ארכיון מחברים

                                                                                                     

                                                                           

                                    
כלום, היא לא.

 

 

                                         

 

 


בהמשך ישיר לפוסט המקסים של אסתר, הגיע תורי להתוודות על גילטי פלז'ר טלוויזיוני ולא להתבייש.
אני מכורה לסדרה "על טבעי". זהו, תלשנו את הפלסטר בבת אחת.
צפיתי לראשונה ב"סופרנצ'ורל" לפני 4 שנים, כששתי העונות הראשונות שלה שודרו מדי לילה באיזה ערוץ אקשן. זה לא נראה מסוג הסדרות שאני אזום צפייה בהן, אבל היי, אם מביאים לי עד הבית את הבחור ההוא מ"מלאך אפל" שיתרוצץ לי מול העיניים, מי אני שאסרב?
צפיתי כשיצא לי להיות בבית והתנצלתי ותירצתי כשנתפסתי עושה זאת, וכשהשידור הסתיים לא טרחתי לצאת ולחפש את העונות הבאת, כי, אתם יודעים, פאדיחה.

הפסד שלי, כי עכשיו משהשלמתי את הצפייה בכל העונות אני יכולה להגיד בפה מלא שלא ממש מגיע לה להיחשב גילטי פלז'ר. "על טבעי" זו אחלה של סדרה. למעשה היא יותר מזה, היא אחלה בחלה של סדרה.
היא לא סדרה שצריך לכבות את אחת האונות כדי ליהנות ממנה ולא יצירה שיש לגשת אליה רק כדי לשזוף עיניים. היא סתם נראית אחת כזו.
כי אחד הדברים שהופכים את "על טבעי" לכל כך טובה הוא אחד הדברים שגורמים לעולם לזלזל בה.
לדבר הזה קוראים ג'נסן אקלס.

Seriously, who looks like that?!

הבחור, איך לומר מבלי להישמע חתיכת פאנגירל, חורך את המסך.
זה לא סביר או הוגן שמר קקי מלוקקי, שכאילו הונדס גנטית להיות דוגמן-שהפך-לשחקן-אופרות-סבון (ומצליח להיות מלוקק מדי אפילו בסטנדרט שלהם), יהיה גם אשכרה מוכשר. אבל זו האמת, אקלס הוא יותר מפרצוף (ממש, ממש, אבל ממש, הרבה יותר מדי) יפה, הוא שחקן דרמטי מצוין ושחקן קומי אדיר.
אין אתגר שהסדרה זורקת לעברו שהוא לא רק עומד בו, אלא גם מצליח להפתיע פעם אחר פעם, ודין ווינצ'סטר שלו היא דמות מורכבת וכובשת במיוחד.

בלעדיו הסדרה יכלה להפוך בדיוק למה שכל מי שלא צופה בה חושב שהיא:
סדרת מד"ב נחותה עם שני פריטי-בויז בכיינים המיועדת להטרפת ההורמונים של ילדות ופרה-טינאייג'ריות (שיתורגמו לרייטינג ולרכישת מרצ'נדייז).
אבל איתו ועם המחויבות הדרמטית שלו לתפקיד, זה הופך להיות גלידת וניל עוגיות טלוויזיונית.
אין לזה שום ערך תזונתי, אבל זה טעימי.

עכשיו מש"סמולוויל" סיימה את חייה, "על טבעי" היא הסדרה האחרונה המשודרת בערוץ ה-CW שעלתה כשעוד קראו לו ה-WB. היא הנצר  האחרון לממלכת באפי, בערוץ שהפך בשנים האחרונות למגרש המשחקים של ג'וש שוורץ וחקייניו, עם סדרות נעורים תככניות ונוצצות.
זה לא שאין להם יותר פנטזיה, יש להם את "יומני הערפד" המד"בית, אבל בסיכומו של יום היא יותר תשובה, מספקת מאוד אגב, לסדרת "טימטומים" אה, כלומר, "דימדומים", מאשר המשך ישיר לבאפי. (אני לא צופה ב"ניקיטה", אז אתם מוזמנים לספר לי אם יש בה מן הרוח הג'וס וודונית.)
סופרנצ'ורל היא במידה אחותה הקטנה, הסלאטית והקצת אהבלה של באפי. ולא, לא התכוונתי לדון.

אריק קריפקי, היוצר של "על טבעי", ביחד עם המפיק והתסריטאי בן אדלונד (לשעבר מפיירפליי, ווהו!), למדו מבאפי הכול על העירבוב בין טרגדיה, קומדיה ואימה ועל חשיבות הוספת מנה גדושה של מטאפורות, מודעות עצמית וחוש הומור לסדרת פנטזיה.
אז זה לא "באפי" ולא "תיקים באפלה" וזו חלילה לא יצירת מופת, לרגע לא מנסה להיות, זה פשוט בידור טוב שעושה כיף, מספק קומדיה (לא מדויקת ונורא אינפנטילית אבל) ממש ממש מצחיקה ודרמה משפחתית אמינה וסוחטת דמעות, בונה מההתחלה מיתולוגיה פרטית מורכבת שלא קורסת לתוך עצמה גם בעונות מתקדמות, יוצר אימה שאשכרה מצליחה להפחיד (בניגוד לבאפי, ובדומה לאקס-פיילז), משלב מטה-טקסטואליות המדברת גם על היחס הדו-כיווני בין תוכנית וקהל לרוב מבלי לעצבן יותר מדי, ויודע לפנק את הצופה המתמיד.

שלא תטעו, היא אכן מתחילה די רע, עם עלילות טחונות שהועתקו ללא חן הישר מכל סרטי האימה שאי פעם ראיתם ("אני יודע מה עשית בקיץ האחרון", "פולטרגייסט", "קאנדימן", "רינג", "המנסרים מטקסס" וכו'), והדבר היחיד שעובד לטובתה למן ההתחלה, זו מערכת היחסים בין שני האחים והכימיה בין אקלס וג'רד פדלקי המגלם את אחיו, סאם.
אבל אז, כאשר באמצע העונה הסיפור המשפחתי תופס את מרכז הבמה, הסדרה מתחילה לתקתק. בעונה השנייה המחוות כבר מודעות לעצמן וחינניות, דין מתחיל לדבר יידיש, הסדרה מתנסה בהצלחה גם בקומדיה (מעבר לוואן-ליינרים של דין) והיא הופכת לאחת הסדרות היותר מספקות בטלוויזיה.
את כנראה לא יכולה להיות ממש גרועה, כשלרע המרכזי שלך קוראים עזאזל.

בהמשך, אקלס משתפר מרגע לרגע (ככול שהוא משתבח כך פדלקי מתכער ונהיה יותר ויותר מחורבן, אבל נניח לזה) ואליו מצטרפת סוללת שחקנים מעולים כג'ים ביבר (מדדווד, ובקרוב בפרק הפתיחה של שובר שורות עונה 4, ווהו!), מארק שפארד (פיירפליי, ווהו!), קורט פולר, רוברט ויסדום (באני מהסמויה, ווהו!), אלונה טל (בתפקיד אחת מזוג הנשים היחידות שעושות כבוד בסדרה, ווהו!) ועוד רבים וטובים.
העונות השלישית והרביעית של סופרנצ'ורל הן כבר בידור כמעט מושלם ולו ראיתי אותן בזמן אמת, הן היו מופיעות ברשימת עשרת הסדרות הטובות שלי של 2008 ו-2009.

אז מדוע ההסתייגות בכותרת (ללא ספוילרים מפורשים)?
ראשית, כי עונות 5 ו-6 לא כל כך טובות.
בתום עונה 4 הנהדרת עשו היוצרים טעות מרה וקפצו גבוה מדי מעל הפופיק הן מבחינה תקציבית והן מבחינה של התימות והיקף העלילה והתוצאה היא עונה כבדה מדי מחד, ועם זאת לא מספקת, אפילו לא בחומרים האפלים שלה, מאידך.
עונה 6 עושה כמיטב יכולה לתקן את הנזק של עונה 5, ללא קריפקי שייעד את החמישית להיות העונה האחרונה, בהצלחה חלקית בלבד.
זה עדיין לא רע, ויש שם כמה וכמה פרקים נפלאים, אבל האיזון העדין בין מסחטת הרגשות המשפחתית והקומדיה נשבר וזה כבר לא אותו כיף.

ושנית, כי זו הסדרה הכי הומו-ארוטיות שראיתי מזה שנים, ואני לא לגמרי בטוחה מי קהל היעד שלה.

סאם בלבוש הגיוני

Gayer than a gay musical called Gay!
(מכאן הקריאה מומלצת רק למכורים קשים או למי שמתגעגעים או מייחלים לקורס ייצוגי מגדר)

בואו נודה שלסדרה נקודת התחלה עלילתית די הומו-ארוטית: שני גברים אסתטים (אחד מהם באופן גבוה מהמותר בחוק), מבלים את כל זמנם ביחד, חולקים חדר שינה, לא יכולים לעולם לנהל מערכת יחסים הטרוסקסואלית חיצונית, עסוקים רוב הזמן או במפגני אלימות או בפרצי בכי ומוכנים למות זה בשביל זה. וזה עוד מבלי להזכיר את כמות הפעמים ששדים חודרים אל גופם, סכינים ננעצות בבשרם ודם ומים קדושים מושפרצים בפניהם. ברור לחלוטין שלו היו אלה שני גברים ללא קשר דם, הפרמיס הזה היה שובר את המחט במכשיר ההומומטר, אבל כאן, כאשר השניים הם אחים עם מערכת יחסים תלותית, דפוקה בשכל ומאוד מנומקת, זה עובד טוב גם מבלי ליפול להומוארוטיקה גילוי-עריותית.
ועם זאת, יש פלג נמרץ בקרב קהל צופות הסדרה שנורא רוצות לראות איחוד רומנטי וסלאשי של שני האחים. ולמרות שאני חייבת להודות שאין לי מה לתרום לרעיון מלבד צחקוק נבוך ו"לא תודה, כבר הקאתי בפה", קשה לגמרי להאשים אותן. יש ב"על טבעי" משהו מאוד, מאוד קווירי.
אבל אלה לא הדמויות, אלא הסדרה עצמה שהומואית.

אחד הדברים שהכי אהבתי אצל באפי (מלבד עושר השפה, השנינות, העומק, העירוב הז'אנריסטי והאומץ) זה את פוליטיקת המגדר שלה.
גם בימינו, לבטח ב-HBO שבקרוב יזכו לפוסט נפרד בנושא, קשה למצוא הרבה סדרות עם ייצוג מיניות לא הגמוני. בבאפי, כאנטיתזה לז'אנר האימה והפנטזיה בו פעלה, היו אלה הגברים שעברו אובייקטיפיקציה, והם אלה שהופיעו בעירום, מיוזעים ומתנשפים וחשופים למצלמה המציצנית, בעוד שהגיבורה הצעירה והיפה נותרה מהוגנת ולבושה.
השוו אותה ל"זהות בדויה", שבה הגיבורה עטתה תלבושות חדרנית, אחות וזונה מדי פרק, במהלכים כביכול מנומקים בעלילה אבל למעשה כאלה שנועדו אך ורק לספק את קהל הצופים החרמן והמחוצקן שבבית, ותבינו על מה אני מדברת.

גם כאן סופרנצ'ורל למדו מווידון את השיעור. ויש משהו בגישה של הסדרה לשני הגיבורים שלה בכלל, ולג'נסן אקלס ולדמותו בפרט, שהוא פשוט חתרני ואירוטי.
למה חיפצון גברי זה בסדר ונשי לא? ככה. קוראים לזה אפלייה מתקנת. תחזרו אליי עוד 2000 שנים של סקסיזם הפוך, ונדבר.

על זהות והזדהות
על טבעי החלה כסדרה גברית המכוונת לקהל גברי צעיר. ההחלטה ללהק שני יפיופים הייתה אמורה לאזן במעט ולנסות להבטיח שהפרמיס הכה גברי לא ירתיע את הקהל הנשי.
אבל מה שבפועל קרה זה שהתוכנית קורצת בעיקר לקהל של נשים, מכל הגילאים, והקהל הזה משפיע בחזרה על תכני הסדרה והפוליטיקה המינית שלה.

בימיה הראשונים הייתה הסדרה מאוד שוביניסטית, כשהנשים היחידות שהופיעו היו כולן סקנקיות-למראה ולבושות למחצה, רובן מפלצות פתייניות, קורבנות חסרות ישע או דמויות חסרות חשיבות שדין מפשיט במבטו ובפועל באוף סקרין במכוניתו.
עם התקדמות העלילה ולאור תגובת הקהל החלה הסדרה לשלב הומור על חשבונו של דין כדי לנטרל את הסקסיזם וההומופוביה שלו (סאם, אתה כזה בחורה! סאמי, מה אתה אומו?) כדי שלא נאבד את חיבתנו אליו.
וכך, על כל מבט חרמן שהוא דופק במישהי, דמות אחרת או המצלמה תדפוק בו. וכל אימת שיקרא לסאם בחורה, העלילה תציג דווקא אותו כנשי. פיטים.
אבל מה שהחל כאמצעי לאיזון המאצ'ואיזם המיזוגני של דין, פיתח חיים משל עצמו והפך לזרם תת קרקעי בלתי נפרד מהסדרה, שרק הולך ומתחזק מעונה לעונה.
אז לא, הסדרה עדיין סובלת מחרדת סירוס קיומית והיא לא מתקרבת לג'נדר בנדינג המבריק של באפי (מי האוחז בפאלוס?), והיא לא פמיניסטית בשום צורה, אבל היא נהנית מאובר-דוס של קוויריות.

בכמעט כל סדרה שנקודת המוצא שלה היא חברותה חברית צפופה, שלא לומר זוגית (מייטי בוש, טיסת הקונקורד, שובר שורות וכו'), האישה נתפשת על ידי הקהל כאיום חיצוני שעלול לשבור את התא המשפחתי האלטרנטיבי.
גם כאן, בכדי להגן על הסטטוס קוו העלילתי, הקהל הנשי של "סופרנצ'ורל" בוחר לדחות דמויות נשיות כמושא הזדהות, ולזהות עצמן עם אחת משתי הדמויות הראשיות הגבריות, במהלך שהוא לכאורה מיזוגניה-עצמית-קנאת-פינית.

אם בתחילתה של הסדרה ברור כי דין הוא הגברי והיצרי מבין שני האחים וסאם הוא העדין, הרגשני והנשי יותר, עם התקדמות העלילה מסתבר שההפך הוא הנכון.
בראש ובראשונה זה נובע מתפקידו של דין בתא המשפחתי. לא זו בלבד שהוא תחליף אב לסאם, ממשיך דרכו של האב הביולוגי הנעלם שמחנך אותו להישרדות ולחימה, אלא הוא גם תחליף אם שמאכיל, מלביש ומגונן עליו בגופו ושניסה לספק לו חווית ילדות נורמטיבית ככול האפשר (והוא גם קרוי על שם סבתו, דיאנה).
דין, בגילומו הדי מבריק של אקלס, הוא קליפה דקה של פוזה גברית שמאיימת להתנפץ בכל רגע. ילד שנגזלה ממנו הילדות, שעוטה על עצמו סממנים חיצוניים של גבריות מסורתית אותם הוא מעתיק אחד לאחד מאביו, אבל אין בינו לבינם כמעט דבר.
וככול שדין הופך עדין, שברירי, ובוא נודה, מסורס יותר, כך קל לקהל הנשי לזהות עצמן עמו, ובו זמנית לסמן אותו כמושא התשוקה העיקרי שלהן.
בכך הן גם מנכסות לעצמן את הכוח המציצני ומנטרלות את הביטול העצמי המיזוגני שהמבנה העלילתי כפה עליהן.

Posing like a heterosexual. You are doing it wrong.

סליחה, של מי המבט הזה?
ברגע של געגועים לימי האוניברסיטה, אני אשלוף מהאוב את לורה מאלווי ואת התיאוריה שלה בדבר העונג הויזואלי. אליבה דה מאלווי, ומבלי להיכנס לזה יותר מדי, יש בקולנוע הנרטיבי הקלאסי שלושה סוגי מבטים, הבאים כולם לספק את יצר המציצנות והעונג המופק ממנו אצל הצופה הגברי (כמייצג ההגמוניה). המבט הראשון הוא מבטה של הדמות הגברית הראשית, הגיבור, המביט בדמות האישה. המבט השני הוא המבט של המצלמה עצמה, המאדירה את העונג הויזואלי ואת הפטישיזציה של הדמות הנשית. שניהם מסמנים את האישה כמושא התשוקה במהלך שמסרס אותה מכוח אמיתי ע"י הפיכתה לנצפית ופאסיבית. המבט השלישי הוא מבטו של הצופה הנמצא בקהל. הוא מזדהה עם נקודת מבטו של הגיבור ומזהה את האישה כאובייקט מיני כפי שהיא מסומנת ע"י המצלמה.

ב"על טבעי", הצופה הגברי ההטרוסקסואלי של תחילת הסדרה יזדהה עם דין ועם המצלמה, המביטים בעונג בדמויות של בחורה אקראית.
לעומתו, הצופה הנשית מסרבת לזהות עצמה עם תפקיד הבחורה הנצפית. היא צופה באחד הגיבורים, ומזדהה עם המבט של מי שניצב מולו, כלומר הנשים האקראיות, או לרוב – אחיו. כלומר, היא משליכה את תשוקתה למי משני האחים דרך מבטו של השני.

אם המבט האירוטי של המצלמה על סאם וג'רד פדלקי נעשה בעיקר בשוטים פרונטלים במדיום שוט, המציגים את תפארת פלג גופו העליון החשוף, באופן מיני אך כוחני וגברי למדי, דין ואקלס זוכים לייחס שונה, כשהסדרה חותרת תמידית תחת גבריותו והוא מחופצן בידי כל. הן מבחינת המצלמה שמתעכבת על פניו בסדרה אינסופית של אקסטרים קלוז אפים (לעתים בתאורה פילם-נוארית) שמטרתם להתפעל מיופיו (את רובם יחטוף דין, ולעתים שכיחות פחות גם סאם, כשהוא או בוכה או מוכה או קשור או כל השלושה יחד. כלומר, במצבים של חולשה וענישה המסמנים אותו כמושא התבוננות פאסיבי), הן ביחס של דמויות מכל המינים אליו והן בקריצות שובבות בעלילה.
בפרק אחד דין יולבש ב-lederhosen, ללא סיבה ממשית מלבד מטעמי ההנאה הקאמפית שבדבר, ובפרק אחר דמות גברית עירומה תחבק את כולם פרונטלית, אבל רק את דין היא תפתיע מאחור. וכן, זה שמח ומבדח כמו שזה נשמע.

היות ואת שתי העונות הראשונות ראיתי מזמן הייתי בטוחה שהתימה הזו התחילה להתפתח רק בעונה 3, אבל מדגימה עכשווית של פרק אקראי בעונה הראשונה, אני יכולה להגיד שהמגמה בצבצה כבר אז.
בסצינה הפותחת את הפרק שנפלתי עליו, דין ישן במיטתו. המצלמה בתנועה אטית סוקרת את גופו, הלבוש בתחתונים וחולצה בלבד, מכף רגל ועד ראש, עד שדמות אחרת (סאם) נכנסת לפריים ודין מתעורר בבעתה ושולף סכין מתחת לכר. יש עשרים דרכים שונות לביים את הסצינה הזו כך שתעביר את העובדה שדין תמיד חשוף לסכנות ולעולם לא יכול לישון בלב שקט. אף אחת מהן לא באמת מצריכה ממנו להיות שכוב על בטנו בתחתונים, ובאף אחת מהן לא באמת נחוצה תנועת מצלמה המתעכבת על גופו חסר הישע. הרעיון היה עובד גם לו המצלמה הייתה מתרכזת בפניו או סוקרת את כל החדר, או אם היה לבוש במכנסיים, מכוסה בשמיכה או שוכב על גבו.
למעשה, הסקירה הזו מכף רגל ועד ראש היא מבט קולנועי קלאסי לבחינת אישה ולעתים נדירות נראה אותה בקולנוע או בטלוויזיה מופעלת על גבר כשהיא לא באצטלה קומית. זוהי מציצנות השמורה בדרך כלל למבט הגברי ובשוט האחד הזה יש מנה הגונה של החפצה וארומה עדינה של אונס באוויר.

בעל טבעי, בעולם של נשיות כמעט חסרה, הגברים, ובפרט אקלס, הם אולי נושאי המבט אבל הם גם מושאי התשוקה העיקריים, והם מסומנים כך ע"י המצלמה והדמויות המזדמנות.
אם אנו יוצאים מנקודת ההנחה ההגמונית שנקודת המבט של המצלמה היא גברית, הרי שהמבט האירוטי בדין וסאם, הוא בהכרח הומוסקסואלי.
ואם נצא מנקודת ההנחה שנקודת המבט הזו היא דווקא נשית, אזי זהו היפוך של האירוטיקה המקובלת, בטח זו המקובלת בז'אנר, כשגם העדשה הנשית וגם הצופה הנשית מפיקות עונג ויזואלי מהגבר. נחמד.

סופר-דופר-טבעי
בעונה הרביעית כל אחת משתי הדמויות הראשיות מקבלת דמות-מחמד פרטית לשחק איתה ומולה.
סאם מקבל אישה ודין, אלא מה, מקבל גבר.
וכך, האירוטיקה עולה רמה ופולשת באופן מובהק אל תחומי ההומו-ארוטיקה הפנים-סיפורית עם הצגת דמותו של קאס.
אם מישהו מתעקש להפוך את דין למושא פטישיזציה הומוסקסואלית, חשבו היוצרים, לפחות שזה יעשה בשליטתנו, ולא יתועל דרך אחיו.

דמותו של קאס (בגילומו של מישה קולינס, עוד גבר צעיר ויפה שלא לצורך. אגב, ברכות למי שזוכר אותו בהופעת האורח שלו בניפ טאק בתור המדריך ליוגה שמבקש לעשות הקטנת פין כיוון שהוא מבלה את רוב ימיו בלמצוץ לעצמו) מכניסה עוד מנגנון הומוריסטי קלאסי  ומבורך לסדרה בהצגת יצור על טבעי הלומד מה זה להיות אנושי, על כל הצחוק והמבוכה המשתמעים מכך (עוד שיעור שנלמד מאניה של באפי? איזכור אחרון, אני מבטיחה).
ומי טוב יותר מדין בכדי ללמד את קאס מה זה להיות בן אנוש? אם סאם מצליח להכיל את רוב מה שעובר עליו סגור בפנים, הרי שדין לובש הכול כלפי חוץ. רעב, חרמנות, כאב, עלבון, אהבה, כעס, חוסר ביטחון, שמחה, הכול פורץ אצל דין מכל נקבובית ונקב, כמו תזמורת רגשות של איש אחד.

Extreme finger painting

קאס לומד אותו ומהופנט ממנו, מושפע ממנו ומפתח אליו חולשה שגורמת לו להיענות לכל בקשותיו מבלי לקבל יותר מדי בתמורה. והכול מלווה במבטים רושפים, בפרצי תסכול אלימים, בהקרבות כואבות, ההצהרות בומבסטיות, בהקזת נוזלים וסימונים גופניים, בלחשוש באטמנ-י דרמטי ובאופן כללי באמוציות שכאילו מישהו הגביר להן את הווליום ל-11.
קאס מוקסם מדין, וכנראה קצת יותר מזה.
וכי למה לא? רוב הקהל חושק בו. והיי, קאס לא אנושי, וחליפת הבשר שלו היא רק במקרה גברית, כך שהוא חופשי מהצורך להציב לעצמו גבולות מגדריים.

אם דין הוא חיזיון הדורש צפייה, אזי קל לזהות את קאס כמי שאוחז בנקודת המבט השלישית, הפנים עלילתית, המכוונת את מבטה העוגב אל מושא התשוקה, משום שהוא מבלה את רובו זמנו על המסך בבהייה נמרצת בדין.
במידה רבה, קאס הוא שיקוף עלילתי של יחסה הארוטי של הסדרה אל דין, והוא מייצג את נקודת מבטם של הצופים והצופות.

אל טבעי
באופן אישי, אני מוצאת את תופעת הסלאש פיקשן מרתקת, ואין סדרה שמתכתבת בגלוי עם הרחשים היותר אפלים של לב קהל המעריצים שלה כמו סופרנצ'ורל (ומצליחה לעשות זאת די בחן).
משיכתו של אותו קהל נשי (הטרוסקסואלי!) לסיפור אהבה הפוטנציאלי בין שני גברים נובעת, בעיניי, משני גורמים.
האחד – העובדה שבעידן המתירני של ימינו קשה למצוא אהבות הטרוסקסואליות אסורות, ואלה הן הבסיס לרוב יצירות האומנות עם העוגן הרגשי החזק ביותר, ולכן הצופות פונות אל מעוזות טאבו נועזים יותר.
שנית, במשיכתן לסיפורי אהבה של שני גיבורים מאותו מגדר, יש מן הכמיהה לשיוון. איזו נקודת מוצא זהה מול מושא התשוקה, שלא קיימת במערכת היחסית ההטרוסקסואלית בחיים, ובפנטזיה עליה יש תהליך מזכך.
על טבעי, ביחסי הגומלין הייחודיים לקהל הצופים שלה, נגעלת מהתופעה מחד, אבל ביודעין די משועשעת ממנה ומעודדת אותה מאידך.
ואפילו יחסה לרעיון של גילוי העריות בין סאם ודין הוא דואלי. היא חד משמעית מצהירה שהוא חולני בעינייה, אבל היא לא מפסיקה לתת לדמויות אחרות בעולם הסיפורי להגיב אליהם כאל זוג רומנטי ובכך משמרת, באופן מחויך, את הסטייה.

להבדיל מהבדיחות על דין וסאם שמטרתן לצחוק על הסדרה עצמה, לקרוץ אל הצופים ולעקוץ אותם ברכות על סטייתם, הדמויות המגיבות על דין וקאס מכירות אותם והערותיהן הן יותר בגדר הצבעה על משהו לטנטי וקיים ופחות בבחינת הסתייגות מהרעיון (ובצדק. הטאבו כאן, אלא אם את נוצריה אדוקה, הרבה פחות חמור).
אך יש משהו ברמיזה וטיזינג אינסופיים והתנזרות טאבואית שהופכת את כל העסק לעיניין גדול יותר מכפי שהוא, ול-Angstי וטינאייג'רי שלא לצורך (ע"ע טימטומים).
"הכי גאים שיש" לא הייתה כל כך הומוארוטית כי אף אחד שם לא עשה עיניין מלהיות הומוסקסואל. הם פשוט זיינו גברים וסגרו עיניין.
וכאן מצויה חולשתה של על טבעי.

אה, קאס? המבט שלך חודר אותי.

היא לא הולכת עם שום דבר עד הסוף. לא עם האמירות התיאולוגיות היותר גדולות ושאפתניות שלה (שמחמת ספוילרים אני לא אפרט על מה מדובר, אבל אני מתייחסת בעיקר לעונות 5 ו-6), לא בפתירת היחס הבעייתי שלה לנשים, ובטח שלא במערכת היחסים המעניינת בין דין ושומר הראש שלו.
אני לא חושבת שיש כאן מקום לרומן אסור, בטח שלא בין האחים כי – איכס, ולא בין דין וקאס כי דין (למרות ה-Serious daddy issues שגורמים לו להתמסר ולנסות לרצות כל דמות גברית סמכותית) נראה בסופו של דבר די הטרוסקסואל (והגיבור הראשי בסדרה של ה-CW, בל נשכח). אבל סדרה בוגרת יותר הייתה מספקת לצופיה לפחות איזה רגע חמוץ מתוק של וידוי כן מצדו של קאס.
חשבו איזו מין סדרה הייתה באפי (שיקרתי) לו השאירה את וילו בארון המטאפורי של משחקי המכשפות ולא הולכת על רומן ממומש בינה לבין טארה?
על טבעי רק צוחקת ורומזת ועוקצת וקורצת, שזה נחמד וחמוד ומבדח, אבל בעצם פחדני ושמרני, וחבל.

בסופו של פוסט (פרו"סט?), אני עדיין לא יודעת לא יודעת למי להמליץ על צפייה בסדרה.
לנשים שמחפשות דמויות נשיות להזדהות עמן ולגברים עם הומופוביה חריפה היא לא תדבר.
מה שמשאיר אותי עם נשים, כמוני, שלא אכפת להן להזדהות עם דמויות גבריות (ועד שלא ימציאו אינדיאנה ג'ונס נשית כך זה גם יישאר!), והומוסקסואלים שלא מפריע להם להסתפק רק במבטים ורמזים, כל עוד זה מגיע באריזה מאוד יפה.

מאידך, יכול להיות שאני פשוט סובלת מקדחת שנובעת מהעובדה שראיתי ארבע עונות ברצף תוך חודש וחצי. לולא קיבלתי את מטח ההומוארוטיקה לפנים בבת אחת, הייתי אולי חושבת שמדובר בסדרה כיפית בטירוף שפונה לכל המינים והמגדרים. שהרי הטונים המיניים שלה, למעט כמה וכמה בדיחות, מצויים בעיקר מתחת לפני השטח, ולכן גם גברים סטרייטים הבטוחים מספיק במיניותם ושיכולים להינות מבהייה בגברים בוכיים ומבעיטה קלילה בקונבנציות מוזמנים להיצטרף לחגיגה!
בתנאי שאין להם אח.

מה השתבש בעונה הרביעית של "המפץ הגדול"?

כדי לענות על השאלה הזו צריך תחילה להבין מה אי פעם עבד בה.

אל הסדרה הזו הגעתי  אחרי שיותר מדי חברים (ואחד תאום נפש טלוויזיוני) התעקשו שכדאי לי. מבחינתי, כמו מבחינת סנובים רבים אחרים, הסיטקום השמרני עם הצחוק המוקלט-חזק-מדי ועם הפרמיס הרחוק מלהיות מבריק (חייהם של שני דוקטורים חננים, לאונרד ושלדון, משתנים כאשר לדירה ממול עוברת לגור פני, שחקנית יפה מטומבלת-אינטלקטואלית עם חוכמת-רחוב) היה מסורב צפייה.
אבל, כאמור, לבסוף נכנעתי וצפיתי.

במשך השנים האחרונות התעקשו כל הקומדיות להתרחק מהפורמט הלעוס והמלאכותי אל מחוזות בהן לא מסמנים לך מתי לצחוק בעזרת שימורי לחץ חברתי, ובשם האותנטיות שאבדה לצאת אל מחוץ לאולפן אל אתרי צילום "אמיתיים" ולעגן את העלילה ב"מציאות", ולהתנהל במודעות עצמית של מישהי שסוחבת על גבה 50 שנה של סיטקומים.
אבל ברצון העיקש לבדל את עצמם מכל מה ששמרני ומעושה שכחו יוצרי הקומדיות הטלוויזיוניות את המעלות שיש בפורמט הקלאסי.
קומדיה שהיא בקשר מיידי עם הקהל, קשר שמוליד הרבה רגעי אמת דווקא מתוך הפשטות שלו. רעיון מצחיק יכול להפוך בזמן אמת למצחיק יותר, גאג כושל מוחלף מיד בבדיחה אחרת. קומדיה בה לקהל יש השפעה ישירה וספונטנית על השחקן ובחזרה מהשחקן אל הקהל ביחסי גומלין שלא קיימים בפורמטים החדשניים.

בהתחלה באמת הייתה קשה. "המפץ הגדול" היא סיטקום קלאסי לגמרי, קומפלט עם דמויות קרקטוריות וחמישה לוקיישנים קבועים. מתוך כך היא מזכירה את ה-it crowd האנגלית של גרהם להמן, רק שמרנית אף יותר במבנה שלה (!) ובדומה לחברתה האנגלית, העונה הראשונה מתחילה מאוד רעוע. הכתיבה לא מבריקה והדמויות לא לגמרי יודעות מה לעשות עם עצמן ולמה.
אבל אז פתאום לקראת סוף העונה הראשונה זה קורה. קסם.

משהו בנאיביות ובפשטות של "המפץ הגדול" פשוט כובש אותך.
הדמויות, הכוללות גם את דוקטור ראז' קותרפאלי הסובל מאילמות חברתית ליד נשים והווארד וולאלוויץ' המטופל באימו היהודייה ובחרמנות נטולת שמץ מודעות עצמית, קיבלו צורה (למעט לאונרד, "החנן הנורמלי", שבמקור אמור היה להוות את נקודת ההזדהות שלנו עם החנונים אבל הוא למעשה החוליה החלשה, הלא מעניינת והכלל לא מצחיקה בסדרה), ונוצרת משפחה אלטרנטיבית המורכבת מארבעה דוקטורים (אוקיי, 3) שהם בעצם ילדים קטנים, ושלגיה אחת שמטפלת בהם (ומטופלת על ידם).
חדר המדרגות, עם האינטראקציות המצופות ומיוחלות בין הדמויות, בקצה הכמעט קבוע של ירידה או עלייה במדרגות, הוא לוקיישן כל כך מתבקש שהוא לחלוטין מבריק ומתוק.
אבל מעל לכול, מה שקורה זה שלדון, הדמות של הגאון האינפנטיל/אוטיסט סבאנט/evil mastermind waiting to happen בגילומו של ג'ים פארסונס (שנראה כמו גרסה יותר קריפית של פי ווי הרמן).
מי שמתחיל כדמות משנית לעלילה המרכזית בסיפור האהבה של לאונרד ופני, מי שעיקר ההומוריסטיות שלו אמור להיות נעוץ בפריקיות ה-Uber-חננית שלו, הופך להיות לבה הפועם של התוכנית ואחת הדמויות הקומיות הנפלאות בהיסטוריה של הטלוויזיה (וכנראה זו הטובה ביותר בשנים האחרונות).
הסיבה הראשונה לעלייתו של שלדון היא פארסונס, זוכה פרק האמי, שהוא לא פחות מגאון קומי, שמצליח לגלם את שלדון כאיש בלתי נסבל ויצור לגמרי כובש בו זמנית.
הסיבה השנייה היא האינטראקציה המפתיעה שלו עם פני השכנה.
הדרך שבה פני היא הדמות היחידה שמצליחה לחדור לו מתחת לעור ולשבש לו את החיים, היריבות הידידותית ביניהם,
ה-banter (לעזאזל, איך אין מילה כזו בעברית?!) והיכולת של פני להוציא ממנו את הצד האנושי האבוד (טוקטוקטוק שלדון), היא קסם טהור והצמד הזה אחראי לכמה מהרגעים היותר מענגים ואחת הסצינות הכי מרגשות שראיתי אי פעם בסיטקום.

דווקא לנוכח כל הקומדיות העכשוויות, האובר-מודעות-לעצמן, עם הדמויות שכל פעם שהן משירות מבט אילם למצלמה עוד דולר משתלשל לכיסו של ריקי ג'רבייס, אבי הפטנט המודרני, או מתייחסות לעצמן כדמויות בעולם טלוויזיוני, המפץ הגדול היא קומדיה מרעננת ומקורית.

אז מה לעזאזל השתבש?
אלוהים, או שלדון, יודע.
מסיבות לא ברורות, אולי מרצון לגוון, ואולי כתגובה לרצון של חלק מהקהל לרומן שלדון-פני (שאני, למען הסר ספק, ממש בעדו כל עוד הוא יקרה אך ורק בדקה האחרונה בפרק האחרון של הסדרה כולה, אי שם בעונה 10) ולאור הכישלון והיעדר הכימיה המוחלט של לאונרד-פני, החליטו היוצרים להכניס שינויים שחירבו את הסדרה.
החל מדמויות חדשות ומיותרות שחיבלו בדינמיקה, דרך החדרת הומור ביבים נמוך ואינפנטילי (אוננות עם רובוטים?!? קוף מעשן?!?!) שאמור להוות תחליף הומוריסטי לאינטראקציות האבודות, וכלה בעלילות שפשוט לא עובדות והולכות נגד הרעיון הכללי של הסדרה (איפה הלוזריות? היכן הפעילויות הסופר-גיקיות? איה הנבלים ו-וויל וויטון?)
אבל החטא החמור מכולם הוא מה שעשו לדמותה של פני.
נכון, קלי קואוקו השחקנית שמגלמת אותה, שברה את רגל בערך בצילומי הפרק השלישי. אז מה? אילוצים הם מקור עשיר לפתרונות יצירתיים, אבל איך בחרו יוצרי המפץ להתמודד עם הרגל השבורה של קואוקו? הם החליטו להעלים אותה או להשתמש בה רק בסצינה אחת פר-פרק, כשהיא נחבאת מאחורי בר משקאות.
למה לכל הרוחות לא לשלב את הרגל השבורה בעלילה?! זה הרי מקור בלתי נדלה לסיטואציות קומיות! ויותר מכול, בסדרה שבה רוב הזמן הדמויות שלה מבלות בישיבה, איזה חשיבות יש לרגליים מתפקדות?!
ולא, איו סיכוי שקואוקו ביקשה לנוח. אין שחקן, בטח זה שרק שבר את הרגל, שרוצה לקחת חופשת מחלה מהופעה בטלוויזיה.
פני היא היא המפץ הגדול. כניסתה של הדמות לחייהם של ארבעת החנונים היא הארוע המחולל בסדרה ושינמוכה לדרגת תפקיד אורח בסיטקום שלה עצמה הוא בבחינת טעות פטאלית.

כתוצאה ישירה, העלמתה של פני יוצרת אפקט דומינו ועוזרת גם להרוס את דמותו של שלדון וחותרת תחת כל מה שהסדרה ופארסונס הצליחו להשיג עד כה.
הוא מקבל עוד יותר זמן מסך, אבל לא מקבל שום דבר יותר מדי מעניין לעשות בו. ופתאום כולם מוציאים משלדון תגובות רגשיות, פתאום כולם מצליחים לתפעל אותו, חוקי ברזל שלדוניים עפים מהחלון ולהיגיון הפנימי של הדמות, הסטרילית והא-מינית אין כל זכר ופארסונס נאחז במעט שניתן לו ומוציא את המקסימום האפשרי. וזה לא הרבה.
מולו, כתחליף לפני, היוצרים מעמידים את דמותה של איימי פרה-פאולר, בגילומה (החינני בהחלט) של מים ביאליק (אק"א בלוסום). אלא שאיימי היא תאומת שלדון ואי לכך, גם כאשר היא מתחילה להתפתח לכיוונים קצת יותר חמודים, הדינמיקה ביניהם פשוט לא מעניינת, והיא בטח שלא מצחיקה. קומדיה, כמו דרמה, צריכה קונפליקט.
וכך, מאבדת המפץ הגדול את כל מה שאי פעם עבד בה.

העונה הרביעית של המפץ הגדול מלמדת אותנו שלפעמים סדרה פשוט חייבת לדרוך במקום (או להתקדם בצעדים קטנטנים בסלואו-מו).
איך אומרים ? if it ain't broken, don't fix it!
And if it is broken, SHOW THE FUCKING CAST!
all puns intended.

מבוא ללימודי כיף

Yipeeeeee

ברוב המובנים קומוניטי היא ההפך הגמור מהמפץ הגדול. זו סדרה פרועה, שמסרבת להישאר במקום, משתוללת ומשתנה תדיר, סדרה בה הדמויות מודעות להיותן דמויות בסדרה שמסרבת להתחייב לז'אנר או מדיום. קומוניטי היא התגובה האלרגית לפורמט הקלאסי.
גם בעונתה הראשונה, לאחר שבנקודת האמצע תפסה כיוון שונה לגמרי, זו הייתה סדרה נפלאה (כל כך טובה שהיא תפסה את המקום השני שלי ברשימת הסדרות הטובות של 2010), אבל בעונה השנייה ששידורה הסתיים בשבוע שעבר בארה"ב, היא התעלתה אפילו על עצמה.
מבחינתי מתוך 24 פרקים רק 3 היו מיותרים והשאר נעו על הקו שבין הנהדרים-לנפלאים-למופתיים.

בעונתה השנייה הסדרה לא רק התפרעה יותר, בחנה יותר גבולות והייתה עוד יותר מטה-טקסטואלית אלא גם ניסתה, וגם הצליחה במידה רבה, לגעת ברעיונות יותר מסובכים ולספק איזה ערך רגשי ופסיכולוגי מוסף (בעיקר בחשיפת הצדדים העצובים של ג'ף ועאבד). לטעמי זה לוקח את הסדרה עוד צעד קדימה.
אולי ספיישל הכריסטמס מעט התפספס אבל אהבתי את העובדה שפרק שיש לו את כל הלגיטימציה המדיומית להיות מטופש, שטותי וקיטשי לחלוטין, בוחר לספק את אחד הסיפורים הכי אפלים וחומצי לב בסדרה, כנגד ציפיות ואולי גם רצון הצופים. זה אמיץ.

התעוזה והדווקאיות האינפנטילית הן שהופכות את קומוניטי לכל כך מבריקה.
היא פשוט לא מפסיקה להפתיע בבחירות שלה (רוצים טרנטינו??! אחלה, לא תקבלו) ולרוב הפרקים בהם נלקחו הכי הרבה סיכונים הם גם אלה שהכי השתלמו.
פרק הבנוי מ-70 סצינות שצולמו בלייב אקשן רק כדי לשרת קונספט מטומטם לחלוטין, מדגים את מידת המחויבות המוחלטת של קומוניטי לגאגים שלה ומפיק את אחד הדברים המצחיקים של 2011.
ובסיפור בו הייתם מצפים למצוא אקשן פנטסטי וסוחף קיבלתם פרק שלם של ישיבה סביב שולחן… ואת אחד היצירות השנונות (והמרגשות והסוחפות) שנראו בטלוויזיה וחתיכת גאונות צרופה.

נכון, לא כל הפרקים העונה משיגים את מטרתם ויש אי אילו נפילות מתח, אבל לעזאזל, קשה שלא להעריך את התנופה היצירתית והביצים.
אז מה סוד קסמה של קומוניטי? מלבד המקוריות, העוז ויכולת להיות בלתי צפויים? הרי כולם עושים פוסט-מודרניזם והמטה-טקסטואליות כבר יוצאת לכולם מכל החורים (ע"ע ביקורת מעל), אז למה דווקא כאן לא מתחשק לי להוריד לדן הרמון, היוצר, סטירה?

התשובה הראשונה היא לב. דן הרמון אולי אוהב קולנוע וטלוויזיה, ואת עצמו, אבל הוא הכי אוהב את הדמויות שלו, וזה ניכר.
וכל אחד ואחת מהקאסט עושים עבודה נפלאה בלגרום לנו להתאהב בהם (והעונה הזו נותנת גם לדונלד גלובר המדהים הזדמנות לנצוץ).
וממנה, לפחות מבחינתי, יוצאת גם התשובה העיקרית: כיף.

קומוניטי מצליחה, יותר מכל סדרה אחרת כרגע, לגרום לך ממש לרצות להיות חלק מהחבורה. כיף להם.
כיף להם זה עם זה וכיף להם בהרפתקאותיהם (למרות שפרק הלקט מביא אמירה די מבריקה לגבי זה).
ואני בתור צופה, אכולת קנאה.
גם אני רוצה חבורה שכזו! גם אני רוצה מנהרת אוהלים במסדרונות! גם אני רוצה לחרב את אוניברסיטת תל אביב בפיינטבול! גם אני רוצה הרפתקאות כמו שהיינו ילדים, כשהכול הרגיש הרה-גורל אבל בעצם היה מטופש ובטוח. גם אני רוצה מסיבת פיג'מות או טיול שנתי שנמשך כל החיים.

קומוניטי, עוד יותר בעונתה השנייה, מייצרת קסם טהור בכך שהיא נותנת לגיטימציה לחבר'ה מכל הגילאים ומכל הסטטוסים להתאחד ולהתנהג כמו אינפנטילים. וזה חזק יותר מכל קריצה אינטר-טקסטואלית רפלקסיבית מתחכמת.

גם"המפץ הגדול" וגם"קומוניטי" הן סדרות שמצליחות לעבוד נפלא הן בגלל והן למרות הפורמט שלהן.
אבל בסיכומו של דבר, כמו כל סיטקום, הן קמות או נופלות על הדמויות והנגיעה שלהן בקהל.

מאיזו סיבה לא ברורה "צדק פרטי" לא זוכה כאן בארץ הקודש לכבוד ולפופולריות לה היא ראויה.
משהו ברקע הדרומי בשילוב עם המבנה הלא מאוד סריאלי ועם סגנון הצ'אק נוריס פוגש את ריימונד צ'אנלדר לא בא טוב לקהל המקומי ורובו נשבר הרבה לפני שהוא מבין שיש לו פה ממתק מול העיניים. וחבל.
אני  אהבתי אותה באופן מתועד עוד מהעונה הראשונה למרות, גילוי נאות, שהייתי צריכה שגיא, סוג של תאום נפש טלוויזיוני, יתעקש בפניי הלוך והתעקוש שמדובר ביהלום שלוקח לו זמן להתלטש. והוא צדק, עונה 1 הייתה סקסית וכיפית באופן אלגנטי ואינטליגנטי, היא סיפקה שילוב נעים של אקשן, אווירתיות וגיבור שהוא בו זמנית לוהט וקריר כקרח.
אבל בעונתה השנייה, ששידורה הסתיים לפני שבוע בארצות הברית, הסדרה עלתה אל הליגה של הגדולות.

השאלה מה הופך סדרה מבידור מצוין ליצירת אומנות היא ויכוח פילוסופי לא פתור. אני יכולה בהזדמנות להזמין אתכם לקפה ולשטוח במשך כשלוש שעות את נקודת מבטי וגישתי בעיניין, אבל בקצרה אוכל לומר שאני מאמינה שיצירה מסוימת צריכה להישפט על פי היומרות של היוצר שלה.
לרוב היומרות הללו מוצהרות ונמצאות על פני השטח. אם יוצר מייעד לתלות את היצירה שלו במוזיאון, לשדר אותה ב-HBO או להשמיע אותה בבית האופרה, רוב הסיכויים שהוא מתיימר ליצור אומנות (זה לא איזו הבחנה שלי, מרסל דושאן עשה מלדקור, לחתור תחת ולחטט בעובדה הזו קריירה).

לעתים הכוונות מוצנעות ונגלות רק מעושר הטקסט עצמו. כמו במקרה של סדרה שהייתה אמיצה מספיק להתהדר בשם אידיוטי, להיות משודרת בערוץ המיועד לבני נוער, ולשלב בין קומדיות נעורים לז'אנר הפנטזיה ועדיין לספק אמירה אמיתית ועמוקה על החיים ולהביא משהו חדש לגמרי לעולם הטלוויזיה (והקולנוע). כן, די לו היו קוראים ל"באפי קוטלת הערפדים" – Slayer או Doomed או The Stakes והיא הייתה נשפטת אחרת למן ההתחלה.
והיי, לפעמים היוצר לא מנסח בפני עצמו שהוא אמן אבל התעוזה, העושר הקריאטיבי והעומק הם אלה שהופכים בדיעבד את מעשיו ליומרה אומנותית.

השאלה האם זו יצירת אומנות טובה או רעה, או האם היוצר בכלל עמד ביומרה שלו ליצור יצירת אמנות – נו, זו כבר דרמה בפני עצמה.
אבל בין אם במוצהר או לא, בעונתה השנייה הרגישה ג'סטיפייד, המגוללת את סיפורו של המרשל ריילן גיבנס, מספיק טוב עם עצמה כדי להחליט שהיא רוצה לעשות יותר. וכנרמז בשם הפוסט, היא הצליחה.

כיצד הפכה הסדרה מ"צדק פרטי", בתו האלגנטית של ווקר טקסט ריינג'ר, ל-Justified, יצירת אומנות (ספוילרי במידה שטחית בלבד).

בטלוויזיה, קשה לייצר סדרה שתיחשב אומנות מבלי להפוך אותה להמשכית. הדיעה הרווחת, באופן די מתבקש, היא שהמשכיות משמעה התפתחות ומתוך כך העמקה.
מה לימדו אותנו בספרות בבית הספר היסודי לגבי דמויות עגולות לעומת שטוחות? דמות עגולה היא דמות שמתפתחת. זוהי מוסכמה שאנחנו סוחבים בכל בדיקה טקסטואלית עד היום. שטיחות היא שטחיות, שינוי הוא עומק. אף כי אני יכולה לתת דוגמאות נגדיות לסדרות (רובן קומיות) בלתי סריאליות בעליל שהן יצירות אומנות (למשל העונה השנייה של "המייטי בוש" שהיא מבחינתי יצירת מופת קטנה המורכבת ממקבץ סיפורים שכל אחד מהם הוא כדור קריסטל עצמאי ונוצץ של טמטום מזוקק וקסם ילדותי טהור), הכלל הזה הוא לרוב, לבטח בדרמות, נכון (בקומדיה, אגב, סטגנציה היא לעתים אמירה מכוונת).

