ארכיון רשומות מהקטגוריה "קולנוע"‏

שלשום בערב התארח בסינמטק היפה של חולון יוצר האנימציה הפולני תומאק בגינסקי בכיתת אומן. תומאק לא למד מעולם קולנוע או אנימציה באופן מסודר. את הידע שלו רכש לבד. את מה שנחשב לסרטו הראשון "הקתדראלה" יצר לבד, על מחשב בביתו במהלך 3 שנים (לפני כן הוא עשה מעין ניסוי כלים בשם Rain). סרט זה זיכה אותו בפרס הראשון בפסטיבל סיגרף שהוא פסטיבל אנימציה ואפקטים גדול ונחשב בארה"ב ולאחריו הסרט הקצר זכה במועמדות לאוסקר. מאז הוא עומד בראש חברה שעושה המון פרסומות וחלק מהכסף שהיא מרוויחה מושקע בחזרה בסרטים האישיים שלהם.

תומאק לא אוהב לפרש את סרטיו והעדיף לדבר יותר על העשייה מסביב. הערב היה בנוי במתכונת של הקרנת סרט קצר, דיון ושאלות.  לרגע אף גלש הדיון לחוסר הנוחות שהרגיש חלק מהקהל מהדרך בה עוצבה דמות היהודי באחד הסרטים שמתרחש בתחילת המאה הקודמת ומוצג בצורה סטריאוטיפית. לי באופן אישי זה לא הפריע מלבד העובדה שאני לא יכול כעת לתאר את בגינסקי כחתיכת טיפוס פולני מבלי לחוש חוסר נוחות על השימוש בסטריאוטיפ.

ניתן להתווכח האם האיש הוא אמן קולנועי או בחור מוכשר שבעיקר מתלהב מהיכולות שלו. כשאני אומר ניתן להתווכח אני מתכוון שאני וצביקה שהיה איתי במפגש אכן התווכחנו. צביקה טען שתומאק, מוכשר ככל שיהיה, מעדיף את תנועות המצלמה התמידיות ומפספס את הרגש כיוון שהוא לא מסוגל, או לא רוצה, להעמיד שוט סטטי שיתרכז בסיפור. אני לא מסכים. אני חושב שתנועות המצלמה בסרט "הקינמטוגרף" הם נפלאות ומלהיבות ומהוות חלק מהסיפור. בניגוד לצביקה, אני חושב שיש שם גם רגש. אבל כדי לא להרוס צפו קודם בטריילר ל"קינמטוגרף" ובסרט הטוב ביותר שהוצג אתמול "Fallen Art" ונמשיך.

צר לי שאתם נאלצים לראות את הסרטים באיכות כל כך ירודה אבל זה מה שיש ביוטויב.

Fallen art הוא סרט מעולה בעיניי. מה שיפה בו כל כך לדעתי, מלבד האנימציה הנהדרת, היא העובדה שלפחות אני, הצלחתי לחוש אמפתיה כלפי המפלץ הזה באיזושהי רמה. הרצון ליצור משהו שדורש עוד ועוד קורבנות כדי לנסות ולהביא אותו לשלמות מובע בצורה נפלאה. אני באופן אישי לא מעוניין לקחת את הסרט לכיוון הפוליטי הנדוש שאפשר לראות בו, אלא מעדיף להתייחס לכל מה שקורה בו ולכל הדמויות המאכלסות אותו כחלקים שמרכיבים את היוצר. הנקודה שבה הסרט אותו הוא יוצר עוצר, והוא עומד ומתנשף והדמעה יורדת לו על הלחי הוא קטע מאוד חזק בעיניי, קטע שבו אני כצופה מרגיש ומבין את התסכול. האם ראיתם את הדמעה?

לפני כך וכך שנים הגיע לפסטיבל חיפה העותק הערוך מחדש של "מגע של רשע" המופתי שביים אורסון וולס. גייסתי את אריק חברי ונסענו כדי לראות את הסרט (שכבר אז היה הסרט האהוב עליי ביותר) מוקרן באולם הקולנוע מעותק פילם. לא אכנס עכשיו להשוואה בין שתי הגרסאות (לכל אחת יתרונות משלה) אבל ההקרנה גילתה לי שוט אחד שנצרב בתודעתי וריגש אותי עד דמעות        ס פ ו י י ל ר        בסוף "מגע של רשע", כאשר קווינלן מוטל בתוך המים, רגעים ספורים לפני שהוא מת, דמעה גדולה זולגת על לחיו. דמעה של חרטה על מה שעשה, על הבזבוז שהיו חייו, על שהרג את חברו הנאמן, על הכל. ראיתי את הסרט הזה כמה וכמה פעמים בוידאו על מסך ה-21 אינץ שהיה לי אבל הדמעה, שהיתה שם כל הזמן, הצליחה להתחבא באיכות האומללה שקלטת הוידאו סיפקה לי. הדמעה הזו הפכה את קווינלן לאנושי הרבה יותר, לאדם שמכיר בטרגדיה של חייו. היא גרמה לי לאהוב אותו יותר.

למה נזכרתי בזה? כי את Fallen Art ראיתי באינטרנט לפני הצפייה של אתמול ואהבתי אותו מאוד, אבל בדמעה הזו, של האמן המיוסר, הבחנתי רק אתמול בהקרנה על מסך גדול.

אני הולך לקולנוע פחות ופחות. יש הרבה סיבות ורובן טובות, אבל טובות ככל שיהיו אין זה מפחית מהעובדה שכשאני כבר כן צופה בסרט על המסך הגדול, אני נזכר שזהו הדבר האמיתי ושבסופו של דבר מסך הקולנוע מנצח את הקולנוע הביתי. לפחות את 32 האינץ שיש לי.

בחזרה לתומאק. אני לא מבין באנימציה בכל הקשור בפן הטכני. אני לא יכול לנתח לכם הצללות ותאורה. אני יודע להגיד אם אני אוהב או לא אוהב ואת האנימציה של בגינסקי אהבתי מאוד. היא שונה ממה שאני מכיר מהאולפנים האמריקאים. יש בה יותר חספוס וזה עובד לטובתה.

הגענו לסיום החלק על בגינסקי – הסרטון הבא, ההיסטוריה המונפשת של פולין, הוא פרוייקט שבראשו עמד בגינסקי ושנעשה במימון משרד ההסברה הפולני. בעיניי הוא מרהיב.

* * * * *

בזמן האחרון יוצא לי לצפות בסרטי אנימציה שמגיעים ממקומות שונים בעולם ולא רק מארה"ב. מדהים כמה התחום הזה מופרע ויפה. האנימציה משחררת ביוצרים חופש פעולה שמתאפשר גם על יד העובדה שהקהל מוכן לקבל יותר מוזרות, מופרכות ומופרעות בסרטי אנימציה. כזה הוא סרט הסטופ מושן "A Town Called Panic". לפי מה שדליתי באינטרנט זהו סרט בלגי שהתחיל כסדרת אנימציה של 5 דקות שבעקבותיה עשו היוצרים סרט באורך מלא (75 דקות). לא ראיתי את הסדרה, אבל הסרט הוא אחד הדברים היותר מופרעים שראיתי בשנים האחרונות.

גיבורי הסרט הם סוס בשם סוס, אינדיאני בשם אינדיאני וקאובוי בשם קאובוי. שלושתם הם בובות צעצוע מהסוג הישן, כאלה עם בסיס ששומר עליהם יציבים. העלילה מתחילה כשאינדיאני וקאובוי רוצים להפתיע את סוס ולהכין לו ליום הולדתו מתקן ברבקיו. הם מזמינים בטעות 50 מליון לבנים במקום 50. מכאן קורים כל כך הרבה דברים מופרעים שאין להם שום קשר אחד לשני שלא ניתן באמת להסביר מה קורה שם. אני רק אטען שמדובר באחד הסרטים המהנים שראיתי בזמן האחרון. כל פעם שחשבתי שקלטתי את הקטע ומפה זה יסחב לאיטו עד הגיעו לסוף, קרה משהו כל כך מטופש שפשוט לא יכולתי להישאר אדיש ומיד נסחפתי מחדש אחרי הבלאגן.

האנימציה והדמויות אולי נראות פשוטות אבל איכשהו אני משוכנע שכדי ליצור את הפשטות הזו עבדו די קשה.

בכל מקרה הנה הטריילר של הסרט המוזר הזה. מומלץ בחום.

ולסיום המלצה חוזרת על הסרט The Illusinist. סרט אנימציה צרפתי שמבוסס על תסריט של ז'אק טאטי. גם הדמות הראשית מעוצבת כדמותו המפורסמת של טאטי ובכך הופך הסרט כולו להומאז' לקולנוע שלו. סרט מקסים ומרגש עם עיצוב נפלא.

זה הטריילר שלו

זה כבר נדוש לומר, אבל רוב האנשים שאני מכיר מסכימים שג'ורג' לוקאס התפתה ועבר לצד האפל אי שם בשנות ה-80. הייתי משלים עם זה אם הוא לא היה ממשיך להתעלל בי באופן אישי.

קוראים לי גיא ואני גיק. את שנות ילדותי העברתי בהערצה לסרטי מלחמת הכוכבים. היו לי אינספור פיגרסים וכלי משחית ואפילו היה לי דגם שהורכב בקפידה של נץ המיליונים. אז אני שואל אתכם, יהודים יקרים (וגויים שיודעים לקרוא עברית), למה הוא ממשיך להרוס לי את הזיכרון וחשוב מזה, למה זה עוד אכפת לי.

על הטרילוגיה החדשה שלו אין לי מה להגיד, אבל ההתעללות שלו בטרילוגיה המקורית ממשיכה להכאיב לי. שנאתי שנאה יוקדת את ההוצאות החדשות של הסרטים עם האפקטים הלא קשורים שהוא הוסיף. הסצינה ב"מלחמת הכוכבים" עם ג'אבה היתה פשוט איומה. הטענה שזה צולם ולא נכנס כי לא יכלו לעשות זאת טוב בזמנו לא עובדת. אני מניח שיש איפשהו גם צילום של הריסון פורד תוקע גרפס ועדיין הוא לא הוסיף את זה עם אפקט של מורסה חסרת כבידה שיוצאת לו מהגרון (שיט, אני מקווה שלא נתתי לו רעיון). גם התוספת של יצורי ה-CGI  שלו שמסתובבים מסביב למסבאה היו איומים. בקיצור, שנאתי כל רגע.
כשהוא הודיע שהוא הולך להוציא בפעם הראשונה את הסרטים בדיוידי רק בגרסת הספיישל כעסתי נורא. הוא הסביר, כולו נלהב, שרק ככה הוא מסוגל לקבל את הסרטים ובלה בלה בלה. אין סיכוי, כך אמר, שהסרטים יצאו אי פעם בגרסה אחרת. אז מה עשיתי? מה שהרשלה עשה. קניתי ביום הראשון שיצא. ושנאתי את זה, שנאתי אותו ושנאתי את עצמי. אח"כ התקלחתי והבטחתי לעצמי שזו הפעם האחרונה.
ואז, לפתע, יצאו מארזים מיוחדים שכללו את שתי הגרסאות- המקורית והמיוחדת של כל אחד מהסרטים. מה קרה? למה? פתאום הוא ראה אותם באור אחר? זה בשביל המעריצים, טען. קיללתי אותו קללה עסיסית, קשרתי את ידי ובפעם הראשונה בחיי לא רכשתי. חשבתי שאני מחוסן ושמחתי לי שמחה גדולה.

