חמין #04

הפעם הרוב קולנוע הארדקור. ראו הוזהרתם. אני מאשים את החברה בה אני מסתובב.

#קולנוע

ספר הבדיחות (בסרטים) הגדול.

קומי, טראגי, ביזארי, פוגעני אך סקרני. קית' פולטון ולואיס פפה, הצוות הידוע בתיעוד מאחורי הקלעים של טרי גיליאם, נברו בפיצ'ים ההזויים ביותר לסרטים שהגיעו לשולחנו של ג'ון מלקוביץ', איתרו את היצורים שכולנו מפחדים שיש בתוכנו, ועשו מזה שעה דוקומנטרית.

חבורת סקורסזה-דיקפריו מתנחלת על עוד רימייק, The Gambler, בחוסר נימוס משווע, מה שמוציא מהתסריטאי המקורי והפגוע, ג'יימס טובאק, את סיפור הרקע של עשיית הסרט. ופחות או יותר מאידך, מאט זולר סייץ טוען שלא צריך לפחד מרימייקים.

מכתב אהבה של דיימון לינדלוף לאהובתו, "שודדי התיבה האבודה", במלאת לה 30.

#צילום

החלום הרטוב האולטימטיבי של לוקיישנים נטושים.

#ארט

יפהפה ועוכר שלווה. העבודות של ברוק שיידן.

חמין #03

השבוע הזה היה קשה. כמעט לא הגעתי לשים בתנור, אך מפחד לשבור את הרצף, שמא לא יחזור, שינסתי מותניים והתחלתי לבשל. מקווה שהחיפזון לא יהא מורגש.

כמה טוב אתם זוכרים את התמונה האחרונה בסרט?

ככה מפרסמים חנות אלקטרוניקה חדשה. (ולא ככה)

The Artist, סרט שחור לבן אילם משנת 2011 שזיכה את ז'אן דוז'ארדן בפרס השחקן הכי טוב בקאן. מדהים איזה טוב יושב תמיד ג'ון גודמן על סרטים תקופתיים.

Chaos Cinema, מאמר וידאו בשני חלקים על הצייטגייסט השנוא עליי בסרטי אקשן מודרניים.

Locke & Key היתה אמורה להיות סדרה שמבוססת על הקומיקס האפל והנפלא (שהיה מועמד ל-4 פרסי אייזנר), אך למרבה הצער החליטו בפוקס לא להפוך את הפיילוט לסדרה (בשונה מהמודוס אופרנדי הרגיל שלהם, בו הם הופכים לסדרה ואז מבטלים אחרי קומץ פרקים). זהו טריילר מודלף לפיילוט, שנכתב ע"י ג'וש פרידמן ובוים ע"י מארק רומאנק. עצוב. יש להניח שהפיילוט יצוף אונליין בדומה למקרה Global Frequency של וורן אליס.

הקטור הוא קומדיה בריטית מצוירת, מטונפת ומטופשת שהתחפשה לקווסט הכי נפלא לאייפון ואתם צריכים לקנות אותו כל עוד הוא עולה דולר (עד ה-28.8). אנסה להעלות פוסט ביקורת מחר, אך אם לא אספיק – הרי הטריילר.

חמין #002

הפעם הכינותי מראש:

מומוטארו ולוחמי הים המקודשים הוא סרט האנימציה היפני הראשון באורך מלא. במשך שנים נחשב לאבוד לאחר שנגנז ע"י כוחות ארה"ב ביפן אך ב-1984 נמצא תשליל של הסרט. צ'אק ג'ונס ולאץ בקר מדברים על תעמולה באנימציה עם איזכור למומוטארו, וביוטיוב ניתן למצוא את הסרט המלא בחלקים ללא כתוביות.

ב-1963/4 הגיע פאזוליני לסיור לוקיישן בישראל לקראת צילומי סרטו לורנס איש הרב "הבשורה על פי מתי" והתבאס מהמחסור בנופים מקראיים והמודרניות שזיהמה את הקדושה האקזוטית לה ציפה. הכול קטן, צנוע, מעפן. אינטלקטואל, אינטלקטואל, אבל נפל למלכודת הקלישאתית של חיפש גמלים קיבל מפעלים. כמו המערכון הגרוע הנודע, חזר לו בסוף פאולו לאיטליה, אך השאיר מאחוריו 52 דקות של תיעוד נדיר.

ג'וזף קורנל ידוע בעיקר בזכות הקופסאות המפורסמות שלו, אבל הוא גם שלח ידו בקולנוע, כולל שיתוף פעולה עם סטן ברקהג' שערך מחדש לכדי תזרים מרגש של טקסטורות אורבניות.

תמונה ראשונה של ג'ייסון פטריק בתור כריסטיאן ווקר, גיבור הסדרה Powers המבוססת על אחד הדברים הכי טובים שכתב בריאן מייקל בנדיס לפני שמכר את נשמתו למארוול.

מה, אסור שגם לאסטרונאוטים יהיו נטיות אובדניות?

חמין #001

מסתבר שעם ילד טרי, רשומה שמתוכננת לשישי בבוקר מוצאת עצמה מקרטעת בקושי בשבת בצהריים. ואף על פי כן, עדיף מאוחר מאשר לעשות דברים חשובים יותר כמו להשלים מטלות. מצד שני, השראה איננה נמנית על מותרות. שיהיה בתיאבון:

ניקו קסבקיה מתעל את גונדרי בקליפ קצרצר ומקסים.

EVOL הוא אמן אורבני שבין השאר יוצר מיצגים נפלאים, חלקם יכולים לשמש סט מיניאטורי לסרט פוסט-אפוקליפטי.

למה לאחסן את כל הדברים הקטנים והיקרים שלנו בארון קונבציונלי וחד גוני? למה לא במשהו יותר קרוב למגירות בלב ובשכל, כמו המקדש?

טריילר לקומדיה רומנטית הזויה בכיכובו של מי???

פרנסס בין קוביין כמו שאף פעם לא היתה ואף פעם לא תהיה.

16 שנה אחרי אלבומו המופתי האחרון גאווין פריידיי החליט לוותר על הסאונד הייחודי, פסי-הקול האלקטרו-סימפוניים שלו, והמשתפ"ים הקבועים ולהוציא אנטי-קליימקס מינורי בעל הפקה כבויה למדי, שזורחת ברגעים נוגים אחדים, כשחולפת האכזבה הראשונה מרגעי בונו תוצרת טייוואן.

שיכתוב בוקרים וחייזרים: 2006 -> 2009

קשלס הקדימני עם crouching dragon hidden soundtrack, אז רק אציין שמן הראוי לא לסגוד לרזנור נטו – "רוצחים מלידה" חב את רוב עבודת הקומפילציה לצ'רלי קלאוזר, ואטיקוס רוס אינו קוטל קנים.

פעם ראשונה שאני רוצה לראות סרט שרולנד אמריך קשור אליו.

ג'ונתן קרייניק יצר מיני-פסקול להמשך דמיוני ל"מקוף 13" של קרפנטר, והוא כל מה שהוא אמור להיות.

The Increasingly Poor Decisions of Todd Margaret חודשה לעונה שנייה, אז אולי תנסו לצפות בפרק הראשון, כי יחד עם פורטלנדיה, IFC מסתמן כמעוז חדש של קומדיית אוף-ביט.

3 חבר'ה, 44 ימים, 11 מדינות. התוצאה היא שלושה סרטונים מזוקקים סגנונית של מסע עולמי לדור האינטרנט:

• move
• eat
• learn

וויליאם יובנק עשה את Love כמעט לבדו ב-500,000 דולר. איך? ככה וככה וככה ובעיקר ככה וככה. אם הכול יילך טוב, תוכלו גם לראות את התוצאות באייקון הקרוב.

אם יש לכם זמן, רועי צורף מארח ערב סרטי אימה קצרים ב"חללית".

האתר הרשמי של הרכב פרוטומן רווי ניאון אורבני דיסטופי מהסוג שאשמח לטבוע בו.

ולסיום קליל, הראפ הניהיליסטי של ג'ון לאג'וי מסתיים בטוויסט של טרנספורמציה לוגית-פילוסופית שכולנו יכולים להתקנא בה. אתם יודעים, כמו כל שיר ראפ קומי.

 

נ.ב. מפת דיסנילנד, בציר 62'.

חשיפה: הקנוניה מאחורי מחאת האוהלים

All Aboard! – המלצה על "תחנה", תערוכת היחיד של ניר מצליח

אל הצייר ניר מצליח התוודעתי בדרכים לא מקובלות: אנחנו חברי ילדות.
זהו מסוג הגילוי הנאות שמן הראוי להתחיל בו.
אין לי בעיה להצהיר זאת על התתחלה, משום שאני באמת חושבת שאין בין ההתלהבות הפומבית שתובא בבהמשך הפוסט ובין חברותינו שום קשר.

נפגשנו בתיכון במגמת אומנות פלאסטית. אני הייתי עסוקה מדי בלהיות במקום הלא נכון לי, כשכל מה שרציתי לעשות זה קולנוע, מכדי באמת לשים לב לכישרונו או להבין את האומנות שלו.
ואז הקשר נותק וחודש כעשור מאוחר יותר, כשבאתי לראות את עבודותיו במכללת האומנות אותה בדיוק סיים.
אז כבר היינו שנינו אנשים שונים, עם ניסיון חיים עשיר יותר, כואב יותר, אחר. והאומנות שלו תפסה אותי לא מוכנה.
לראות אומנות של מכר זה תמיד דבר מאיים ומלחיץ. השאיפה היא לפרגן בכנות, אבל מה אם פשוט לא אוהב את יצירתו? חבר חולק עמך את לבו, שאותו מרח מדמם על קנווס, מה לעזאזל תעשה אם לא תתחבר?
אבל הציורים של מצליח הפתיעו בבגרותם, בבשלותם האומנותית והבעת החזון האישי, העשיר והמרגש של יוצרם.
מולי עמד כבר אמן, ומאוד מאוד אהבתי מה שראיתי.

ביום חמישי הקרוב, ה-28.7.2011, נפתחת תערוכת היחיד שלו בבית האמנים בתל אביב, ואני ממליצה בחום לכולכם לבוא. לא כי הוא חבר שלי, אלא כי זה מה שמחכה לכם…

אתה מוכר לי מאיפשהו...

אמנם למדתי אומנות פלאסטית, כלומר אינני הדיוטה גמורה, אבל זה פשוט לא המדיום שלי. ועם זאת, העבודות של ניר האמן מדברות אליי. אני חושבת שהן מדברות אל רובנו.
בעידן בו הרלוונטיות של האומנות הפלאסטית והיכולת שלה לייצר אמירה חזקה מספיק שתישמע אל מול מדיומים אומנותיים אחרים – דומיננטיים ורועמים יותר – מוטלות בספק, יצירותיו מצליחות לעורר בי, כצופה, ספקטרום של רגשות.

גוף היצירה שלו, ואין בכך שמץ של גנאי בעיניי, קומוניקטיבי להפליא.
הציורים פיגורטיביים ואסתטים אך אניגמאטיים, האימג'ים מיידים מבלי לרגע ליפול לרגע לפופוליזם או חנפנות, והם שולחים את מוחו של הצופה לצאת במרדף אחר קונוטציות, בניסיון להבין מה בדיוק הוא חווה.

יצירותיו של מצליח כאילו לקוחות מתוך סרט שראינו, אך קשה לנו להיזכר איזה או של מי? אנדריי טרקובסקי? דייויד לינץ? הייאו מיאזאקי?
ממוקמים בלוקיישן במובהק לא ישראלי, אך כזה שלא ניתן לשים עליו את האצבע (רגע, אולי זה בכלל מבלייד ראנר?), ובמרכזם הוא מציב דמות ספק זרה ספק מוכרת, הנמצאת על סיפה של סיטואציה אחת, לפני שהיא מתחלפת באחרת, לא נודעת. השקט שלפני ההוריקן הפוגע בקנזס.

ביצירותיו המוקדמות יותר, נהג לקחת זיכרון ילדות פרטי ולחשוף את האימה הגלומה בו.
פעמים רבות העמיד את תמונתו שלו, כילד, בחופשת הקיץ, בתחפושת פורים, בתחתונים וגופייה, לכאורה רגעי ילדות סטנדרטים, שמחים, שנתפסו בעדשת המצלמה המשפחתית. אבל אלה מעבירים אל הקהל תחושה של מצוקה מוכרת. זו של ילד שלא רוצה להצטלם, ילד שלא רוצה להיות שם, לא רוצה לחייך. כלוא מאחורי תחפושת של קאובוי, מאחורי איפור של ליצן, מאחורי חיוך שנכפה עליו מתוקף ה-Say Cheese. ילד בתפקידים שלא בחר לעצמו, במפגן אמוציות שקריות.
והרקע תמיד מרמז למשהו גדול יותר שעתיד לקרות. מפשפש לנו בזיכרון התרבותי ושולף תמונות של תחנת רכבת, אסם, יער, בידיעה שאלה ירמזו לנו על אסון מתקרב.

משם המשיך לסדרה של עבודות מונוכרומטיות.
דימויים בשחור ולבן, ולא משנה כמה תמימה למראה הסיטואציה המגולמת בהם, הופכים מאיימים מתוקף הכובד "ההיסטורי" ו"התיעודי" שהם מעוררים.
הוא מחליף את תמונותיו האישיות בתמונות, לפעמים אף קבוצתיות, של אנשים זרים (או שמא קרובים רחוקים?). התרחשות רחוב, בילוי בבריכה ציבורית, התנהלות מסדר ילדים, פורטרט של אישה זקנה, כולם הופכים בידיו לסממני האפוקליפסה שבפתח.
כמי שגדלו על ברכיה האוהבים, העוטפים והמכילים של השואה, הקונוטציות פשוט בלתי נמנעות, ומצליח יודע להצביע עליהן ועל מה שהן עושות לנו כקולקטיב.
גם כאן מזגזג האמן בין האישי לציבורי, והאימג'ים הם ספק היסטוריים, ספק קולנועיים, עד שהמוח עצמו לא יודע להבדיל ביניהם. האם זיכרון של רגע מסרט הוא בהכרח חזק פחות מזיכרון של צילום היסטורי?  או אפילו, בחלוף השנים, מצילום אישי שלנו? והאם זה משנה בכלל?

טכניקת הציור שפיתח לפני כשבע שנים כאילו גזורה הישר מ-"חנות קטנה ומטריפה", גרסת הצייר. ביום בהיר אחד מצא ברחוב, משל היו צמח מזמר, יריעות נייר מסתוריות שאיש לא ידע (מאז ועד היום) לומר לו את שמן ואת סוגן. התנסויותיו הרבות וצורת הספיגה הייחודית של הנייר הולידו משחק מרתק בצבעי מים ואלה הובילו לצבעוניות מוכתמת ומשחקי טקסטורה גלית. מקומטת כמעט.
גם לאחר שנטש את הנייר ועבר לעבוד על בדי קנווס מתוחים, המשיך לחקור ולחקות את האפקט הויזואלי של הטכניקה שפיתח, מה שמקנה לציוריו אווריריות ופריכות יוצאות דופן, ואלו אחראיות למשחק השובב והשנון עם ציפיית הקהל בנוגע ל-איך ציור על בד "צריך" להיראות ולהרגיש.

בשנה האחרונה, בסדרת ציוריו העדכנית ביותר, שב לעבוד בצבע. בשלב החדש באבולוציה של יצירתו הוא משתמש בצבע, אולי יותר מאי פעם, כדי לנסח את אמירתו, ולבוא בהתנגשות עם הדמויות המאובנות והרגעים הרי הגורל.
יש בהם צבעוניות זרה, עליזה, שנכפתה על הסיטואציה, כאילו משהו – כמו מרחק הזמן, מנגנון ההדחקה או האתוס הלאומי – העביר תהליך של טכניקולור על הזיכרון הקולקטיבי שלנו.
אלבום תמונות עתיק ששרד מלחמת עולם, גם אם מצולמיו לא, ונשטף צבעי קשת.

בציוריו, האמן כמו שולף מתוך סרט את הפריים האחרון לפני סצינת האפוקליפסה שתיפתח בפריים הבא. חושף ילד שקופא אל מול המצלמה, שבריר שנייה לפני שהיא מקפיאה את הרגע לנצח.
יצירותיו מציגות דימויים המוכרים לנו מהחדשות, מהאלבום המשפחתי או ממנגה יפנית, זה לא משנה, ויחד הוא מפגיש נושאים אוניברסליים עם חוויה אישית.
הילד הבוכה פוגש את הילד המרים ידיו במלחמת העולם השנייה פוגש את הילד הזה הוא אני.

בעבודותיו מנסה ניר לתקשר בכנות וללא פלצנות עם הקהל שלו, ולנסח עבורו חוויה שהיא קולקטיבית, לאומית ובינלאומית, ובה בעת אישית ופרטית מעין כמוה.
בעיניי, וסליחה על משחק המילים הזול, הוא מצליח.

http://nirmazliah.com

אתם מוזמנים להציץ באתר של האמן ולבחון את ההתפתחות האומנותית שלו כפי שהיא מתגלה ממבחר יצירותיו בעשר השנים האחרונות.
אבל האמינו למי שראתה אותן מקרוב, עדיף פשוט לבוא לתערוכה. פנים מול פנים, הן גדולות, מרהיבות ומפעימות הרבה יותר.

Scarry Potter – מחשבות סופניות לקראת "הארי פוטר ואוצרות המוות", חלק 2.

עליית הסרט החותם את הסדרה מספקת לכותבת הזדמנות אחרונה לאוורר תיאוריות עבשות ולשחרר קיטור קיטורים.
ספוילרים עד סוף הספר והסרט השביעי.

תקרא, תצליח!

כשסיימתי לקרוא את "הנסיך חצוי הדם", הספר השישי בסדרת הארי פוטר, היו שני דברים שידעתי בוודאות:
הראשון – דמבלדור ביקש מסנייפ להרוג אותו כי ממילא גסס (הו, הנמק הכישופי המתפשט מהיד הרקובה),
והשני – הארי הוא הורקרוקס.

מבחינתי, המסקנה הראשונה הייתה ברורה וטבעית, והשנייה לא פחות ממרעישה.
אם הארי הוא ההורקרוס השביעי, הרי שכל מה שחשבנו שידענו על הסאגה עד היום מתהפך על ראשו.

למן הספר הראשון הוצג הארי פוטר כ"זה ששרד", הילד הנבחר, ניאו של עולם הילדים.
סוד חינה הראשוני והמיידי של סדרת הספרים היה הרעיון הבאמת קוסם (טיהי) שילד פשוט, זנוח וקלוץ ביקום אחד,
יכול להיות גיבור העם ומכשף רב עוצמה ביקום מקביל! מי יודע, ילדים, הציע הספר למיליוני זאטוטים משקפופרים, שעירים או מצולקים, אולי גם אתם בעולם אחר מיוחדים במינכם ולא יודעים זאת?! האמינו!

היותו של הארי פוטר פנומן מבטן ומלידה וזאטוט סגולה ליווה אותנו לאורך כל הדרך. זה תמיד הארי שמנצח בתחרות, זה תמיד הוא שעוצר את נאמניו של זהשאיןלנקובבשמו, והוא זה שגם יחמוק שוב ושוב ממוות בקרבות מול וולדמורט (אופס), המכשף החזק ביקום. ככה זה כשמיוחדים.

הצצה ראשונה להיפוך על התימה הזאת הוצעה לנו בספר הרביעי, "הארי פוטר וגביע האש", שהיה מבחינתי קפיצת המדרגה הראשונה של הסדרה מ-ממתק מקסים לילדים, ליצירה שיש לה משקל ספרותי.
שם, בתחרות הקסמים הבינלאומית, הייתה סיבה ברורה מדוע מכל ילדי בתי הספר המשתתפים זה שוב הארי שנבחר, שוב הארי שמתקדם בשלבים, שוב הארי שמנצח: כי הוא מרמה.
כלומר, כי מישהו מרמה בשבילו ללא ידיעתו. מישהו רוצה אותו שם ומוביל אותו באף הישר למלכודת קטלנית.
מבריק!
בספר החמישי, המרגיז, המייגע והמיותר, הכול חוזר לכאורה לקדמותו. זה שוב הארי שניצב במרכז הדיון, במרכז הדרמה, במרכז המרד ובמרכז אותו יקום קסום שסדרת הספרים מתנהלת בו (גם אם פתאום באופן לא אוהד). אך זה היה רק עיקוף זמני כי בספר שלאחריו, אותו "נסיך חצוי הדם", התמונה המלאה התבהרה.

