ארכיון רשומות מהקטגוריה "קולנוע"‏

19.9.11

תודה רבה לכל מי שהשתתף בבחירה. בתקופה הקרובה יעלה פוסט שיציג את תוצאות הרשימה.

****************************************************

השבוע לפני 70 שנה יצא הסרט "האזרח קיין" להקרנות מסחריות בארצות הברית. במשך 50 השנים האחרונות נבחר הסרט הזה באינסוף משאלים כסרט הטוב ביותר של כל הזמנים.
התואר המטופש הזה ללא ספק הזיק יותר משהועיל לסרט הנפלא הזה, אבל זה לא נושאו של פוסט זה.

כמחווה לסרט הנפלא ההוא ולדירוגים הטיפשיים באשר הם הבלוב מבצע משאל משלו. כל קורא של הבלוב מוזמן לשתף אותנו ברשימת עשרת הסרטים הטובים ביותר לדעתו. אנו נשקלל את התוצאות ונציג את 10 הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים לפי קוראי הבלוב.
איך זה מתבצע?
כל אחד מכם מוזמן להעלות את 10 הסרטים האהובים עליו באיזור התגובות. נשמח מאוד אם תכתבו כמה שורות על הסרט שבחרתם אל המקום הראשון. מי שלא מסוגל לבחור רק 10 סרטים יכול לשתף ביותר, אבל על מנת שהדבר יהיה הוגן כלפי כל הבוחרים, לשקלול הסרטים יכנסו רק 10 השמות הראשונים שיופיעו.
הרשימה תיסגר ביום ראשון 18.09 בבוקר, בחירותכם יעברו שקלול ופוסט מיוחד וחגיגי יעלה ובו בחירות קוראי הבלוב לסרט הטוב בתבל.

אז קדימה לעבודה, כי הכח בידיים שלכם.

(ברשותכם, להבדיל מבדרך כלל, אנו לא נגיב לתגובותכם/בחירותיכם כדי לא מלא את איזור התגובות 🙂 )

******************************

קודם כל תודה רבה על ההענות 🙂 והנה הבהרה מאוחרת – משיחות עם אנשים וקריאות בתגובות הבנתי שיש אולי צורך לחדד קצת את מה שאני מבקש לעשות. ברור לי שמדובר במשימה שהגדרתה היא בלתי אפשרית באמת. אני בעצמי צמצמתי רשימה של 50 סרטים שאני אוהב באותה מידה ל10 סרטים שיכולים להשתנות אם תדברו איתי מחר. לא צריך לקחת את הדברים ברצינות רבה מדי ואין ספק שהרשימה שתיווצר לא באמת תהיה בעלת חשיבות הרת גורל. אני כן חושב שהיא תהיה טובה או חשובה לא פחות מהרשימות שהפכו את "האזרח קיין" לסרט הטוב ביותר בגלקסיה, אבל זה אומר יותר על מהי דעתי על הרשימות ההן מאשר על הרשימה הזו. המטרה היא בסך הכל סוג של שעשוע, לתת לכל אחד שרוצה לבחור 10 סרטים שהם בעיניו הכי טובים/אהובים/משפיעים ולשתף עם כולם. בסופו של דבר תיווצר רשימה של הסרטים שצויינו על ידי הכי הרבה מגיבים. מבחינתי הרווח האמיתי הוא בגילוי סרטים שלא שמעתי עליהם ויש כבר כמה כאלה.
אז אם גם לכם זה נראה כיף אשמח אם תשתפו בבחירותיכם ותזמינו חברים לבחור.

אחרי חוסר הצלחה בכתיבת ביקורת על "ידידים פלוס", ולאחר ההצלחה חסרת התקדים בתולדות הבלוב לו זכתה הביקורת שלי על "העזרה", פנו אלי גיא ונטלי בבקשה שאצפה בסרט ואכתוב עוד פוסט בו אשתף את קוראי הבלוב בדעתי. אז זאת דעתי – זה חרא של סרט.

עכשיו יש לי שתי אפשרויות: אני יכול לספר לכם עוד סיפור על עצמי, כפי שעשיתי בבלוב הזה לא פעם, או שאני יכול להסביר לכם למה הסרט כל כך חלש. יש שיאמרו שהחיים שלי לא עד כדי כך מעניינים כדי שאוסיף ואכתוב עליהם. להם אני עונה – אתם צודקים, אבל הסרט מעניין עוד פחות.

"לא יכול להיות", אתם אומרים לעצמכם. הו, לזה חיכיתי.

בסרט שני אנשים אטרקטיביים הופכים לידידים הכי טובים, מחליטים לשכב ללא רגשות כדי לא להרוס את הכל והורסים את הכל. אצלי בחיים אני והידידה הכי טובה שהיתה לי מעולם לא עשינו סקס ואז יום אחד היא נדרסה על ידי אוטובוס כחול לבן. לשמחת כולם היא לא מתה, אבל מאז אותו היום יש לה חשש גדול מסמלי מדינת ישראל. זה לא באמת הגיוני, כיוון שהאוטובוס בכלל לא היה בצורת דגל או משהו כזה, סתם כחול לבן, אבל ככה זה עם טראומות, לפעמים הן לא הגיוניות. לדעתי זה 1:0 לטובתי. מצד שני הידידה שלי לא נראתה כמו מילה קוניס. גם לא לפני התאונה. אז בעצם אולי זה 1:1.

הסרט מנסה להיות מאוד רומנטי ומקסים אבל יוצא שבלוני, צפוי והכי רחוק ממרגש שיש. גם לי היתה פעם חברה שאמרה לי שאני הכי רחוק ממרגש שיש, אז צלצלתי אליה לשאול אותה אם הייתי גם שבלוני וצפוי. היא אמרה שצפוי כן, אבל שהיא לא מבינה למה אני מתכוון בשבלוני. אמרתי לה שאולי זאת הסיבה שנפרדנו ושכדאי לה להתחיל לקרוא קצת ספרים של עמוס עוז והיא אמרה לי שהסיבה שנפרדנו היתה שאני אידיוט וטרקה לי את הטלפון. בכל מקרה אני לא שבלוני אז זה 2:1 לטובתי. מצד שני אני אדיוט והסרט לא אז זה כנראה שוב תיקו 2:2

בסרט הדמויות צוחקות על צ'יזיות של שירים והיוצרים חושבים שזו סיבה מספיק טובה להשתמש בחרא של מוסיקה בכמויות כאלה שהאזניים שלי עבדו שעות נוספות על ייצור דונג למטרות סתימה פנימית. אצלי תמיד תשמעו מוסיקה איכותית. גם אסף אבידן וגם הדודאים, שילוב בין אינדי ל"4 אחר הצהריים", כי איכות היא לא מילה גסה. זין היא כן מילה גסה. לפעמים אני לא מבין את הצורך בקיטלוג הזה, אם מישהו חושב שמוסיקה מסויימת היא איכותית ואחר חושב שהיא זין זו זכותם כל עוד הם אנשים בוגרים ואף אחד לא נפגע. למרות שמבחינה תחבירית אני לא חושב שאפשר להגיד על מוסיקה מסויימת שהיא זין. אני לא שיפוטי לגבי זה, זה פשוט לא נשמע טוב. ולגבי המוסיקה בסרט- במקרה הספציפי הזה היא זין.
בקיצור, מצד אחד זה 3:2 לי, כי המוסיקה שלי יותר טובה, אבל זה הופך ל-3:3 כי טימברלייק הצליח להכניס את קוניס למיטה עם המוזזזזיקה הזו ואפילו לשכנע אותה שהתפקיד דורש ערום.