אז מה נזכרתי ומה אני רוצה מהחיים שלכם?

היום גלשתי באתר חדשות דיוידי שאני מחבב וגיליתי שבפעם הראשונה אי פעם בגלקסיה שלנו ובגלקסיה רחוקה רחוקה הולך לצאת מארז מטורף שיכלול את ששת הסרטים (או הטרילוגיה המקורית והשיקוץ, תלוי איך קוראים לזה במשפחה שלכם) בתוספת קומנטרים ושלושה בלו ריי שיכילו יותר מ-30 שעות של בונוסים:

DISC SEVEN – NEW! STAR WARS ARCHIVES: EPISODES I-III
Including: deleted, extended and alternate scenes; prop, maquette and costume turnarounds; matte paintings and concept art; supplementary interviews with cast and crew; a flythrough of the Lucasfilm Archives and more

DISC EIGHT – NEW! STAR WARS ARCHIVES: EPISODES IV-VI
Including: deleted, extended and alternate scenes; prop, maquette and costume turnarounds; matte paintings and concept art; supplementary interviews with cast and crew; and more

DISC NINE – THE STAR WARS DOCUMENTARIES
NEW! Star Warriors (2007, Color, Apx. 84 Minutes) – Some Star Wars fans want to collect action figures…these fans want to be action figures! A tribute to the 501st Legion, a global organization of Star Wars costume enthusiasts, this insightful documentary shows how the super-fan club promotes interest in the films through charity and volunteer work at fundraisers and high-profile special events around the world.

NEW! A Conversation with the Masters: The Empire Strikes Back 30 Years Later (2010, Color, Apx. 25 Minutes) – George Lucas, Irvin Kershner, Lawrence Kasdan and John Williams look back on the making of The Empire Strikes Back in this in-depth retrospective from Lucasfilm created to help commemorate the 30th anniversary of the movie. The masters discuss and reminisce about one of the most beloved films of all time.

NEW! Star Wars Spoofs (2011, Color, Apx. 91 Minutes) – The farce is strong with this one! Enjoy a hilarious collection of Star Wars spoofs and parodies that have been created over the years, including outrageous clips from Family Guy, The Simpsons, How I Met Your Mother and more – and don't miss "Weird Al" Yankovic's one-of-a-kind music video tribute to The Phantom Menace!

The Making of Star Wars (1977, Color, Apx. 49 Minutes) – Learn the incredible behind-the-scenes story of how the original Star Wars movie was brought to the big screen in this fascinating documentary hosted by C-3PO and R2-D2. Includes interviews with George Lucas and appearances by Mark Hamill, Harrison Ford and Carrie Fisher.

The Empire Strikes Back: SPFX (1980, Color, Apx. 48 Minutes) – Learn the secrets of making movies in a galaxy far, far away. Hosted by Mark Hamill, this revealing documentary offers behind-the-scenes glimpses into the amazing special effects that transformed George Lucas' vision for Star Wars and The Empire Strikes Back into reality!

Classic Creatures: Return of the Jedi (1983, Color, Apx. 48 Minutes) – Go behind the scenes – and into the costumes – as production footage from Return of the Jedi is interspersed with vintage monster movie clips in this in-depth exploration of the painstaking techniques utilized by George Lucas to create the classic creatures and characters seen in the film. Hosted and narrated by Carrie Fisher and Billie Dee Williams.

Anatomy of a Dewback (1997, Color, Apx. 26 Minutes) – See how some of the special effects in Star Wars became even more special two decades later! George Lucas explains and demonstrates how his team transformed the original dewback creatures from immovable rubber puppets (in the original 1977 release) to seemingly living, breathing creatures for the Star Wars 1997 Special Edition update.

Star Wars Tech (2007, Color, Apx. 46 Minutes) – Exploring the technical aspects of Star Wars vehicles, weapons and gadgetry, Star Wars Tech consults leading scientists in the fields of physics, prosthetics, lasers, engineering and astronomy to examine the plausibility of Star Wars technology based on science as we know it today.

אבל, וזה אבל גדול גדול גדול – ההוצאה תכלול רק את הגרסאות המיוחדות. למה? עזבו. אבל אין סיכוי שנראה את הגרסאות הישנות אי פעם בבלו ריי. כן, נכון. בטח.

אז למה זה מרגיז אותי? כי בדקות האחרונות, אחרי שכבר שנים אני לא יכול לסבול אפילו את הסרטים המקוריים ומנסה למחוק אותם מהזכרון הרגשי שלי, אני לא יכול להפסיק לזמזם את המנגינה הארורה הזו של וויליאמס, ופתאום שאלתי את עצמי האם בתי בגיל המתאים לצפייה? ופתאום נורא רציתי לראות אותם שוב, ונורא רציתי לעשות את זה באיכות היי דפינישן ולראות המון בונוסים ונו מתי זה כבר יוצא וכמה זה יעלה, ובטח כדאי לקנות כי הרי זה לא ייצא בגרסאות הישנות אף פעם ועדיף מוקדם ממאוחר ואולי אני מגזים ביחס לשינויים ומקסימום, במקרה הכי גרוע, אני שוב אתקלח.

אבל אז ראיתי את הטריילר הבא:

אין כמו עריכה צולבת בין הטרילוגיות כדי לצנן אותי ביום חם שכזה.

אה, ואתם רוצים לדעת מה אני אעשה ללוקאס אם אני אתפוס אותו בסמטה חשוכה? אני אקרע לו את הצורה במכות. אבל רק אחרי שאחתים אותו על כל הממורבילייה שלי.

נ.ב. הכותב אינו מתחייב שאחרי כל מה שכתב פה לא יקנה את המארז בשנייה שהוא יוצא. כן, הכותב מודע לעובדה שהוא אדיוט אבל הוא הפסיק להלחם בזה.

האזרח קיין הפרטי שלי

פורסם: מאי 4, 2011 מאת גיא ברמן מכליס בנושא קולנוע
תגים: ,

"האזרח קיין" של אורסון וולס חוגג 70 שנה. ביום ראשון האחרון, ב-1 במאי לפני 70 שנה התקיימה הקרנת הבכורה של הסרט בניו יורק.

אתה שמח לראות אותי או שיש לך קריין בכיס?

אפשר לכתוב הרבה על הסרט שנבחר כל כך הרבה פעמים לחשוב ביותר שנוצר אי פעם, אבל עשו את זה בכל כך הרבה מקומות שאני אוותר. במקום זה אשתף אתכם בחוייה האישית שלי איתו.

לאורסון וולס נחשפתי בגיל צעיר יחסית. למרות שאני יכול לעשות את מה שוולס עצמו עשה בקשר לילדותו ולספר סיפור שיערב אמת עם בדיה, אודה שאני לא זוכר איך זה התחיל. מה שאני כן זוכר הוא שכשהגעתי לצפייה ב"האזרח קיין" לפני 19 שנה בקולנוע ראשון בראשון לציון, כבר הכרתי את האיש טוב יחסית.

עד אז כבר הספקתי לראות את "מגע של רשע" המופתי שהוא אולי הסרט האהוב עלי ביותר אי פעם, את "F for fake" שאין לי דרך לתאר כמה הוא מושלם, את "הליידי משנחאי" המצויין ואת "מר ארקדין" הנפלא. זה נכון שבדרך כלל אני חוטא בסופרלטיבים, אבל תאמינו לי שבקשר לכל הסרטים הנ"ל זה פשוט מוצדק.

חייב לשמור על דיפ פוקוס

בעולם נטול אינטרנט את הידע שלי על וולס שאבתי מהביוגרפיה של וולס שכתבה ברברה למינג והתבססה על שיחות עימו ומסרט שכלל ראיון ארוך בן שעתיים וצולם כמה חודשים לפני מותו של וולס ב-1985, בו הוא מדבר על יצירתו. כלומר כל הידע שלי על האדם שהודה בכל רגע אפשרי שהוא שרלטן ומאחז עיניים, בא מהאיש עצמו. ואולי זו הסיבה שנקשרתי אליו כל כך. הסיפור על הכישרון האדיר שנכשל פעם אחר פעם כי לא הסכים לקבל את המוסכמות בשילוב עם הקסם האישי האדיר שלו כבש את הנער בעל ההסתכלות הרומנטית על עולם הקולנוע – סיפורו הטראגי של אדם שאין עוררין על כשרונו העצום, אדם שהולך כנגד השיטה ולעולם לא מוותר גם אם זה אומר שלעולם לא יוכל ליצור סרטים מושלמים. תוסיפו לזה את התפיסה הויזואלית שלו שהתאימה כמו כפפה ליד לסלידה שלי מריאליזם ולחיבה העזה שלי לתאטרלי ולמלאכותי וקבלו את הבמאי שהשתלט על המקום ששפילברג השאיר כבמאי האהוב עלי ביותר.

לפני 19 שנה, במסגרת חגיגות ה-50 לסרט, הסתובב עותק פילם שלו בבתי הקולנוע. היה לי ברור שזה ארוע שאני לא יכול להרשות לעצמי לפספס. על המיתוס של "האזרח קיין" כבר קראתי בספר, ראיתי בתוכנית וקראתי בעיתונים פה ושם. למרות שלא הבנתי את הסיבה, עם השנים למדתי שסרט משנת 1941 בשחור לבן לא מהווה אטרקציה גדולה לרוב קהל הצופים (גם היום אני לא בדיוק מבין איך טיעון זה גורם לאנשים לפסול את גדולי הסרטים שנעשו), לשמחתי מי שהיתה אז חברתי המהממת הסכימה במהירות להצטרף אלי לסרט.

באותם חודשים שחלפו מאז שהתחלנו את מערכת היחסים שלנו גיליתי שמצאתי את יעודי בחיים והוא להראות לה את כל הסרטים שאני הכי אוהב. יש שיגידו שזה לא יעד נעלה במיוחד. תשובתי להם – אתם לא מבינים כלום. ההענות שלה לעניין וההנאה שלה מסרטים שבעיניי היו פאר היצירה הקולנועית היו חלק מהסיבות שהזוגיות הזו הפכה אותי למאושר באדם.

עם כל כך הרבה מראות בסרט הראשון שלו כבמאי, באמת מפליא שהמזל הרע רדף אותו

רק בחור אובססיבי כמוני יוכל להבין את החשש שליווה אותי כשנכנסנו לקולנוע כדי לצפות בסרט הטוב ביותר שנוצר אי פעם. כל כך הרבה זמן שאני מלהג באזניה על אורסון וולס וגאונותו והנה אנחנו עומדים מול מבחן האמת. זה סרט שעדיין לא ראיתי, ומה אם הסרט הזה לא יהיה הכי טוב שאי פעם נוצר. ומה אם הוא יהיה גרוע. ומה אם אחרי זה היא לא תרצה לראות יותר סרטים שלו? ומה אם אחרי זה היא לא תרצה לראות יותר סרטים ישנים בשחור לבן.

כמובן שמהצד השני של הארוע עמדה באותו זמן בחורה יפייפיה שאהבה קולנוע ולא באמת העסיקה את עצמה בשאלות על אכותו של הסרט. היא באה לראות סרט וזהו.

