ארכיון רשומות מהקטגוריה "כל מיני"‏

חמין #04

פורסם: ספטמבר 2, 2011 מאת sabrescribe בנושא כל מיני

הפעם הרוב קולנוע הארדקור. ראו הוזהרתם. אני מאשים את החברה בה אני מסתובב.

חמין - מוסף השראה לשבת

#קולנוע

ספר הבדיחות (בסרטים) הגדול.

קומי, טראגי, ביזארי, פוגעני אך סקרני. קית' פולטון ולואיס פפה, הצוות הידוע בתיעוד מאחורי הקלעים של טרי גיליאם, נברו בפיצ'ים ההזויים ביותר לסרטים שהגיעו לשולחנו של ג'ון מלקוביץ', איתרו את היצורים שכולנו מפחדים שיש בתוכנו, ועשו מזה שעה דוקומנטרית.

חבורת סקורסזה-דיקפריו מתנחלת על עוד רימייק, The Gambler, בחוסר נימוס משווע, מה שמוציא מהתסריטאי המקורי והפגוע, ג'יימס טובאק, את סיפור הרקע של עשיית הסרט. ופחות או יותר מאידך, מאט זולר סייץ טוען שלא צריך לפחד מרימייקים.

מכתב אהבה של דיימון לינדלוף לאהובתו, "שודדי התיבה האבודה", במלאת לה 30.

#צילום

החלום הרטוב האולטימטיבי של לוקיישנים נטושים.

#ארט

יפהפה ועוכר שלווה. העבודות של ברוק שיידן.

המשך…

חמין #03

פורסם: אוגוסט 26, 2011 מאת sabrescribe בנושא כל מיני

השבוע הזה היה קשה. כמעט לא הגעתי לשים בתנור, אך מפחד לשבור את הרצף, שמא לא יחזור, שינסתי מותניים והתחלתי לבשל. מקווה שהחיפזון לא יהא מורגש.

כמה טוב אתם זוכרים את התמונה האחרונה בסרט?

ככה מפרסמים חנות אלקטרוניקה חדשה. (ולא ככה)

The Artist, סרט שחור לבן אילם משנת 2011 שזיכה את ז'אן דוז'ארדן בפרס השחקן הכי טוב בקאן. מדהים איזה טוב יושב תמיד ג'ון גודמן על סרטים תקופתיים.

Chaos Cinema, מאמר וידאו בשני חלקים על הצייטגייסט השנוא עליי בסרטי אקשן מודרניים.

Locke & Key היתה אמורה להיות סדרה שמבוססת על הקומיקס האפל והנפלא (שהיה מועמד ל-4 פרסי אייזנר), אך למרבה הצער החליטו בפוקס לא להפוך את הפיילוט לסדרה (בשונה מהמודוס אופרנדי הרגיל שלהם, בו הם הופכים לסדרה ואז מבטלים אחרי קומץ פרקים). זהו טריילר מודלף לפיילוט, שנכתב ע"י ג'וש פרידמן ובוים ע"י מארק רומאנק. עצוב. יש להניח שהפיילוט יצוף אונליין בדומה למקרה Global Frequency של וורן אליס.

הקטור הוא קומדיה בריטית מצוירת, מטונפת ומטופשת שהתחפשה לקווסט הכי נפלא לאייפון ואתם צריכים לקנות אותו כל עוד הוא עולה דולר (עד ה-28.8). אנסה להעלות פוסט ביקורת מחר, אך אם לא אספיק – הרי הטריילר.

המשך…

חמין #002

פורסם: אוגוסט 19, 2011 מאת sabrescribe בנושא כל מיני

הפעם הכינותי מראש:

מומוטארו ולוחמי הים המקודשים הוא סרט האנימציה היפני הראשון באורך מלא. במשך שנים נחשב לאבוד לאחר שנגנז ע"י כוחות ארה"ב ביפן אך ב-1984 נמצא תשליל של הסרט. צ'אק ג'ונס ולאץ בקר מדברים על תעמולה באנימציה עם איזכור למומוטארו, וביוטיוב ניתן למצוא את הסרט המלא בחלקים ללא כתוביות.

ב-1963/4 הגיע פאזוליני לסיור לוקיישן בישראל לקראת צילומי סרטו לורנס איש הרב "הבשורה על פי מתי" והתבאס מהמחסור בנופים מקראיים והמודרניות שזיהמה את הקדושה האקזוטית לה ציפה. הכול קטן, צנוע, מעפן. אינטלקטואל, אינטלקטואל, אבל נפל למלכודת הקלישאתית של חיפש גמלים קיבל מפעלים. כמו המערכון הגרוע הנודע, חזר לו בסוף פאולו לאיטליה, אך השאיר מאחוריו 52 דקות של תיעוד נדיר.

ג'וזף קורנל ידוע בעיקר בזכות הקופסאות המפורסמות שלו, אבל הוא גם שלח ידו בקולנוע, כולל שיתוף פעולה עם סטן ברקהג' שערך מחדש לכדי תזרים מרגש של טקסטורות אורבניות.

תמונה ראשונה של ג'ייסון פטריק בתור כריסטיאן ווקר, גיבור הסדרה Powers המבוססת על אחד הדברים הכי טובים שכתב בריאן מייקל בנדיס לפני שמכר את נשמתו למארוול.

מה, אסור שגם לאסטרונאוטים יהיו נטיות אובדניות?

המשך…

חמין #001

פורסם: אוגוסט 13, 2011 מאת sabrescribe בנושא כל מיני

מסתבר שעם ילד טרי, רשומה שמתוכננת לשישי בבוקר מוצאת עצמה מקרטעת בקושי בשבת בצהריים. ואף על פי כן, עדיף מאוחר מאשר לעשות דברים חשובים יותר כמו להשלים מטלות. מצד שני, השראה איננה נמנית על מותרות. שיהיה בתיאבון:

ניקו קסבקיה מתעל את גונדרי בקליפ קצרצר ומקסים.

EVOL הוא אמן אורבני שבין השאר יוצר מיצגים נפלאים, חלקם יכולים לשמש סט מיניאטורי לסרט פוסט-אפוקליפטי.

למה לאחסן את כל הדברים הקטנים והיקרים שלנו בארון קונבציונלי וחד גוני? למה לא במשהו יותר קרוב למגירות בלב ובשכל, כמו המקדש?

טריילר לקומדיה רומנטית הזויה בכיכובו של מי???

פרנסס בין קוביין כמו שאף פעם לא היתה ואף פעם לא תהיה.

16 שנה אחרי אלבומו המופתי האחרון גאווין פריידיי החליט לוותר על הסאונד הייחודי, פסי-הקול האלקטרו-סימפוניים שלו, והמשתפ"ים הקבועים ולהוציא אנטי-קליימקס מינורי בעל הפקה כבויה למדי, שזורחת ברגעים נוגים אחדים, כשחולפת האכזבה הראשונה מרגעי בונו תוצרת טייוואן.

שיכתוב בוקרים וחייזרים: 2006 -> 2009

קשלס הקדימני עם crouching dragon hidden soundtrack, אז רק אציין שמן הראוי לא לסגוד לרזנור נטו – "רוצחים מלידה" חב את רוב עבודת הקומפילציה לצ'רלי קלאוזר, ואטיקוס רוס אינו קוטל קנים.

פעם ראשונה שאני רוצה לראות סרט שרולנד אמריך קשור אליו.

ג'ונתן קרייניק יצר מיני-פסקול להמשך דמיוני ל"מקוף 13" של קרפנטר, והוא כל מה שהוא אמור להיות.

The Increasingly Poor Decisions of Todd Margaret חודשה לעונה שנייה, אז אולי תנסו לצפות בפרק הראשון, כי יחד עם פורטלנדיה, IFC מסתמן כמעוז חדש של קומדיית אוף-ביט.

3 חבר'ה, 44 ימים, 11 מדינות. התוצאה היא שלושה סרטונים מזוקקים סגנונית של מסע עולמי לדור האינטרנט:

וויליאם יובנק עשה את Love כמעט לבדו ב-500,000 דולר. איך? ככה וככה וככה ובעיקר ככה וככה. אם הכול יילך טוב, תוכלו גם לראות את התוצאות באייקון הקרוב.

אם יש לכם זמן, רועי צורף מארח ערב סרטי אימה קצרים ב"חללית".

