימון בישראל – 15 השירים האהובים עליי מתקופת הסולו שלו

לפני כמה שבועות לקחתי על עצמי משימה לסקר את כל אלבומי הסולו של סיימון. לצערי לא הספקתי וכיוון שהמופע כבר ממש כאן נראה לי שהפרוייקט יצא לפגרה ויחזור מתישהו בהמשך. קישורים אל הפוסטים שכבר נכתבו תוכלו למצוא בסוף פוסט זה.

הפוסט הזה מכיל את 15 השירים של סיימון מתקופת הסולו שלו שאני, באופן אישי, הכי אוהב. בקלות הייתי יכול לעשות רשימת 50 השירים. גם מיקום השירים הוא די שרירותי. מה שבטוח הוא שמדובר ב-15 שירים מושלמים. בגלל שכל הפוסט הזה עולה בגלל ההופעה הקרובה ניסיתי להשתמש בביצועי הופעה עבור השירים, אלא אם כן הם היו פחות טובים מהמקור בצורה משמעותית.

לפי רשימות השירים שראיתי מההופעות האחרונות של סיימון רק 3 מהשירים האלה ינוגנו במופע, אבל הסטליסט של המופע נראה נפלא ומכיל המון שירים נהדרים שהיו נכנסים אם הפוסט היה ארוך יותר. בקטעים מהמופע שעלו לאינטרנט סיימון נשמע נפלא כך שנראה לי שכל מי שמתלבט, כדאי לו להגיע.

ורגע לפני שמתחילים – אשמח אם תשתפו בשיר האהוב עליכם ביותר. בדיוק בשביל קיים איזור התגובות 🙂

15)   Love and Hard Times  (So Beautiful or So What 2011)

שיר מאלבומו האחרון שבו הוא חוזר לסגנון ההלחנה הנפלא שלו משנות ה-70. מלווה בתזמור נהדר זהו שיר פשוט מופלא ומרגש.

14) Late in the evening (מתוך "One Trick Pony" 1980)

במסגרת חיבתו למקצבים שונים הוא מגיע גם למוסיקה הלטינית ומצליח לעשות זאת בצורה מושלמת. השיר עובר בין תחנות בזמן במהלך התבגרותו של הדמות בשיר וכרגיל המילים מושלמות.

הביצוע מתוך הופעה משנת 1980 שתחזור עוד כמה פעמים בהמשך. הנגנים מעולים ובעיקר שימו לב למתופף סטיב גאד שליווה את סיימון הרבה מאוד שנים ואחראי על מקצב הפתיחה המפורסם של 50 ways to leave your lover הנפלא (שלא נכנס לרשימה אבל אפשר לשמוע אותו בפוסט הזה).

13) You can call me al ( מתוך Graceland  1986)

כמובן שמדובר בקליפ אדיר, אבל מי שיקשיב למילים ימצא שמתחת לכל המעטה הקופצני (כמו בהרבה מקרים אצל סיימון) מסתתרות מילים המתעסקות בשאלות קיומיות עבור האדם בעולם המודרני. וחוץ מזה מדובר בתפקיד הטוב ביותר של צ'ייבי צ'ייס וגם סיימון מוכיח כשרון קומי ניכר.

12) Rene and Georgette Magritte with Their Dog after the War (מתוך Hearts and Bones 1983)

פשוט כי הלחן כל כך יפה שאני לא יכול לשמוע את השיר הזה בלי להתרגש. (יש לשיר הזה קליפ מקסים אבל האיכות כל כך גרועה שויתרתי)

11) The Late Great Johnny Ace  (מתוך Hearts and Bones 1983)

שיר אישי מופלא שעובר דרך שלוש נקודות ציון בחיי סיימון – הראשונה היא שנת 54 בה נרצח הזמר ג'וני אייס ולמרות שהוא לא מעריץ הוא מרגיש צער, עובר לשנת 64 בה הוא כבר מוסיקאי שחי לתקופה מסויימת בלונדון, שם הביטלס והסטונס משנים את חוקי המשחק ונגמר בדצמבר 80 עם הרצח של ג'ון לנון וסיומה של תקופה. שיר מצמרר שמסתיים בקטע של פיליפ גלאס.

10) Jonah (מתוך One Trick Pony 1980)

שיר מתוך האלבום שמהווה את פס הקול של הסרט אותו כתב ובו שיחק בתפקיד ראשי פול סיימון. זהו השיר על הדמות שמשחק סיימון, יונה, זמר שהיה לו להיט אי שם בשנות ה-60 ומאז הוא לא מצליח להשתחרר ממנו. שיר שמוקדש לכל אותם זמרים שזרחו לרגע בשנות ה-60 ונעלמו מעיני הציבור למרות שהם עצמם מעולם לא הפסיקו לנסות.

09) One Trick Pony (מתוך One Trick Pony 1980)

עוד שיר מאותו אלבום, והפעם שיר הנושא. אני אוהב במיוחד את הפזמון.