הסרט התחיל. "אין כניסה", מונטאז' של קסאנדו, האור בחלון שנשאר באותה נקודה, הפה, הפריט שנשבר, רוזבאד. אני יושב וחולק את הריכוז שלי בין צפייה במסך לצפייה בה. היא שקועה במסך. סרט שלם עובר. זה סרט מרשים. הכל בו נפלא. זה בפירוש לא הסרט הכי טוב שראיתי אי פעם. לעזאזל, זה אפילו לא הסרט הכי טוב שראיתי של אורסון וולס. הוא נגמר. האורות עולים. אנחנו יוצאים. אני במתח אדיר. היא כן אהבה את הסרט, היא לא אהבה את הסרט, היא כן אהבה את הסרט, היא לא אהבה את הסרט.

היא מסתכלת עלי ואומרת שזה סרט נפלא, אחד הטובים שראתה. שאורסון וולס הוא שחקן אדיר. אולי היא אמרה עוד משהו אבל כבר לא כל כך שמעתי. בשבילי זה היה עוד אחד מהסימנים הרבים שהראו לי שהיא האחת.

כדי להעריך את הסרט באמת הייתי זקוק לצפייה נוספת. צפייה נטולת מתח ונטולת ציפייות בלתי אפשריות שנובעות מתאור שהוא מכת מוות לכל סרט באשר הוא – "הסרט הכי טוב שנוצר אי פעם".

"האזרח קיין" הוא סרט נהדר, הוא מצולם מעולה, משוחק מעולה, מולחן מעולה, כתוב מעולה ומעל הכל הוא אורסון וולס. אם לא ראיתם אותו זה באמת חבל. לא כי הוא השפיע כל כך הרבה או כי הוא חשוב להתפתחות כזו או אחרת. חבל כי אתם מפסידים סרט ייחודי של יוצר ייחודי שעשה רק 12 סרטים בימי חייו. אז תנמיכו ציפיות מוגזמות ונסו לתפוס אותו בהקרנות השונות בסינמטקים ברחבי הארץ.

אני מניח שמתחת לחזות המצליחן שלו, זה שעושה סרטים מצויינים שגם מרוויחים הרבה כסף, לכריסטופר נולאן יש סודות אפלים. לא כי הוא איש אפל במיוחד. פשוט לכל אחד מאיתנו יש סודות שאנחנו מגדירים כאפלים, גם אם הם לא באמת כאלה. סודות שאנחנו לא מעוניינים ששאר העולם ידע עליהם. יכול להיות מדובר על סודות הקשורים באישיות, בארוע מסויים בחיינו, על אופן התנהגותינו, על חיבה לעניין זה או אחר. בקיצור סודות.

עוד אני מניח שכשגיבורי העל מאחדים את כוחותיהם הם יכולים לגלות כמעט את כל הסודות שאנשים בני תמותה מנסים להסתיר.

אתמול התפרסם כי אולפני וורנר מתכננים כבר אחרי הבאטמן השלישי של נולאן לחדש את הסדרה כשנולאן בתפקיד המפיק. למה וורנר רוצים אותו כאחראי על "סופרמן" ו"באטמן" אני מבין, אבל למה הוא מסכים זו כבר תעלומה.

כמובן שבהתחלה חשבתי שמדובר בכסף, ואני מניח שהרבה מאוד כסף. אפילו המון כסף. אני די מבין את הצורך בכסף, אבל איכשהו נראה לי שזו לא הסיבה המרכזית.
אחר כך חשבתי שאולי הסיבה היא שהוא מניח שהוא יהיה עייף מכדי לעבוד על עוד סרט גרנדיוזי משלו והוא מעדיף לנוח קצת. מכיוון שהוא לא נתפס בעיני כאדם שפוי במיוחד אולי הפקת הסרטים הללו היא הגדרת מנוחה בעיניו. גם את זה פסלתי.

"חברה, אני יודע שהבטחתי לכם שאתם תהיו הדמויות שאני הכי אהנה להרוס, אבל סופרמן הוא בכל זאת בקליבר אחר"

אחר כך חשבתי שהוא פשוט רוצה להראות כמה הוא במאי וכותב אדיר ועד כמה הוא עשה חסד עם באטמן. זה גם הסתדר לי עם הבחירה בזאק סניידר לבימוי סופרמן (במאי שבלשון המעטה אינו חביב עלי. בלשון רגילה הייתי קורא להעמיד אותו לדין באשמת פשעים אלימים נגד קומיקסים). מי יודע, אולי הוא אפילו תכנן לדחוף את בחירתו של בריאן סינגר לבמאי של הבאטמן החדש. אחרי שני אלה הוא יראה אפילו טוב מאשר הוא נראה היום.

לבסוף הגעתי להחלטה שכנראה הסיבה ההגיונית היחידה היא שלגיבורי העל יש משהו עליו. איזה סוד שהוא ממש לא מעוניין שהציבור ידע. הם ראו איך הוא שיפר את מצבו של באטמן, שביננו, זה כמעט נס שמשהו ששומאכר נגע בו חוזר לגדולה. והם קינאו. קינאו כמו שרק גיבורי על יכולים לקנא.

וזו הסיבה היחידה. לא יכולה להיות אחרת. סופרמן, חמוד ואהוב עליי ככל שיהיה, הוא דמות שאין סיכוי שמעניינת את נולאן. בטח לא כל עוד היא ממשיכה לסובב את העולם אחורה ולשנות מה שבא לה. ובאטמן, איזו סיבה יש לנולאן שמישהו אחר יעשה איתו משהו טוב יותר?

וזה רק בא להראות לכם כמה קטנוניים הם גיבורי על. אז פעם הבאה שאתם יוצאים להפגנות נגד החוקים שמגבילים את פעולתם, זכרו שהיום זה נולאן, מחר זה אתם.

אה, ואיימי אדאמס תהייה לויס ליין בסופרמן החדש. ברוך השם, סוף סוף ידיעה נורמלית בקשר לסרט הזה.

 

אוסקר 2011 – הדבר האמיתי

פורסם: פברואר 28, 2011 מאת SuperBlob בנושא קולנוע
תגים: , , , , , ,

06:50 מנסים להתאושש מהטקס המשמים והבזיוני. רוצים להבין למה? המשיכו לקרוא.
אבל תחילה היינו רוצים מספר מילים מסנגרות על המנחים. הטקס היה נורא, אבל זו לא באמת באשמת פרנקו והאת'אווי. החומרים שסיפקו להם היו פשוט כתובים חלש ונורא לא מצחיקים.
ובכלל, מי שליהק אותם לא ידע מה לעשות איתם. הם לא קומיקאים, סטנדאפיסטים או מנחים ותיקים שיודעים לאלתר בדיחות, לקחתם שני שחקנים צעירים ולוהטים, תנו להם לעשות את מה שהם הכי טובים בו – לשחק!
למה לכל השדים והרוחות לקחת את אן, שוואו כמה שהיא יודעת לשיר, ולתת לה שיר בן דקה? ולמה להעלות את פרנקו (שלא יודע לשיר) בבגדי דראג ולא לתת לו לשיר רע? מה רע בדואט קומי? או לפחות לתת לו לעשות משהו חוץ מלעמוד שם לבוש כמרילין מונרו, כמו, נאמר, לרקוד?
ויש לכם מנחים שלא מורגלים בהנחייה חיה, אז למה לא לצלם איתם קטעים מראש? ממילא הצופים הכי אוהבים את הקטעים האלה, אז למה להסתפק באחד? רציתם מחוות להוליווד הקלאסית, למה לא לתת לשניים לעשות צחוק ולשחזר סצינות מפורסמות וכדומה?
אנחנו מרגישים שהמלהקים והכותבים הפקירו את זוג המנחים והם אלו שחוטפים עכשיו את האש, וזה לא הוגן.
זהו, תם הסינגור. אתם מוזמנים להמשיך לקרוא את השתלשלות הערב.

בונוס בסוף – הזוכים האמיתיים, כלומר אלו שהגיע להם ולא אלו שהאקדמיה בחרה.
אז זה מה שקרה הלילה…

03:25 זהו. זה מתחיל.

אנחנו מבחינתינו מרוצים מאוד מהבחירה בג'יימס פרנקו ואן האתווי להנחייה. לא שאנחנו יודעים אם זה מתאים להם, אנחנו פשוט אוהבים להסתכל עליהם.
מתחילים.
טוב, אנחנו מתרגשים בשבילם. אנחנו מתרגשים בשבילנו. מיי דה בסט פילם ווין. Here we go.
מונטא'ז פתיחה. היו סרטים מצויינים השנה.

האת'אווי ופרנקו מחפשים בתוך חלום טיפים להנחייה. קטע פתיחה מעולה ומצחיק שהוא מחווה ל"התחלה" ומסתיים בתוך "בחזרה לעתיד". מה עוד יכולנו לבקש?
(מישהו העלה את זה מצילום של הטלוויזיה, אז עד שיורידו את זה מהרשת ניתן לראות את הפתיחה כאן)

עד כה האת'אווי מעולה וג'יימס פרנקו הוא ג'יימס פרנקו.

האם הם בוחנים סרטי עבר כמחווה ל"בחזרה לעתיד"? כן, מסתמן שכן. או ליתר דיוק משתמשים בחגיגות ה-25 שנים לבחזרה'לה כדי לעשות טקס שכולו הומאז'ים.

art direction– טום הנקס מבלבל את המוח. מזכירים את טיטנאייק, ואז עליזה זוכה.
טים ברטון נראה נורא. זה מה שקורה כשהולכים לישון עם השטן. כלומר דיסני.

פרס הצילום, יאללה אומץ אמיתי. – הפרס הולך לוולי פייסטר על "התחלה". זו התחלה טובה. הגיעה יותר ל"אומץ אמיתי" אבל אנחנו לא באמת יכולים להתלונן. הוא עשה עבודה נפלאה. האם זה רמז להמשך? כנראה שלא אבל תמיד יש תקווה!

קירק דאגלאס עולה לבמה.
מטריד מינית את אן האת'אווי.

פרס שחקנית המשנה. (טייפו הערב – כתבתי פרס שחקנית השמנה).
על מה לעזאזל העמידו את בונהם? לפי הפרצוף שהיא עשתה גם היא שואלת את עצמה.
אנחנו כמובן בעד היילי סטיינפילד על "אומץ אמיתי". מלכה אמיתית.
הוא פותח את המעטפה ולא אומר מי זכתה. הוא ממש מוציא להן את המיץ.
הזוכה מליסה ליאו. למי שרואה אותה בטקס, או זוכר אותה מרצח מאדום לשחור ההופעה המצוינת שלה בפייטר עוד יותר מדהימה.
היא מפלרטטת עם קירק דאגלס. בהומור (אני מקווה לפחות).
היא אמרה Fuck בשידור חי!!! בנאום מבולבל אבל מקסים.

ג'סטין טימברלייק חושף את עצמו כבנקסי. אם enter through the gift shop לוקח בקטגורית הסרט התיעודי, נפתרה התעלומה.
ואז יש בדיחה שלמה שלא עובדת.

סרט אנימצייה קצר –  והזוכה הוא… טימברלייק משתהה וקורץ להתמהמהות של דאגלאס.
הזוכה הוא the lost thing. מי שראה מוזמן להגיב עליו.