האתר הרשמי של הרכב פרוטומן רווי ניאון אורבני דיסטופי מהסוג שאשמח לטבוע בו.

ולסיום קליל, הראפ הניהיליסטי של ג'ון לאג'וי מסתיים בטוויסט של טרנספורמציה לוגית-פילוסופית שכולנו יכולים להתקנא בה. אתם יודעים, כמו כל שיר ראפ קומי.

 

נ.ב. מפת דיסנילנד, בציר 62'.

אל הצייר ניר מצליח התוודעתי בדרכים לא מקובלות: אנחנו חברי ילדות.
זהו מסוג הגילוי הנאות שמן הראוי להתחיל בו.
אין לי בעיה להצהיר זאת על התתחלה, משום שאני באמת חושבת שאין בין ההתלהבות הפומבית שתובא בבהמשך הפוסט ובין חברותינו שום קשר.

נפגשנו בתיכון במגמת אומנות פלאסטית. אני הייתי עסוקה מדי בלהיות במקום הלא נכון לי, כשכל מה שרציתי לעשות זה קולנוע, מכדי באמת לשים לב לכישרונו או להבין את האומנות שלו.
ואז הקשר נותק וחודש כעשור מאוחר יותר, כשבאתי לראות את עבודותיו במכללת האומנות אותה בדיוק סיים.
אז כבר היינו שנינו אנשים שונים, עם ניסיון חיים עשיר יותר, כואב יותר, אחר. והאומנות שלו תפסה אותי לא מוכנה.
לראות אומנות של מכר זה תמיד דבר מאיים ומלחיץ. השאיפה היא לפרגן בכנות, אבל מה אם פשוט לא אוהב את יצירתו? חבר חולק עמך את לבו, שאותו מרח מדמם על קנווס, מה לעזאזל תעשה אם לא תתחבר?
אבל הציורים של מצליח הפתיעו בבגרותם, בבשלותם האומנותית והבעת החזון האישי, העשיר והמרגש של יוצרם.
מולי עמד כבר אמן, ומאוד מאוד אהבתי מה שראיתי.

ביום חמישי הקרוב, ה-28.7.2011, נפתחת תערוכת היחיד שלו בבית האמנים בתל אביב, ואני ממליצה בחום לכולכם לבוא. לא כי הוא חבר שלי, אלא כי זה מה שמחכה לכם…

אתה מוכר לי מאיפשהו...

אמנם למדתי אומנות פלאסטית, כלומר אינני הדיוטה גמורה, אבל זה פשוט לא המדיום שלי. ועם זאת, העבודות של ניר האמן מדברות אליי. אני חושבת שהן מדברות אל רובנו.
בעידן בו הרלוונטיות של האומנות הפלאסטית והיכולת שלה לייצר אמירה חזקה מספיק שתישמע אל מול מדיומים אומנותיים אחרים – דומיננטיים ורועמים יותר – מוטלות בספק, יצירותיו מצליחות לעורר בי, כצופה, ספקטרום של רגשות.

גוף היצירה שלו, ואין בכך שמץ של גנאי בעיניי, קומוניקטיבי להפליא.
הציורים פיגורטיביים ואסתטים אך אניגמאטיים, האימג'ים מיידים מבלי לרגע ליפול לרגע לפופוליזם או חנפנות, והם שולחים את מוחו של הצופה לצאת במרדף אחר קונוטציות, בניסיון להבין מה בדיוק הוא חווה.

יצירותיו של מצליח כאילו לקוחות מתוך סרט שראינו, אך קשה לנו להיזכר איזה או של מי? אנדריי טרקובסקי? דייויד לינץ? הייאו מיאזאקי?
ממוקמים בלוקיישן במובהק לא ישראלי, אך כזה שלא ניתן לשים עליו את האצבע (רגע, אולי זה בכלל מבלייד ראנר?), ובמרכזם הוא מציב דמות ספק זרה ספק מוכרת, הנמצאת על סיפה של סיטואציה אחת, לפני שהיא מתחלפת באחרת, לא נודעת. השקט שלפני ההוריקן הפוגע בקנזס.