08) Slip Slidin' Away (סינגל, 1977)

מבחינתי אחד השירים המושלמים ביותר שאני מכיר מבחינת כתיבת מילים. כל כך פשוט, כל כך נכון, כל כך עצוב, כל כך נוגע.

07) Something So Right ( מתוך There Goes Rhymin' Simon 1973)

שיר אהבה על בחור שמתקשה להאמין שהוא מסוגל להיות נאהב. במקום הביצוע המקורי והנהדר (שאתם יכולים לשמוע בפוסט הרלוונטי לאלבום) צירפתי כאן ביצוע הופעה נפלא מההופעה של One Trick Pony שכבר ראיתם מוקדם יותר בפוסט. כל פעם שאני רואה קטעים מההופעה הזו אני מאוד מצר על העובדה שבגיל 5 לא טסתי לראות אותה.

06) Train In The Distance (מתוך Hearts and Bones 1983)

שיר מושלם. היה יכול להיות בקלות שיר הסיפור הטוב ביותר שנכתב אי פעם אלמלא מקום 2 ברשימה הזו. מופת של שימוש נבון בנגינה ועיבוד על מנת להדגיש את הרעיון של השיר. מה הרעיון? האמונה התמידית שלנו שאם נשנה, נזוז ונדהר קדימה עם הרכבת נגיע אל האושר. הבעייה? שבמקום לעצור רגע ולבחון את מצבינו הנוכחי אנחנו כל הזמן בחיפוש אחר הרכבת הבאה.

05) Graceland (מתוך Graceland 1986)

שיר אישי מאוד שמספר על המסע של סיימון עם בנו מנישואיו הראשונים אל המקום בו התחיל הכל, אל קברו של המלך, אל ארץ החסד, אל גרייסלנד – אחוזתו של אלביס פרסלי. מסע של חיפוש עצמי ושייכות כמו שרק פול סיימון יכול. קולות הרקע לשיר מבוצעים על ידי האחים אברלי שהיו ההשפעה הגדולה ביותר על סיימון וגרפונקל בילדותם.

04) Still Crazy After All These Years (מתוך אלבום באותו שם, 1975)

כל כך הרבה שנים שאני שומע את השיר הזה וכל פעם נפעם מחדש. כנראה שככה זה כשאוהבים.

הנה סיימון מציג את השיר כשהוא עדיין לא גמור ומתייעץ עם מנחה התוכנית דיק קאבט לגבי המשך השיר

והנה השיר המופתי בביצוע מהופעה.

03) Oh Marion (מתוך One Trick Pony 1980)

תיאור נהדר של אדם שקשה לו לתקשר עם העולם. שוב שיר שמדבר על יונה מהסרט One Trick Pony. מי שרוצה לדעת על הסרט, האלבום והשירים ממנו יותר מוזמן להיכנס לפוסט הזה. הלחן, כמובן, נפלא.

02) Darling Lorraine (מתוך You're The One 2000)

בכל הביקורות על האלבום החדש והנפלא של סיימון כולם חוזרים ואומרים שזהו אלבומו הטוב ביותר ב-20 השנים האחרונות. אל תאמינו להם. בשנת 2000 הוציא סיימון אלבום מעולה שהיה לא פחות טוב מהחדש, אם לא יותר טוב ממנו. האלבום כלל הרבה שירים מצויינים אבל השיר הזה בלט מעל כולם. זהו שיר סיפור שמתאר זוגיות רבת שנים של הזוג פרנק ולוריין. בעיניי אחד השירים הגדולים ביותר שנכתבו אי פעם. סיפור קצר מושלם שמצליח להעביר טווח רגשות וחיים שלמים בשש ומשהו דקות מההתחלה השמחה ועד הסוף הטראגי והעצוב שבו העין לא יכולה להישאר יבשה. הביצוע הקולי של סיימון הוא לא פחות ממושלם. האיש פשוט שחקן משובח ומצליח להעביר את כל דמותו של פרנק בעזרת ניואנסים מדוייקים. בקיצור – לא פחות מיצירת מופת.

01) Heart and Bones (מתוך אלבום באותו שם, 1983)

שיר אישי שמספר על התפרקות הזוגיות של סיימון עם פרינסס ליה (קארי פישר). אפשר לקרוא עליו ועל כל האלבום האישי, העצוב והנפלא הזה בפוסט הזה ולכן לא אוסיף מעבר לעובדה ששיר כזה יכול רק פול סיימון לכתוב. אחד השירים המושלמים ביותר ששמעתי אי פעם על זוגיות ובכלל. הדיוק והרגישות במילים מוכיחות את מה שאני מוכן לטעון על כל במה – פול סיימון הוא המשורר הטוב ביותר שמוסיקת הפופ ידעה אי פעם.

תהנו בהופעה 🙂

למי שמעוניין בסקירת אלבומי פול סיימון, אלה החלקים שעלו עד עכשיו –

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי