ארכיון רשומות מהקטגוריה "מוזיקה"‏

Combaya my Lord, Combaya

בוב דילן חוגג יום הולדת 70. האמת, אני לא אומר לו אבל לא הייתי נותן לו יום מתחת ל-75. הוא יושב עם הכובע שלו ומערבב את התה.

"אני עייף, גיא, אני פשוט עייף"

היריבות העמוקה בינינו החלה לפני למעלה מ-20 שנה. אז, תוך כדי היחשפות למוסיקה ששינתה את חיי, נחשפתי גם לאגדת דילן.

דילן שינה את פני המוסיקה הפופולרית

דילן הוא קולו של דור

דילן הלך על המים

דילן יכול לסוע על אופניים ללא מחזיר אור

ורק אני לא התחברתי. במשך שנות נעוריי ניסיתי רבות. שמעתי את Desire, ושמעתי את Blonde on blonde ושמעתי את Oh Mercy ופשוט לא התחברתי.

לא סבלתי את The Times They Are-A-Changin ולא את Blowin' in the Wind ולא ולא ולא. אבל כל מי שהבין משהו במוסיקה אמר שהוא היה המשיח, וכל מי שרצה להראות שהוא מבין משהו במוסיקה אמר שהאמונה השלמה השתלמה.

וכך במשך שנים נאלצתי לשמוע את המשפט – "אתה פשוט לא מבין", שהוא אולי המשפט השנוא עלי ביותר. בזמן לימודי הקולנוע שלי סיפר לנו יגאל בורשטיין אנקדוטה שאיני זוכר למי היא מיוחסת- הבעל אומר על אשתו "היא לא מבינה אותי". היא מבינה אותך היא פשוט לא אוהבת אותך.

בוב מודע לכל העניין. הוא מביט בי בצער ואומר "אתה חושב שזה מה שרציתי? בסך הכל רציתי לשיר, אבל לא משנה מה עשיתי וכמה ניסיתי לעשות דווקא, הדווקא הזה קיבל תאוצה גדולה יותר בכל פעם מחדש. זה הגיע למצב שאם הייתי אומר לאנשים לקפוץ מהאמפייר סטייט בילדינג (בניין גבוה בניו יורק. גבמ.) הם היו עושים את זה. או לפחות חושבים על זה. אני חושב. לא? אולי. בוא ננסה. גיא, אני מבקש שתקפוץ מהאמפייר סטייט בילדינג"

הוא מסתכל עליי. מצד אחד ממש לא מתאים לי לעשות את זה. מצד שני זה יום ההולדת ה-70 שלו ולא הבאתי מתנה. ובכל זאת הוא בוב דילן, ומאחורה בראשי קיים תמיד החשש שאולי אני פשוט לא מבין.

"אולי פשוט נעשה ארוע מקביל להופעה שלך בארץ".

הוא בוחן אותי כדי לבדוק אם אני רציני. "על מה אתה חושב?"

"לא יודע, משהו טפשי שלא באמת יחייב אנשים לעשות משהו אבל עדיין ייתן להם את היכולת להרגיש שהם עושים וחושבים"

"היי", הוא מתלהב כמו ילד, "זה קצת כמו שאני עושה עם השירים שלי". הוא מחייך בסיפוק ולוחץ לי את היד. "ולחשוב שאת כל השנים האלה העברנו בכעס".

לאחר שאנחנו נפרדים אני הולך לי ברחוב ומנסה לחשוב מה יכול להיות ארוע מתאים. לפתע הרוח נושבת לי את התשובה. או יותר נכון הרוח מעיפה לכיווני את נתזי המים המעופשים ששופכת גברת שרה השכנה מהבלקון. זהו. בדיוק זה. מקלחת.

על כן ביום ה-20.06, בין השעות שמונה בערב לעשר ובמקביל להופעתו של דוד דילן באיצטדיון רמת גן, אני (ובוב) קוראים לכן ולכם לעשות מקלחת, לאכול, לרקוד, לטגן קציצות, לסדר את החדר, לעשות פן, לשבת, לקום, לשכב או בקיצור כל דבר שאתם רוצים לעשות בביתכם, א ב ל, וזה אבל חשוב, זכרו שאתם עושים זאת במקום ללכת לראות את בוב דילן בהופעה.

עשו זאת בשם החופש, עשו זאת בשם כל הפעמים שאמרו לכם שאתם לא מבינים, עשו זאת בשם הרצון להפסיק את שלטון המוחות התרבותי. עשו זאת כי לילדים שלכם מגיע יותר. עשו זאת כי אין לנו ארץ אחרת. עשו זאת כי זה מה שדילן היה רוצה.

לדף הארוע בפייסבוק לחצו כאן. אשרו השתתפות, שתפו והזמינו חברים. רק בכוחות משותפים ננצח את האליטה.

מזל טוב בוב.

תקציר הפרקים הקודמים: שני בחורים יהודים וצעירים מחליטים להקים צמד. אחד מהם מאוד מוכשר, השני גבוה עם קול מלאכי. ביחד הם זוכים להצלחה אדירה למרות שהם יותר רכים מהמוסיקה שסובבת אותם בסוף שנות ה-60. למה זה קורה? כי הם מעולים. אבל לכל דבר טוב יש סוף.

ולפני שנתחיל – בסוף הפוסט יש קטע נחמד מהגראמי משנת 1975, כך שאם אין לכם כוח לקרוא אתם עדיין מוזמנים לתחתית הפוסט.

Bridge over troubled water -1970

זה רק אני או שהגמד מנסה לסתום לי את הפה?

אלבומם האחרון של סיימון וגרפונקל יצא בינואר 1970. הוא מכר עד היום למעלה מ-25 מליון עותקים ונחשב לאחד הנמכרים ביותר אי פעם, אבל צר לי לאכזב אתכם, הוא טוב פחות משלושת אלבומיהם הקודמים. זה אלבום מאוד לא הומוגני המורכב משירים מעולים לצד שירים חביבים. הוא כולל שירי סולו וגם הסגנון השתנה. למשל שיר הנושא ואחד הלהיטים הגדולים של הצמד, הוא למעשה שיר סולו של גרפונקל. מדובר בבלדת שמאלץ בומבאסטית. מאיפה זה בא? בעיני רחוק מלהיות אחד משיריהם הגדולים. ולמה מגיע לנו את ססיליה ואת הקשקוש הדרום אמריקאי המציק El condor pasa? (שני השירים האלה הם הניצוצות לשינוי שיעבור על סיימון ביחס למקצבים ולמשמעותם בשיר, שינוי שיגיע לשיא באלבום "גרייסלנד". שם זה יעבוד טוב, פה זה לא עובד בכלל. אבל עד אז יש זמן.)

אבל אל תתייחסו אלי יותר מדי ברצינות, בסך הכל זה אלבום די מקסים ואני סתם אנטי. פשוט שלושת השירים האלה והחיבה שאנשים רוחשים להם נורא מעצבנים אותי. מה יש פה חוץ מהם? הרבה הומאז' לעבר. יש ביצוע לייב לBye bye love של האברלי ברודרס שהיוו את ההשפעה הגדולה הראשונית על הצמד. יש את Baby driver החמוד ואת Keep the customer satisfied. ויש גם ארבעה שירים מצויינים.

The boxer הנפלא מזכיר למה הם היו כל כך גדולים. Song for the asking, שהוא סולו של פול, מתחיל להראות את הדרך בה ילך בשנים הבאות.

ויש את So long, Frank Lloyd Wright המרגש, שאין סיכוי שאינו מוקדש לארט גרפונקל, הסטודנט לאדריכלות. פרנק לויד רייט היה אדריכל מאוד מפורסם ואני לא מבין איך אפשר להבין אחרת את השורות:

So long, Frank Lloyd Wright
All of the nights we'd harmonize till dawn.
I never laughed so long
So long
So long.