ביצירותיו המוקדמות יותר, נהג לקחת זיכרון ילדות פרטי ולחשוף את האימה הגלומה בו.
פעמים רבות העמיד את תמונתו שלו, כילד, בחופשת הקיץ, בתחפושת פורים, בתחתונים וגופייה, לכאורה רגעי ילדות סטנדרטים, שמחים, שנתפסו בעדשת המצלמה המשפחתית. אבל אלה מעבירים אל הקהל תחושה של מצוקה מוכרת. זו של ילד שלא רוצה להצטלם, ילד שלא רוצה להיות שם, לא רוצה לחייך. כלוא מאחורי תחפושת של קאובוי, מאחורי איפור של ליצן, מאחורי חיוך שנכפה עליו מתוקף ה-Say Cheese. ילד בתפקידים שלא בחר לעצמו, במפגן אמוציות שקריות.
והרקע תמיד מרמז למשהו גדול יותר שעתיד לקרות. מפשפש לנו בזיכרון התרבותי ושולף תמונות של תחנת רכבת, אסם, יער, בידיעה שאלה ירמזו לנו על אסון מתקרב.


משם המשיך לסדרה של עבודות מונוכרומטיות.
דימויים בשחור ולבן, ולא משנה כמה תמימה למראה הסיטואציה המגולמת בהם, הופכים מאיימים מתוקף הכובד "ההיסטורי" ו"התיעודי" שהם מעוררים.
הוא מחליף את תמונותיו האישיות בתמונות, לפעמים אף קבוצתיות, של אנשים זרים (או שמא קרובים רחוקים?). התרחשות רחוב, בילוי בבריכה ציבורית, התנהלות מסדר ילדים, פורטרט של אישה זקנה, כולם הופכים בידיו לסממני האפוקליפסה שבפתח.
כמי שגדלו על ברכיה האוהבים, העוטפים והמכילים של השואה, הקונוטציות פשוט בלתי נמנעות, ומצליח יודע להצביע עליהן ועל מה שהן עושות לנו כקולקטיב.
גם כאן מזגזג האמן בין האישי לציבורי, והאימג'ים הם ספק היסטוריים, ספק קולנועיים, עד שהמוח עצמו לא יודע להבדיל ביניהם. האם זיכרון של רגע מסרט הוא בהכרח חזק פחות מזיכרון של צילום היסטורי?  או אפילו, בחלוף השנים, מצילום אישי שלנו? והאם זה משנה בכלל?

טכניקת הציור שפיתח לפני כשבע שנים כאילו גזורה הישר מ-"חנות קטנה ומטריפה", גרסת הצייר. ביום בהיר אחד מצא ברחוב, משל היו צמח מזמר, יריעות נייר מסתוריות שאיש לא ידע (מאז ועד היום) לומר לו את שמן ואת סוגן. התנסויותיו הרבות וצורת הספיגה הייחודית של הנייר הולידו משחק מרתק בצבעי מים ואלה הובילו לצבעוניות מוכתמת ומשחקי טקסטורה גלית. מקומטת כמעט.
גם לאחר שנטש את הנייר ועבר לעבוד על בדי קנווס מתוחים, המשיך לחקור ולחקות את האפקט הויזואלי של הטכניקה שפיתח, מה שמקנה לציוריו אווריריות ופריכות יוצאות דופן, ואלו אחראיות למשחק השובב והשנון עם ציפיית הקהל בנוגע ל-איך ציור על בד "צריך" להיראות ולהרגיש.

בשנה האחרונה, בסדרת ציוריו העדכנית ביותר, שב לעבוד בצבע. בשלב החדש באבולוציה של יצירתו הוא משתמש בצבע, אולי יותר מאי פעם, כדי לנסח את אמירתו, ולבוא בהתנגשות עם הדמויות המאובנות והרגעים הרי הגורל.
יש בהם צבעוניות זרה, עליזה, שנכפתה על הסיטואציה, כאילו משהו – כמו מרחק הזמן, מנגנון ההדחקה או האתוס הלאומי – העביר תהליך של טכניקולור על הזיכרון הקולקטיבי שלנו.
אלבום תמונות עתיק ששרד מלחמת עולם, גם אם מצולמיו לא, ונשטף צבעי קשת.


בציוריו, האמן כמו שולף מתוך סרט את הפריים האחרון לפני סצינת האפוקליפסה שתיפתח בפריים הבא. חושף ילד שקופא אל מול המצלמה, שבריר שנייה לפני שהיא מקפיאה את הרגע לנצח.
יצירותיו מציגות דימויים המוכרים לנו מהחדשות, מהאלבום המשפחתי או ממנגה יפנית, זה לא משנה, ויחד הוא מפגיש נושאים אוניברסליים עם חוויה אישית.
הילד הבוכה פוגש את הילד המרים ידיו במלחמת העולם השנייה פוגש את הילד הזה הוא אני.

בעבודותיו מנסה ניר לתקשר בכנות וללא פלצנות עם הקהל שלו, ולנסח עבורו חוויה שהיא קולקטיבית, לאומית ובינלאומית, ובה בעת אישית ופרטית מעין כמוה.
בעיניי, וסליחה על משחק המילים הזול, הוא מצליח.

http://nirmazliah.com

אתם מוזמנים להציץ באתר של האמן ולבחון את ההתפתחות האומנותית שלו כפי שהיא מתגלה ממבחר יצירותיו בעשר השנים האחרונות.
אבל האמינו למי שראתה אותן מקרוב, עדיף פשוט לבוא לתערוכה. פנים מול פנים, הן גדולות, מרהיבות ומפעימות הרבה יותר.


עליית הסרט החותם את הסדרה מספקת לכותבת הזדמנות אחרונה לאוורר תיאוריות עבשות ולשחרר קיטור קיטורים.
ספוילרים עד סוף הספר והסרט השביעי.

תקרא, תצליח!

כשסיימתי לקרוא את "הנסיך חצוי הדם", הספר השישי בסדרת הארי פוטר, היו שני דברים שידעתי בוודאות:
הראשון – דמבלדור ביקש מסנייפ להרוג אותו כי ממילא גסס (הו, הנמק הכישופי המתפשט מהיד הרקובה),
והשני – הארי הוא הורקרוקס.

מבחינתי, המסקנה הראשונה הייתה ברורה וטבעית, והשנייה לא פחות ממרעישה.
אם הארי הוא ההורקרוס השביעי, הרי שכל מה שחשבנו שידענו על הסאגה עד היום מתהפך על ראשו.

למן הספר הראשון הוצג הארי פוטר כ"זה ששרד", הילד הנבחר, ניאו של עולם הילדים.
סוד חינה הראשוני והמיידי של סדרת הספרים היה הרעיון הבאמת קוסם (טיהי) שילד פשוט, זנוח וקלוץ ביקום אחד,
יכול להיות גיבור העם ומכשף רב עוצמה ביקום מקביל! מי יודע, ילדים, הציע הספר למיליוני זאטוטים משקפופרים, שעירים או מצולקים, אולי גם אתם בעולם אחר מיוחדים במינכם ולא יודעים זאת?! האמינו!

היותו של הארי פוטר פנומן מבטן ומלידה וזאטוט סגולה ליווה אותנו לאורך כל הדרך. זה תמיד הארי שמנצח בתחרות, זה תמיד הוא שעוצר את נאמניו של זהשאיןלנקובבשמו, והוא זה שגם יחמוק שוב ושוב ממוות בקרבות מול וולדמורט (אופס), המכשף החזק ביקום. ככה זה כשמיוחדים.

הצצה ראשונה להיפוך על התימה הזאת הוצעה לנו בספר הרביעי, "הארי פוטר וגביע האש", שהיה מבחינתי קפיצת המדרגה הראשונה של הסדרה מ-ממתק מקסים לילדים, ליצירה שיש לה משקל ספרותי.
שם, בתחרות הקסמים הבינלאומית, הייתה סיבה ברורה מדוע מכל ילדי בתי הספר המשתתפים זה שוב הארי שנבחר, שוב הארי שמתקדם בשלבים, שוב הארי שמנצח: כי הוא מרמה.
כלומר, כי מישהו מרמה בשבילו ללא ידיעתו. מישהו רוצה אותו שם ומוביל אותו באף הישר למלכודת קטלנית.
מבריק!
בספר החמישי, המרגיז, המייגע והמיותר, הכול חוזר לכאורה לקדמותו. זה שוב הארי שניצב במרכז הדיון, במרכז הדרמה, במרכז המרד ובמרכז אותו יקום קסום שסדרת הספרים מתנהלת בו (גם אם פתאום באופן לא אוהד). אך זה היה רק עיקוף זמני כי בספר שלאחריו, אותו "נסיך חצוי הדם", התמונה המלאה התבהרה.