אבל אני חושב שמה שגורם לי לנצח בסופו של דבר, זה שאני ישבתי וצפיתי בכל השיעמומון הזה בעוד שהם לא צפו בכל חיי עד הסוף. וחבל, כי אולי מילה קוניס היתה מתלהבת ממני כמו שהתלהבתי ממנה והיתה מחפשת אותי בכל העולם והיינו מתחתנים ומגדלים 2 ילדים וכלב, וסוף סוף היא היתה מחליפה את שם המשפחה הלא אטרקטיבי שלה והיתה נקראת מילה דרור, והיא היתה פורשת מהקולנוע כדי לגדל את הילדים שלנו ולנהל את משק הבית ואני הייתי הופך להצלחה בינלאומית בהיי-טק או אולי הופך לזמר מפורסם.

אז מה השורה התחתונה? זה חרא סרט אבל לפחות יש שם את מילה קוניס, שזה יותר ממה שאני יכול להגיד על החיים שלי. מסקנה – עזבו את הסרט וקנו פוסטר של קוניס.

הסרט היה כל כך מרתק שבכלל לא שמתי לב שהיא בלי בגדים

********************************************************************************************

הערות לסדר מהנהלת הבלוב הרשמית:

ראשית  וללא קשר לסרט המדובר, הודעה חשובה – זיכרו להצביע ולהשפיע – קוראי הבלוב בוחרים את הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים.

ועכשיו נמשיך.

1) אמה סטון חייבת להפסיק להגיד כן לכל דבר. יש לה מזל שהיא כזו מהממת ב"העזרה", כי כאן היא סתמית להפליא.

2) מילה קוניס מקסימה, אבל עדיין לא חוזרת להיות מדהימה כפי שהיתה בשרה מרשל.

3) אני מתחיל לחשוד שאני והבמאי טוב הלב של הסרט הזה כבר לא נהיה חברים. זה מה שחשבתי על סרטו הקודם "באה בקלות" כשהוא הוצג. עם הזמן פיתחתי אליו חוסר חיבה גדול שרק גדל עם הסרט הנוכחי. זה מרגיז אותי כשמוכרים לי רגשות מזוייפים.

4) צריך להעביר חוק נגד התעללות בז'אנר הקומדיה הרומנטית. יש משהו לא פיירי בכך שהקהל חושב שהדבר הזה שהוא מאוד לא רומנטי ופחות מדי קומי מייצג נאמנה את הז'אנר. בדיון שנערך בהקרנה בה נכחתי לקח לאנשים הרבה זמן למצוא קומדיות רומנטיות באמת מוצלחות, וגם אז מצאנו בעיקר כאלה ששברו את חוקי הז'אנר. הסרט האהוב עליי מאלה שהוזכרו הוא "מוכה אהבה" של פי. טי. אנדרסון שהוא אולי לא קומי במובן הרגיל שמצפים מהז'אנר אבל הוא מאוד מאוד רומנטי. סרט מדהים. וכבונוס קבלו את השיר הכל כך יפה הזה של ג'ון בריון הנפלא מתוך הסרט הנהדר הזה. אם אתם זקוקים לעוד סופרלטיבים כדי לראות את הסרט האדיר, המופלא, יוצא הדופן, המרגש והמסעיר הזה אתם יכולים לפנות אלי בפרטי.

וכיאה לסרט נפלא יש לו גם את אחד הפוסטרים הכי נפלאים

אמרתי כבר שזה סרט נפלא?

כמה שאהבתי את הסרט הזה. אני מאוד אוהב את הכושים הטובים של פעם, לפני שהם קיבלו אומץ והתחילו לעשות בלאגן עם כל הראפ שלהם והקללות והשפה והסמים והאיידס. אני מדבר על הכושים החמים והאוהבים, כושים פשוטים אבל עם לב טוב והרבה חוכמת חיים.

הסרט "העזרה", שמבוסס על ספר באותו שם מחזיר את הכושים הטובים למסך. הסיפור מתרחש בתחילת שנות ה-60 כאשר כל משפחה אמריקאית טובה העסיקה עזרה בצורת אישה אפריקנית שחורה. העוזרות האלה גידלו את הילדים בצורה מושלמת, החדירו בהם ביטחון והרעיפו עליהם אהבה. אמנם לפי הסרט, על אף דרך הגידול הזו הם הפכו לאנשים רעים, קרים וחסרי ביטחון, אבל אל תתנו לזה להפריע לסיפור. הנה דוגמה: תראו איזה חמודה-

למרות שהמשרתים גידלו את הילדים ודאגו לכל מה שקורה בבית, התייחסו אליהם לא יפה, כי לצערי מסתבר שהנשים הלבנות בשנות ה-60 היו, סליחה על הצרפתית שלי, כלבות קרירות. אליהן אני לא מתגעגע. הן לא התנהגו יפה למשרתות, הן לא נגעו בילדים שלהן וכל מה שהיה להן אכפת ממנו היה פעילויות צדקה חברתיות חסרות משמעות אמיתית ורכילות. למעשה ככל שהכושית היתה יותר חמה הלבנה היתה יותר קרירה. זה כנראה נובע מאיזשהו חוק איזון בטבע.

וככה הכושיות היו עצובות והלבנות היו רעות עד שבאה לבנה קצת אחרת. איך יודעים שהיא אחרת? קודם כל יש לה תלתלים. חוץ מזה, היא היתה מאוד מלומדת כי היא למדה באוניברסיטה וכנראה שבגלל זה היא ידעה שגם לכושים יש רגשות ושזה לא יפה לצחוק על מישהו רק כי הוא מדבר מצחיק. לאט לאט היא התחילה לאהוב יותר את הכושים מאשר את הלבנים ועברה לצד שלהם. היא הסכימה לגעת בהם, היא ביקרה בבתים שלהם והיא החליטה לכתוב ספר על איך זה להיות משרתת של לבנים רעים. הנה, כאן היא מנסה לשכנע את הכושית החמה מהקליפ הקודם להיות בספר שלה.

זה לא היה קל, ובשלב מסויים המשרתת מהקליפ אפילו רצה ונפלה, אבל בסופו של דבר הספר הצליח וכולם היו מאוד שמחים. הלבנים שהיו רק קצת רעים הבינו שהם טעו, הלבנה הרעה הראשית קיבלה את מה שהגיע לה והלבנה הטובה עזבה את כולם ונסעה לניו יורק כדי להתרחק מהעיירה המפגרת שהיא גרה בה.

מה שאהבתי במיוחד בסרט, מלבד את השחקניות המצויינות, זה את העובדה שהוא היה אמיץ מספיק כדי לומר לקהל שלו – הכושים הם גם בני אדם ושונים מהלבנים רק בכך שהם עניים, לא כל כך מחונכים ולא כל כך נקיים. זה לא מעשה פשוט לעשות בשנת 2011 וזו אולי גם הסיבה שהיוצרים של הסרט מעט ריככו אותו.
מרוכך או לא, היוצרים עדיין מתעקשים לא ליפול למלכודות ובשביל לשמור על הנועזות חסרת הגבולות והאמינות הסיפורית הם לא מהססים ועושים שני דברים In your face-
1) גברים ונשים ישנים באותה מיטה (כלומר גברים ונשים לבנים כמובן. אין גברים שחורים בסרט, כלומר יש אבל התפקיד שלהם הוא התפקיד המורכב של להיות מטיף או בעל מכה, ואת שניהם אנחנו לא באמת רוצים לראות).
2) האשה הלבנה הטובה היחידה (חוץ מההיא מהאוניברסיטה) היא זונה טובת לב, כלומר לא ממש זונה אבל ווייט טראש שנכנסה להריון והתחתנה עם עשיר. אבל כמו כל ווייט טראש בסגנון היא מתגלה כאשה חמה בעלת לב טוב ואוהב שמאמצת לחיקה (המרשים) את המשרתת הכושית שאף אחת אחרת לא רצתה.

אבל מעבר לנועזות ולחתירה לייצוג האמת יהיה אשר יהיה, מה שאני באופן אישי אהבתי יותר מכל הוא את העיבוד הגאוני שהסופרת והיוצרים עשו לסרט אנגלי נשכח משנת 1965. בתקופה ההיא אסור היה עדיין לדבר על זכויות אזרח ושטויות כאלה אז המסר של אותו סרט אסור הוסתר היטב מאחורי סיפור על 4 בחורים שלא יכולים להרשות לעצמם לגור לבד אז הם שוכרים דירה משותפת. החברה הבריטית השמרנית שאינה יכולה לקבל 4 הומ, כלומר, כאלה, נאלצת לשלוח את היחידה הסודית של הכנסייה על מנת להחזיר אותם למוטב, אבל ארבעת הבחורים, כנראה מחוזקים מכמויות הנוזל הסמיך שהם מעניקים אחד לשני, מצליחים למצוא את שלוותם בהאיטי כשאנשי המשמר השחורים באים להגנתם. הדבר היפה בעיבוד הזה הוא שהקידמה מאפשרת לנו לעלות מדרגה במי עוזר למי. ב-65 הכושים יכלו לעזור רק להומ, כלומר לכאלה שהיו נחותים מהם, בימינו אנחנו כבר יכולים להראות שזה בסדר שגם לבנים יעזרו לנחותים מהם. אני שמח לחיות בתקופה כזו.

בונוס – הסרט האסור המקורי משנת 1965

וקצת בידור טוב ואיכותי בטעם של פעם-

****************************************************************************************************

הבהרה חשובה – כל הנאמר בפוסט זה הוא על דעת גדעון והנהלת הבלוב לא עומדת מאחורי הדברים או תומכת בהם (במיוחד עכשיו, כשלכושים יש כזו השפעה בעולם. אנחנו הזהרנו מהקטע הזה של שוויון זכויות)

אז הנה כמה עובדות בלוביות אמיתיות:

הידעתם – אמה סטון מהממת. בסרט הזה היא אפילו מציגה את פרצוף הבכי האמין ביותר שראינו לאחרונה.

הידעתם – הבת של רון האוורד עולה על העצבים ממש כמו רון האוורד.

הידעתם – טקס האוסקר הבא מעולם לא נראה עגום יותר, או לפחות העגום ביותר מאז הטקס ההוא שהמגמגם זכה.

הידעתם – you is kind you is smart you is important.

הערה מקדימה – הפוסט הזה אינו ביקורת. מדובר במחשבות שעלו בעקבות צפייה ב"כוכב הקופים-המרד". הפוסט לא מספר את סיפור הסרט אבל כן מכיל ספויילרים כך שהקריאה על אחריות הקורא.

אני לא יודע מי זה ג'יימס פרנקו, אבל הכוכב של הסרט הזה הוא אנדי סירקיס ("שר הטבעות", "קינג קונג")

"כוכב הקופים: המרד" הוא שם די מחורבן. רק לשם הגינות, גם השם המקורי Rise of the Planet of the Apes הוא שם מחורבן. זה לא שאין כאן מרד, אבל יש כאן משהו חשוב בהרבה. כשכתבו שמדובר בorigin אני חשבתי שהם מתכוונים להתחלה של כל הסיפור שהופך להיות סאגת "כוכב הקופים", אבל למעשה מדובר בהתהוות של דמות מעולה שאני מניח שמכאן והלאה תככב במספר סרטים. הדמות הזו היא כמובן דמותו של סיזר, כוכב הסרט. סיזר, שהוא שילוב בין אנדרו סירקיס לאשפי וטה דיגיטל, הוא לא רק הכוכב הבלתי מעורער של הסרט אלא גם השחקן שנותן את תצוגת המשחק המדהימה ביותר שראיתי לאחרונה בקולנוע. העובדה שמדובר בדמות שבסופו של דבר היא תוצר של אפקטים דיגיטליים רק מדגישה כמה ההישג גדול. וכך לאורך רוב הסרט ישבתי וחשבתי לעצמי שאם וויליאם אובריין היה יכול לראות את מה שקורה על המסך הוא היה בוכה מרוב אושר.

וויליס אובריין נחשב לחלוץ האפקטים בטכנולוגיית הסטופ מושן. הוא לא היה הראשון שהשתמש בטכניקה הזו. מלייס, הגאון הצרפתי, עשה בה שימוש נרחב בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, פורטר, שידוע בזכות סרטו "שוד הרכבת הגדול" עשה סרט שהנפיש דובים בעזרת הטכניקה הזו בשנת 1907, אבל אובריין היה למעשה מי שיצר את החוקים הבסיסיים להנפשת בובות בסטופ מושן שמטרתן ליצור תנועה חלקה תוך כדי יצירת זהות לבובות. השיא הגיע כמובן ב"קינג קונג" משנת 1933.

אתה בא לפה הרבה?

קשה לדמיין היום איזו השפעה היה לסרט הזה על הקהל באותה תקופה. תנסו לדמיין עולם בלי טלוויזיה, כשהקולנוע כמעט לא מספק סרטים בעלי אפקטים מרשימים ודמיינו לעצמכם שאתם נכנסים לאולם קולנוע בעל אלפי מושבים, בעל מסך ענק שבזכות יחס המידה שלו (4:3) היה גדול משמעותית מכל מסך קולנועי שאנו מכירים היום, מסך שמילא את כל מרחב הראייה של הצופה. הסרט מתחיל, אנו שטים לאי מוזר, פוגשים את הילידים ואז משום מקום מגיע קוף ענק שממלא את כל המסך הענק הזה, חוטף את הגיבורה היפה, נלחם עם דינוזאורים וציפורים פרה היסטוריות ומטפס על האמפייר סטייט בילדינג. אבל מעבר לספקטקל המרשים היה עוד משהו שהיה שונה ב"קינג קונג". קונג לא היה אפקט לשם אפקט, קונג היה דמות, ולא סתם דמות אלא הדמות הראשית בסרט הנושא את שמו ולמרות שזה נשכח קצת עם השנים, דמות חיובית. ואכן, כשקונג עומד על ראש האמפייר סטייט בילדינג לאחר שתותחי המטוסים ניקבו אותו ללא רחם, מביט ונוגע בפצעים המדממים ומבין שהוא הולך למות, הרגע העצוב הזה משפיע על הצופה מבחינה רגשית. ברגע הזה נחקק קונג כדמות ואובריין עשה היסטוריה – השימוש באפקט אינו רק לשם יצירת עולמות דמיוניים אלא גם לשם יצירת דמויות מרגשות ובלתי נשכחות.

אין זה פלא שפיטר ג'קסון אוהב כל כך את הסרט הזה. ג'קסון עבר תהליך דומה בסרטיו. מי שהתחיל כנזקק לאפקטים על מנת ללוות את הסיפור שרצה לספר, עבר למצב בו הדמות היחידה המרגשת ומעוררת האמפתיה בסרטי "שר הטבעות" שלו היא דמות אנימציית מחשב – גולום.

לא נורא, זה הסרט האחרון שלי ככה ואח"כ אהפוך לכוכב ענק ולא אצטרך להמשיך ללבוש את כל החיישנים המגעילים הללו.

כשג'קסון החליט לצלם את "שר הטבעות" היה לו ברור שהחברה אותה הקים עם חברו ריצ'רד טיילור (שעבד על האפקטים בסרטיו מאז סרטו השני "פגוש את הפיבלס") תצטרך לעשות יותר מ"סתם" אפקטים. ג'קסון וטיילור שבתחילת דרכם הסתמכו בעיקר על אפקטים של איפור, בובות ומיניאטורות הקימו בשנת 1993 את ווטה דיגיטל, שכשמה כן היא- אחראית על אפקטים דיגיטליים, על מנת ליצור את האפקטים לסרטו של ג'קסון "יצורים שמיימיים". אבל עבור "שר הטבעות" היה צורך ביותר מזה. ג'קסון החליט ש"גולום" יהיה בדיוק מה שהיה "קונג" – דמות שעובדת היותה אפקט , בין אם בובה ובין אם דמות דיגיטלית, לא משנה מאום מחשיבותה לסיפור או לסרט. "גולום" התפתח מסרט אחד לשני ובסרט הסוגר את הטרילוגייה הוא ללא ספק הפך לדמות הטובה והמרגשת ביותר בסרט. הוא לא היה סתם אפקט ממוחשב ואין לי ספק שהייחודיות שלו היתה גורמת לאובריין להתרגשות גדולה. בעוד שקונג היה בובה שכל ביצועיה היו תלויים ביכולות המרשימים של אובריין וכבולים בטכנולוגיה בת זמנו, גולום נוצר באמצעות טכניקת לכידת תנועה בה מחברים לשחקן חיישנים והמחשב קולט את תנועותיו והבעותיו. לאחר מכן בעזרת אנימציית תלת מיימד יוצרים את הדמות ומעניקים לה את מימיקת הפנים ואת התנועות של הדמות. לכן גולום, לא פחות משהוא תוצר של אשפי ווטה דיגיטל, הוא תוצר של אנדי סירקיס ששיחק אותו והשילוב המיוחד הזה יצר דמות בלתי נשכחת. (הערה חשובה ששלח לי אריאל פיירפילד – בזמן שר הטבעות לא השתמשו במושן קפצ'ר ללכוד את הפנים של אנדי סיריקס (זו טכנולוגיה שהבשילה רק באווטר) ולכן האנימטורים שעבדו על הסרט השלימו את הבעות הפנים שלו בעצמם כשהם מסתכלים על צילומים שלו חלק מהזמן. בנוסף הם גם עשו מחדש את כל הסצנות באנימציה והבמאי הכריע בין שתי הגרסאות ככה שזה היה בערך חצי חצי. זו אגב הסיבה שגולום של הסרט השלישי היה שחקן טוב יותר מאשר גולום של הסרט השני בגלל שהצוות שעבד עליו לאורך הסדרה אמר שכבר הבין את הדמות הרבה יותר טוב.)

רק טבעי היה שג'קסון, שחב ל"קינג קונג" הרבה, החליט לאחר סיום טרילוגיית "שר הטבעות" לעשות לו מחווה יפייפיה וליצור גרסה חדשה לסרט שהיתה נאמנה מאוד לרוח המקור ולפחות בעיניי מוצלחת מאוד. את קונג, אגב, גילם שוב סירקיס.

אני חייב להודות שיש לי בעייה עם עולם האפקטים הדיגיטליים. צפייה שאני עורך בשבועות האחרונים בסרטי אובריין וממשיך דרכו ריי הריהאוזן, מחדדים לי מהי הבעייה שלי. עומס. האפקטים הדיגיטליים מאפשרים לנו לעשות הכל והרבה. אם פעם היינו מקבלים אפקט מרשים פעם ב-15, 20 דקות ואז אותו קטע גם היה מרשים מאוד וגם נחקק בזיכרון, הרי שהיום אנחנו מקבלים מינונים מטורפים שהפכו את סף הגירוי שלנו לגבוה מאוד. גם כמותית אנחנו מקבלים צבאות אין סופיים של אנשים, ספינות, חיות – הרבה מהכל, אבל אנחנו כבר אדישים. אז מראים לנו משאית מתפוצצת תוך כדי שאלף פילים עם רוכביהם קופצים בסלואו מושן לתוך חללית שמתפרקת לאלפי חלקים. יופי.

הייתי צריך לחשוד שדמות בשם בני כפתורי לא יכולה להיות אמיתית

ג'קסון, אגב, הוא אחד האחראיים לכך עם טרילוגיית "שר הטבעות" שלו, פשוט גולום היה פיצוי הולם. אבל בסופו של דבר, למרות היות גולום דמות מדהימה, היא עדיין לא נתפשה כדמות אמיתית. אני חושב שהפעם הראשונה שקלטתי שאני לא קולט היתה ב"מקרה המוזר של בנג'מין באטן" שביים דייויד פינצ'ר. את הסרט המקסים הזה (שספג ביקורות גרועות רבות, אבל אני אוהב אותו מאוד) ראיתי בלי לקרוא עליו כלום. היה לי ברור שהסרט עמוס אפקטים (פינצ'ר אלוף בלהכניס בכח אפקטים שבחיים לא נגלה שהם אפקטים) אבל מבחינתי בראד פיט היה בראד פיט מאופר. כשגיליתי שלאורך רוב הסרט אני רואה בנייה ממוחשבת של פרצופו של פיט כפי שנלכד על ידי מחשב בטכנולוגיית לכידת התנועה הייתי המום. לרגע לא חשדתי במהלך הצפייה שמה שאני רואה הוא משהו אחר מבראד פיט. אז הבנתי שכנראה שיש כאן משהו מעבר. את המעבר קיבלתי ב"כוכב הקופים".

אנדי סירקיס האמיתי. כלומר אמיתי עם פוטושופ

הקופים בסרט הם שוב יצירתם של ווטה דיגיטל והקוף הראשי, סיזר, הוא שוב אנדי סירקיס. רופרט וייט, במאי הסרט, כינה את סירקיס "הצ'ארלי צ'אפלין של לכידת התנועה" ואם הוא מתכוון בזה שהשליטה שהבחור פיתח בשימוש נכון עבור הטכנולוגיה המסויימת הזו מאפשר לו להפגין שליטה מופלאה על התנועה שלו תוך כדי היכולת המופלאה לרגש את הצופים, אז הוא צודק.

נכון לרגע זה מבחינתי קבוצה שתכלול את סירקיס ואת אנשי האפקטים שעבדו על דמותו בסרט, אמורה לזכות באוסקר לשחקן הטוב ביותר של השנה. העומק של דמותו, המבט בעיניים, הדרך בה הוא זז, הכל פשוט מושלם. למעשה, מבחינתי, הסצינות עם השחקנים ה"רגילים" בסרט- ג'יימס פרנקו, ג'ון ליתגו, ברייאן קוקס ואחרים, הן הסצינות הפחות חשובות בסרט. כן, הן חשובות כדי לבנות את הסיפור אבל הסרט מגיע לשיאים שהוא מגיע בכל סצינה שבה סיזר נמצא כשהשיא מבחינתי היה הסיקוונס של ההשתלטות על המכלאה. מדובר בקולנוע בשיאו. קולנוע שלא נזקק לדיאלוגים או להתחכמויות תסריטאיות אלא מציג באופן פשוט את מה שהוא בלתי אפשרי להצגה בכל מקום אחר שהוא אינו קולנוע. זהו קולנוע טהור.

כוכב הקופים 1968

ועכשיו אחרי שהוצאתי את שהיה על ליבי אפשר לעבור לסרט. הסרט הזה נהדר. לפני כמה ימים צפיתי שוב ב"כוכב הקופים" המקורי וזו ללא ספק היתה החלטה נבונה. את הסרט המקורי ראיתי כילד ולא זכרתי אותו בכלל. למרות שהתיישן, הוא עדיין מרשים מאוד והאיפור בו מבריק ומחזיק גם היום. הסרט החדש מתכתב איתו פעמים רבות. אם זה בסצינת הפתיחה שדומה מאוד לסצינת צייד האדם בסרט המקורי. אם זה ההענשה עם התזת הצינור, ואפילו כשסיזר משחק עם דגם של פסל החירות ומוריד את ראשו. ויש חשיבות גדולה להכרת הסרט הראשון, או לפחות הכרת הסיפור שלו, כי הסרט הזה הופך לחלק מתוך השלם וזה מעצים אותו. אנחנו יודעים איך זה נגמר אבל אנחנו לא באמת יודעים למה. עכשיו אנחנו יודעים איך זה התחיל. (אני מודה לזה שהיו הסברים גם בסרטי ההמשך של הסדרה המקורית אבל לא ראיתי אותם כך שאנני יכול להתייחס).

הסרט אינו סרט אלגורי, כפי שהמקורי היה. הוא גם ממש לא סרט פילוסופי, ועם זאת הוא אינו רדוד בשום צורה שהיא. הוא מעלה רעיונות ונושאים מורכבים (גם אם הם לא מפותחים בסרט עצמו) ורוב הזמן מנסה שלא לקבוע עמדה. האם הנסיון להתערב בדרכו של הטבע על ידי מציאת תרופות למחלות איומות הן דבר טוב או רע? אנו הרי יודעים שבכל פעם שאנו מוצאים תרופות למחלות קשות, הוירוסים מפתחים מוטציות חזקות יותר, ועדיין אנחנו ממשיכים בחיפוש כי אנחנו לא רוצים למות. אז האם פרנקו הוא האיש הרע כאן? לא הוא טוב, אבל חייבים רע אז הבוס שלו שרוצה רק כסף הוא הרע והוא יקשה את החיים של פרנקו וקופיו ואנחנו נשנא אותו ונשמח כשהוא ימות ו… טוב אז לא הכל מושלם בתסריט והקטעים שעוסקים בחיים של פרנקו (אביו ואהובתו החדשה) לא ממש חשובים או מעניינים, אבל לרוב הבעיות מצליחות לא להפריע. למעשה מלבד שני רגעים החולשות כמעט אינן מורגשות, אבל שני הרגעים המדוברים הפריעו לי מאוד.

סיזר

הראשון הוא המשפט שאומר סיזר לפרנקו בסוף הסרט. הרגע בו סיזר אומר "לא" הוא רגע אדיר. כן, אנחנו יודעים שהקופים ידברו בסוף ולכן זה רק מתבקש, אבל זה היה צריך להישאר שם ולא להתקדם למשפט מלא. הרגע הזה הוא קיטש גרוע ולא מתאים לרוח הסרט.

אבל הדבר השני שהרגיז אותי ממש הרגיז אותי. כפי שאמרתי, כולנו יודעים איך נגמר הסיפור הזה, הרי הסרט הראשון בסדרה הוא הספויילר לסדרה החדשה שמתחילה. ואולי אני נאיבי? אולי הילדים של היום לא יודעים כלום על הסרט ההוא ועל הסצינה האחרונה שלו שהיא אחת המפורסמות בתולדות הקולנוע? כשהגיע הסוף ועלו כותרות הסיום רציתי להריע, קודם כל לסרט, כי הוא כל כך טוב, אבל באותו רגע רציתי להריע בעיקר להערכה שהיוצרים נתנו לנו הצופים. הם יודעים שאנחנו מבינים שהוירוס הולך להתפשט ושבמקביל לכך שהקופים יחכימו, בני האדם ימותו מהמחלה ומי שישרוד יהפוך לחלש יותר. כל הכבוד לבמאי שהחליט לסיים בשוט הנהדר של הקופים מסתכלים על העתיד שלהם.
ואז הגיע האפילוג ובו מראים לנו שהוירוס מתפשט למגיפה עולמית ואני ממש התעצבנתי.

לא נורא, זה הסרט האחרון שלי ככה ואח"כ אהפוך לכוכב ענק ולא אצטרך להמשיך ללבוש את כל החיישנים המגעילים הללו.

אבל ביננו? זה עבר לי מהר, כי בסך הכל גם עם הפישול הזה במאי הסרט רופרט וייט עשה עבודה מדהימה ביצירת סרט מרשים מאוד מבחינה קולנועית עם שוטים ארוכים מעולים ועם תחושה של תנועה מתמדת שיודעת מתי לעצור כדי לא לגרום לבחילה. לא שמעתי עליו עד היום אבל אני בטוח שאשמע עליו בהמשך.

בסופו של דבר מדובר בהרבה מעבר לסרט קיץ מצויין, מדובר בסרט שבו סיזר השתלט עליי ושיכנע אותי שעם שימוש נכון, האנשים שיוצרים אפקטים דיגיטליים היום לא נחותים מאותם קוסמים שאני כל כך אוהב שפעלו במשך 100 שנות קולנוע ראשונות. פשוט צריך לדאוג שכמו שפעם רק מתי מעט התעסקו בזה, גם היום הגישה תהיה רק למי שבאמת מוכשר ויודע מה הוא עושה. בקיצור – תנו לי קצת פחות סניידר וקצת יותר וייט.

נ.ב. לא סתם התחלתי לחשוב על וויליס אובריין במהלך הסרט. כמה פעמים הרגשתי שהסרט מכיל מספר הומאז'ים לקינג קונג. אם זה השוט מלמעלה שמכיל ציפורים מצויירות (פה באנימציית מחשב, ב"קונג" באנימציית דו מימד) או בשוטים מסויימים בהם באק השימפנזה הגדולה נראית ומתנהגת כקונג. אחרי שחזרתי הביתה וגיליתי שוטה דיגיטל אחראים על הפעלולים זה הפך מובן יותר ואין לי ספק שזה מכוון.

כשעלו כותרות הסיום של "מסיבת ההלוויה שלי" (או Get low בתרגום אנגלי משובש) הרגשתי מוזר. מצד אחד אהבתי מאוד כמה דברים בסרט, מצד שני מדובר בסרט חלש. אם בסופו של דבר החלק שאהב ניצח זה רק בגלל שאהבתי מהפריים הראשון ואילו האכזבה הגיעה רק באמצע.

הסרט מספר את סיפורו של פיליקס בוש, מתבודד תמהוני שמחליט לקיים מסיבת לוויה בה יתגלה הסוד הגדול שאותו הוא מסתיר כבר 40 שנה. הסרט התקופתי, שבסיסו בסיפור אמיתי שהתרחש בשנת 1938, מתאר את מהלך ההתארגנות למסיבה עד הגילוי הגדול במסיבה עצמה. הרבה דברים ניתן היה לעשות עם הסיפור הזה ואכן בחצי הראשון של הסרט נבנות הרבה ציפיות להמשך. הבעייה היא שהתסריט הכל כך חלש הזה לא עושה כלום עם הסיפור שיש לו. הדמויות באות והולכות, כשלא בדיוק ברור מי הן, מאיפה הן באות ולאן הן רוצות להגיע, ואיפשהו לקראת האמצע אתה מתחיל להבין שכל הבנייה שנבנית פה לא תוביל לשום דבר בעל נפח משמעותי כלשהו. כך קורה שכשכבר מגיעים למה שאמור להיות השיא – אותו גילוי של סוד נורא שגרם לחיים הקשים שגיבור הסרט גזר על עצמו – הרגע הזה מתגלה כשיא מינורי יחסית שלא מגלה הרבה יותר ממה שהצופה כבר הבין לבד.

אז למה בכל זאת אני ממליץ מאוד על הסרט?