בספר השישי (המופתי, אגב. דמות האב הגוססת שעושה להארי קורס זריז בהכנה לאיבוד הורה מזקנה הוא שיא מטאפורי בוגר ומדויק, שלא מרפה), דמבלדור חושף בפני הקוסם הצעיר את סוד ההורקרוקס: היכולת לקרוע חלק מנשמתך ולהסתירה בחפץ כלשהו. הכספת האולטימטיבית למכשף שאינו מפחד מקדמה (ומלכלכך קצת את הידיים).
זו הסיבה, הסביר, שוולדמורט בן אלמוות: המכשף ביצע את הקסם הזה 6 פעמים, סימן את המזכרות המכילות את קרעי נשמתו ופיזר אותן בשישה קצוות תבל, סוג של, ועד שלא יטוהרו כל ששת החפצים המכילים, לא יובס לעולם.
זהו הכישוף האפל ביותר שדורש את ההקרבה הגדולה ביותר, מבהיר דמבלדור – בשביל כל פיצול כזה בנשמה צריך לבצע את הפשע הנתעב מכולם ולקחת חיים.

ובבת אחת הכול התחבר.
קוסם מרושע שומע נבואה האומרת כי ילד שנולד זה מכבר לזוג אויביו עתיד לקום ולחסל אותו ומטכס פתרון.
היש מקום נבון יותר להסתיר את נשמתך בו מאשר בתוך מי שעתיד כביכול להורגך וקיומכם הכפול בלתי אפשרי?!
מזימתו של וולדמורט וקירבונו המחושב לחלוטין של הארי התינוק הוא לא פחות מגאוני.
מי יחשוב לחפש בתוך משקפופר?!
הארי מעולם לא היה מטרת החיסול, והוריו היו רק collateral damage ואמצעי למטרה. ומעל לכול, לא אהבת האם, "הקסם החזק בעולם", היא זו שהצילה אותו ומגנה עליו מאז ועד היום.

והרי הנבואה מספרת:
and the Dark Lord will mark him as his equal, but he will have power the Dark Lord knows not …
and either must die at the hand of the other for neither can live while the other survives
אם כך, מה עושה מכשף ציני שאינו מאמין בנבואות שניתנו ע"י מכשפות נלעגות כסיביל טרילוני? 
הוא יוצק לתוך החזון שלה משמעות משלו, כופה את הנבואה על הארי, בין אם נאמרה עליו ובין אם לאו, ובבת אחת הופך אותה לאמיתית ובו זמנית מוודא שהיא בלתי ניתנת להגשמה. הוא בוחר בפוטרים באקראי, כי הם מתאימים לתבנית, והופך ביודעין את תינוקם ליתום ולאויבו המושבע.

והצלקת, אותה צלקת אגדית של הארי שכביכול נותרה זכר לאותו קרב איתנים מעל עריסתו, אינה סימן ברק מקרי בעל שני זיזים , היא אותם אות וסימן המוזכרים בנבואה, באינטרפטציה המילולית ביותר.
ולא סתם סימן, אלא האות המועדפת על הלורד האפל בכתב מראה.
Dial S for Slytherin.

זה פתאום הסביר במדיוק מדוע היה זה חייב להיות דווקא הארי שדמו יחזיר את וולדמורט לחיים בספר הרביעי, ואיך הצליח פוטר לברוח שוב ושוב מניסיונות רצח ומקללת האבדה קדברה ששוגרה לעברו ע"י טובי המכשפים ובראשם וולדמורט, פעם אחר פעם.
כמו כל ההורקרוקסים הוא מוגן בקסמים השחורים החזקים ביותר ו-וולדמורט, למראית עין וכדי לשמור על הסוד, יכול לכוון לעברו את שרביטו ולשלח כל כישוף העולה ברוחו בידיעה שקללות פשוטות לעולם לא יוכלו לסדוק את השריון המגן.
זה, אגב, לא אומר שהוא צריך באיזה אופן לחבב או להעריך את הילד.

זו הייתה התוכנית המושלמת ופשע מבריק, אלא שזהו קסם רב עוצמה שלא נוסה בעבר על יצורים חיים – it backfired. יוהרה היא חטא שגם קוסמים חשים את עוקצו וכך הכישוף רוקן את וולדמורט כמעט לגמרי מכוח החיים והוציא אותו מכלל שימוש לשש השנים הבאות. היא הופכת את וולדי ללעג ולקלס ואת הארי התינוק מסתם קורבן לגיבור נודע על חשבונו.

והקורא ההמום נאלץ לאסוף את לסתו מהרצפה… הוא לא מיוחד. הארי פוטר שהכרנו הוא לא גיבור פלאי מילדה. הארי הוא פיון, כלי שרת. כלי קיבול.
המשמעות שניתנה לו נקרעת ממנו, ונשמת הספר מתחלפת במשהו אחר לגמרי, אפל ומפוכח. אך גם הרבה יותר אמיץ, יפה וחותך באמירה שלו. שום דבר אינו נגזרת של גורל, או קסם מעבר לשליטתנו. אנחנו לא נולדים מיוחדים.
הכול בחירה.

בתום הספר השישי, ששיגר אותי לנסח מחדש את כל גוף היצירה עד כה, הייתי חייבת להוריד בפני ג'יי קיי רולינג את הכובע, ואם הייתי בסרט נעורים של ג'ון יוז מהאייטיז, כנראה גם לעמוד ולמחוא כף לאט.
איזה מסע התבגרות חכם ופוצע, על שברון הלב אחר איבוד התמימות והמסקנה הבלתי נמנעת שעליך למשמע את חייך במו ידיך.
סחטיין על הביצים, שאפו על המהלך ו-וואו על החזון.

אבל אז הגיע סופו של הספר השביעי והתברר כי לא הייתה זו מזימה, הארי הוא סתם תאונת הורקרוקס מצערת,
ולפעמים ברק הוא רק ברק.
רגע, מה?!
האם באמת מצופה ממני להאמין כי וולדמורט, המכשף החזק בעולם, מי שייצר הכי הרבה הורקרוקסים בהיסטוריה, אפילו לא חושד כי הארי הוא אחד כזה? האם באמת די בקללת המוות כדי להרוס את פוטר ולא בחרב טבולה בארס בסיליסק כשאר ההורקרוקסים? ויותר מכול, האם זה נשמע סביר שהכישוף הכי חזק בעולם הקוסמות יכול לברוח ממך בטעות משל היה אפצ'י או איבוד שליטה רגעי על הסוגרים?!?