האין זה שיר פרידה לחבר עם הקול המשלים? ואיזה שיר פרידה יפייפה.

אבל השיר שאני הכי אוהב בדיסק הזה הוא The only living boy in New York. זה מהשירים שאני לא באמת יודע למה דווקא הם, אבל יש בו משהו שמרגש אותי בכל פעם שאני שומע אותו. גם שיר זה הוא סולו של פול. (הקליפ האינטרנטי שמצאתי פה מכיל תמונות של הצמד מימי טום וג'רי והלאה. נחמד מאוד)

ציון: 1/2***

Paul Simon – 1972

קר שם בחוץ, מתי תלמד שהחיים הם לא קיבוץ

שנתיים אחרי האלבום האחרון של סיימון וגרפונקל הוציא פול סיימון אלבום שהוכיח שהצמד הוא נחלת העבר. האלבום הנפלא הזה הוא ההפך מהאלבום הגרנדיוזי האחרון של הצמד. רובו מתבסס על גיטרה, בס, תופים ומעט קלידים בעיבודים בסיסיים מאוד. גם כשכבר יש עיבוד לכלי נשיפה (ב-Armistice Day) אז זה כל כך לואו קי שזה שונה לחלוטין מאותה שמחה מתפרצת שמופיעה בבייבי דרייבר מהאלבום האחרון של הצמד.

השירים עצמם יותר אישיים ולא ניתן להתכחש לעובדה שסיימון בשל להיות לבד. השירה שלו מתגלה כמוצלחת מאוד ויכולתו כמבצע לא נזקקת יותר לתמיכה של חברו. גם בכתיבת המילים חל שינוי. אפילו כשהוא כותב שיר אהבה כואב כמו Everything Put Together Falls Apart, שלכאורה מכיל דמיון לOvers הנפלא מBookends של הצמד, השינוי מורגש. הוא כבר לא כותב לשניים על שניים אלא הוא כותב לעצמו על עצמו.

שני הלהיטים מהאלבום – "Mother and Child Reunion" ו-"Me and Julio Down by the Schoolyard" יכולים לתת את התחושה שמדובר באלבום שמח וקופצני אבל ההפך הוא הנכון. זהו אלבום מאוד מאוד מלנכולי. להיטים אלה היו הסיבה שכשהתחלתי בנעוריי להאזין לפול סיימון בצורה רצינית יותר, אי שם לפני 20 ומשהו שנה, זה היה האלבום האחרון שקניתי. היתה לי תחושה שהוא יהיה המשך ישיר ל"גשר על מים סוערים". כמובן שטעיתי. בניגוד לאלבום ההוא שמרגיש כמו שמיכת טלאים, כאן מדובר באלבום שלא מכיל אף אחד מהשירים הגדולים באמת של פול סיימון, אבל משהו בחיבור בינהם יוצר אלבום מצויין.

זו הסיבה גם שקשה לי לבחור שיר אחד שאני אוהב יותר מהשני. ועדיין הייתי בשמחה שם את Armistice Day המעולה, אך הוא אינו מופיע ביוטיוב.

אז במקומו אבחר את Everything Put Together Falls Apart המלנכולי ואת Duncan שכמו El condor pasa מכיל חליל אנדי דרום אמריקאי שאני לא יכול לסבול, אבל הוא שיר כל כך טוב שהוא יוצא מזה בסדר.

כדאי לשים לב שגם כאן סיימון ממשיך את העניין שלו עם מקצבים. חוץ מדנקן, יש גם את "Mother and Child Reunion שהוקלט בג'מייקה והיה אחד משירי הרגאיי הראשונים שהקליט זמר לבן, וגם המקצב הלטיני של "חוליו ואני" יחזור כמה פעמים בהמשך.

ציון: 1/2****

There Goes Rhymin' Simon – 1973

יופי הוא עניין אובייקטיבי

הצלחתו של האלבום הקודם הן בסינגלים והן במכירות כנראה שימחה את סיימון, ובאלבום הזה הוא הרבה פחות עגמומי, אם לא במילים אז לפחות במוסיקה ובאווירה. האלבום הזה מגוון יותר מקודמו והוא חוזר לבחון בו את אמריקה בצורה ישירה יותר, גם טקסטואלית וגם מוסיקלית. בנוסף לסגנון הסיימוני הרגיל יש בו גם דיקסי (Take Me to the Mardi Gras) וגוספל (Loves Me Like a Rock).

האלבום נפתח עם הלהיט הגדול "Kodachrome" שמתחיל בשורות האהובות עליי כל כך:

When I think back
On all the crap I learned in high school
It's a wonder
I can think at all

אחרי זה מגיע מה שאני מפרש כביקורת על ההעדפה שלנו את הצבעים המלאכותיים של תשלילי הקודאקכרום (כמטאפורה על כל זיוף כלשהו) על פני העולם האמיתי שמסביבנו, שאולי הוא פחות מבריק ונוצץ אבל הוא בכל זאת הדבר האמיתי.

הלהיט הענק השני מהאלבום הוא Loves me like a rock שחותם אותו. באמצע יש מישמש של סגנונות, כך שללא ספק האלבום הזה הוא פחות הומוגני מקודמו.

ושם באמצעו של האלבום יש שני שירים אדירים. האחד, American tune הוא שיר מדהים שללא ספק מתקשר לתקופת השפל שחוותה ארה"ב בשנים הראשונות של שנות ה-70 (ושהולידה גל קולנועי מרתק). הטראומה של מלחמת ויאטנם וטראומת ניקסון הובילה לדכדוך שהעיב על חגיגות ה-200 שנה שהתקרבו (ארה"ב חגגה 200 בשנת 1976). בשיר מוצגת מדינה שאיבדה את דרכה דרך עיניי אזרח שמרגיש שהכל מסביבו מתפרק, אבל התגובה היחידה שזה מעורר בו הוא הצורך לנוח כי מחר הוא עוד יום עבודה.
יש צורך לעשות את הקישור המתבקש?

Many's the time I've been mistaken
And many times confused
Yes, and I've often felt forsaken
And certainly misused
Oh, but I'm alright, I'm alright
I'm just weary to my bones
Still, you don't expect to be
Bright and bon vivant
So far a-way from home, so far away from home

And I don't know a soul who's not been battered
I don't have a friend who feels at ease
I don't know a dream that's not been shattered
or driven to its knees
but it's alright, it's alright
for we lived so well so long
Still, when I think of the
road we're traveling on
I wonder what's gone wrong
I can't help it, I wonder what has gone wrong

And I dreamed I was dying
I dreamed that my soul rose unexpectedly
And looking back down at me
Smiled reassuringly
And I dreamed I was flying
And high up above my eyes could clearly see
The Statue of Liberty
Sailing away to sea
And I dreamed I was flying

We come on the ship they call the Mayflower
We come on the ship that sailed the moon
We come in the a-ge's most uncertain hours
and sing an American tune
Oh, and it's alright, it's alright, it's alright
You can't be forever blessed
Still, tomorrow's going to be another working day
And I'm trying to get some rest
That's all I'm trying to get some rest

והמנגינה של השיר היתה מבוססת על מנגינה של באך מתוך St. Matthew Passion

אבל באופן אישי השיר האהוב עליי הוא Something so right. אני רואה אותו כשיר שנכתב על ידי הבחור מהשיר I am a rock אחרי שהצליח לצאת מהחומה שהקיפה אותו ונכנס למערכת יחסים. זה אחד השירים היפים של סיימון, שבעיניי תמיד נמצא במיטבו כשהוא מתאר מערכות יחסים זוגיות, או אם לחזור לסופרלטיבים שאני כל כך אוהב- אין מישהו שמתאר מערכות יחסים (ובעיקר בעיות במערכות יחסים) כמו פול סיימון.