סרט האנימציה
גיא: מתוך הסרטים שראיתי המועמדים היו צריכים להיות "גנוב על הירח", "פלונטר" ו- The Illusionist שגם מועמד. שלושתם סרטים מעולים.
והזוכה הוא "צעצוע של סיפור 3". בפעם הראשונה מזה שנים שפיקסר זוכה שלא בצדק. מבין הסרטים שהועמדו האילוזניסט היה הטוב ביותר, אבל לא באמת ציפיתי שסרט שלם ללא דיאלוג יוכל לזכות בפרס.
לאסיטר מחייך. אני לא ממש מבין למה. מצד  אחד דיסני בהנהגתו הוציאה השנה את הסרט הטוב שלה זה שנים (פלונטר) שהוא גם סרט האנימציה שהכי אהבתי השנה, אבל נראה שזה על חשבון אובדן הדרך של פיקסר. ואולי אני סתם רואה שחורות.

הטקס עד כה: צפוי, אבל לא מדי, ומתקדם מעט לאט.
אבל יש משהו נחמד בהומאז'ים לעבר בתפאורה. חוויאר בארדם וג'וש ברולין נראים כמלצרים. זה מתכתב עם מה שלבשו בטקס הראשון של האוסקר שאותו מציינת האת'אווי.
והנה מה שקורה לאחר שבארדם וברולין עלו לבמה, כדי להראות שאין ביניהם כעס אחרי "ארץ קשוחה" – הם התחילו לרקוד ואלס.
זה כנראה היה לא מתוכנן כי המצלמה חותכת במהרה לקלוז אפ ארוך, מביך ומיותר על פנלופה קרוז, האישה שעם בארדם, וחוסכת מהקהל בבית את המראה ההזוי והקסום הזה:


הומופוביה? טימטומיה? אלרגיה חמורה לספונטניות? סתם חיתוך מצער? מי יודע…

תסריט מעובד –
"הרשת החברתית" אהרון סורקין
איזה שוק. אבל סורקין משחק פה יותר טוב מאשר ב"הפמלייה".
נטלי: מבחינתי, התסריט של סורקין הוא הנקודה הסתמית ברשת החברתית. בעיקר דיאלוגים שנונים, מי שעושים את הסרט הם פינצ'ר ואייזנברג. בואו נקווה שהפרס הזה לא בא להחליף פרסים ראויים יותר לסרט.

תסריט מקורי – "נאום המלך" – דייויד סיידלר. הוא מבוגר אז לפחות יש לו תירוץ אבל מה התירוץ של האקדמיה?
הוא מודה למלכה, הוא מקווה שהרבה תסריטאים מבוגרים יזכו והוא מקדיש את הפרס לששת המליונים, סליחה, למגמגמים באשר הם.

-אן האתווי מדהימה מבצעת שיר על כך שיו ג'קמן הבריז לה. לפני שנתיים כשהוא הנחה היא התארחה בקטע הפתיחה המעולה. בסוף עולה פרנקו בדראג כמרילין מונרו (אבל לא עושה כלום). קטע כלבבי.

סרט זר – "בעולם טוב יותר" מדנמרק
כל סרט מלבד "ביוטיפול" מצויין מבחינתנו. אין לנו חיבה לאינאריטו. אתם שואלים למה? "בבל" ו-"21 גרם". צריך עוד הסברים?

שחקן המשנה
וואו, קטגוריה קשה. אנחנו לא מצליחים להכריע בין ג'פרי ראש הנפלא שסוחב על גבו את כל נאום המלך, ויוצר דמות שבא לך לחבק בחום, לבין כריסטיאן בייל שיוצר בטוטאליות דמות מדהימה, מטרידה ושוברת לב.
רגשות מעורבים. כריסטיאן בייל זוכה ובצדק.
אבל נאום המלך כרגע הפסיד בקטגוריה היחידה שהגיע לו לזכות בה.
באופן מפתיע בייל היה מקסים. אפילו דמע.

פרנקו מעלה טוויטים. הנה אחד מהפסקת הפרסומות – http://www.whosay.com/jamesfranco/videos/14035

יו ג'קמן וניקול קידמן משחזרים את ימיהם מאוסטרליה. הסרט. מציגים פרס הפסקול ואנו זוכים לשמוע את נעימת מלחמת הכוכבים מנוגנת לייב. בחירה מקורית, אין מה לומר. כשמגיע איטי הוא שובר את הציניות שלנו. סיפור הפרברים כבר סוחף אותנו לגמרי.

פרס הפסקול-
אנחנו בעד "הרשת החברתית" למרות שנעשתה עבודה יפה גם ב"התחלה" וגם ב"ברבור שחור"
וטרנט רנזור מניין אינץ' ניילז מקבל את האוסקר על "הרשת החברתית" יחד עם אטיקוס רוס.
תמיד מדהים אותנו לראות איזה בנאדם נורמלי רזנור (בהתחשב בכך שבמפגש הראשון שלנו איתו הוא רצה לזיין אותנו כמו חיה). ולחשוב שהשיתוף פעולה הקודם של רזנור עם פינצ'ר, עוד מישהו שנדמה שבחיים האמיתיים יהיה פסיכופט, הוליד את אחד הסרטים הדפוקים ביותר בשכל, שבעה חטאים. ואילו שיתוף הפעולה הנוכחי הוא הנורמלי בקריירה של שניהם.

Sound mixing
מתיו מקונהיי וסקרלט גו'הנסן נורא לא מצחיקים והתחלה זוכה.

Sound Editing
שוב הם לא מתחיקים, שוב התחלה זוכה.  ריצ'רד קינג מודה לכריס נולאן.
לפחות כל זוכי התחלה עד כה עושים כבוד לנולאן, האיש שהאקדמיה הכי החליטה לזלזל בו (פעמיים ברציפות).

ב-IMDB מעלים תמונות מאחורי הקלעים. שווה להציץ בהפסקות הפרסומות.
http://www.imdb.com/features/oscars/2011/gallery/11_oscars_show-rm3204495872

לנו קשה לצפות ולסקר ואילו פרנקו מצליח להנחות ולצייץ. מוכשר. הנה טוויט חדש

קייט בלאנשט יפייפיה כתמיד מעניקה אוסקר על איפור לסרט Thw Wolfman לא לפני שהיא מסננת אחרי הקליפ "that's gross"

עיצוב תלבושות- עליסה בארץ דיסני

הקטגוריה הבא: שיר מקורי. אבל עדיין לא מחלקים פרס. רק שומעים שני שירים.
קווין ספייסי שר ומציג עצמו כג'ורג' קלוני. הוא שמח מדי. האם הוא יודע שהרשת החברתית זוכה?
רנדי ניומן שהבריז לנו מההופעה שהיתה אמורה להיות בארץ מופיע עם השיר מצעצוע. לזה לא כואב לך הגב, נכון?!
אנשי הבאלאנס מתנקמים בו, בהתחלה כמעט לא שומעים את השירה שלו.
אה, כן, גם השיר לא משהו. אבל אל תטעו, הוא אחד האמנים המוכשרים שהיו בשנות ה-70.
עכשיו אלן מאנקין מלווה על פסנתר את מנדי מור וצ'אק ברטווסקי בשיר מתוך פלונטר. סרט נפלא, שיר נפלא  (מי ידע שזאכרי לוי יודע לשיר?!) ומאנקין חוזר לתפארתו.

(ותודה להוט שקטעו לנו את הביצוע באמצע) (ועדיין לא החזירו אותו) (ועדיין לא החזירו אותו. האם נאלץ לדווח מלייב בלוגינג של סינמסקופ?)

איימי אדמס וג'ייק גי'לנהול המקסימים עולים לבמה ומציגים את הסרט הקצר. ג'ילנהול משתמש בטיעון מקורי כדי לגרום לכך שיותר אנשים יצפו בסרטים קצרים – יש סיכוי לעשות יותר כסף בהימורים עליהם.
הזוכה בסרט  התיעודי הקצר: Strangers no more.
קארן גודמן וקירק סיימון על הסרט על ילדי העובדים הזרים שצולם בתל אביב בבית הספר רוגוזין! הא לך, אלי ישי!

הזוכה בסרט הקצר: God of Love.
לוק מת'ני זוכה ומתבאס שלא סיפר את הג'ואיש-פרו שלו.

רעיון מצוין לגאג עם ביצוע חביב הופך סרטים למיוזיקלס בעזרת אוטו-טיון ומציג את רון שר להרמיוני וחוטף מכות לפי הקצב ובדיחה מצוינת על היעדר החולצה של משהו-משהו לאוטנר מ"טימטומים". סליחה על הפספוס בפרטים, עברנו את גיל 12.

אופרה ווינפרי עולה ומציגה את קטגוריית הסרט התיעודי. האם הסרט של בנקסי יזכה וטימברלייק יעלה במקומו?
לא. הזוכים הם אודרי מראס וצ'רלס פרגוסון על inside job

ועוד טוויט של פרנקו עם הכותב הראשי מאחורי הקלעים. ועוד אחד עם אן.

בילי קריסטל המנחה האגדי של האוסקר עולה לבמה. הקהל מריע. גם אנחנו.
הוא מספר על בוב הופ, מי שהנחה את הטקס 18 פעמים (לעומת 8 של קריסטל). בוב הופ היה כוכב ענק. אף פעם לא באמת הצלחנו להבין למה אבל זו עובדה. אבל הקטעים שבחרו היו מקסימים ומצחיקים ובעזרת פלאי הטכנולוגיה הוא הזמין את ג'וד לאו ודאוני ג'וניור לעשות פרומושן לשרלוק הולמס 2.
לא בא לנו לפרגן, אבל הם היו מצוינים והם מציגים את הפרס על אפקטים.

אפקטים מיוחדים –
"התחלה". תודה באמת.

הפרס על עריכה
אנגוס וול וקירק באקסטר על הרשת החברתית.

העובדה שהרשת החברתית והתחלה זוכים בכל הקטגוריות הטכניות עלולה לרמז שאף אחד משניהם לא ייקח את הפרסים בקטגוריות הראשיות.
מאידך הרשת לקח תסריט, והתחלה לקח את העריכה…

"קיק אס" זוכה בפרס הסרט הכיפי של השנה. אה.. סליחה, נרדמנו. לא. איפה היינו? עוד שני שירים.

אני קורא ברשת ובבלוגים מקוריים שאנשים לא נהנים מההנחייה. אני חושב שהם חינניים, גם אם לא מאוד מצחיקים. הם מתרגשים, נהנים ונותנים תחושה ששלחנו את החברים שלנו להנחות.

גווינית' פאלטרו שרה. איפה סלין דיון כשצריך אותה.
אויש, שהנודניקית הזו תעבור כבר לנאשוויל ותדפוק הופעות אורח רק בגלי,  ותפרוש מסרטים ולא תהרוס יותר אף יצירה בעוד אחת מהופעות המלאכותיות שלה.

שיר מקורי – רנדי ניומן
השיר מצעצוע של סיפור הוא לא משהו אבל אני אוהב את רנדי ניומן אז אני שמח. והוא גם משעשע בנאום – יש לי אחוזים טובים. הייתי מועמד 20 פעמים וזכיתי פעמיים. מתמרמר על כך שלא הצליחו למצוא 5 שירים והעמידו רק 4. וגם הוא הזדקן.

ופרנקו ממשיך להנחות את הלייב טוויט שלו. הנה תמונה שלו עם אן ובילי קריסטל.

קליפ לזכר האנשים שנפטרו השנה-
כששאלנו איפה סלין דיון לא באמת התכוונו שהיא תבוא. מצד שני זה מגביר את המועקה שבצפייה באנשים שנפטרו השנה. כמו בכל שנה הרבה אנשים מתו. ביניהם טובים ואהובים וגם כאלה שאין לנו מושג מי הם. אבל אנחנו די בטוחים שאף אחד מהם לא ראוי לטיפול האיום שסלין דיון נתנה להם. ואם צ'אפלין היה חי הוא היה תובע אותה על הטבח שהיא ביצעה בשיר שלו.

פעם ראשונה בהיסטוריה שלנו של צפייה באוסקרים שאנחנו לא מזילים דמעה בקטע של ה-memorium. חתיכת הישג!

הילארי סוונק מציגה את קתרין ביגאלו, שבתורה מציגה את קטגוריית הבמאי.
רק לא הופר, רק לא הופר, רק לא הופר.
לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!

סליחה חברי אקדמיה אבל אתם לא מבינים כלום מהחיים שלכם. מדובר בבמאי בינוני שעשה עבודה מחורבנת בסרט הזה. הבחירות התמוהות שלו גרמו לנו לכל כך הרבה סבל במהלך הסרט שאנחנו באמת דורשים הסבר על הבחירה שלכם. חכו לבג"ץ.

אנט בנינג מציגה את זוכי פרס מפעל החיים. תמיד כיף לראות את קופולה וואלאך. ואנחנו צריכים עידוד אחרי הקטסטרופה של הקטגוריה הקודמת. עם הכישרון של הופר הוא לבטח יזכה בפרס זה בעתיד. וטוב שגודאר לא בא. אנחנו גם ככה לא סובלים אותו. שלא יעשה טובות.
היו תקופות שאוסקר למפעל חיים לקופולה היה מקבל קצת יותר כבוד ממארגני הטקס, אבל כנראה הפחד מכך שהצעירים לא מתעניינים בזקן הזה שעשה במקרה כמה מיצירות המופת הגדולות של הקולנוע, הוא שקבע.

ג'ף ברידג'ס האלילי מציג את פרס השחקנית.
חברי אקדמיה יקרים, אוי לכם אם אתם נותנים את הפרס לאנט בנינג. ומה הקטע המטופש שנהיה בשנים האחרונות של הפנייה למתמודדים? טוב, אני גם אעשה זאת.

אנט, את שחקנית מחורבנת, לכי הביתה. זוהי האמת, אין לי משהו לומר לאף אחת אחרת.

שחקנית ראשית (אלא אם כן את ילדה בת 14 שגונבת את ההופעה ואז מעיפים אותך להפסיד כשחקנית משנה) – נטלי פורטמן.
נטלי: אותי היא לא הדהימה בתפקיד. שכנעה שגם כוסיות יכולות להיות חסרות ביטחון עד כדי טירלול. נו, מילא, היא לפחות עבדה קשה.
גיא: מה זה, היא נורא שמנה לאחרונה?

דארן ארונופסקי נראה ממש חמוד. פורנו של שנות ה-70' חמוד.
נטלי: מה זה? היו ימים שבהם ארונובסקי זכה ממך רק לאיחולי מכות. גיא, בגדת בנו.
גיא: הוא בגד בי כשעשה סרט מעולה.

אן מתבלבלת כשהיא מציגה את סנדרה בולוק, זוכת הפרס של שנה שעברה. גם אני הייתי מתבלבל אם הייתי צריך לומר את הקשקוש שכתבו לה. מה יש לאמריקאים עם סנדרה בולוק? ושוב הפנייות המעיקות האלה לשחקנים. אז שוב אני-
ג'ף, אני אוהב אותך.

שחקן ראשי

זה לא אישי, ואנחנו מחבבים אותו אבל בבקשה אל תתנו לקולין פירת' את האוסקר. אייזנברג ראוי ממנו.
בווווווווווווווווווווווווווווווווווווווז לאקדמיה! קולין פירת' לוקח את הפרס על תפקיד המגמגם. בעוד שאייזנברג שעשה תפקיד מאתגר יותר ומורכב יותר מפסיד.
טוב, קולין פירת' עושה בנאום שלו חיקוי מאוד טוב של המלך ג'ורג'…
מה זה? איך יכול להיות שלו נותנים לדבר חצי שעה?

טוב, אנחנו לא ממש מוכנים נפשית לכך שנאום המלך הסתמי הולך לקחת את פרס הסרט הטוב. בשנה של קולנוע מצוין לתת את הפרס לסרט בינוני זו חרפה.
שפילברג עולה לבמה להעניק את פרס סרט השנה.
הוא מונה מספר יצירות מופת שהפסידו בקטגוריה הזו. אבל במקום להישאר ולקחת פרס על "אומץ אמיתי" הוא יאלץ, כמונו, לראות איך "נאום המלך" יזכה. הלוואי שנצא סתומים עוד דקה.
מעניין שבקליפ המציג הקריינות היא נאום המלך. העיקר שהכל פתוח.

הסרט הטוב של השנה – "נאום המלך"
המשפט הזה הוא לא נכון תחבירית. איזה דיסוננס, איזו בדיחה בטעם רע.
נאום המלך זוכה בכל הפרסים שלא מגיעים לו (תסריט, במאי, שחקן ראשי וסרט) ומפסיד בקטגוריה היחידה שהגיע לו.
וכך נאום המלך הולך להיצטרף לרשימה הארוכה הכוללת את קראש, נער החידות ממומביי, הנהג של מיס דייזי, גנדי וכמה ירוק היה העמק של סרטים סתמיים שזכו בפרס הראשי על פי יצירות טובות, משפיעות וחשובות מהם.

איזה טקס מרגיז. ובפעם הראשונה מזה שנים רוב הטקס גם היה כמו שתמיד נהוג להתלונן עליו – וואחד משעמם.
האת'אווי הוכיחה שהיא סטארית, אבל קטעי הקומדיה היו מעטים מדי ורוב הבדיחות שנכתבו היו חלשות וכך את רוב הטקס היא בילתה בלצחקק בהתרגשות.
ופרנקו היה נראה מסטול על ספיישל K.
מתי כבר יבינו באוסקר שהגאגים המצולמים/ ערוכים הם תמיד נקודות האור של הטקס? גם כאן זה היה כך, אבל היו רק שניים כאלה.

אן האתווי מסיימת בכך שהיא מציגה מקהלת ילדים ששרה את "אי שם מעבר לקשת" מהקוסם מארץ עוץ ומזכירה לנו שחלומות יכולים להתגשם.
איזה חלומות בדיוק מתגשמים כשקולנוע בינוני מביס כמות לא מבוטלת של סרטים מצוינים? התשובה: סיוטים.

בוז לאקדמיה, בוז לאוסקר. אנחנו לא הולכים לצפות בך שוב.
לפחות לא עד שנה הבאה. אותו מקום, אותה שעה, אותו מרמור.

ועכשיו לפרסי הבלובסטר בקטגוריות הראשיות (מתוך המועמדים לאוסקר)

סרט השנה – "התחלה"

במאי – דייויד פינצ'ר

שחקן – ג'סי אייזנברג

שחקנית – נטלי פורטמן (גיא) ג'ניפר לורנס (נטלי)

שחקן משנה – כריסטיאן בייל

שחקנית משנה – היילי סטיינפילד

אנימציה – The Illusionist

תסריט מקורי – התחלה

תסריט מעובד – אומץ אמיתי

צלם – רוג'ר דיקינס (אומץ אמיתי)

מוסיקה – התחלה

אוסקר 2011 – השטיח האדום

פורסם: פברואר 28, 2011 מאת SuperBlob בנושא קולנוע
תגים: , , , , ,

בוקר טוב, גבירותיי ורבותיי, וברוכים הבאים ללייב בולבינג הראשון.

אם אתם רוצים סיקור נאמן ורציני של טקס האוסקר, אנחנו כנראה לא הכתובת, בשביל זה אינספור בלוגים אחרים, בראשם יש את הלייב בלוגינג המקורי של סינמסקופ.
אנחנו לא מתכוונים להיות אובייקטיביים או שקולים, אלא לספק פרשנות חיה, ובוא נודה- ממורמרת לפרקים, למה שיקרה הבוקר.

חוקי המשחק הם פשוטים. אנחנו כותבים, אתם מגיבים, אנחנו מגיבים לתגובות, יהיה שמח ומבדח. תגובות מצטיינות יצוטטו כאן בפוסט, ובין המצטיינים תוגרל גורילה. כן, זה מבחינתינו חוש הומור בשעה כזו. אנחנו לא יכולים להבטיח שזה ישתפר. אז כבר מתחילים עם השאיפות שלנו לזכייה.

השנה, אנחנו חייבים להודות, יש מועמדים ראויים.
נטלי: מה שיפה זה שעד לפני חודשיים, 2010 נחשבה בעיניי שנת קולנוע חלשה במיוחד, ואז אחרי שהיא נסתיימה, ושנייה לפני האוסקרים, נחת מבול של סרטים מצוינים, ופתאום 2010 הפכה להיות שנת הקולנוע הטובה ביותר מאז 2007. שנה שאין לי יותר מדי בעיה אם 5 סרטים ייקחו את פרס סרט השנה.

גיא: מבחינתי "התחלה" צריך לקחת. כפי שכתבתי בסיכום השנה החלקי שלנו הסרט הזה היה אירוע אמיתי. אבל הוא חולק את מעמדו כסרט השנה שלי עם "אומץ אמיתי" כך שגם זה טוב לי.

אבל גם "המתאגרף", "הרשת החברתית" ו"ברבור שחור" הם סרטים כל כך טובים שאם הם היו לוקחים לא הייתם שומעים אותי מתלונן.

ל"הילדים בסדר" ו"127 שעות" אין סיכוי וטוב שכך כי מדובר בשני סרטים מחורבנים ביותר.

אז למעשה הכל היה יכול להיות נפלא אלמלא "נאום המלך" היה מועמד רציני. כלומר, סרט חביב אבל בחייכם, זה מועמד מוביל? מלבד ג'פרי ראש לא השתגעתי שם על כלום.

נטלי: הסרטים המועדפים עליי בסדר יורד הם – התחלה, לאחריו הרשת החברתית, אומץ אמיתי, פייטר, קר עד העצם, צעצוע של סיפור 3, ברבור שחור. אני לא אשמח אם ברבור שחור ייקח, אבל אני ממש אכעס ואדפוק סצינה כאשר נאום המלך ייקח. הוא מבחינתי סרט טוב אך לא יותר מזה. מאידך זה יותר ממה שאפשר להגיד על הילדים בסדר הסתמי ו-127 שעות המעפן.

גיא: אפשר להתחיל להקיא. ריאן סיקרסט מערוץ E מבטיח קטע מוסיקלי של twilght. עורי התברווז.

נטלי: אני מנצלת את העובדה שגיא רץ להקיא בשירותים כדי לתת קצת ביקורות אופנה על מה שקרה עד כה על השטיח האדום.

בינתיים המתלבשות המצטיינות מבחינתי הן קייט בלאנשט, מלאת קלאסה, מיוחדת ומעודנת כתמיד, היילי סטיינפילד המופלאה בשמלה קסומה וקשת לשיער שנראית כמו נסיכה צעירה. שזה בדיוק מה שהיא.
וכנראה גם הלן מירן בשמלה אפורה כסופה מובנית ונהדרת, שנראית מדהים. שמלות כגון זו נהיו התלבושת האחידה ופלטת הצבעים הקבועה שלה שלה בטקסים, ולכן זה לא לגמרי מסעיר. מאידך, וואו, איך היא נראית!