יש 2 סיבות עיקריות:

הראשונה והראשית היא רוברט דובאל. התפקיד שהוא עושה כאן הוא לא פחות ממושלם. כל כך מדוייק, כל כך עמוק. המשחק שלו יוצק לדמות תוכן שהתסריטאים לא סיפקו לה והופך דמות שטוחה מבחינה תסריטאית לדמות מרתקת ומעוררת אמפתיה. לכן הוא גם זורח מעל כל השחקנים האחרים והמצויינים שנמצאים פה. ביל מארי עושה ביל מארי אבל הדמות שלו מסתכמת בכלום. סיסי ספייסק סובלת מאותם דברים. הנוכחות של דובאל, המראה המרשים שלו והדרך בה הוא ממלא את המסך בכריזמה שלו הופכת את ההתעלמות ממנו באוסקר (הסרט יצא בשנה שעברה) למקוממת ואת הבחירה בקולין פירת' כזוכה עבור "נאום המלך" לעלובה עוד יותר. או כמו שאמר בן גוריון בשעה שצפינו בטקס "נאום שמום".

הנקודה השנייה החיובית בסרט היא העיצוב האמנותי. השחזור של שנות ה-30' נהדר והוא משרת את הסרט נאמנה בבניית אווירה ואופי. תורם לכך, כמובן, גם הצילום היפה.

שני הדברים הללו עזרו לי להתעלם מהבעיות של הסרט במהלך רוב הצפייה. אבל הסוף המאוד גרוע היה עדיין מאוד גרוע והשאיר טעם של החמצה.

חבל. כנראה שנכון מה שאומרים ועם תסריט גרוע לא באמת יכול לצאת סרט טוב. הסרט הזה הוא ללא ספק הוכחה לכך. הבימוי היפה והעדין, הצילום, העיצוב והמשחק של דובאל היו ראויים להרבה יותר, ועדיין כדאי לראות ולו רק בגלל שתצוגת המשחק של דובאל היא לא דבר שרואים כל יום.

"פו הדב", סרט האנימציה החדש והכה מאכזב של דיסני מסמן בעבורי יותר מכל את דעיכתו של פיקסר, האולפן האהוב עליי בעשור הקודם.

איור של פו הדב, חזרזיר וכריסטופר רובין שאוייר על ידי שפרד

"פו הדב" הוא דמות שלא צריכה הצגה. את הסיפורים כתב א.א. מילן לבנו, כאשר הוא משתמש בבובות שלו כדמויות שמאכלסות את יער ת"ק הפרסאות (אחד משני הביטויים שלקוחים מהתרגום שקראתי בילדותי ונשאר בעבורי אהוב כל כך ובלתי ניתן לשינוי. הביטוי השני הוא "דובי דב פותה", והוא כל כך מלא חיבה ומתאר את פו בצורה כל כך מדוייקת שאני לא מסוגל להחליפו בדובון טיפשון או כל תרגום אחר).

בשלב מאוחר יותר צבע שפרד את האיורים המקוריים שלו. התוצאה מקסימה.

את איורי הספרים הנפלאים אייר א"ה שפרד ובהם נראים פו וחבריו כפי שהם באמת – בובות. ואז הגיע דיסני.

נתחיל בגילוי נאות, אני מת על חברת דיסני בתקופת וולט דיסני. הם יצרו יצירות מופת רבות, תרמו תרומה אדירה לתחום האנימציה ואני חושב שהדמויות שהם יצרו העשירו את עולמם של ילדים (ומבוגרים) רבים בכל העולם. אבל בשנים שעברו מאז מותו הם הפכו מבחינתי לשם נרדף לרדיפת כסף והעדפת המוצרים הנלווים על התוכן. פה ושם היו להם עדיין סרטים נפלאים (למשל באותו תור זהב מחודש שחל בסוף שנות ה-80 תחילת ה-90, או עם "פלונטר" הנהדר בשנה שעברה) אבל הכל התגמד מבחינתי לעומת הבריונות של שלטון המרצ'נדייז. אבל מי אני שאתלונן כשאני עושה יד אחת עם ממלכת הרשע וממלא את חיי הילדים שלי בובות, פזלים, פוסטרים, תיקים, צלחות, כוסות, דיוידיים ומה לא של דיסני.

לפו הדב הגיעו אולפני דיסני בשנות ה-60. וולט כבר דעך (הוא נפטר בדצמבר 66 מסרטן ראות) ומירב תשומת הלב שלו היתה נתונה לסרט האחרון שהיה בפיקוחו, "ספר הג'ונגל", ולתוכניות שלו לעתיד הנוגעות בפארקי השעשועים שלו ובטלוויזיה. במצב כללי זה נוצרה דמותו של פו הדב כשב-66 יצא סרט קצר המבוסס על סיפור מהספר. הסרט היה מקסים,

מתוך הסרט המקורי

האנימציה היתה מקסימה וניסתה לשלב בין האיורים של שפרד, שהשפיעו על הרקע המצוייר לבין הדמויות שהפכו לדמויות דיסני ברורות יותר ופשוטות יותר. שני סרטים קצרים נוספים יצאו ב-68 ו- 74 וכולם אוחדו יחדיו לסרט מקסים (אם כי לא מבריק במיוחד) בשם "ההרפתקאות הרבות של פו הדב" בשנת 1977. לאחר מכן הופקרה דמותו של פו לשלל סרטי טלויזייה וסרטים שהוכנו ישירות לוידאו והיו גרועים עד ממש ממש ממש גרועים. כלום מהקסם של הדמויות המקוריות של מילן לא נשאר. רק השם. השם משולב במותג דיסני.

שיקוץ

 

השיא, מבחינתי, היה כשיצאה תוכנית הילדים החדשה של ערוץ דיסני "חברי טיגר ופו" לפני כמה שנים, תוכנית באנימציית תלת מימד עבשה, שיחד עם התוכנית הזהה מבחינת המראה "המועדון של מיקי" (שעושה שמות בחבריו של מיקי מאוס) גורמת לוולט דיסני להתהפך בקבר. הוא מילא, מגיע לו, הוא היה אנטישמי, אבל למה לנו זה מגיע? האם העם היהודי לא סבל מספיק באלפיים השנים האחרונות?

ואז, כמו בסרטי דיסני הישנים, מגיע לו על הסוס הלבן ג'ון לסיטר, אולי הדמות החשובה ביותר מבחינה אומנותית בהתפתחות של אולפני פיקסר המופלאים, ומבטיח לעשות סרט פו שישאב מהסרט המקורי ויתן כבוד לאנימצייה המצויירת ביד ולדמויות הקלאסיות.

ושוב אנחנו עושים עצירה לטובת אנשים שצריכים הסבר –

אולפני פיקסר בראשות לסיטר אחראים למהפכת סרטי אנימציית המחשב (יש להבדיל בין אנימציית תלת מימד הנעשית במחשב בניגוד לציור המסורתי ביד, לבין סרט המוקרן בתלת מימד שיכול להיות סרט אנימציה, לייב אקשן או כל שיקוץ אחר). הם היו הראשונים ליצור סרט אנימציית תלת מימד באורך מלא – "צעצוע של סיפור", אבל מבחינתי הם היו הראשונים שיצרו מצב שבו אני מחכה לסרט של אולפן ולא דווקא לסרט של אמן ספציפי. משהו בדרך העבודה המיוחדת שלהם הצליחה ליצור חממת אמנים שמספקת שנה אחר שנה יצירות הנעות בין סרטים מעולים לילדים ("מפלצות בע"מ", "מוצאים את נמו") ויצירות מופת לכל המשפחה ("משפחת סופר על" שהיה סרט האקשן הטוב ביותר של העשור הקודם, "רטטוי", "וול-אי" ו"אפ"). כל הסרטים שלהם היו סרטים מקוריים ולא המשכים כנהוג בתעשייה, עם יוצא דופן בצורת "צעצוע של סיפור 2" שהיה במקור מכוון לוידאו והפך לסרט קולנוע רק לאחר שהם הרגישו שאכותו גבוהה מספיק.