You've got the cool water
When the fever runs high
You've got the look of love light in your eyes
And I was in crazy motion
'Til you calmed me down
It took a little time
But you calmed me down

When something goes wrong
I'm the first to admit it
I'm the first to admit it
But the last one to know
when something goes right
Well it's likely to lose me
It's apt to confuse me
It's such an unusual sight
I can't get used to something so right
Something so right

They've got a wall in China
It's a thousand miles long
To keep out the foreigners
They made it strong
I've got a wall around me
You can't even see
It took a little time
To get to me

Chorus

Some people never say the words
I love you
It's not their style
to be so bold
Some people never say those words
I love you
But like a child they're longing to be told

ציון: ****

זהו להיום. בפעם הבאה שלושת האלבומים האהובים עליי ביותר של סיימון.
ולסיום – קטע בו פול סיימון וג'ון לנון מגישים פרס בטקס הגראמי ומישהו מפתיע עולה בסיום. אם אין לכם כח לראות את הכל עברו לדקה 3:20.

היכנסו כדי לקרוא חלקים נוספים בסקירה-

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968
סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)
סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי

לכבוד השמועות על הגעתו הקרובה של פול סיימון, במקביל לאלבום החדש שהוציא ובהתחשב בכך שזה הבלוב שלי ואני יכול לעשות מה שבא לי אני מגיש לכם את סקירת אלבומי האולפן של פול סיימון. אז איפה מתחילים? אפשר להתחיל מזה שאספר לכם שפול סיימון הוא גדול כותבי המילים של מוסיקת הפופ, או שהוא אמן אדיר שמעטים משתווים אליו. אבל אפשר גם להתחיל בהתחלה וההתחלה היא סיימון וגרפונקל, או נכון יותר טום וג'רי. פול סיימון וארט גרפונקל נפגשו ב-1953 בבית הספר והתחברו מיד. בשנת 1957, כשהם בני 15, הקימו צמד בשם "טום וג'רי" והקליטו שני שירים. בהמשך שינו את שמם לסיימון וגרפונקל ויצאו לכבוש את העולם.

Wednesday Morning, 3 A.M – 1964

בשנת 64 יצא אלבום הבכורה של הצמד שכלל הרבה מאוד גרסאות כיסוי וארבע שירים מקוריים של סיימון, שהושפע קשות מבוב דילן. מכיוון שאין לי שום חיבה לדילן אני שמח להאשים אותו בכך שהאלבום המשמים הזה נשמע כמו שהוא נשמע. פולק אמריקני במלוא שיעמומו. גם היום, כשאני מעריץ מושבע של סיימון והצמד אני לא מצליח לצלוח את האלבום הזה. יש בו שיר אחד שישנה את הכל, אבל זה יהיה שנה מאוחר יותר. בינתיים, בביצוע של הדיסק הזה הוא אמנם השיר הכי טוב, אבל עדיין זה לא זה. לשיר קוראים Sound of silence וככה הוא נשמע בביצוע של האלבום הזה:

לזכותם יאמר שעטיפת האלבום היתה מוצלחת מאוד.

ציון: **

 The Paul Simon Songbook – 1965

מלבד אותי, אלבומם הראשון של הצמד לא הרשים גם אנשים אחרים. הם התפרקו, גרפונקל הלך ללמוד ארכיטקטורה וסיימון נסע לאנגליה. בעת שהותו שם הוא הקליט אלבום מינימליסטי, רק הוא וגיטרה מוקלטים במיקרופון אחד. ברוב שירי האלבום ישתמש הצמד בהמשך, במיעוטם כבר עשו שימוש לאלבום הראשון, אבל רובם יוקלטו לשני האלבומים המבריקים שיקליטו בהמשך. זו למעשה הפעם הראשונה שיכולת הכתיבה של סיימון מצליחה להתגלות. עם שירים כמו I am a rock, Kathy's song וMost peculiar man הוא כבר נמצא בשיא כוחו ככותב. אבל כמבצע הוא עדיין לא נשמע בטוח. כל אחד מהשירים האלה נשמע טוב יותר בהקלטות העתידיות של הצמד וההנאה מההאזנה לדיסק נובעת מהתחושה שלמעשה אנו מאזינים לדיסק של דמואים. ככזה הוא מהנה מאוד, אבל לחלוטין שולי.

ציון: ***


Sound of silence – 1966

כשנה אחרי שהקליטו את גירסתם האקוסטית לSound of silence, חזר אל השיר המפיק טום וילסון שעבד איתם על האלבום ההוא. הוא היה אחד השותפים בהקלטות בהם דילן הפך לחשמלי, נזכר בשיר וחשב שזה יכול להתאים לו. הוא חשב שבעזרת הוספת גיטרה חשמלית, בס ותופים לאותה הקלטה של סיימון וגרפונקל, השיר הזה יכול להפוך ללהיט. מכיוון שהיה איש של מעשים הוא עשה זאת מבלי לערב את הצמד בכך וכך נולד הלהיט שהגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים והזניק את הקריירה שלהם. סיימון וגרפונקל כבר התנסו בהקלטות בסגנון זה, אבל אין ספק שהצלחתו האדירה של השיר הבהירה להם שזה הכיוון.

האלבום הזה כבר היה שונה לגמרי. הסאונד הפולקי הרכרוכי השתנה בשילוב מופלא ועשיר של גיטרות חשמליות ואקוסטיות, תופים וקלידים ומעל הכל שילוב הקולות שלהם נשמע טוב בהרבה. כשהם בטוחים ביכולתם, שירתם היתה ממוקדת יותר ויחד עם השירים נוצר הסגנון הייחודי שלהם.

מבחינת רמת השירים מדובר בשינוי של שמיים וארץ עם שירים מופלאים כמו "ריצ'רד קורי" שמספר את סיפורו של השיר המפורסם מבעד לעיני אחד הפועלים שעובד במפעל של קורי, I am a rock הנהדר שעל רקע מוסיקה שמחה וקצבית מסביר בהחלטיות שהוא אי, שהוא סלע, שאין לו צורך בחברות או אהבה, שטוב לו בביתו עם הספרים והשירה, והכל טוב ויפה עד שמגיעות שתי השורות האחרונות ושוברות את הלב כשבקול חלוש הוא מסביר שסלע לא מרגיש כאב ואי לא בוכה.

וזו היתה רק הסנונית המבשרת את בוא הסיימון, כשבהמשך שיריו יהפכו לרגישים יותר ומורכבים יותר.

ציון: 1/2 ****

הלהיטים: The Sound of silence, I am a rock

השיר האהוב עליי:  Kathy's song הוא השיר האדיר הראשון של סיימון. כנער צעיר, יצירתי, מתחכם, רומנטי ומתייסר השיר הזה היה כל מה שיכולתי לבקש. קאתי, שהיתה אהובתו של סיימון בתקופת לונדון (ותופיע גם בשיר המופתי "אמריקה") מככבת בשיר כיחידה שמצליחה להפיח חיים בכותב. הוא לא מצליח לכתוב, הוא כבר לא מאמין בכל מה שהאמין בו בעבר וכל מה שהוא מאמין בו הוא קאתי והאהבה. איזה יופי.

Parsley, Sage, Rosemary and Thyme – 1966

9 חודשים אחרי אלבומם הקודם יצא האלבום הנהדר הזה. המשך ישיר לקו שהתחיל באלבום הקודם עם עוד שירים מושלמים וסאונד נהדר ושילוב הקולות בינהם.

אין לי משהו מיוחד להוסיף על האלבום מלבד המלצה חמה להאזין לו. הוא נושק לשלמות והוא מכיל את השיר, שאלמלא "אמריקה", היה השיר היפה ביותר של הצמד – The Dangling Conversation, שיר שסיימון היה משוכנע שיהיה להיט אבל לא היה. באמת מעניין איך שיר איטי שמדבר על חוסר תקשורת בין בני זוג, שמוסווה תחת הצביון הבורגני שהם מנסים לשוות לעצמם, לא הפך ללהיט ענק.

ציון: *****

הלהיטים והמוכרים: Scarborough Fair/Canticle,  Homeward Bound, The 59th Street Bridge Song (Feelin' Groovy), For Emily, Whenever I May Find Her

השיר האהוב עליי:

The dangling conversation

It's a still life water color,
Of a now late afternoon,
As the sun shines through the curtained lace
And shadows wash the room.
And we sit and drink our coffee
Couched in our indifference,
Like shells upon the shore
You can hear the ocean roar
In the dangling conversation
And the superficial sighs,
The borders of our lives.

And you read your Emily Dickinson,
And I my Robert Frost,
And we note our place with bookmarkers
That measure what we've lost.
Like a poem poorly written
We are verses out of rhythm,
Couplets out of rhyme,
In syncopated time
Lost in the dangling conversation
And the superficial sighs,
Are the borders of our lives.

Yes, we speak of things that matter,
With words that must be said,
"Can analysis be worthwhile?"
"Is the theater really dead?"
And how the room is softly faded
And I only kiss your shadow,
I cannot feel your hand,
You're a stranger now unto me
Lost in the dangling conversation.
And the superficial sighs,
In the borders of our lives.

 Bookends – 1968

יש הרבה אלבומים שאני אוהב, ורבים מהם זוכים ממני לתאור "מהאלבומים הטובים ביותר שיש", אבל האלבום הזה הוא באמת מושלם בצורה יוצאת דופן.

הצד הראשון של האלבום שיצא בשנת 68, הוא יצירת מופת. אסופת שירים שנתמכת משני צידיה בBookends – קטע אינסטרומנטלי שפותח את הצד ושיר קצרצר שמסיים את הצד. ובאמצע יש הרבה קסם.

זה מתחיל עם סאונד מוג של ממציא המוג בכבודו ובעצמו, שמגיע מיד אחרי הגיטרות האקוסטיות הכל כך מזוהות של סיימון וגרפונקל ומסביר שהפעם זה הולך להיות אחרת. השיר Save the life of my child שמגיע אח"כ אינו אופייני לצמד בסגנונו המוסיקלי ומספר על בחור צעיר שמחליט לסיים את החיים הללו שאינו יכול להתמודד איתם (שירי התאבדות היו פופולריים אצל הצמד – גם Most peculiar man וריצרד קורי מדברים על נושא דומה). ואז אחרי כל הבלאגן מגיע "אמריקה", השיר הכי יפה של סיימון וגרפונקל. שיר מושלם שמעטים משתווים אליו. קמרון קרואו, בסרטו המופלא "כמעט מפורסמים" נותן לז'ואי דשנל להסביר את עזיבתה את הבית בעזרתו

ואכן השיר הנפלא הזה מצליח לתאר באופן מושלם את החיפוש של גיבוריו, הזוג הצעיר והאופטימי אחר המושג המופשט הזה, אמריקה, שכולל בתוכו את אותו חלום אמריקאי שכולם מחפשים אבל לא ברור אם מישהו אכן מוצא. או כמו שאומר בונאסרה במשפט שפותח את הסנדק, רגע לפני שיבקש מדון קורליאונה לעשות צדק, "אני מאמין באמריקה". וכמובן שכבר בשלב זה אין מישהו שמצליח לתאר מערכות יחסים טוב יותר מפול סיימון.

משם זה ממשיך לOvers שלא נותן תקווה רבה לאהבה, אבל גם כן. ואז יש קטע בן 2 דקות בו ערכו שיחות שערך גרפונקל בבתי אבות עם המתגוררים שם. עריכה שיוצרת 2 דקות שמתארות בצורה מצמררת איך נראים החיים הבודדים בסופם. אח"כ מופיע השיר Old Friends שמתאר שני חברים קשישים על ספסל עם עיבוד המיתרים המדהים שמצליח לתאר את כל הרגש שבתוך שני האנשים שנראים כל כך דהוהים, ואז הצד נחתם עם Bookends שמציע לנצור את התמונות והזכרונות, כי זה כל שנותר לך.

הצד השני כולל את "גברת רובינסון" שהיה להיט הענק מתוך הסרט "הבוגר" (שפס הקול שלו התבסס בעיקר על שירי הצמד) ועוד כמות נאה של שירים מופלאים. יחד הם יוצרים באמת את אחת מיצירות המופת של מוסיקה הפופ/רוק.

ציון: ****** (מתוך 5)

הלהיטים: Mrs Robinson, אמריקה, Old Friends, Hazy shade of winter

השיר היפה בעולם: אמריקה. כל מילה, כל תו, כל סאונד, הכל מושלם.

"Let us be lovers we'll marry our fortunes together"
"I've got some real estate here in my bag"
So we bought a pack of cigarettes and Mrs. Wagner pies
And we walked off to look for America

"Kathy," I said as we boarded a Greyhound in Pittsburgh
"Michigan seems like a dream to me now"
It took me four days to hitchhike from Saginaw
I've gone to look for America

Laughing on the bus
Playing games with the faces
She said the man in the gabardine suit was a spy
I said "Be careful his bowtie is really a camera"

"Toss me a cigarette, I think there's one in my raincoat"
"We smoked the last one an hour ago"
So I looked at the scenery, she read her magazine
And the moon rose over an open field

"Kathy, I'm lost," I said, though I knew she was sleeping
I'm empty and aching and I don't know why
Counting the cars on the New Jersey Turnpike
They've all gone to look for America
All gone to look for America
All gone to look for America

ובונוס – Old friend

בפעם הבאה – אלבום הפרידה של הצמד ויציאה לחיים חדשים

היכנסו כדי לקרוא את החלקים הנוספים בסקירה-

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)
סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)
סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי

"הוא לא היה גיי", נטלי עונה לי משועשעת. צודקת, אני נזכרת, הוא סתם היה ברט אנדרסון וונבי שקיבל את המניירות בעסקת חבילה. כן, זה היה נועם רותם של שנות ה 90', של קרח 9, של נענועי הישבן והשחור בעיניים. מאז אותן שנים ואותה תמימות נעורים הנותנת בהשאלה 10 ס"מ של גובה ציפה וכשהיא חולפת דורשת אותם חזרה ומצניחה אותנו אל ביצת החיים, ניסה רותם כמו כולנו להישכב על הגב ולא לטבוע.

את גרסתו העכשיוית של רותם קיבלתי אשתקד בכנס לפגועי נפש אליו הוזמנתי כאורחת. לאותו הכנס, הוזמנו מספר מוזיקאים כדי לתרום לחלק האומנותי של הערב. בקונטקסט ובאווירת המקום, כל תו וכל מילה שנוגנו או נאמרו קיבלו תוקף נוסף, אך כשרותם עלה על הבמה ושר את שיר הנושא מאלבומו הקודם "עזרה בדרך", שערותי סמרו ודמעות חנקו את גרוני. זה היה השיר הנכון בזמן הנכון בכדי לפגוע בול. מילים ולחן ישירים כאלה, בלי סבטקסט, בלי מטאפורות גדולות או הפקה מנופחת. לכן כשבאתי להקשיב לאלבום החדש של רותם, כבר ידעתי כי מדובר במוזיקאי שלבו כוונותיו וכשרונו במקום הנכון. עכשיו נותר רק לקוות שהאלבום החדש מיישר קו עם כל אלה.

רכשתי את האלבום במיטב כספי. עטיפת האלבום מוצלחת במיוחד ותפסה את עיניי מבין שלל האלבומים החדשים שהיו מונחים על המדף. מדובר בצילום שחור לבן של רותם כשגבו אלינו, מביט אל שטח פתוח כשידיו שלובות מאחרוי ראשו. מכיוון שאני מתפארת בפיטש לא פתור לעורפים יפים (מישהו מכיר את הסטייה הזו??), כבר התחלנו את מערכת היחסים ברגל ימין.