אם הארי הוא הורקרוקס-בטעות כל המסקנות והמשמעויות שיכלו להיות בסדרת הספרים בדיעבד מתבטלות, וכל האימפקט על המהלך הספרותי נעלם כלא היה.
כן, ילדים, יש מי שנולדו מיוחדים, נבואות זה הדבר האמיתי והגורל מגדיר אותנו.
כוחה של בחירה הייתה מההתחלה האמירה שרולינג ניסתה להגיע אליה, אבל זו התנגשה תמידית עם התימות האחרות בספרים,
וללא פתרון ההורקרוקס המהפכני היא תוסיף להתנגש איתן לעד.
ההיתכן שרולינג היא באמת הסופרת הסתמית, החקיינית ונטולת החזון המקורי שמלעיזיה העידו עליה כל השנים?
האם היא יוצרת כל כך בינונית שהיא לא ראתה את האופציות הספרותיות המרשימות יותר שעמדו לפניה, אלה שהיא בעצמה יצרה?
או שמא, ולזאת אני יותר נוטה, אחרת לא היה לנו פוסט – היא פשוט השתפנה?
האם המסר המפוכח, המרוקן והנטול כל פלא הפחיד אותה פתאום? האם היא נרתעה משום שהוא הבטיח את מותו של הגיבור?
האם היא נזכרה, אחרי חיסול רבע מהדמויות ביקום שיצרה וחשיפת ילדים לרשע, התעללות ורצח, שאת הדבר האחרון הזה היא פשוט חייבת להשאיר?
תני לילדים קסם להאמין בו, ייתכן והחליטה, אפילו במחיר מכירת היצירה שלך בזיל הזול.

אולי יש בכך אצילות מסוימת, ודעתי בוודאי מוטה מהעובדה שאינני ילדה או הורה, אבל אני מעדיפה חזון אומנותי שלם.

מנקודת מבטי, כדי לאזן את ההשתפנות ואת החזרה בה מכוונותיה בספר האחרון, רולינג הורגת דמויות אהובות כטונקס ולופין ללא פוקוס, רגש או הצדקה ממשית, ומוסיפה את עלילת אוצרות המוות המיותרת והמתישה, ומסרבלת את הספר החותם את הסדרה לכדי בליל היסטרי של עודפות פרטים עם סוף מרושל ורשלני.

Whining won't save you now.

אם יכולתי לסלוח לרולינג בדיעבד על שנים על ייצוג מיניות מעייף, אינפנטילי ומתחסד, שנטרל וסירס והרג כל רומנטיקה ואותנטיקה בין רון והרמיוני, ואיפוס כל כימיה בין הארי לג'יני, זה היה בגלל שהמשמעות האלטרנטיבית של הסיפור נדמתה כל כך אמיצה ואכזרית שיכולתי להבין מדוע לא רצתה הסופרת ששום דבר יגנוב ממנה את כל הפוקוס או ירגיז את קוראיה יותר… בפרט לא הסתכסכות תקשורתית עם הורים נזעמים המתלוננים על אקטים מיניים ב"ספרי ילדים".
לא עוד.
בין רגע איבדתי כל עיניין אמיתי בסדרת הספרים והסרטים, וכל חותם שהותירה בי נעלם כלא היה.
אם אמת היא יופי, אזי התחנחנות מלאכותית היא כונפה. שלום ולהתראות.

טוב, אבל זה לא מדויק.
כי את הסרטים המשכתי לראות, ויכולתי ליהנות מהם, להעריך במה הם עבדו טוב ואיפה הם השתפרו (הסרט החמישי אפילו עלה על הספר החמישי…. לא שזו חוכמה, אבל עדיין). ראיתי אותם כי מסע בן 11 שנים לא מפסיקים באמצע, ולעזאזל עם הרולינג הזאת, אבל לא יורדים מההוגוורטס אקספרס באמצע נסיעה. זה עיניין בטיחותי.
הסרט הקודם, "אוצרות המוות" חלק 1, היה טוב ומלהיב מספיק שלרגע חולף אחד חשבתי שהנה מישהו הולך לתקן את עוולותיה של הסופרת ולהחזיר את הסיפור למסלולו. אבל לא.

לא סביר שאי פעם אדע את התשובה לשאלה האם אני צודקת בתיאוריה הזו שלי.
אם כי אולי על ערש דווי, שלה או שלי, ג'יי קיי תתוודה?
אולי עוד עשר שנים, כשתזדקק ליותר מאתר אינטרנט כדי לקמבק את עצמה, או שמא כי היא מחכה עד שאחרון הילדים שגילה את הסדרה עם צאת הסרט האחרון יחגוג יומהולדת 18, היא תשגר לעולם את "הארי פוטר ואוצרות המוות – גרסת הסופרת האמיצה"? מי יודע.

אבל בינתיים,  מהי המסקנה?
לפעמים הקוראים שלך חושבים שהם יודעים יותר טוב ממך.
לפעמים הם צודקים.
לפעמים הם גרפומאנים חסרי פשר שפותחים בלוגים.
אבל אם יש לקח אחד הנלמד מסדרת "הארי פוטר" ומהסופרת שלה, הרי שהוא זה.
באומנות, כמו בחיים, הכול בחירה. וגם אם זה לא כורח הישרדותי, רצוי לבחור להיות נאמן לעצמך.

אפילוג (היי, אם לרולינג מותר להציק, אז גם לי!)
אוצרות המוות חלק 2, כמו הספר אגב, הוא מרגש אבל ארוך, מסורבל ודי מעיק.
אבל זה לא משנה, כי אנחנו לא הולכים אליו בשביל אומנות, אלא בשביל Closure.
היו שלום, הארי, רון והרמיוני, הייתם חברים טובים. אמנם התרחקנו |
ואנחנו כבר לא לגמרי זוכרים מה אי פעם ראינו זה בזה,
אבל אהבתי אתכם. להתראות ותודה על הדגים.

סבב טעימות מסדרות הקיץ – על השמיים נופלים ו-ווילפרד.

למי שעוקב אחרי הבלוב הזה יותר מדקה אולי כבר ברור שאני לא אוהבת לתת ביקורת על סדרות חדשות לאחר פרק אחד.
למעשה, אני לוקה במקרה חריף יותר. אני אוהבת לבקר סדרה רק בתום העונה שלה.

נהוג לומר שיש לתת 3 פרקי חסד לסדרה לפני שמגבשים דיעה, אבל זה כמובן קשקוש. סדרה היא תהליך.
מתוקף היותה כזו לרוב היא מבינה על עצמה דברים רק בדרך ומגששת ומתגבשת תוך כדי (המפץ הגדול, המשרד US,  על טבעי, מחלקת גנים ונוף, דולהאוס, אולי גם אמפריית הטיילת), לעתים מתחילה במקום אחד, וגומרת במקום אחר לגמרי (קומוניטי), לפעמים היא מאבדת את עצמה לחלוטין (ההרג), ולעתים פשוט לוקח לה עונה שלמה להגיע לפואנטה (הסמויה).
ובהמון מקרים, בסדרות טובות באמת, היא הולכת הצידה בתום העונה הראשונה וחוזרת לקפוץ ליגה בעונה שנייה (באפי, ג'סטיפייד).
כך שהעסק של ביקורת הוגנת שלא מרוממת לחינם מחד, ולא מפספסת מאידך, הוא באמת מאוד מסובך.

אבל עכשיו היא עונת הקיץ המהבילה, ורוב הסדרות כבר נכנסו לתרדמת חורף, ובידור ביתי ממוזג הוא נחוץ…
אי לכך, אני חורגת ממנהגי ובוחנת באופן בלתי מתחייב שתי סדרות קיץ מבטיחות שהחלו שידורן בשבוע וחצי האחרון.  

השמיים נופלים או Falling Skies של ערוץ TNT היא סדרת המד"ב המדוברת, המיוחלת והכבר מאוד מאוד מצליחה בהפקת סטיבן שפילברג ובכיכובו של נוח וויילי (אק"א ד"ר קרטר).
הסדרה מתרחשת כחצי שנה לאחר מתקפת חייזרים על כדור הארץ ומתארת עולם בו רוב הציביליזציה נהרסה, האוכלוסייה בדרך להכחדה וחצי מילדיה משועבדים. 
העלילה נפרשת לפנינו דרך סיפורו של  טום מייסון (וויילי), פרופסור להיסטוריה ואב לשלושה ילדים ששכל את אשתו במתקפה. הוא ממנהיגיה של המחתרת האנושית והסדרה עוקבת אחר המאבק היומיומי להישרדות ואת ההתקוממות שבתקווה תוביל ביום מן הימים לנצחון.

נכון לעכשיו, לאחר דגימת הפיילוט הכפול והפרק שלאחריו, מדובר בסדרה המאגדת לתוכה את רוב סרטי החייזרים והאסונות  שאי פעם ראיתם, כשהיא בעיקר נראית כמו הכלאה בין "מלחמת העולמות" (גרסת שפילברג) + "המתים המהלכים" של AMC (- זומבים).
יש את אב המשפחה שהוא איש של ספרים שהופך לאיש של מעשים (אך הידע שלו בהיסטוריה וההבנה שלו לגבי מלחמות, כיבוש, מרי והרוח האנושית היא יתרונו הגדול), יש את הרופאה היפה (תמיד יש רופאה יפה), את הילדים המיותמים מאם, את מערכת היחסים המורכבת עם הבן הבכור, את הלוחמת הבלונדינית (תמיד יש לוחמת בלונדינית, פה יש שתיים) את המנהיג יוצא הצבא וחמום המוח, את ההתנגשות בגישות בין איש הספר לאיש הצבא, את הכושי הייצוגי, את חבורת הפושעים, את המבצעים האמיצים לגניבת האוכל/ תחמושת, וכו'.

אז האסתטיקה והצילום של הסדרה נופלים משמעותית מאלו של "המתים המהלכים" היפהפיה, והלוק שלה כל כך לא מרשים עד שהיא מזכירה לי לרגעים סדרות מד"ב סטנדרטיות-בואכה-סוג ב' מהניינטיז (מי אמר "גולשים בזמן"? אף אחד? לא נורא, עדיין קיבלתם), למרות ש-גילוי נאות, החייזרים נראים די משכנע, וזה לא מעט.
ולצערי היא לא Kick-Assית או Hard-Coreית במיוחד.

אבל מה שהכי חשוב זה שנדמה שאת הסיפור האנושי, "השמיים נופלים" תטיב לספר מחברתה ב-AMC.
הדמויות כבר מעוררות, לפחות בי, יותר הזדהות והן נדמות, לבטח דמותו של טום, יותר מורכבות ואנושיות וישנה התעכבות אמיתית על רגעים קטנים (סצינת הסקייטבורד היא הבוטה, גם אם היעילה, שבהן).
כמו כן, העובדה שהחייזרים מראים סימנים של אנושיות ושל פסיכולוגיה שנרצה להבין, ושהמנגנון המפלצתי משתמש בילדים, מסקרנים ומנגנים לנו על הרגש (באופן זול, אך יעיל) ומבטיחים רגעי דרמה עתידיים.
אין חוש הומור, אבל גם אין מלודרמה פומפוזית, וחוץ מזה הבן הבכור חתיך, יש שתי בלונדיניות ושתי ברונטיות ווויילי מחוספס וסקסי, כך שיש במי לבהות.

הפרק הראשון עבד בקצב לא רע ונכנס הישר לאקשן מבלי לבזבז יותר מדי זמן על אקספוזיציה וזה יופי (בשביל זה יש את הקומיקס ש-TNT הוציאו החל משנה לפני שידור העונה. לא חובה), הפרק השני דחף לנו את הסיפור הקלישאתי ביותר בסוג הזה של יצירות – חבורת הפושעים הסוציומטים שמתנכלת למחתרת (המנסה לבנות מחדש חיים נורמטיבים), במהלך  הכרחי שבא כל כך מוקדם כדי לסמן לנו "אל תדאגו, נכון יש חייזרים, אבל יש גם 'רעים' אנושיים" (תכל'ס, אלה הם הכי כיפיים כי מנעד הדברים הרעים שלהם הוא כל כך יותר רחב מסתם שיעבוד או הריגה חייזרית. אנשים אונסים, מענים ומתעללים נפשית, והם גם מספרים בדיחות תוך כדי), ובפרק השלישי הייתה נפילת מתח משמעותית אבל סיומו הבטיח דברים טובים.
מעניין יהיה לראות לאיזה כיוון הסדרה תיקח, האם היא תפתיע באיזה מהלך עלילתי בלתי צפוי, האם היא תספק איזו אמירה?

כרגע דומה שהיא מייצרת סיפור סטנדרטי פינת בנאלי (ויש להודות, סתמי) למדי שלא ישבור את החוקים ולא ידיר שינה מעיניכם (הקהל באף שלב לא באמת מרגיש שנשקפת סכנה לאף אחת מהדמויות החביבות עליו)… אבל חם, גם ככה לא ישנים טוב, אז אולי נחמד שיש סדרה שאפשר להעביר בסבבה. ומי יודע, אולי היא עוד תפתיע?

פוטנציאל: בידורי בינוני-גבוה. מפה לא תצא יצירת אומנות או משהו שמחדש ומקדם את הז'אנר, ולא שום דבר שיפוצץ לכם את המוח, אבל אקשן לא רע עם דמויות לא רעות זה, אה, גם לא רע.
סכנה: לגמור בתור "המתים המהלכים 2".
ניחוש בשורה תחתונה: מה שמכונה בידור יעיל. שווה המשך צפייה אם סיימתם את מלאי הסדרות שלכם.

"השמיים נופלים" מתחילה את שידורה בארץ מחר, יום חמישי ה-30/6, בשעה 22:00 ב-Yes Action.

ווילפרד, או Wilfred US לטובת המחפשים, היא הקומדיה החדשה של FX, שפרק הבכורה שלה זכה לנתוני הרייטינג הגבוהים ביותר לפתיחה של קומדיה בהיסטוריה של הערוץ.
לא שזה אומר משהו, אבל ביחד עם לואי, It's always sunny in Philadelphia ו-ארצ'ר, FX ממשיכה לבסס את עצמה כרשת שמחזיקה קומדיות מחוספסות הייחודיות רק לה.
(מבחינת סוג ההומור המוזר/מטופש אפשר היה למצוא את ווילפרד אולי גם בקומדי סנטרל, אבל משהו בקצב ובמראה המחוספס שלה הופך אותה לדומה יותר ללואי מאשר לרינו911 או התוכנית של שרה סילברמן ושאר הסדרות המוארות, המהירות והצבעוניות של CC).
הסדרה, שהיא עיבוד של דיויד צוקרמן (מ"איש משפחה") לסיטקום אוסטרלי מצליח, מגוללת את סיפורו של ראיין, עו"ד צעיר ודכאוני (בגילומו של אלייז'ה ווד), שבבוקר לאחר ניסיון התאבדות כושל מקבל עליו משימה לטפל בכלב של השכנה (בה הוא חושק, כמובן). הבעיה? ווילפרד הכלב, לפחות בעיניו של ראיין, הוא גבר בוגר בחליפת פרווה.