בספר השישי (המופתי, אגב. דמות האב הגוססת שעושה להארי קורס זריז בהכנה לאיבוד הורה מזקנה הוא שיא מטאפורי בוגר ומדויק, שלא מרפה), דמבלדור חושף בפני הקוסם הצעיר את סוד ההורקרוקס: היכולת לקרוע חלק מנשמתך ולהסתירה בחפץ כלשהו. הכספת האולטימטיבית למכשף שאינו מפחד מקדמה (ומלכלכך קצת את הידיים).
זו הסיבה, הסביר, שוולדמורט בן אלמוות: המכשף ביצע את הקסם הזה 6 פעמים, סימן את המזכרות המכילות את קרעי נשמתו ופיזר אותן בשישה קצוות תבל, סוג של, ועד שלא יטוהרו כל ששת החפצים המכילים, לא יובס לעולם.
זהו הכישוף האפל ביותר שדורש את ההקרבה הגדולה ביותר, מבהיר דמבלדור – בשביל כל פיצול כזה בנשמה צריך לבצע את הפשע הנתעב מכולם ולקחת חיים.

ובבת אחת הכול התחבר.
קוסם מרושע שומע נבואה האומרת כי ילד שנולד זה מכבר לזוג אויביו עתיד לקום ולחסל אותו ומטכס פתרון.
היש מקום נבון יותר להסתיר את נשמתך בו מאשר בתוך מי שעתיד כביכול להורגך וקיומכם הכפול בלתי אפשרי?!
מזימתו של וולדמורט וקירבונו המחושב לחלוטין של הארי התינוק הוא לא פחות מגאוני.
מי יחשוב לחפש בתוך משקפופר?!
הארי מעולם לא היה מטרת החיסול, והוריו היו רק collateral damage ואמצעי למטרה. ומעל לכול, לא אהבת האם, "הקסם החזק בעולם", היא זו שהצילה אותו ומגנה עליו מאז ועד היום.

והרי הנבואה מספרת:
and the Dark Lord will mark him as his equal, but he will have power the Dark Lord knows not …
and either must die at the hand of the other for neither can live while the other survives
אם כך, מה עושה מכשף ציני שאינו מאמין בנבואות שניתנו ע"י מכשפות נלעגות כסיביל טרילוני? 
הוא יוצק לתוך החזון שלה משמעות משלו, כופה את הנבואה על הארי, בין אם נאמרה עליו ובין אם לאו, ובבת אחת הופך אותה לאמיתית ובו זמנית מוודא שהיא בלתי ניתנת להגשמה. הוא בוחר בפוטרים באקראי, כי הם מתאימים לתבנית, והופך ביודעין את תינוקם ליתום ולאויבו המושבע.

והצלקת, אותה צלקת אגדית של הארי שכביכול נותרה זכר לאותו קרב איתנים מעל עריסתו, אינה סימן ברק מקרי בעל שני זיזים , היא אותם אות וסימן המוזכרים בנבואה, באינטרפטציה המילולית ביותר.
ולא סתם סימן, אלא האות המועדפת על הלורד האפל בכתב מראה.
Dial S for Slytherin.

זה פתאום הסביר במדיוק מדוע היה זה חייב להיות דווקא הארי שדמו יחזיר את וולדמורט לחיים בספר הרביעי, ואיך הצליח פוטר לברוח שוב ושוב מניסיונות רצח ומקללת האבדה קדברה ששוגרה לעברו ע"י טובי המכשפים ובראשם וולדמורט, פעם אחר פעם.
כמו כל ההורקרוקסים הוא מוגן בקסמים השחורים החזקים ביותר ו-וולדמורט, למראית עין וכדי לשמור על הסוד, יכול לכוון לעברו את שרביטו ולשלח כל כישוף העולה ברוחו בידיעה שקללות פשוטות לעולם לא יוכלו לסדוק את השריון המגן.
זה, אגב, לא אומר שהוא צריך באיזה אופן לחבב או להעריך את הילד.