רותם הפך אט אט לתמלילן מוערך שבשיריו חפצים גדולי המוזיקאים בארץ (סחרוף האחרון למשל). הוא נותר אחד הכותבים הבודדים שכתיבתם אינה מגומגמת, מתנצלת או נחבאת מאחורי שלל דימויים. מדובר בכתיבה אינטיליגנטית, המישירה מבט אל המאזין, מספרת את הסיפור (לרב) בגוף ראשון, ולא מותירה הרבה מקום לדמיון, במובן המאתגר של הביטוי. ווט יו היר איז ווט יו גט.

אם באלבום הקודם נפרשה לפנינו התמודדותה של בת זוגו עם מחלת הסרטן, באלבום הזה החליט רותם שעברנו מספיק, ופירגן לנו סתם טרגדיות יומיומיות. בהאזנה ראשונה קשה להבדיל בין השירים שכן הפקתם לא מספיק מובחנת. רק בהאזנה חמישית ושישית נגלים הלחנים עצמם. אין מדובר בלהיטי רדיו או כאלה שהתכונה הבולטת בהם היא מלודיה יוצאת דופן. יותר כמו לחני מסע כאלה, שנבנים לאט, שגדלים על המאזין מהאזנה להאזנה וכוחם בהתאמתם לטקסט. האלבום האנטי טינאייג'רי הזה ידבר לאוהבי ספרינגסטין, ולכל מי שאוהב את שוט הריאליזם שלו מחוזק במיוחד.

אומנים לא מוצלחים כותבים קלישאות, או גרוע מכך, חיים את הקלישאות שהם כותבים. אמן מוצלח הוא אמן שאומנותו מתבגרת יחד איתו ושיצירתו משקפת זאת. נועם רותם החליף את מועדון הגולם במסדרונות איכילוב ואת האסקפיזם האנדרסוני של לונדון באמריקנה הספרינגסטינית של ניו ג'רזי ונשאר חי כדי לספר על זה. כדאי לכם להקשיב מה יש לו לומר.

גם הבוקר, כמו בכל יום שואה בשנים האחרונות, ציינתי לעצמי את היום הזה עם האזנה לאלבום "אברמק". בעיני האלבום הזה, שיצא לפני כמה שנים, הוא יצירה מרשימה שמקומה בקדמת הבמה, ועם זאת מעט מדי אנשים מכירים אותה.

תחילת סיפור האלבום היא באורי מייזלמן, מתופף "קרח 9" לשעבר ופעיל ב"נוער העובד והלומד". בחוברת המצורפת לדיסק הוא מספר שבחודש פברואר הוא מצא עצמו בחנות ספרים בדרום תל אביב מחפש ספר שקשור בשירי השואה ולא מצליח למצוא. המוכרת במקום הציעה לו במקום הספר שחיפש את "משל עצמי".

חוברת הדיסק מספרת את סיפור התגלגלות הספר – "משל עצמי" הוא ספר שמכיל את יצירותיו של אברהם קופלוביץ, שנרצח כשהוא בן 14 באושוויץ.

ב1939, כשהוא בן 9, כונסו יהודי לודז' בגטו. אברמק עבד 3 שנים בבית מלאכה כשוליית סנדלר ובזמן הזה ריכז במחברת, לה נתן את הכותרת "משל עצמי", את יצירותיו – 8 שירים, שני מחזות קצרים וציור.

ב1944 עם חיסול הגטו נשלח לאושוויץ עם אמו ואביו. אמו  נשלחה מיד לתאי הגזים והוא ואביו נשלחו לעבודות כפייה. באחד הימים, כשרצה לחסוך ממנו את העבודה הקשה, השאיר אותו אביו בצריף. כשחזר האב גילה שהגרמנים אספו את כל מי שלא עבד ולקחו אותם לתאי הגזים.
האב מנדל שרד את אושוויץ, ואחרי המלחמה, כשחזר לבית בלודז', מצא את מחברת השירים. על המחברת לא סיפר לאיש.

המחברת נמצאה לאחר מותו על ידי לולק, בנה של חיה, איתה התחתן מנדל לאחר המלחמה. עירית עמיאל, משוררת ומתרגמת, שמעה על המחברת ותרגמה את השירים.

וכך, לאחר מספר שנים, מצא אורי את הספר, התחבר, התלהב ומיהר להפגש עם חלק מחבריו לשעבר ל"קרח 9" (שהוציאו אח"כ אלבום מקסים תחת השם "קוסקים") כדי לשכנעם להפוך את הספר לאלבום.

האלבום, שיצא בתמיכתה של תנועת "הנוער העובד והלומד",  הוא לא פחות מנפלא. השירים אותם כתב אברמק נעים בין תיאור הפעילות בגטו לתיאורים של רגעים קטנים. הלחנים הנהדרים של אוהד קוסקי, הנגינה המצויינת של קוסקי, מייזלמן, רועי הדס (שאחראי גם להפקה), עידו קנן, אייל תלמודי ודייויד סטברו והעיבודים המעולים נותנים ערך מוסף לשירים. למשל בשיר "אורלוגין" המתאר את מעבר הזמן הסיום הטורדני של השיר מזכיר את הדרך שבה נגמר הזמן של כותב השיר. בשיר הנהדר "הי במחלקה" שמתאר את השגרה של בית המלאכה בה עבד אברמק, העיבוד מזכיר כל הזמן שלמרות שהמילים מדברות על שגרה, אין שום דבר שליו או נורמלי בשגרה הזו.

וכמובן שהידע שלנו לגבי כל שהתרחש לאחר השהות בגטו מטעינה את השירים בעוצמה רבה. במיוחד בשיר "חלום" שמתחיל בשורה – "כשאגדל ואהיה בן עשרים, אצא לראות את עולמנו המקסים".

מדובר באלבום חשוב מאוד ומצויין שראוי כי יותר אנשים יכירו, ובמקום להמשיך וללהג אצרף מספר שירים-

חלום –

הי במחלקה –

Academya Nuts

פורסם: אפריל 18, 2011 מאת Esti Eliyahu בנושא כל מיני, מוזיקה

"אז מה את שומעת"? הוא שאל אותי לאחר שהבחין שכל רצף ההערות, השאלות, ונקודות ההתייחסות שלו נתקלו במבט הקמוץ שלי, זה שאחותי תמיד אומרת לי להפסיק פן יונצח בקמטים. מה הולך פה, חשבתי לעצמי, לא יכול להיות שלי, המבינה הגדולה, בעלת הבלוג, בעלת הדעה, אין מושג על מה לעאזל הוא מדבר. פעם אחרי פעם. מוזיקאי אחרי מוזיקאי. הוא ממציא. ברור שהוא ממציא. תדבר על ג'סטין ביבר עם מספיק ביטחון, הוא ישמע כמו הדילן הבא. או שהוא ממציא, או ש… הוא קרא ושינן את כל לוחות הלהיטים השבועיים של שנות ה 50-60-70? הוא קרא ושינן את כל לוחות הלהיטים השבועיים של שנות 50-60-70 !!! אחרת אני אי אפשר להסביר את גשם העובדות הבלתי נדלה הזה. ובאתי בלי מטריה.

"מה אני שומעת"… ניסיתי להיזכר. כלום לא עלה לי. מה אני שומעת באמת? מכירים את השאלות האלה? מה את שומעת? איזה קולנוע את אוהבת? אם אתם רוצים להרוג שיחה בשאלה אחת, זו השאלה. אז פשוט עניתי את הדבר היחידי שיכולתי לענות. את הדבר היחידי שהיה יאה לענות. "כל מה שאתה לא". התשובה הזו, מתחכמת ככל שתישמע, מתארת באופן די נאמן את המציאות העגומה שלנו. ממש כאילו סלקטור אנטי קופידוני בא ועשה הסדר דו קיום לא שאפתני במיוחד. הנה הקו, כל היומרני, המתחכם, המורכב את תקחי, כי מגיע לך להיתקע עם החופרים, תתחדשי. ואתה, אתה תקבל את כל הבסיסי, השטוח. כי מי שמאחל את זה לעצמו סופו שיצטרך להוכיח את זה. אף אחד לא חוצה קווים, שלא תהיה כאן איזו הסכמה, שמעתם? וכך החלו להם יחסי העולם המקביל ושלעולם אינו נפגש (מלבד נקודת ממשק אחת שמכופפת את חוקי המתמטיקה, אבל אם יש מישהו שיכול על חוקי המתימטיקה זה רק סטיבי וונדר).