חברת דיסני היתה לאורך השנים המפיצה של סרטי פיקסר. לפני כמה שנים היה נראה שבעקבות חיכוכים החוזה לא יחודש ואז קרה לפתע דבר מופלא, דיסני קנו את פיקסר, נתנו לה יד חופשית להמשיך לעשות את מה שהיא רוצה ומינו את לסיטר לאחראי על מחלקת האנימציה ופארקי השעשועים. אני לא יודע מה איתכם, אבל אני ממש שמחתי. זה הרגיש כאילו למרות שדיסני קנו את פיקסר למעשה פיקסר השתלטו על דיסני וכולנו נחיה באושר ועושר עד עצם היום הבא.

"תביאו לי את האנשים של פיקסר!!"

אבל המציאות היא לא סרטים של דיסני. אם כבר זה יותר מזכיר את "האזרח קיין". בקטע מסויים בסרט, לאחר שקיין קנה את כל המערכת של עיתון המתחרה בעיתון שלו וכולם חוגגים, חברו  הטוב ושותפו לעיתון לילנד יושב מדוכא. הצלע השלישית בחבורת העיתון, ברנשטיין, שואל אותו מה קרה.
"האם האנשים האלה שעובדים עבורינו היום לא היו נאמנים עד אתמול לעיתון שבו הם עבדו?" שואל לילנד. בוודאי עונה ברנשטיין.
"והאם העיתון שלנו דוגל באותם ערכים שהעיתון שלהם דגל?" הוא ממשיך
"בוודאי שלא, אבל אין לך מה לדאוג, מר קיין ישנה את הדרך בה הם חושבים ופועלים תוך שבוע" עונה ברנשטיין.
לכך עונה לילנד "אבל תמיד יש את הסיכון שהם ישנו את מר קיין בלי שהוא בכלל ירגיש"

וכך פתאום פיקסר הפכו לחברת המשכונים כשהוציאו את "צעצוע של סיפור 3". ואחריו את "מכוניות 2" שאני לא יכול לחשוב על שום סיבה אחרת לעשות אותו מלבד כמויות המרצ'נדייז המטורפות שהסרט הראשון מכר. ומה הסרט הבא שלהם? "מפלצות בע"מ 2". בנוסף לכל גם איכות הסרטים ירדה ופתאום במקום שדיסני תהיה פיקסר, פיקסר נהייתה דיסני.

אבל רגע, לסיטר הבטיח שפו הדב יהיה כמו פעם, הוא בטח יקיים, לא?

חצי הכוס המלאה - לפחות זה סרט קצר

"פו הדב" החדש הוא אכזבה אדירה. הוא דווקא מנסה להידמות לסרט המקורי, לפחות מבחינה ויזואלית. הפתיחה דומה – הוא מתחיל בחדר מלא בובות, עובר לספר ולמפה שבו שהופכת לאנימציה. גם פה הרקעים מנסים להידמות לאיורים המקוריים. הוא אפילו באורך כמעט זהה (כ-70 דקות) אבל בסופו של דבר כלום לא עובד בגלל סיבה אחת חשובה – יש לו תסריט איום ונורא.

לקחו כמה סיפורים מהספר המקורי, הוציאו מהם את הקסם, ערבבו בבלנדר והדפיסו. יוצרי הסרט כנראה חושבים שאם אנחנו מכירים את הדמויות אז אין סיבה ממשית שהן יהיו חלק מהסרט. במקום דמויות יש לנו ציורים מונפשים שהאפיון היחיד שלהן מגיע מעצם ההכרה הקודמת שלנו איתן. וגם מבחינת סיפור – כלום לא קורה בסרט. כלומר חושבים שיש מפלצת ואומרים לנו שהדמויות מפחדות ממנה אבל זה לא באמת מרגיש ככה. הספר נוכח פיזית בסרט ובעלילה והאותיות הופכות אפילו לפתרון בשלב מסויים, אבל מה שמתחיל כרעיון נחמד, נמאס מהר מאוד כשלא מפסיקים להשתמש בו. פו, במקום להיות חמוד, מעצבן. והכי חשוב, למרות שהעלילה מתבססת על סיפורים מהספר, העיבוד פשוט שגוי.

אני אשתדל להסביר בדוגמה – גם בסרט כשאיה מאבד את הזנב כולם יוצאים לחפש אותו. פו מוצא אותו אצל ינשוף כמו בסיפור המקורי אבל אז ינשוף מנסה לפתות את פו שישאר לאכול דבש, וזה קורה רק כדי שיוכלו להכניס את המסר הדידקטי שבו פו, למרות רעבונו לדבש, בוחר בהחזרת האבידה לחברו שהוא המעשה הנכון שבעקבותו הוא יזכה להערכת חבריו. בספר פו לא צריך להוכיח כלום, הוא דב נפלא ומיד כשהוא מבין שזה הזנב של איה הוא הולך להחזיר לו אותו. אחר כך הוא הולך הביתה לאכול דבש ולשיר המהום גאווה על זה שהוא מצא את הזנב. הוא לא צריך את חיזוק חבריו למעשה שעשה, כי זה המעשה היחיד שפו, שהוא מן דב שכזה, יכול לעשות.

וכך, האכזבה הזו שלכאורה לא שייכת בכלל לפיקסר בשום צורה, גורמת לי לטעון בצער רב ששיטת האולפנים קרסה שנית. אם לסיטר וחבריו לא יכולים לקיים הבטחות אז מי כן? מבחינתי אם לסיטר קיבל על עצמו תפקיד בכיר בדיסני רק על מנת למחזר בחוסר הצלחה את "טרון" ואת פו תוך הזנחה פושעת של מה שקורה אצלו בבית (והוא עוד חתום על בימוי ב"מכוניות 2"), זהו סופה של פיקסר.

לסיום בואו נשים דברים על דיוקם – זה שאני טוען שכל מה שכתבתי למעלה מוכיח את תאוריית הקונספירציה שבה דיסני רצו לדסנז את פיקסר כדי שהם לא יראו כל כך רע לא אומר ששאר מי שהיו איתי בקולנוע מסכימים איתי. בני בן ה-3 שכבר שנה עונה לכל מי ששואל אותו איך קוראים לו בשמו של אחד ממבחר דמויות דיסני (מוגלי, מיקי או פו) נהנה מאוד והיה מרותק לכל אורך הסרט. גם בתי נהנתה מאוד, אז אולי אני טועה.

(למרות שאני לא טועה. ועכשיו כשדיסני קנו גם את הזכויות על החבובות ולמרות שחיבבתי את הטריילר, אני חושב שהטג ליין המתאים ביותר עבורו הוא זה של "הזבוב" – Be afraid, be very afraid)


כל מי שקורא את הבלוב הזה יודע כבר שהסרטים ששפילברג ביים והפיק במהלך השנים 75'-86' הם החומר ממנו עשויה הילדות שלי. מי שטרח לקרוא את ה"פגישה" שהתקיימה ביני לבינו לפני כמה שבועות גם הבין שלאחר תקופה קשה "השלמנו" וחזרנו להיות חברים.

חברי היקר, פבלו אוטין, ציין שזה בדיוק ההבדל בין לאהוב סרטים ללאהוב קולנוע. זה לא שאני אוהב את הסרטים שקשורים בשפילברג בתקופה ההיא. אני אוהב את הסרטים, את שפילברג ואת כל המיתולוגיה שאני יצרתי סביבו בתקופה ההיא. עכשיו, אחרי צפייה ב"סופר 8" אני יודע שגם  ג'יי ג'יי אברמס אוהב אותו לא פחות ממני.