בתחום הלא אהבתי – מילה קוניס בשמלה רומנטית יפהפיה אבל בצבע שמוחק את הפנים הנפלאות שלה, וסקרלט ג'והנסן בשמלת תחרה כעורה ואיומה ותסרוקת מבולגנת שיכלה להיות מגניבה בשילוב עם שמלה טובה יותר.

גיא: טוב, חזרתי – הלילה יצא לי לראות את The Illusionist ועזבו אתכם מצעצוע של סיפור 3 או מהדרקון, שני סרטים נחמדים מאוד אבל לא בליגה הרגשית שלו. בכללי, גם בתחום האנימציה הפופולרית גם פלונטר וגם גנוב על הירח היו טובים יותר מ3 ודרקון. מה שכן, בפעם הראשונה מזה שנים פיקסר לא מספקת סרט יוצא דופן שבולט מעל האחרים (דרקון לא פחות טוב ממנו) וגם העתיד לא מבטיח טובות, עם "מכוניות 2" ו"מפלצות בע"מ 2" שמתוכננים לשנתיים הקרובות. חבל.

וכריסטיאן בייל הגיע כצ'רלס מנסון. הזקן הולם את המבט המלחיץ בעיניים.

נטלי: ריאן סיקרסט ראיין עכשיו את פלטת הגבינות, אה, סליחה, גווינית פאחטרו, ואמר לה לא להתרגש. אלוקים אדירים, חתולת רחוב כמוני יודעת מה זה אומר. היא עומדת לשיר בטקס.
סלחו לי, כעת תורי להקיא.

גיא: סלין דיון על השטיח. הו האנושות.

זה זמן טוב לדבר קצת על השחקנים. אני ממש  לא נפלתי מקולין פירת'. הוא מאוד נחמד אבל ג'פרי ראש טוב ממנו. לעומת זאת ג'סי אייזנברג בתפקיד צוקרברג נותן תפקיד מדהים שמהווה את החלק החזק ביותר בסרט. וגם ג'ף ברידג'ס טוב יותר.

לגבי שחקנית – אני ממש מקווה שאנט בנינג המעצבנת מהסרט המעצבן שלה לא תזכה. פורטמן מעולה אבל זו בושה שהשחקנית שנתנה השנה את התפקיד הטוב ביותר – סטנפילד בת ה-14 מ"אומץ אמיתי", מועמדת לאוסקר משנה. מה משני בתפקיד שלה? היא הבסיס של הסרט והיא מדהימה. מדהימה ברמת זכייה באוסקר.

נטלי: בתחום השחקן הראשי אני וגיא מתאומים. התפקיד שג'סי אייזנברז ביצע מאתגר הרבה יותר מזה של קולין פירת', שנותן הופעה טובה אבל נחותה מחברו לקטגוריה. אייזברג משרטט דמות של אוטיסט חברתי וחתיכת שמוק שעדיין מצליח  לעורר הזדהות וחמלה ועל הנקודה הזו הסרט היה קם או נופל. הוא קם וזה חתיכת הישג מרשים.
גם ג'ף ברידג'ס מצוין, אבל לבי לבי אל אייזנברג.
בתחום השחקנית עליי להודות שאני ממש לא נפלתי מנטלי פורטמן. היא מקבלת points for effort ועל מחויבות מטורפת לתפקיד. אבל ההופעה עצמה היה מעט שטוחה לטעמי ולא מרטיטה.
השחקנית המועדפת עליי לקטגוריה הזו היא היילי סטיינפילד בת ה-14, וכמו גיא אני מזדעזעת שהיא מוגדרת שחקנית משנה. זו בדיחה בטעם רע, הילדה מחזיקה את הסרט על כתפיה ואין סצינה שהיא לא נמצאת בה (מה שאי אפשר להגיד על ג'ף ברידג'ס, שמועמד כשחקן ראשי).  מתוך רשימת השחקניות שכן מועמדות, אני רוצה שג'ניפר לורנס תיקח.

גיא: ומדברים עכשיו עם מרק וולברג. אני ממש אוהב אותו. אני לא יודע אם הוא שחקן טוב במיוחד אבל הוא מעורר הערכה ושמעתי שהוא אבא טוב.

נטלי פורטמן לא שחקנית מספיק טובה כדי לשכנע אותי שהיא נהנית לעמוד על השטיח האדום בהריון מתקדם, עם כל התאורה המעיקה על הפנים והשאלות המטומטמות. האמת, זה לא נראה שהיא אפילו מנסה להראות שהיא נהנית. וזה לפני שהיא התחילה לקום 4 פעמים בלילה.

נטלי: עוד רגעי אופנה.סנדרה בולוק במשלה אדומה מעוצבת, אלגנטית ומחמיאה, shame about the face.
פלטת גבינות בשמלה כסופה מבד באמת מרהיב, אבל הציצים והבטן נראים בה די זוועה.
פנלופה קרוז מצליחה להיות מהממת רק שבועות ספורים לאחר הלידה, בשמלה אדומה ממש מכוערת. אבל הצבע מחמיא לה במיוחד והיא קורנת.
נטלי פורטמן נראית מצוין בשמלה שלה, בצבע נפלא שמחמיא לה במיוחד, אבל קשה לדבר כאן על תעוזה אופנתית.

זה רק לי שהמראה של ריס ויתרספון, עם השמלה והשיער…

ממש אבל ממש מזכיר את ג'וליה רוברטס בשנה שזכתה באוסקר?!

גיא: זוכרים שפעם ניקול קידמן עשתה רעשים של שחקנית אמיתית? אין זכר לזה בדמותה החיוורת שמלהגת עכשיו בטיוב.
וגווינית' פאלטרו היא הדבר הכי מעצבן שצועד על השטיח האדום. האם היא באמת סתומה או פשוט שחקנית טובה? (אל תענו לי, זו שאלה רטורית).

נטלי: צריך להעריך אותה, אבל, על המחויבות שלה להיות כל כך מחורבנת, לאורך זמן כה רב.

ומילת סיכום לגבי האופנה השנה –  איזה שיעמום משמים. וואו. למעט בלאנשט שהבריקה אפילו השמלות הטובות ומחמיאות יותר היו חסרות השראה או תעוזה. במילה, סתם.

יאללה חברים. זמן לעבור לדבר האמיתי. כלומר לפוסט שנקרא הדבר האמיתי. הוא כבר עולה.

אוסקר 2011 – לייב בלוב היום בלילה

פורסם: פברואר 27, 2011 מאת גיא ברמן מכליס בנושא קולנוע
תגים:

היום בלילה יקיים הבלוב לייב בלוב אוסקר. אם אתם רוצים לשמוע אותי ואת נטלי מקטרים, נוזפים בחברי האקדמיה ומשבחים את טעמינו הקולנועי אתם מוזמנים להצטרף ולהגיב.

אנחנו נתחיל בסביבות 01:30 עם השטיח האדום. מי שמעוניין רק בטקס מוזמן להצטרף אלינו לקראת 03:30

 

היום אחר הצהריים פורסמו המועמדים לטקס האוסקר שייערך בשבוע הבא. מדהים לגלות עד כמה גדול הפער בין האחוז שארוע זה תפס מתוך יומי לבין האחוז שארוע זה תפס מיומם של רוב האנשים מסביבי.

אני מודע לעובדה שטקס האוסקר לא ממש מעניין אף אחד. רוב הצופים בו (וכמותם יורדת משנה לשנה) לא ממש מתעניינים בסרטים המועמדים וכל מה שהם רוצים זה לצפות במעט אבק כוכבים, וגם הם נמצאים בעיקר בארה"ב.

מי מסביבי שמודע לטקס המתקרב, מתחיל, כמו בכל שנה, לשאול שאלות. אז בסדר, אין לי בעייה לומר זאת- פרסי האוסקר לא מחולקים לסרטים או היוצרים הטובים ביותר, הרבה סרטים ויוצרים גדולים לא קיבלו את האוסקר, והרבה יוצרים גדולים שקיבלו אותו עשו זאת על הסרט הלא נכון, ועדיין, מבחינתי האוסקר לא איבד מאום מאותו קסם שאפף אותו כשהייתי ילד, הרבה לפני עידן האינטרנט והשידור הישיר בכבלים. כשהיינו מקבלים טקס ערוך הרבה זמן אחרי שהוא התקיים, ורוב הסרטים שהתחרו בו לא הציגו עדיין בארץ.

טקס האוסקר מצליח לנתק אותי מהמציאות ולגרום לי לשבת מול הצגת התכלית של הזיוף ההוליוודי. אני אוהב את הנמברים המוסיקליים (אלו שנכתבים במיוחד, לא את השירים מתוך הסרטים המועמדים), אני אוהב את ההומור המנומס, אני אוהב את המחוות למתים ואת פרסי הכבוד ואני אוהב מאוד את הנאומים. בכל שנה זה משעשע אותי מחדש, אבל הדברים האלה באמת מרגשים אותי ואני מוצא עצמי דומע לא אחת מול המסך. מבחינתי ממש כפי שאני מקבל את עולמו של סרט מד"ב על מנת להנות ממנו כך אני מקבל לחלוטין את עולמו של הטקס ונהנה לראות אותו פועל לפי החוקים הפנימיים שבו.

אני מניח שמקורו של כל העניין הזה בפנטזיות הילדות שלי. כשהקולנוע הפך לאהבה אובססיבית, 2 פנטזיות התגבשו והפכו לחלומות שליוו אותי במשך כל התבגרותי (אני אשקר אם אומר שהם לא קיימים גם כיום). הראשונה היא ששמי יופיע כבמאי על מסך רב-חן 1 בכיכר דיזנגוף בתל אביב (כילד שגר בראשון לציון וראה יומיות בבתי קולנוע עלובים למדי, שם, בבית הקולנוע ההוא, החלום היה אמיתי במיוחד). השני היה לזכות באוסקר, להיות חלק מהקסם שגובה כל כך הרבה אנרגיות מחיי, לזכות בהכרה מהאנשים שעוסקים באמנות הנשגבת ביותר. בתקופה שהקולנוע ההוליוודי נראה לי כמו פסגת החלומות האוסקר היה הדובדבן שבקצפת. הוא נראה לי כקסום ומכובד. שיא השאיפות של כל קולנוען. כשהתבגרתי והתחלתי להיות ביקורתי יותר, התפתחו ביני לבין הטקס יחסי אהבה/שנאה. שנאה על הבחירות השגויות, על ההתעלמויות ממה שאני אוהב. אהבה על כך שהוליווד והחלום האמריקאי שטען שגם ילד מראשון לציון יכול לזכות באוסקר יום אחד, יכולים בכלל להתקיים בעולם שלנו. לאורך כל השנים לא פספסתי אפילו טקס אחד. בשנה היחידה שלא הייתי בארץ בזמן הטקס, ישבתי וצפיתי בסלון של הוסטל באקוודור בטקס כשהוא מתורגם סימולטנית לספרדית. זו ללא ספק היתה חוויה מעניינת. (אגב, בינתיים עוד לא זכיתי באוסקר. יכול להיות שזה קשור לעובדה שעדיין לא יצרתי שום סרט. אבל אני מבטיח לכם שכשזה יקרה אתם תהיו הראשונים לדעת)

את הזוכים אני אף פעם לא זוכר. אם תשאלו אותי מי זכה לפני 4 שנים, אין לי מושג. זה גם לא ממש משנה. החשוב הוא שהטקס והשבועות שקודמים לו מאפשרים לי לנתב את העיסוק האובססיבי שלי בנושא הקולנוע לאירוע קונקרטי. לצערי במשך השנים חברים שחלקו איתי את ההנאה הזו "התבגרו" והמשיכו הלאה. לשמחתי יש לי עדיין חברים מעטים שאפשר לחלוק זאת איתם (ובראשם נטלי, שותפתי לבלוב).

מכיוון שלא ראיתי את כל הסרטים המועמדים אני לא באמת יכול להיות אובייקטיבי ביחס למועמדויות. כמוני, אתם יכולים לבקר בסינמסקופ – בלוג הקולנוע האולטימטיבי של יאיר רוה כדי להתעדכן מעתה ועד הטקס בכל פרט ופרט. אבל מכיוון שבבלוב שלי אני השליט ואני יכול לעשות מה שבא לי, זה הזמן לומר שאובייקטיביות אינה הצד החזק שלי בחודש הזה שיוביל אותנו לטקס.

לכן אני מרשה לעצמי להתחיל את החודש הזה בבוווווווווווזזזזזזזזזזזזזזזזזזז לאקדמיה. נכון. במשך רוב השנה נראתה שנת 2010 כשנה גרועה במיוחד, ואז בבת אחת הגיעה כמות לא מבוטלת של סרטים טובים. אבל יש לזכור כי כשלפני חצי שנה יצא "התחלה" של כריסטופר נולאן הוא הפך לאירוע שאף סרט אחר (למעט אולי "הרשת החברתית") לא התקרב אליו. מעבר לנתונים המפתיעים (והמעודדים מבחינת טעם הקהל) של הסרט בקופות, הוא גם העסיק את המרחב הוירטואלי באינסוף דיונים על משמעותו. לא להעמיד את כריסטופר נולאן על בימוי הסרט הזה זהו פשע. ונכון לא ראיתי את "נאום המלך", אבל אני מוכן לאכול את הכובע אם הוא מבויים טוב יותר. ולא סתם כובע, אלא כובע מדברי אוסטרלי בעל שוליים רחבים.

לא שחשבתי שיש לנולאן סיכוי לזכות. לא היה לו סיכוי גם אם היה מועמד. גם אני באופן אישי, למרות שאני חושב שהזכייה מגיעה לו השנה ולמרות העובדה שאני מאוד אוהב אותו, לא הייתי נותן לו את הפרס. מכיוון שבסופו של דבר השיקול באוסקר אינו הסרט או היוצר הטוב ביותר באותה שנה אלא שקלול של יחסי ציבור עם יוקרה (איזה סרט ענק של נולאן), טרנדים עונתיים וכלל עבודות האמן ומעל הכל – הגחמות הפרטיות של הבוחרים, אני הייתי נותן את האוסקר לדייויד פינצ'ר (ויש לקוות שגם האקדמיה תעשה זאת), במאי "הרשת החברתית" ואף חשוב מזה, במאי "7 חטאים", "מועדון קרב" ו"זודיאק". מבחינתי מגיע לו כי הוא במאי כל כך טוב, וגם אם "הרשת החברתית" טוב פחות מ"התחלה" כסרט, ואף ספציפית בקטגוריית הבימוי, הוא עדיין במאי שאהוב עליי יותר מנולאן ומגיע לו מבחינתי אוסקר. סרטיו הטובים העבירו אותי חוויה שמעט מאוד סרטים עשו והיכולת שלו לגרום לי לחוש פיזית בזמן הצפייה את התחושות שחשות הדמויות, מפתיעה אותי כל פעם מחדש. נולאן עוד יקבל את שלו. אני די בטוח. ומצד שני, אולי לא.

באופן כללי נראה שגם "התחלה" וגם "הרשת החברתית" שהיו שני סרטים שקיבלו הרבה אהבה כשיצאו, זוכים עכשיו ברחבי הרשת ליחס קריר. יותר ויותר בלוגרים כותבים נגד הסרטים האלה והסיבה לא ממש ברורה לי. מדובר (בעיני) בשני  סרטים מעולים.

ולסיום, כדי שלא תרגישו שכל המלל הזה התרכז רק בארוע חסר תרבות, הנה אוסקר פיטרסון הגדול

מתוך ויקיפדיה, המקום הכי אקדמי לקבלת מידע מהימן- "על פי תאוריית הברבור השחור שגובשה על ידי המסאי-הפילוסוף וסוחר ניירות הערך נאסים טאלב, ברבור שחור הוא אירוע יוצא דופן בעל השפעה גדולה מאוד שלא היה ניתן לצפייה מראש – אך מבחינה היסטורית, יש לצפות שאירועים מסוג זה יקרו אחת לזמן מה.

המושג ברבור שחור מגיע מהתפיסה המערבית העתיקה הטוענת כי "כל הברבורים לבנים". בהקשר זה, ברבור שחור שימש כמטפורה למשהו בלתי אפשרי. משמעות המושג השתנתה במאה -17 כשגילוי ברבורים שחורים באוסטרליה הוכיח כי גם מה שנתפס כבלתי אפשרי עלול להתגלות כאמת. באופן שבו טאלב משתמש בו, "ברבור שחור" הוא מאוד יוצא דופן ובלתי צפוי, אך יש לצפות שלא כל הברבורים יהיו לבנים"

דארן ארונופסקי וסרטיו הם, איך לומר, לא בדיוק כוס התה שלי, וזה בלשון המעטה, כי אם הייתי מרשה לעצמי לומר כל מה שאני רוצה, הייתי יכול לומר למשל שהוא במאי ממש מעצבן, ש"פאי" הוא יצירת ביכורים מעייפת ומתחכמת וש"רקוויאם לחלום" זכה אצלי להריח אוויר פסגות ברשימת הסרטים השנואים עלי בגלקסייה. זה לא שלא אהבתי אותו, שנאתי אותו בכל עוצמתה של המילה. וככל שאמרו לי בסביבתי כמה הסרט נפלא, מיוחד ועמוק כך שנאתי אותו יותר, כי כזה אני, מוציא המון אנרגיות על דברים שבעיניכם נראים שוליים. בסוף גם הגיע הקברן ואמר לי שאולי פשוט לא הבנתי את הסרט. אחרי זה לא היה לדארן או לכל סרט אחר שלו סיכוי.

עברו שנים, החכמתי, מצאתי דרכים בוגרות יותר להתמודד עם סרטים ומאחר שלא ביקרתי את מר ארונופסקי כבר כמה סרטים החלטתי לנסות. מה אכפת לי, תמיד יש מקום לשנוא עוד סרט. הכנתי אפילו כותרת מבעוד מועד- בירבור שחור. (הייתי די מרוצה מעצמי).

אז אחרי שהוצאתי את כל זה אני יכול להתפנות כדי להודות כי "ברבור שחור" הוא פשוט סרט נפלא. כנראה שאם הייתי מכיר את "תאוריית הברבור השחור" הייתי צריך להכין את עצמי לאפשרות שמר ארונופסקי יפתיע אותי עם "ברבור שחור" (מבחינה תאורטית וסרטית). אבל אינני איש מדע.

הסרט מספר את סיפורה של נינה (נטלי פורטמן), שמצליחה להשיג את התפקיד הראשי בבלט "אגם הברבורים" שמעלה להקת המחול בה היא רוקדת. הבעייה היא שמבחינה נפשית נינה, איך לומר, לא כל כך בסדר. תוסיפו לזה אמא שטלתנית ואת כל הלחץ שבלהיות בעלת תפקיד ראשי (מול רקדנית העבר שהועזבה, מול בנות להקה אחרות ומול הקהל) ותבינו שהמצב לא משהו.

לפני שממשיכים אני רואה את עצמי מחוייב לומר למי שלא ראה עדיין את הסרט כי ככל שידע פחות כך ייטב לו. לא יהיה לי מנוס מלהזכיר פרטים לגבי עלילת הסרט כך שבאחריותו של הקורא לבצע את בחירתו.

הצפייה בסרט היתה בעבורי חוויה מעניינת. מצד אחד נאבקתי בכל הדארן ארונופסקיות שהרגיזה אותי גם בסרטו הקודם (מראות, הזיות, סצינות מין בעייתיות) ומצד שני מצאתי את עצמי מוקסם מהבחירות שלו ומהשחקנית הנפלאה שלו, וגם נאלץ להודות שיש הצדקה לכל הדברים. לקראת סוף הסרט נעלמו כל ההתנגדויות שלי. בנוסף לזה במהלך הסרט הבנתי שהוא בעצם שילוב מושלם בין שניים מהסרטים האהובים עלי ביותר – "הנעליים האדומות" של פאואל ופרסבורגר ו"רתיעה" של פולנסקי.

מעבר לעובדה ש"הנעליים האדומות" מצוטט בצורה ויזואלית, וששניהם סרטים שמתעסקים בבלט, שני הסרטים גם בנויים באותו האופן – יצירת בלט מרכזית שפרטי עלילתה מהדהדים למתרחש בחיי היוצרים אותה. בסרטם של פאואל ופרסבורגר מדובר ביצירה חדשה שנכתבת במיוחד על פי אגדה של האחים גרים. ב"ברבור שחור" מדובר ב"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי, אולי יצירת הבלט הידועה ביותר, או לפחות אחת כזאת שאין מי שלא שמע עליה. מהבחינה הזו זה נותן ל"ברבור שחור" סוג של יתרון קל עם הקהל של ימינו שקל לו יותר עם דברים שהוא מכיר וכך המוסיקה המוכרת של הבלט משתלבת יפה בסרט (העיבודים והמוסיקה המקורית משתלבים יפה מאוד אחד בשני). "הנעליים האדומות" הוא סרט על האובססיה ליצירה ומה היא דורשת מהאמן בסופו של דבר. גם "ברבור שחור" מתעסק באובססיה הזו, אבל בעוד שב"הנעליים האדומות" העיסוק הוא דרך 3 דמויות שונות שמתמודדות בצורה שונה עם המצב, ב"ברבור" הסרט מתמקד בדמותה הרעועה נפשית של נינה. אנו מתוודעים לנינה אחרי שנים של מאמץ להגיע ולהיות הכי טובה, שנים של חיים במחיצת אימה הדורשת, שנים של אימונים מפרכים, שנים של חשש שמא לעולם הרגע לא יגיע, של הדחקה של כל רגש שעלול להפריע להיותה מושלמת. וכבר בהתחלה אנחנו מבינים שהדמות הראשית שלנו במצב לא טוב. כמו ב"רתיעה", כל מה שנינה מנסה להדחיק כבר שנים מנסה לצאת החוצה, וזו היתה ההפתעה שלי. "ברבור שחור" הוא לא סרט בלט כי אם סרט אימה פסיכולוגי נפלא. אמנם פסיכולוגיה בגרוש, אם תרצו, לא משהו מעודן או נסתר אלא ברור ומפורש, אבל עדיין מצליח להעביר את ההתמוטטות של נינה בצורה מרשימה עד הסוף העוצמתי.

גם אני, כמו התת מודע של נינה כפי שמתבטא באנשי הבלט שסביבה, לא האמנתי לאורך הסרט שנינה תוכל להפוך (בבלט) מברבור לבן לברבור שחור וכמה שהופתעתי.

לכך אחראית במידה רבה נטלי פורטמן הנפלאה שמפגינה משחק מדהים. הסרט כולו מסופר ממבטה והיא מצליחה להטעות אותנו ממש כפי שהיא מצליחה להונות את עצמה.