הבסיס הקומי הברור של הסדרה נשען על השטיק של "גבר שמתנהג כמו כלב" ו-"כלב שמתנהג כמו גבר" ועל הפער המצחיק-מטריד בין מה שאנחנו מקבלים בהבנה גמורה מחיות, לבין הזעזוע העמוק שנביע כשאנשים יעשו את אותו הדבר. הפרמיס מגלם בתוכו הזדמנויות קומיות רבות, וג'ייסון גאן שמגלם את ווילפרד (ואחד מיוצרי וכותבי הסדרה האוסטרלית המקורית), הולך, כלומר רץ, איתן עד הסוף.
אפילו אלייז'ה ווד החינני להפליא מתחיל להציל את כבודו האבוד כשחקן, אחרי הזוועות של שר הטבעות (כן, ווד היה ילד-שחקן לא רע בכלל, עד שבא פיטר ג'קסון והרס הכול), ויש לשני השחקנים דינמיקה מצוינת שעובדת יופי טופי.

עליי להודות שלא צחקתי פעם אחת במהלך הפרק שראיתי.
אבל, יש משהו בכימיה בין שתי הדמויות ובעובדה שזה סיפור עצוב שמסופר באופן כל כך שובב, שמרחה לי חיוך על הפרצוף. בסופו של יום, ווילפרד הוא סיפור על כוחה המרפא של חברות ועל היכולת לפרגן לעצמך את מה שטוב בשבילך, גם אם זה אומר שאתה לא בהכרח נורמטיבי או שפוי.
החמידות הזו, יותר מאשר ההבטחה לבדיחות קקי/ אוננות על הרגל/ סירוס/ ליקוק ביצים, היא זו שעושה חשק להמשיך לעקוב אחר הסדרה.

פוטנציאל: די גבוה, לבידור off-beat עם אמירה אנושית חומצת לב.
סכנה: דממה מביכה.
ניחוש בשורה תחתונה: אספקה סדורה של מתיקות כללית, אולי אפילו צחוקים. בהחלט מסקרן לראות אם היא תצליח לגעת באיזשהו עומק אמיתי. שווה להמשיך.

Wilfred משודרת מדי חמישי בערוץ FX הלועזי. ככול הידוע לי, היא טרם נקנתה לשידור בארץ.

שיהיה קיץ קריר.

הנאה הדירה באוזנייך?

הוא תפס אותי ביציאה מהמעלית עם התיק ביד, הלפטופ על הכתף, כששאר חלקי גופי מסתדרים באופן בלתי אפשרי בכדי לא לשמוט את חמש שקיות הסופר שנתלו על אצבעותיי המכחילות.

"שלום לך, את הדיירת החדשה?" שלום, עניתי, כן, בעודי שומטת את שקיות הסופר ובועטת את דרכי לדלת. "נעים מאוד" הוסיף ונעמד מולי, "אני הדייר ממול"."נעים מאוד" אמרתי בנימוס האופייני לילדה שגדלה על ברכי הכבוד לקשיש לטף ולדוד המעצבן. "ברוכה הבאה". לקחו עוד מספר דקות של סמול טוק שכני (וועד, בלטות רופפות) עד ששאל במה אני עוסקת, וזאת עשה רק בכדי שיוכל לספר על עיסוקו האקזוטי שלו. "אני עושה סידורי פרחים" אמר במבט חודר וגאה, ומיד הוסיף " היחידי בארץ שעושה פודל מפרחים". לא הספקתי לעכל את המידע המעט יוצא דופן הזה לפני ששלף כרטיס ביקור ונתן לי. "אזכור זאת כשאתחתן", אמרתי בנימוס ופניתי לאסוף את השקיות השמוטות.

זה היה התו הראשון מפס הקול של דירתי הנוכחית. קול חוסר השפיות של השכן המטורלל ממול. מאז אותו אינסידנט, התחלתי לגלות אט אט את המוזיקה של הדירה שלי, אתם יודעים, אותה אסופת צלילים וקולות, לעיתים נעימה, לרב בלתי אפשרית, אשר עתידה לחרוט עצמה בזיכרון הנדל"ני שלי, כמו מחט על תקליט העיר.

דירות רבות עברתי, מנעדים רבים של חוסר שפיות חוויתי. בדירתו של אבי למשל בה התגוררתי בתקופת הצבא, היה זה רעשו המזמין של הכביש הראשי אשר נתן לדירה את האיכויות והקסם של אי תנועה. היה זה גם התקתוק של אותו פריט אהוב ומוכר – שעון הקוקיה. אוי מה אומר לכם, לא אשכח את השעון הזה. תקתוק השעון הנוראי הזה, שהיה עוזב את בית העץ שלו, חוצה את הסלון, לוקח פניות במסדרון, פורץ דלתות ונכנס אל מתחת לכרית שהוצמדה לראשי בלחיצה נואשת המבקשת לתלוש את המטוטלת הזו ממקומה (חושבים שלא ניסיתי?? אבא שלי תפס אותי בזמן).

היו אלה דירות השותפים בהן קיבלתי עסקאות חבילה שונות ומשונות, החל מקידוחים פסטורלים, חתולות (עליהן השלום) שמיד לאחר כריתת החוזה עם השטן ירדו לבצע את המוטל עליהן, רעש החברותא הקולקטיבי שתמיד בקע מעברה השני של הדלת בעודי מסובבת את המפתח, לעיתים חסרת כל עניין באינטרקציה חברתית העומדת להיכפות עלי, ולעיתים מוצאת בכך נחמה. קריאות השבר כאשר גילו שותפיי שתקרת גורלינו המשותף מטפטפת לאחר יום גשום, או שהביוב עלה (שוב) על גדות שפיותינו, רעש המזגנים העובדים והמקולקלים ועוד.

ומה צופנת לי הדירה הזו חשבתי בבעתה. מר פודל מפרחים אכן בלתי שפוי, אך ממנו ניתן להימנע בעזרתה האדיבה של עינית הדלת. לא נדרש זמן רב בכדי להכיר את הסיבה החדשה שתדיר שינה מעיני. אסתי תרנגולות, תרנגולות אסתי. נייס טו מיט. מה שקראתם. בדיוק בשעה בה אני קורסת אל מיטתי, פוצחות התרנגולות בהטרפת השכונה. איך יתכן כי בכל שכונה ישנו המטורלל שמגדל תרנגולות, הסבירו לי?! איזו מן קריאת מצוקה היא זו? ואיך מתמודדים איתה בדיוק? האם זהו עניין לעיירה? משטרה? מוסד לחולי נפש? למי מתקשרים? ולאן מפנים אצבע בדיוק? לאיזור "ההוא"? יש לאנשים האלה כשרון לפרוש את רחשי הנקמה-בעולם שלהם על פני שטח רחב וערטילאי. פתרונות רבים חלפו בראשי על מנת לחנוק את הרעש הזה, בינהם גם פשוטים וזולים כשיפוץ כולל של הדירה שיתמוך בחלונות דאבל גלייזינג, או נואשים וחד צדדיים כאטמי אוזניים. ברשותכם, אני עדיין בודקת אפשרויות ובכל יום מוותרת על עוד קצת שפיות בדרך.