"אקדמי" הוא אומר, במן איטיות יודעת דבר כזו. "מה שאת שומעת מאוד אקדמי. מפספס את המהות". פולניה שכמוני, לא ידעתי שיש משהו רע באקדמיה. שטויות, אני אומרת, אין שום בעיה באומנות שיש בה אמירה בכמה רבדים. אף אחד עוד לא מת מלחשוב קצת. אבל גם הוא לא מוותר. "נראה לך שעניין אותם שתחשבי? בא להם לנגן אז הם ניגנו, התחשק להם להקליט אז הם הקליטו. הם עשו סרט על זומבים כי נראה להם נורא קול להתפלש בדם". לא יודעת בדיוק למה (ברור שיודעת, קונטרול פריק) , קשה לי לקבל את הפשטות הנוראית הזו. אני ממשיכה להתווכח, כי משהו באמירות האלה מתסיס אותי. אבל לאחר שספורט הווכחנות הזה חולף ואנו מתפנים לדברים מעניינים יותר, אני חושבת על זה קצת. הוא צודק. אבל גם אני. יש משהו מאוד בסיסי ונכון בראייה שלו. אבל גם בשלי. תמיד כשהרמתי מכחול, עשיתי זאת פשוט כי בא לי להתלכלך קצת. אלפי הפעמים שהרמתי גיטרה, עשיתי זאת פשוט כי דגדג לי באצבעות. מרגע הפעולה הרבה ממה שקורה פשוט קורה. השכלתנות נכנסת רק בדיעבד. מצד שני ברור לכל הרי, שכל פעולה שאנו עושים מתקיימת בחסות שריטה פסיכולגית בכירה שהתקדמה בסולם השריטות בזכות ולא בחסד. אומנות קרתה לה לאורך ההיסטוריה, מתוך הדרייב של שבטים, מינים, מיעוטים וסתם אנשים, בצורך בביטוי, אישי או קולקטיבי. אך האם זה באמת נכון לתת לנסיונות הסו קולד אקראיים האלה לכתוב להם את דפי ההיסטוריה בלי לפתוח להם איזה תיק לבדיקה פה ושם? האין אנחנו יהודים? האין אנחנו פולנים? האין פסח בפתח? איפה הסדר פה? בתור אחת המגיעה מאסוכלת "הסבר פרט ונמק" חביבת משרד החינוך, בה זורקים את פיסת האומנות המדדמת על שולחן הניתוחים וקורעים אותה לגזרים, הפילוסופיה הזו של להנות מהרגע קצת (הרבה!) זרה לי.

חשבתי על זה. וחשבתי עוד קצת. והלכתי להקשיב שוב לאלבום אוסף מקסים שהכין לי כהרמה של דגל לבן (או שמא נסיון השתלטות מתוחכם במיוחד…המממ..) מצחיק. המוזיקאים שבקעו מהרמקולים היו קמים מקברם כדי לשאול אותו כמה שאלות. כי מה לאלביס עם ה STOOGES, ומה לדילן עם סרג' גינסבורג? אני אומר לכם מה. כולם נופלים תחת ההגדרה של מוזיקה בסיסית כזו. נטולת כל התחכמות. נטולת כל "אקדמיות". התשובה לתהיה הזו כנראה אינה תשובה של נכון או לא, אלא של בעד או נגד. בסופו של דבר זה עניין של אישיות. האם חשוב לך להסביר לעצמך את מה אתה רואה או שומע או מדוע בחרת להתבטא בדרך כזו או אחרת? או לחילופין, האם החוייה לבדה מספקת ואינה מעוררת כל צורך בחפירה נוספת. אם לא השתמע מדבריי (או כל פוסטי בלוג זה), אני שייכת לפקולטה לארכיאולוגיה.

בניגוד לפופולרית של אומנים בשיא הצלחתם, גזר דינו של ילד בעל נטיות אומנותיות היא אאוטסיידריות מוחלטת. האאוטסיידריות הזו מקורה בקושי למצוא שותפים לחוויה האומנותית, חוויה שהיא מורכבת מדי בכדי לנסח בשנות הילדות. ההזדהות הזו עם מושא כלשהו שלא ניתנת להסבר, תחושת השחרור כשהצורך בביטוי בא על סיפוקו, ההרחבה של הלב שמתרחשת במגע עם הצליל הויזואל או המילים. זוהי חוויה אמורפית ומציאת שותפים לה משמעותה מציאת תאום נפש אומנותי.

בתור ילדה בכיתות משתנות ברחבי הגלובוס, אומנות הייתה השפה היחידה שדיברתי (קלישאות זה כאן), שפה שלא יכולתי לחלוק כי העובדה הפשוטה והמצערת הייתה, שלא היו שותפים בעלי עניין זהה לשלי בנמצא.

חזרנו לארץ, הגעתי לתיכון לאומנויות. זה היה כאילו לקחו 500 כמוני ושמו במקום אחד. ולא רק שמו, גם ציפו שבדיוק על זה נדבר, בדיוק בזה נעסוק, ועל זה בדיוק נימדד. אמעיט בערך החוויה הזו אם אומר שזו היתה הלידה השניה שלי, וכנראה הראשונה האמיתית. שם הכרתי את האנשים ששינו את חיי, שם התעצבתי כאדם בוגר, וכבוגר שוחר אומנות. שנות התיכון שלי היו שנים של חפירה וחיפוש הזהות האישית והמוזיקלית שלי. שם צמחנו אני וחבריי, ציירים מוכשרים עם הרבה מכנה משותף ואהבה הדדית, אך גם עם שונות אומנותית לא מבוטלת. אומנות פלאסטית היינו, אך הרבה רוחות נשבו בכיתה הזו. רוחות של קולנוע, רוחות של משחק, רוחות של מוזיקה. כל אחד מאיתנו משך לכיוון קצת שונה, גילה עצמו, התגבש והעמיק, העמקה שהגיעה לשיאה בשנים שאחרי הצבא.

בתקופה הזו (של אחרי הצבא) גם הכרתי בחור. השותף הראשון שלי לחוויה האומנותית, והאדם הראשון שהבין על מה אני מדברת. ולא רק הבין, גם דיקלם חזרה. המפגש הראשון ביננו זכור לי כרווי התפעלויות והיקסמויות מאותם מוזיקאים. היו הרבה ששמעו בלר, והרבה שנענעו איתי ראש לצלילי פאלפ, זה לא היה הענין. זו הייתה הפילוסופיה הבסיסית שחלקנו לגבי מהו מוזיקאי טוב, ומהי מוזיקה טובה. ההבנה העמוקה והאינסטנקטיבית שמוזיקה היא לא טכנאות, ולא אקרובטיקת אצבעות, אלא מצריכה כישורים אחרים לגמרי. היה זה גם המאמץ המשותף לפענח נוסחה של שיר מעולה, או אצבוע סורר בנגינת קומבייה סלונית. מהר מאוד נחשפתי גם לחומרים האישיים שלו שכן "הייתה לו להקה". המשפט הזה "יש לי להקה", הוא משפט ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממנו. מיד נקראים אל הדגל כל הנהוני הנימוס וגינוני השקר. להפתעתי הגמורה (באמת להפתעתי הגמורה) נשביתי מיד. אבק הכוכבים הזה הגיע אל אפי והטיס אותי היישר לתכשירי האלרגיה. אבק שהייתי מוכנה להקליט לצרוב ולשמוע בריפיט. כי ששומעים את הדמואים של הבחור הזה, מבינים שהוא לא זמר ולא מפיק, הוא רק מלחין חד פעמי. מי שמבין דבר או שניים במוזיקה, יודע שפירמידות קמות או נופלות על מהלכים מלודיים. זה כל מה שמבדיל יוצר טוב מיוצר חד פעמי. קורס מזורז באבולוציית המוזיקאי, תוכלו לקבל בהאזנה לדמואים של דיימון אלברן ואהובי ג'ון פרושיאנטה . אלו תמיד המהלכים המלודיים שמעידים על הפוטנציאל האמיתי של מוזיקאי, על מה הוא יהיה מסוגל לשלוף מן הכובע בעתיד. הבחור הזה יכול להעביר קורס בקוסמות , כי בכובע שלו מהלכים מלודיים מתוחכמים להפליא (שמולחמים יחד באלגנטיות אין קץ) , כמו גם כמות בלתי נדלית של רעיונות, והרבה הרבה נשמה. הלחנים שלו נוגעים. הם מרחיבים את הלב. הם שילוב מושלם בין רוק לפופ, בין מאז'ורי למינורי, בין שכלתני ורגשני. אז הנה, הבלוג מצ'פר אתכם בקורס חינם לזיהוי אבק כוכבים. המשאף עלי.