זו הייתה התוכנית המושלמת ופשע מבריק, אלא שזהו קסם רב עוצמה שלא נוסה בעבר על יצורים חיים – it backfired. יוהרה היא חטא שגם קוסמים חשים את עוקצו וכך הכישוף רוקן את וולדמורט כמעט לגמרי מכוח החיים והוציא אותו מכלל שימוש לשש השנים הבאות. היא הופכת את וולדי ללעג ולקלס ואת הארי התינוק מסתם קורבן לגיבור נודע על חשבונו.

והקורא ההמום נאלץ לאסוף את לסתו מהרצפה… הוא לא מיוחד. הארי פוטר שהכרנו הוא לא גיבור פלאי מילדה. הארי הוא פיון, כלי שרת. כלי קיבול.
המשמעות שניתנה לו נקרעת ממנו, ונשמת הספר מתחלפת במשהו אחר לגמרי, אפל ומפוכח. אך גם הרבה יותר אמיץ, יפה וחותך באמירה שלו. שום דבר אינו נגזרת של גורל, או קסם מעבר לשליטתנו. אנחנו לא נולדים מיוחדים.
הכול בחירה.

בתום הספר השישי, ששיגר אותי לנסח מחדש את כל גוף היצירה עד כה, הייתי חייבת להוריד בפני ג'יי קיי רולינג את הכובע, ואם הייתי בסרט נעורים של ג'ון יוז מהאייטיז, כנראה גם לעמוד ולמחוא כף לאט.
איזה מסע התבגרות חכם ופוצע, על שברון הלב אחר איבוד התמימות והמסקנה הבלתי נמנעת שעליך למשמע את חייך במו ידיך.
סחטיין על הביצים, שאפו על המהלך ו-וואו על החזון.

אבל אז הגיע סופו של הספר השביעי והתברר כי לא הייתה זו מזימה, הארי הוא סתם תאונת הורקרוקס מצערת,
ולפעמים ברק הוא רק ברק.
רגע, מה?!
האם באמת מצופה ממני להאמין כי וולדמורט, המכשף החזק בעולם, מי שייצר הכי הרבה הורקרוקסים בהיסטוריה, אפילו לא חושד כי הארי הוא אחד כזה? האם באמת די בקללת המוות כדי להרוס את פוטר ולא בחרב טבולה בארס בסיליסק כשאר ההורקרוקסים? ויותר מכול, האם זה נשמע סביר שהכישוף הכי חזק בעולם הקוסמות יכול לברוח ממך בטעות משל היה אפצ'י או איבוד שליטה רגעי על הסוגרים?!?

אם הארי הוא הורקרוקס-בטעות כל המסקנות והמשמעויות שיכלו להיות בסדרת הספרים בדיעבד מתבטלות, וכל האימפקט על המהלך הספרותי נעלם כלא היה.
כן, ילדים, יש מי שנולדו מיוחדים, נבואות זה הדבר האמיתי והגורל מגדיר אותנו.
כוחה של בחירה הייתה מההתחלה האמירה שרולינג ניסתה להגיע אליה, אבל זו התנגשה תמידית עם התימות האחרות בספרים,
וללא פתרון ההורקרוקס המהפכני היא תוסיף להתנגש איתן לעד.
ההיתכן שרולינג היא באמת הסופרת הסתמית, החקיינית ונטולת החזון המקורי שמלעיזיה העידו עליה כל השנים?
האם היא יוצרת כל כך בינונית שהיא לא ראתה את האופציות הספרותיות המרשימות יותר שעמדו לפניה, אלה שהיא בעצמה יצרה?
או שמא, ולזאת אני יותר נוטה, אחרת לא היה לנו פוסט – היא פשוט השתפנה?
האם המסר המפוכח, המרוקן והנטול כל פלא הפחיד אותה פתאום? האם היא נרתעה משום שהוא הבטיח את מותו של הגיבור?
האם היא נזכרה, אחרי חיסול רבע מהדמויות ביקום שיצרה וחשיפת ילדים לרשע, התעללות ורצח, שאת הדבר האחרון הזה היא פשוט חייבת להשאיר?
תני לילדים קסם להאמין בו, ייתכן והחליטה, אפילו במחיר מכירת היצירה שלך בזיל הזול.