אחת הבחירות שאהבתי מאוד בסרט היתה הבחירה לצלם את קטעי החזרות בשוטים ארוכים כשנטלי פורטמן מבצעת את הריקודים בעצמה. כבר קראתי בכל מני מקומות תלונות של חובבי ריקוד לגבי היכולות שלה. אני מניח שמבחינה מקצועית הם צודקים, אבל לעין הבלתי מקצועית שלי היא רוקדת נהדר וההחלטה לא להשתמש בעשרות חיתוכים ובכפילי ריקוד מוסיפה יופי ואמינות לסרט.

ספוילר – כשצפיתי בסרט, מבחינתי סופו היה סוף טוב. סוף שמלמד כי נינה עכשיו תיבנה מחדש לאחר שהתמודדה עם הפחדים שלה. גיליתי שאני בדעת יחיד. זה קרה לי כבר פעם, כשדיברתי עם אנשים לאחר צפייה ב"מועדון קרב" התברר לי שרק לי ברור שמדובר בסוף טוב בו הגיבור, לאחר שהצליח להתמודד מול עצמו ולהחריב את עולמו הישן יצליח לצאת לחיים חדשים. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הסוף של "ברבור שחור" ומה הפרשנות שלכם. (רק בבקשה תכתבו ספויילר בתחילת התגובה)

עניין נוסף- אני מסכים עם הטענות שקובעות כי הסרט מציג את הדמויות הנשיות מנקודת מבט גברית. אין ספק שהסצינה הלסבית וסצינת האוננות, אף כי יש להן הצדקה תסריטאית, מוצגות דרך הפנטזיה הגברית של הבמאי (ושלי, ואני מניח גם של רוב הגברים). ניתן למצוא צידוק בעובדה שיתכן כי אשה שהדחיקה כל חייה את המיניות שלה מכירה רק ייצוגים שלה בתרבות הפופולרית שהיא, אם נרצה או לא, נשלטת על ידי גברים. האם זה צידוק הולם? האם זו בעייה? לא יודע. אולי. מעניין יהיה לקרוא את התגובות שלכם לגבי זה. אני, בכל מקרה, שמח שהיא העדיפה את פנטזיית הפורנו הרך על פני מה שהציג בפנינו דארן בסיומו של "רקוויאם לחלום", סצינה שהיא אחת הדוחות והלא מוצדקות ביותר שראיתי בקולנוע.

ראוי גם לציין את הצילום הנפלא, את הנכונות של וינונה ריידר לשחק דמות של מישהי שכבר אינה מה שהיתה, ובעיקר את האיפור המצויין שעוזר רבות לשינוי שנינה עוברת בקטע הבלט.

לסיכום, אני ודארן עכשיו חברים ממש טובים. עד כדי כך שכשאתמול, כשישבנו בפלאפל במרכז השכונתי והוא שאל אותי מה דעתי על "רקוויאם לחלום", אמרתי לו שלא ראיתי אותו עדיין. האם השקר למטרות הגנה אינה טיבה של חברות אמיתית?

**********

תוספת 22.01.11 – ס פ ו י ל ר

בעקבות כל מיני ביקורות שקראתי בסוף השבוע רציתי להוסיף עוד משהו. בכמה מקומות, גם כאלה שאהבו את הסרט באופן כללי, התלוננו על השטחיות של הדמויות ושל הסרט בכללותו. אני מעוניין לחדד את העניין כפי שאני רואה אותו. כפי שכבר אמרתי, הפסיכולוגיה בסרט אינה משהו מורכב שיש לנתח ולחפש לו פירושים. הכל נאמר לנו במפורש – לפנינו אשה במשבר. מכיוון שאנו חווים את הסרט דרכה, צריך לקרוא אותו כך.

כאשר בחרו התסריטאים ליצור הקבלה בין סיפור הבלט עצמו לבין המתרחש מחוץ לו הם בחרו מראש בסיפור בעל מימד שטוח. למרות היחס המכובד לו זוכים הבלט והאופרה, יש לזכור שמבחינה סיפורית מדובר בשני תחומים שהסיפור המוביל אותם הינו בדרך כלל שטחי מאוד בעל הגדרות ברורות של טוב ורע ושימוש בסטריאוטיפים. לכן, מבחינה תסריטאית גם נינה רואה כך את הדברים. הדרך בה היא רואה את יריבתה, את שאר חברי הלהקה, את מנהל הלהקה – דמויות אלה והתנהגותן היא סטריאוטיפית במכוון.

הסיבה הפסיכולוגית מוסברת בצורה מאוד פשוטה – נינה אינה מחפשת הגיון בדברים שקורים סביבה. היא נאבקת עם שדים שהודחקו הרבה מאוד זמן כדי לשרוד ולנצח את דמותה השנייה, ואולי לצאת סוף סוף מהמעגל שכולא אותה בתוך עצמה. כמו בחיי כולנו, ההתפרצות אינה מתרחשת כשהיא במצב של רגיעה אלא מגיעה בשיאו של הלחץ, בדרך לבכורה בה היא תככב בפעם הראשונה בתפקיד ראשי בבלט הכי מפורסם שקיים, בלהקת בלט מוערכת. במצב כזה, לדעתי, ברור שהפחדים, עלילת הבלט וכל סיפור שראתה ושמעה אי פעם על עולם התאטרון (המנהל שמנסה לשכב עם הכוכבות, הכוכבות שמנסות לגנוב את התפקיד וכו') יהווה את הבסיס להזיות שלה. היא פועלת מתוך לחץ ופחד ואינה מחפשת הגיון או הסברים מפותלים. כל דבר אותו היא רואה או חווה מקבל פרשנות שנובעת מתוך המצב, וכפי שהראו לנו כבר מהתחלה, הזיות אינו דבר שזר לה

הסרט מראה זאת בצורה ברורה. הוא אינו מנסה לגרום לך לחשוב שהדברים באמת מתרחשים. כמובן שגם סגנון סרט האימה תומך בעניין. לכן מי שמוכן לקבל את זה יהנה מאוד מהסרט. בעיני הוא סרט מעולה. תאור מאוד מרשים של משבר פנימי.

**********

"הנעליים האדומות" הוא סרט שאם לא ראיתם מן הראוי שתעזבו הכל ותדאגו לעשות זאת. במיוחד אם יש לכם אפשרות לצפות בשחזור היפיפה שלו שיצא לאחרונה בבלו ריי. והנה קטע הבלט מתוכו. אחד הדברים המושלמים ביותר שנוצרו בקולנוע. צילום מפעים של ג'ק קרדיף. מוירה שירר בתפקיד הראשי.

עדכון – The Goon

פורסם: ינואר 13, 2011 מאת גיא ברמן מכליס בנושא קולנוע
תגים: , , , , ,

לצערי אני קורא פחות ופחות קומיקסים ככל שאני מתבגר. זה לא חוסר זמן כמו העובדה שקומיקס הוא תחביב יקר.

ובכל זאת אני אתן כאן הצהרה לא אחראית – The Goon של אריק פאואל הוא הקומיקס המשובח ביותר שקראתי בעשור האחרון. מדובר בקומיקס שהתחיל כשעשוע בז'אנר הזומבים והמפלצות, הפך לקומיקס מצחיק ומופרע ועבר פאזה לסיפור אפל, אלים ועצוב.

הסיפור הכללי מספר על הגון, בריון שתקן וחברו פרנקי. הגון גדל עם דודתו בקרקס. רצה הגורל ומאפיונר בשם לאברזיו, שהגיע למצוא שם מחסה, חיסל את דודתו של הגון. הגון נקם את נקמתה והרג אותו. כשעשה זאת הוא גם לקח את הפנקס השחור שלו שבו רשומים כל האנשים שחייבים לו כסף ושאיתם הוא עשה עסקים. מאז הוא מתחזה לשליחו של המאפיונר. במקביל המטיף הזומבי השתלט על אזור של העיר והזומבים מאיימים כל הזמן על כולם. במקביל, דוקטור הירונימוס אלוי המופלא יוצר מפלצות ורובוטי ענק. במקביל צ'ארלי נודלס לא מפסיק לספק מעשיות. במקביל, הגון איבד מישהי בצ'יינטאון ואסור לדבר על זה. ועוד ועוד. הבנתם? יופי.

כששמעתי שהולכים לעבד את הגון לקולנוע, שמחתי מאוד.

כששמעתי שפאואל עצמו יכתוב את התסריט, שמחתי מאוד מאוד.

כששמעתי שדייויד פינצ'ר מפיק את הסרט, שמחתי מאוד מאוד מאוד.

הסרט שיעשה (אם ירצה השם) יהיה כולו באנימציית תלת מימד ומאחורי האנימציה עומדת חברת Blur שזה סרטה הראשון באורך מלא. הבעייה – מימון. מסתבר שאפילו אם יש לך את דייויד פינצ'ר עדיין קשה להשיג מימון לסרט אנימציה שקהל היעד שלו הוא מבוגרים.

השבוע התפרסם ראיון עם פינצ'ר באתר Ain't it cool. הראיון התרכז בעיקר ב"הרשת החברתית", הסרט על מייסד פייסבוק מארק צוקרברג שביים השנה פינצ'ר ושלו סיכויים גדולים (לפחות כרגע) לזכות באוסקרים. אבל בסופו הוא עדכן על מצב הסרט –

David Fincher: Animation that isn’t singing furry animals is hard. Especially something as outré as Eric Powell. And it’s his script! (laughs) It’s main-lined Eric Powell. We kind of went out with it at the end of the year and I don’t know that a lot of people were paying attention, but hopefully someone will step in and want to (pick it up

I gotta hope there are more avenues for animation than… I certainly wouldn’t call The Goon “adult animation.” I think that ends up starting to sound like Fritz The Cat and that’s not what it is. It’s more like “teen animation.” And it’s funny

Hopefully this will be the year that people go, “Wait a minute! We don’t all have to be trying to imitate Pixar”

Quint: I’m a big fan of the comics

David Fincher: Oh, it’s amazing

Quint: So, I’m really pulling for you guys

David Fincher: Thanks, man

Quint: If there’s anything you need on our end

David Fincher: Just give me $55 million

Quint: Alright, I’ll start a PayPal account right now

David Fincher: We’ll set up a tip jar

55 מיליון דולר זה לא מעט, אבל יש משהו מתסכל בעובדה שאדם כמו פינצ'ר מתקשה לגייס את הסכום הזה לסרט שאני משוכנע שיהיה מצויין.

ואני אומר זאת למרות הסרטון שיצא לו. לפני כשנה יצא סרטון שנועד להעביר את התחושה הכללית של הגון והסרט. אני חייב לציין שבעייני הוא לא ממש הצליח להעביר עד כמה הקומיקס גדול. ועדיין הוא כלל את השורה שלא מפסיקה להצחיק אותי- "Hey, what about shlomo". רוצים להבין על מה אני מדבר? הנה הסרטון-

וזה סרט קצר וחמוד שאולפני Blur יצרו. ג'ף פאולר שביים וכתב, וטים מילר שהפיק הם הבמאים של הגון.

ואם עוד לא הבנתם, אני ממש מקווה שפעם הבאה שאזכיר כאן את הגון, זה יהיה כדי לכתוב ביקורת. אני רק מקווה שהסרט יגיע לפני שיחליטו שזומבים מייצגים את ארגוני הטרור ויאסרו על הקרנת סרטים בהשתתפותם.