"מה זה פתאום קרה"

מילים

הפתיח הסופרגראסי, הגיטריות האנרגתיות והבס הקפיצי, יחד עם הרומנטיות היומויומית המתוארת במילים (שנכתבו לאישה שאיתו) , עושה את השיר הזה פופ גיטרות קצבי וכיפי.

"רק עוד רגע"

מילים

"יקירתי…" שיר מקסים שהוא קריאה לבת העתידית להמתין מעט לפני שהיא מגיעה.

"ואת שם"

שיר שעושה קולדפליי יותר טוב מקולדפליי. אני באמת תוהה על מה הם לעזאזל מוציאים מליוני דולרים שאפשר להוציא כזה שיר מהאולפן הביתי.

"צל ענן"

מילים

אחד השירים האהובים עליי. הפקה אוורירית, גיטרות מרטיטות ופזמון מושלם. נכתב לאחר הופעה של אביב ג'דג', מוזיקאי אהוב (גם פה אצלינו בבלוג) שמילא אותו השראה.

"מה אם"

שיר שדרש ממני כמה האזנות בכדי להפנים. תנו לו את הכמה ספינים האלה, כדי שלא תפספו את הקטע המקסים בסוף (3:20)

"אסור"

מילים

שילוב כמעט בלתי אפשרי בין תופי טם טם וגיטרות רוקיסטיות, לבין לחן מלודי ורך. ועדיין, ואיכשהו, זה לגמרי עובד.

"להתחיל"

מילים

שיר על שבר ואיחוי. הלחן, בדיוק כמו המילים, שברירי ועדין.

לעמוד המייספייס של ליאור.

למי שעוקב אחרי השיר המידי פעם של הבלוב זו לא תהיה הפתעה אם אומר כי סשה ארגוב הוא אחד המלחינים האהובים עלי. לא שזו אמירה אמיצה או מיוחדת במיוחד. סשה ארגוב הוא אחד המלחינים האהובים ביותר בארץ, בין אם אנשים יודעים שהוא אחראי לשירים שהם אוהבים ובין אם לא.

הוא גם אהוב במיוחד על טלי פולק, שדרנית ברדיו "קול הקמפוס" 106FM, שהחליטה לבקש מאמנים צעירים עצמאיים (הגדרה מאוד יפה שמופיעה בחוברת הפרוייקט. לבטח הגדרה טובה יותר מ"אמני אינדי") לבצע שירים של סשה ארגוב לספיישל שרצתה לשדר ברדיו. ההיענות המפתיעה והביצועים היפים הביאו לכך ש-27 הגרסאות מוצעות להורדה כאן בעלות של 10 ש"ח בלבד. בתמורה לסכום פעוט זה תקבלו הרבה מאוד יופי.
עדכון מאתר 106FM:
אנו שמחים לבשר כי לאור הביקוש וההצלחה "מסע אספלט" ייצא לאור כאלבום כפול בפסח הקרוב

חלקה של קול הקמפוס ברווחים יועבר למלגה ע"ש סשה ארגוב.
(החלטה ראוייה ביותר. האוסף מצדיק הוצאה מסודרת)

כבר כמה שבועות שהפרוייקט הזה מתנגן אצלי ברכב מדי יום. לרגע היה נראה שהוא יגרום למשבר בזוגיות שלי, אבל לאחר שהגענו להסכמה שאני לא אומר את המשפט "איזה ביצוע יפה" בכל פעם שהסתיים שיר מכשול זה הוסר.

והביצועים אכן יפייפיים. יופיים נובע בראש ובראשונה מאיכות השירים, אבל בנוסף לכך, ההחלטה של רוב האמנים לא להמציא את הגלגל מחדש והחלטתם לנסות לבצע את השירים באופן שנסמך על המקור ומוסיף עליו, מתגלה כנבונה מאוד.

רבים משירים אלה מוכרים מאוד. הביצועים החדשים מאפשרים לגלות אותם מחדש, כיוון שעל אף העובדה שהם נאמנים למקור, הם גם עכשווים באופן ההקלטה והעיבוד, מה שגורם לכך שרובם קלים יותר להאזנה היום מאשר אותן הקלטות מקוריות. זה כמובן לא נכון בכל המקרים, במיוחד לא בשירים הקאנוניים יותר, אבל זה נכון כמכלול. מי שרוצה להבין למה אני מתכוון מוזמן להאזין לאוסף בן 3 הדיסקים של שירי סשה ארגוב שיצא לפני שנים אחדות ומכיל זה לצד זה שירים משנות ה50, ה-60, ה-70 וה-80. הביצועים לא משתלבים טוב ביחד. הם נשמעים תלושים זה מזה. לכן דווקא בפרוייקט הזה, שלמרות שלל המשתתפים ישנה בו הומוגניות, ניתן להתמקד ביופיו של הלחן.

אז מי משתתף? יש המון משתתפים ותוכלו לראות את שמותיהם והשירים אותם הם מבצעים כאן.

מלבד אולי שיר או שניים כל הביצועים מוצלחים מאוד בעיניי. אני אציין את המוצלחים במיוחד.

4 ביצועים יפים במיוחד מכיל הפרוייקט.

"הכל זהב" בביצועו של אבי עדאקי הצליח לקחת שיר שלא חיבבתי מעולם ולגרום לי לשמוע אותו אחרת.

(הביצוע הוא אינו הביצוע שמופיע בדיסק אלא ביצוע מתוך הופעה באולפן 106 FM)

עינב ג'קסון כהן לקחה את "כשאור דולק בחלונך", שינתה מעט בקצוות ומבצעת אותו בצורה כל כך אישית, יפה ועצובה שקשה להאמין שלא היא עצמה כתבה את השיר. (אפשר לשמוע את הביצוע כאן)

"בלדה לנערי שגדל" זוכה לביצוע היפה ביותר ששמעתי עד היום. הוא מבוצע על ידי רות דנון ומורן צ'סטר ולטעמי זו הפעם הראשונה שנעשה עימו חסד.

השיר ה"חדש" בפרוייקט הוא "מסע אספלט" שיר זה נמצא אצל ארגוב לאחר מותו והוא לא פורסם מעולם. נועה גולנדסקי כתבה מילים חדשות ויפות ומבצעת את השיר עם אדם בן אמיתי. זה פשוט שיר נפלא והלחן שלו מדגים את כל מנעד היופי ביצירתו של ארגוב. (ניתן לשמוע אותו כאן)

מלבד 4 שירים אלה אני רוצה לציין גם את הביצועים הנפלאים הבאים –  טל הפטר עם "שיר ארץ",  אביגייל רוז עם "עוד מחכה לאחד",  אלון עדר עם "אהובתי שלי לבנת צוואר", איה כורם עם "עד" בביצוע יפה יותר מהביצוע המקורי, איילת רוז-גוטליב  מתמודדת עם"מעבר לתכלת" הקשה בהצלחה , נילי פינק עם "יוסי ילד שלי מוצלח" ומאלוקס (איל תלמודי וחגי פרשטמן) מחרבים את "השמלה הסגולה" והורסים זאת נהדר.