בינתיים אני מתנחמת בפתרון זמני שלא אכזב אותי עד היום. אני מחברת את האייפד למערכת, מעלה קצת את הווליום, מעלה עוד קצת את הווליום, ולוחצת על כפתור הפלסטר הידוע גם בכינויו הנפוץ יותר – "PLAY" .

Academya Nuts

"אז מה את שומעת"? הוא שאל אותי לאחר שהבחין שכל רצף ההערות, השאלות, ונקודות ההתייחסות שלו נתקלו במבט הקמוץ שלי, זה שאחותי תמיד אומרת לי להפסיק פן יונצח בקמטים. מה הולך פה, חשבתי לעצמי, לא יכול להיות שלי, המבינה הגדולה, בעלת הבלוג, בעלת הדעה, אין מושג על מה לעאזל הוא מדבר. פעם אחרי פעם. מוזיקאי אחרי מוזיקאי. הוא ממציא. ברור שהוא ממציא. תדבר על ג'סטין ביבר עם מספיק ביטחון, הוא ישמע כמו הדילן הבא. או שהוא ממציא, או ש… הוא קרא ושינן את כל לוחות הלהיטים השבועיים של שנות ה 50-60-70? הוא קרא ושינן את כל לוחות הלהיטים השבועיים של שנות 50-60-70 !!! אחרת אני אי אפשר להסביר את גשם העובדות הבלתי נדלה הזה. ובאתי בלי מטריה.

"מה אני שומעת"… ניסיתי להיזכר. כלום לא עלה לי. מה אני שומעת באמת? מכירים את השאלות האלה? מה את שומעת? איזה קולנוע את אוהבת? אם אתם רוצים להרוג שיחה בשאלה אחת, זו השאלה. אז פשוט עניתי את הדבר היחידי שיכולתי לענות. את הדבר היחידי שהיה יאה לענות. "כל מה שאתה לא". התשובה הזו, מתחכמת ככל שתישמע, מתארת באופן די נאמן את המציאות העגומה שלנו. ממש כאילו סלקטור אנטי קופידוני בא ועשה הסדר דו קיום לא שאפתני במיוחד. הנה הקו, כל היומרני, המתחכם, המורכב את תקחי, כי מגיע לך להיתקע עם החופרים, תתחדשי. ואתה, אתה תקבל את כל הבסיסי, השטוח. כי מי שמאחל את זה לעצמו סופו שיצטרך להוכיח את זה. אף אחד לא חוצה קווים, שלא תהיה כאן איזו הסכמה, שמעתם? וכך החלו להם יחסי העולם המקביל ושלעולם אינו נפגש (מלבד נקודת ממשק אחת שמכופפת את חוקי המתמטיקה, אבל אם יש מישהו שיכול על חוקי המתימטיקה זה רק סטיבי וונדר).

"אקדמי" הוא אומר, במן איטיות יודעת דבר כזו. "מה שאת שומעת מאוד אקדמי. מפספס את המהות". פולניה שכמוני, לא ידעתי שיש משהו רע באקדמיה. שטויות, אני אומרת, אין שום בעיה באומנות שיש בה אמירה בכמה רבדים. אף אחד עוד לא מת מלחשוב קצת. אבל גם הוא לא מוותר. "נראה לך שעניין אותם שתחשבי? בא להם לנגן אז הם ניגנו, התחשק להם להקליט אז הם הקליטו. הם עשו סרט על זומבים כי נראה להם נורא קול להתפלש בדם". לא יודעת בדיוק למה (ברור שיודעת, קונטרול פריק) , קשה לי לקבל את הפשטות הנוראית הזו. אני ממשיכה להתווכח, כי משהו באמירות האלה מתסיס אותי. אבל לאחר שספורט הווכחנות הזה חולף ואנו מתפנים לדברים מעניינים יותר, אני חושבת על זה קצת. הוא צודק. אבל גם אני. יש משהו מאוד בסיסי ונכון בראייה שלו. אבל גם בשלי. תמיד כשהרמתי מכחול, עשיתי זאת פשוט כי בא לי להתלכלך קצת. אלפי הפעמים שהרמתי גיטרה, עשיתי זאת פשוט כי דגדג לי באצבעות. מרגע הפעולה הרבה ממה שקורה פשוט קורה. השכלתנות נכנסת רק בדיעבד. מצד שני ברור לכל הרי, שכל פעולה שאנו עושים מתקיימת בחסות שריטה פסיכולגית בכירה שהתקדמה בסולם השריטות בזכות ולא בחסד. אומנות קרתה לה לאורך ההיסטוריה, מתוך הדרייב של שבטים, מינים, מיעוטים וסתם אנשים, בצורך בביטוי, אישי או קולקטיבי. אך האם זה באמת נכון לתת לנסיונות הסו קולד אקראיים האלה לכתוב להם את דפי ההיסטוריה בלי לפתוח להם איזה תיק לבדיקה פה ושם? האין אנחנו יהודים? האין אנחנו פולנים? האין פסח בפתח? איפה הסדר פה? בתור אחת המגיעה מאסוכלת "הסבר פרט ונמק" חביבת משרד החינוך, בה זורקים את פיסת האומנות המדדמת על שולחן הניתוחים וקורעים אותה לגזרים, הפילוסופיה הזו של להנות מהרגע קצת (הרבה!) זרה לי.

חשבתי על זה. וחשבתי עוד קצת. והלכתי להקשיב שוב לאלבום אוסף מקסים שהכין לי כהרמה של דגל לבן (או שמא נסיון השתלטות מתוחכם במיוחד…המממ..) מצחיק. המוזיקאים שבקעו מהרמקולים היו קמים מקברם כדי לשאול אותו כמה שאלות. כי מה לאלביס עם ה STOOGES, ומה לדילן עם סרג' גינסבורג? אני אומר לכם מה. כולם נופלים תחת ההגדרה של מוזיקה בסיסית כזו. נטולת כל התחכמות. נטולת כל "אקדמיות". התשובה לתהיה הזו כנראה אינה תשובה של נכון או לא, אלא של בעד או נגד. בסופו של דבר זה עניין של אישיות. האם חשוב לך להסביר לעצמך את מה אתה רואה או שומע או מדוע בחרת להתבטא בדרך כזו או אחרת? או לחילופין, האם החוייה לבדה מספקת ואינה מעוררת כל צורך בחפירה נוספת. אם לא השתמע מדבריי (או כל פוסטי בלוג זה), אני שייכת לפקולטה לארכיאולוגיה.