"אתה חמוד", "לא, אתה חמוד"

לכתוב על "סופר 8" לקהל הרחב שלא בהכרח חולק איתי אובססיה שפילברגית זו, ויותר מכך (ועד כמה שקשה לי להאמין שזה אפשרי) לא בהכרח מכיר את הסרטים ההם, היא משימה קשה עבורי. אין לי דרך לשפוט את הסרט בעיניים אחרות מהעיניים שלי.
מה ראו עיניי המעריץ? הם ראו את אחד משירי האהבה הגדולים ביותר שראיתי בקולנוע. אברמס לא מחקה את שפילברג, הוא אוהב אותו, הוא אוהב את הקולנוע שלו והוא יוצר סרט שבחלקים רבים מזכיר את הסרטים הגדולים ההם.

אני לא באמת יכול לכתוב ביקורת על הסרט מבלי למסור פרטי העלילה שאני לא בטוח אם הם מוגדרים ספויילרים קריטיים, אבל אני מודה שאני אישית הייתי מעדיף לא לדעת אותם… אז לשיקולכם.

בקצרה – "סופר 8" מספר את סיפורם של חבורת ילדים בסוף שנות ה-70' שמצלמת סרט זומבים במצלמת סופר 8. רכבת שיורדת מהפסים באופן מפתיע בזמן הצילומים שלהם משנה את מהלך חייהם וחיי העיירה כשמאותה רכבת משתחרר חייזר ששנים של שבי הפכו אותו לשונא אדם, אבל שלמעשה בסך הכל רוצה לחזור הביתה.

בתוך הסיפור הלא מתוחכם מדי משולבים אלמנטים ויזואליים ורעיוניים ממורשתו של שפילברג, כשהסרטים המצוטטים ביותר הם סרטים מהעשור ההוא -מ"מפגשים מהסוג השלישי" דרך "איטי" ועד "הגוניס". כמובן שיש ציטוטים ויזואליים רבים, שוטים דומים (העיר ממבט מלמעלה כמו באי.טי. החללית בסוף, רכיבות האפניים שמצטלמות כל כך יפה ועוד ועוד ועוד), ויש גם רעיונות סיפוריים דומים רבים. אבל כל הציטוטים והשימושים הללו לא יוצרים הומאז' חלול, וזה מבחינתי ההישג המרכזי של הסרט. במקום בו היתה יכולה להיווצר חקיינות, נוצר סרט שבאופן נדיר וכמעט בלתי אפשרי מצליח לפעול (ברובו) במישור של הסרטים ההם. הוא עושה זאת על ידי שילוב מנצח של אלמנטים השאולים מהסרטים ההם בצירוף אותה תמימות נפלאה ונטולת ציניות ששלטה אז וכל כך חסרה היום.

אחת הסצינות היפות והמרגשות שראיתי בקולנוע בתקופה האחרונה

הלוק, הסיפור, השוטים, המראה – הכל תורם לזה, אבל יותר מכל תורמים לתחושה הזאת הילדים השחקנים. הם ללא ספק מהילדים הנפלאים שראיתי בשנים האחרונות בקולנוע. תמיד חשבתי שאין מישהו שמשתווה לשפילברג בבימוי ילדים – הוא תמיד הצליח להוציא מהם דברים מופלאים. באופן מפתיע, הקסם הזה קורה גם כאן. הם פשוט נפלאים, כל אחד ואחד מהם. לא רק שהם מחזיקים על כתיפהם את המשקל הדרמטי של הסרט, אלא שהם מתמודדים בצורה מופלאה עם המכשולים שאברמס שם לפניהם.

ואברמס הוא המכשול המרכזי של עצמו כאן. הרגעים בהם הסרט שלו הוא שפילברגיזם מושלם הביאו דמעות לעיניי. הרגעים בהם הוא אברמס הביאו גם כן דמעות לעיניי אבל לא מהסיבות הנכונות. למרות שתמיד היו מבקרים שטענו כנגד שפילברג שהסרטים שלו הם שיר הלל לפעלולים על חשבון הדמויות והסיפור, היו אלה טענות שיכלו להעלות רק אנשים שבאופן מכוון ניסו שלא באמת לראות את הסרטים המדוברים כמות שהם. אצל שפילברג הדמויות תמיד היו חשובות הרבה יותר מהאפקטים. בחלק הזה אברמס כושל. בשיאה של סצינה מהיפות של הסרט ומהיפות שראיתי בקולנוע בשנים האחרונות, סצינה מופלאה שכל כולה תמימות, רגישות ויופי אדיר מגיעה תאונת הרכבת. והיא מגיעה כמו שהכל מגיע היום – בעוצמה פי 10 מהדרוש, העוצמה הזו כמעט ומצליחה להחליש את הסצינה שקדמה לה, למרות שבסופו של דבר התאונה חשובה הרבה פחות ממה שהתרחש לפניה. שפילברג לעולם לא היה נותן לסצינה הזו לנסות להאפיל על הסצינה הקודמת. אז אני מודה שזו רעה חולה כללית בבלוקבסטרים של היום שאני מתקשה להתמודד איתה. אני מהאסכולה שגורסת כי פחות הוא יותר. אברמס לצערי נופל פה בפח.
למזלו הוא יצר סצינה כל כך מופלאה שהיא רק מוכיחה איך רעש ובלאגן תמיד יפסידו ליופי ורגש.

בעיה דומה מתרחשת עם עיצוב החייזר. במקום בובה חביבה כמו איטי שהיתה משרתת בצורה נפלאה את המטרה, אנחנו מקבלים מפלצת CGI כעורה שלא משרתת את התסריט. הלא הרבה לפני המפגש של הילדים עם החייזר אנו יודעים שממש כמו ב"קינג קונג" לא מדובר במפלצת אלא ביצור מפוחד שכל רצונו הוא לחזור לביתו ושהתוקפנות שלו היא פועל יוצא של היחס אותו קיבל, אז למה הוא מוצג בצורה בה אין שום דרך לפתח אליו חיבה כלשהי? ולמה הוא נראה כגוש צואה נוטף?

אבל בסופו של דבר, לפחות מבחינת הצופה הזה, ההפרעות הללו והביקורות נשארו איפשהו ברקע, כמחיר סמלי שאני מוכן בשמחה לשלם כדי לצפות בסרט שהוא הדבר הכי קרוב לסרטים שהרכיבו את ילדותי. אברמס עשה כאן עבודה פשוט נפלאה, הן כתסריטאי והן כבמאי, והצליח ליצור סרט שריגש אותי עד דמעות. מתי ראיתם לאחרונה סרט ילדים שגיבוריו הם ילדים ועדיין התחברתם אליו בצורה רגשית כה עמוקה? בסרט הזה הדבר המופלא הזה קורה. אני די משוכנע שאם הייתי ילד בן 13 "סופר 8" היה הופך להיות הסרט שאני הכי אוהב בעולם, ובצדק. על כל מגרעותיו יש בו משהו נדיר בסרטי הבלוקבאסטרים של העשור האחרון, משהו שבשנות ה-80' היה המרכיב המרכזי של סרטי הילדים והנעורים – אהבת קולנוע אמיתית, ולא פחות מזה, אהבה אמיתית של היוצרים לקהל שלהם. ועל החוויה שעברתי בסרט הזה מגיע לאברמס נשיקה.

שתי הערות קטנות לסיום:

1)      אברמס זקוק לטיפול פסיכולוגי דחוף כדי לברר איזה flare התעלל בו כשהיה ילד. מה שקורה בסרט הזה ברמת הפליירים גובל בהפרעה נפשית חמורה.

2)      חוץ מסרטיו של שפילברג, הזכיר לי הסרט בסצינות רבות את אחד מסרטי האנימציה האהובים עליי, "ענק הברזל" של בראד בירד. האם תוך כדי עשיית הסרט נזכר אברמס כמה הסרט ההוא נפלא וזו הסיבה שבראד בירד קיבל את תפקיד הבימוי של "משימה בלתי אפשרית 4"?