ובצד התאטרלי יש גם את קרימינל פרוג'קט עם "הפרוצה החלוצה" ואת מיכל לוטן עם "דוד שמש ואנטנה גם". בקיצור, כמו שאתם רואים, כל פעם שאני חושב שסיימתי אני נזכר בעוד ביצוע יפה, ותכף גם אתם לא תסכימו לסוע אתי אז אפסיק ואציין בפעם האחרונה שבאמת מדובר בהמון ביצועים יפים.

אם מתחשק לכם כמעט שעתיים של עונג ארגובי הורידו קנו לעצמכם כמתנה לחג את הפרוייקט הזה. הוא נהדר.

אבי עדקי

פעם, בתקופה רחוקה רחוקה, בשנות ה-60 של המאה הקודמת, היינו אומה אמיצה. הרשינו לעצמינו לעמוד מול כל הכוחות שניסו להשמידנו ויכולנו להם. עד כדי כך עלה לנו השתן לראש שהחלטנו לבצע טבח בשירי הלהקה המצליחה ביותר בעולם – "חיפושיות הקצב". האמת, שם לא רע.

וכך, בתקופה בה אבי החזיר אלבום של הביטלס לחנות כי בתנועת הנוער אסרו על שמיעת המוסיקה הזו, תקופה בה מאבק אגו בין אמרגנים הצליח לשכנע את ועדת הכנסת כי אסור להרשות לפוחזים הללו להופיע בארץ הקודש מחשש להשפעה רעה, תקופה בה השלטונות חסמו את השימוש באינטרנט ותושבי המדינה נאלצו להסתפק רק במידע שהגיע ממכשיר הרדיו שלהם, באותה תקופה ממש ביצעו האומנים טבח בשירי הלהקה. איני יודע כיצד העזו לעשות זאת, אך חמור מכך, אף גוף לשמירה על זכויות השירים לא התנגד להתעללות הזו. עם השנים, הפרק החשוך הזה בהיסטוריה היהודית הודחק, אך הגיע הזמן שכולנו נודה במה שקרה.

ראש וראשון – אריק איינשטיין. מעטים יודעים, אבל הסיבה האמיתית שהוא אינו יוצא יותר מביתו היא הבושה על הקטעים הבאים שתשמעו.

וראשונה מגיעה מזל, עם השורה המופתית- "מזל, כמה זמן את מתלבשת?"

יפה? טוב אז לשיר הבא הוא צירף את יפה ירקוני ששרה לו :"רק אתמול לי בנית ארמונות בחול"

וגם עם חבריו לשלישיית גשר הירקון לא ויתר. ביחד שרו את "למה את לא יוצאת איתי"

כמובן שניתן להוסיף גם את הבלדה על ג'ון ויוקו מאלבומו הנפלא "פוזי", אבל אפשר גם שלא, אז ויתרתי.

יהורם גאון, באלבום הבכורה שלו ביצע את השיר "זה נדבק". לשמחתו זה לא נדבק אליו ואף אחד לא ממש זוכר לו את זה. (השיר מתחיל ב 01:14). לצערו, לא בטוח שזה גם מה שיקרה עם האמירה האומללה שלו על ה"מוזיקה המזרחית".

אבל אולי הגדול מכולם היה אלברט כהן שביצע שיר של החיפושיות עם מילים שמדברות על… חיפושיות. אחד הקטעים המבריקים ששמעתי

אבל לא הכל היה תמוה. כלומר לא מאוד תמוה.

חוה אלברשטיין שינתה את ג'וד לרות. למה? ככה

מישה סגל, בביצוע לא מגוחך לשם שינוי, ביצע את "בחזרה לברית המועצות"

ולסיום, שמוליק קראוס, בחופשה מהכלא בתחילת שנות ה-70 מקליט את אלבומו "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" ומבצע שם את "אמא טבע"

עכשיו תגידו לי אתם, מה זה? למה? האם פיצויים שולמו ללנון ומקרטני? האם העם הליברפולי לא סבל מספיק גם בלי הדברים האלה?

אני רק שמח שכוכבי המוסיקה של היום לא גדלו על התועבה הזו והם יכולים לספק את המופת שהרדיו לא מפסיק לשדר לנו מבוקר ועד ערב. תודה לאל.

RADIOHEAD – Kings of limbs


העולם מתחלק לאנשים ששונאים את רדיוהד, אנשים שאוהבים את רדיוהד ואנשים שאוהבים לשנוא את רדיוהד.
רדיוהד הם כבר מזמן לא עוד סתם להקה. הם ז'אנר בפני עצמו, הם תנועה תרבותית חברתית, הם מהפכנים, הם מעצבנים, הם פלצנים, והם בעיקר, בראש ובראשונה  מוזיקאים נהדרים.
אולי אמשוך כמה חצים אליי אם אומר שמוזיקאים נהדרים הם אינם מוזיקאים שעושים מוזיקה נהדרת. לפחות לא במאה אחוז מהזמן.
מוזיקאים נהדרים הם מוזיקאים שעושים מוזיקה נהדרת בחלק מהזמן ובחלק אחר פשוט מתנסים, מתקשקשים, מותחים גבולות (גם של סבלנות), ומשתדלים מאוד מאוד לא  לשמעם את עצמם או את מאזיניהם. יש לרדיוהד את כל התכונות האלו בשפע. המחיר של האקספרמנטילות הזו הוא פלופים נוראיים לצד הבלחות גאונות, קתרזיס מוזיקלי  מצד אחד, ואכזבות נוראיות מהצד השני, אך  זה 15 שנה, הם גורמים לעולם שלם להתסער על כל אלבום חדש שלהם לאחר הודעה תמימה אחת לציבור. ומה בחדש של  רדיוהד? הסינגל הראשון, שעורר חילוקי דעות חריפים היה מולצח לטעמי.  מפיק אחר היה מיטיב עם השיר, לוקח את מה שיש שם וממרק אותו קצת, מוסיף אולי איזו גיטרה  רדיוהדית נחמדת,  אך הקטע בהחלט הובן מבחינתי, ואף נהניתי ממנו. מלבד השיר הזה ועוד כמה בודדים, האלבום לא תפס אותי. מצד שני לא באנו לכאן להינות, וכמו שנטלי  אומרת ותמיד צודקת  PRO’S CONTINUE AT PAIN.

 

BEADY EYE –  Different gear, still speeding

כמה שנים עוד נסבול את הנודניק הזה, מישהו יכול להסביר לי?  15 שנה לא הספיקו בשביל לאנוס את העולם במוזיקה גרועה? כמו שאומרת מירי פסקל: "די. מספיק". אבל לא במקרה של ליאם גלאגר. מסתבר שאנחנו מקבלים סיקוול. יש לברנש להקה חדשה בשם BEADY EYE. קצת פחות נואל גאלגר בכתיבה וקצת יותר ג'ון לנון בשירה והרי לכם תיאור די ממצה של האלבום החדש של BEADY EYE.  יכולתי לסקור את האלבום, את הפומפוזיות של השירים, את המילים המאוסות, את אספירציות הביטלסיות הכושלות, אך יותר פשוט אם אומר, מי שאהב את אואזיס יאהב גם את זה. ואם לא עשיתי חשק, עמכם הסליחה.

 

ולסיום, גיף בונוס. (לו רק היו אלה תום יורק מול ליאם גלאגר. ועדיין, אין תלונות). תיהנו. 🙂