אולי יש בכך אצילות מסוימת, ודעתי בוודאי מוטה מהעובדה שאינני ילדה או הורה, אבל אני מעדיפה חזון אומנותי שלם.

מנקודת מבטי, כדי לאזן את ההשתפנות ואת החזרה בה מכוונותיה בספר האחרון, רולינג הורגת דמויות אהובות כטונקס ולופין ללא פוקוס, רגש או הצדקה ממשית, ומוסיפה את עלילת אוצרות המוות המיותרת והמתישה, ומסרבלת את הספר החותם את הסדרה לכדי בליל היסטרי של עודפות פרטים עם סוף מרושל ורשלני.

Whining won't save you now.

אם יכולתי לסלוח לרולינג בדיעבד על שנים על ייצוג מיניות מעייף, אינפנטילי ומתחסד, שנטרל וסירס והרג כל רומנטיקה ואותנטיקה בין רון והרמיוני, ואיפוס כל כימיה בין הארי לג'יני, זה היה בגלל שהמשמעות האלטרנטיבית של הסיפור נדמתה כל כך אמיצה ואכזרית שיכולתי להבין מדוע לא רצתה הסופרת ששום דבר יגנוב ממנה את כל הפוקוס או ירגיז את קוראיה יותר… בפרט לא הסתכסכות תקשורתית עם הורים נזעמים המתלוננים על אקטים מיניים ב"ספרי ילדים".
לא עוד.
בין רגע איבדתי כל עיניין אמיתי בסדרת הספרים והסרטים, וכל חותם שהותירה בי נעלם כלא היה.
אם אמת היא יופי, אזי התחנחנות מלאכותית היא כונפה. שלום ולהתראות.

טוב, אבל זה לא מדויק.
כי את הסרטים המשכתי לראות, ויכולתי ליהנות מהם, להעריך במה הם עבדו טוב ואיפה הם השתפרו (הסרט החמישי אפילו עלה על הספר החמישי…. לא שזו חוכמה, אבל עדיין). ראיתי אותם כי מסע בן 11 שנים לא מפסיקים באמצע, ולעזאזל עם הרולינג הזאת, אבל לא יורדים מההוגוורטס אקספרס באמצע נסיעה. זה עיניין בטיחותי.
הסרט הקודם, "אוצרות המוות" חלק 1, היה טוב ומלהיב מספיק שלרגע חולף אחד חשבתי שהנה מישהו הולך לתקן את עוולותיה של הסופרת ולהחזיר את הסיפור למסלולו. אבל לא.

לא סביר שאי פעם אדע את התשובה לשאלה האם אני צודקת בתיאוריה הזו שלי.
אם כי אולי על ערש דווי, שלה או שלי, ג'יי קיי תתוודה?
אולי עוד עשר שנים, כשתזדקק ליותר מאתר אינטרנט כדי לקמבק את עצמה, או שמא כי היא מחכה עד שאחרון הילדים שגילה את הסדרה עם צאת הסרט האחרון יחגוג יומהולדת 18, היא תשגר לעולם את "הארי פוטר ואוצרות המוות – גרסת הסופרת האמיצה"? מי יודע.

אבל בינתיים,  מהי המסקנה?
לפעמים הקוראים שלך חושבים שהם יודעים יותר טוב ממך.
לפעמים הם צודקים.
לפעמים הם גרפומאנים חסרי פשר שפותחים בלוגים.
אבל אם יש לקח אחד הנלמד מסדרת "הארי פוטר" ומהסופרת שלה, הרי שהוא זה.
באומנות, כמו בחיים, הכול בחירה. וגם אם זה לא כורח הישרדותי, רצוי לבחור להיות נאמן לעצמך.

אפילוג (היי, אם לרולינג מותר להציק, אז גם לי!)
אוצרות המוות חלק 2, כמו הספר אגב, הוא מרגש אבל ארוך, מסורבל ודי מעיק.
אבל זה לא משנה, כי אנחנו לא הולכים אליו בשביל אומנות, אלא בשביל Closure.
היו שלום, הארי, רון והרמיוני, הייתם חברים טובים. אמנם התרחקנו |
ואנחנו כבר לא לגמרי זוכרים מה אי פעם ראינו זה בזה,
אבל אהבתי אתכם. להתראות ותודה על הדגים.