בעונתה השנייה, ג'סטיפייד מיישרת קו עם הרעיון הסריאליות.
אמנם הכיוון ההמשכי התחיל להתפתח כבר מאמצע העונה הראשונה כשהסיפורים של ריילן עם ארלו (AKA אבו-ריילן) ובויד, החבר/אויב, כמו גם יחסיו הרומנטים עם אווה ו-וינונה הלכו והסתבכו, אבל לא ניתן להכחיש שהמבנה של הסדרה היה בעיקר זה של "נבל השבוע".  כמעט כל פרק הציג תעלומה חדשה הדורשת פיתרון, ופושע חדש התובע חירור. היה לזה חן אייטיזי לא מבוטל, אבל זה גם הדיף ריח מעט קליל יותר, קליל מדי, בכדי להיחשב אומנות של ממש.
בעונה שהסתיימה זה עכשיו, כאמור, ישנו arc סיפורי הנמשך לכל אורכה וסוחב איתו צרות מהעונה הקודמת.
וזה עובד, וואו, כמה שזה עובד.

בעונה 2, צדק פרטי ממשיכה את כל הסיפורים שהתפתחו בזו הקודמת ופותחת חזית סיפורית חדשה ומסעירה עם הצגתו של ארכי-נבל מרכזי חדש. או משפחה שלמה של כאלה.
מאפיה של הילביליז המזרה אימה במחוז הארלן זה לא משהו שחשבתי שאזכה לראות אי פעם, אבל משפחת בנט המטריאכלית, בהנהגתה של מאגס (האם המלחיצה האוחזת בילדיה בביצים ובמכלול האייקיו המשפחתי), היא בדיוק כזו.
בניצוחה הבנטים הם חבורה בלתי נשלטת, בלתי צפויה, ערמומית, אכזרית וקריפית בטירוף, שגורמת לשבט קראודר של עונה 1 להיראות כמו שגר חתלתולים.

וזה מוביל אותנו לדבר השני שהשתנה בעונה האחרונה. הדמויות

כדי לבנות עולם עשיר יותר דמותו של ריילן, עדיין הגיבור הבלתי מעורער של הסיפור, לוקחת צעד אחד אחורה ונותנת במה למבחר דמויות חדשות ולפיתוח מעמיק יותר של יתר הדמויות המוכרות. כל דמות משורטטת ברגישות, שום דבר לא חד משמעי וכל סוללת הקאסט פשוט מדהימה!
טימותי אוליפנט ממשיך להיות הגבר הכי מגניב בטלוויזיה, אבל מהלכי העונה מאפשרים הצצה עדינה ואלגנטית לנפשו החצויה של ריילן, לרצון החדש לאבהות ולתחושת המיאוס והגועל שלו מעצמו ומעברו.

בנוסף, ההחלטה לא להגיש את בויד קראודר כנבל המרכזי של הסדרה גם בעונה השנייה הייתה חכמה ונכונה, שהרי בסוף העונה הקודמת היה ברור שלו ולריילן יש יחסים יותר אוהבים משונאים (ויש שיאמרו חושקניים-מודחקים).
השניים נמצאים על אותו מישור, גם אם משני צדי המתרס, מסתכלים זה לזה בעיניים וגם אם בקלות נוכל לראות אותם מתחמנים אחד את השני, נתקשה לדמיין אותם באמת פוגעים זה בזה.
פרוטגוניסט כמו ריילן צריך אנטגוניסט חסר רחמים וגבולות שימחוק לו את החיוך הזחוח מהפנים. וכזו היא מאגס בנט,  בגילומה המצמרר והמרטיט של מרגו מרטינדייל (אולי תזהו אותה מתפקיד חברת המשפחה חובבת עוגות הליים והגוססת בעונה 3 של דקסטר), שאין סיכוי שהיא יוצאת מטקס האמי הבא בלי פסלון (ושאם אני טועה, אוכל את כובע נהג המשאית המיוזע של דיקי).
איזה יופי של אנטגוניסטית ואיזה יופי של דמות! ובכלל, מתי לאחרונה נתקלתם, בטלוויזיה או בקולנוע, בתפקיד של נבלת באמת ראויה, כזו שאתה באמת מפחד ממנה, אבל לא יכול שלא להבין אותה?!

Le-Chaim!

כעת כשהוא פתור מהצורך להוות אויב לריילן, גם דמותו של בויד חופשייה להתפתח לה בנפרד ולתת לוולטן גוגינס הזדמנות למתוח את שרירי המשחק שלו.
ואפילו ג'רמי דייויס בתפקיד דיקי בנט שהטיקים והשטיקים שלו בדרך כלל עולים לי על העצבים נפלא ומדויק כאן בתפקיד בנה הצעיר, המתוסכל והמטומבל של מאגס.

ואולי מעל כולם, מתבלטת קייטלין דבר העילוי, בתפקיד לורטה בת ה-13, שנותנת פה תפקיד חומץ לב בגילום בשל מכפי גילה (מאיפה לעזאזל מקריצים לאחרונה את כל השחקניות הצעירות הקשוחות והנפלאות האלה, כמו היילי סטיינפילד אהובתי מ"אומץ אמיתי"?!).
דמותה של לורטה היא כמו אחותה הצעירה של הדמות ששיחקה ג'ניפר לורנס ב"קר עד העצם". ילדה שנאלצת להתמודד עם דמות של אב מנוטרל, בעולם של סוחרי סמים בדרום המפגר של ארצות הברית. גם כאן, כמו בסרט (שעיקר כוחו, לטעמי, נבע מהתיאור הפמיניסטי של עולם של גברים נפקדים ושל הנשים שנאלצות לנקות את הבלגן וההרס שהותירו אחריהם) הנשים חזקות, קשוחות ועצמאיות והן אלה המשלמות את המחיר על משחקי ה"למי יש פיפי יותר גדול" של הגברים.
בכלל, ניכר שלסרט הייתה השפעה גדולה על העלילה, האסתטיקה והאווירה הקודרת של העונה הזו, ולכל אורך הצפייה תהיתי איך לא ניסו לייבא אליה לתפקיד אורח  גם את ג'ון הוקס המהמם שירביץ איזה סיבוב נוסטלגי עם אוליפנט לזכר הימים הטובים של דדווד.
אבל למרות ההשפעה האדירה של "קר עד העצם", "צדק פרטי" נותרת יצירה מקורית בפני עצמה. היא לא מוותרת על הפילם-נואריות שלה וממשיכה לשלב את המבנה העלילתי הייחודי של ספריו של אלמור לנארד עם קצת המפרי בוגרט וטיפה ג'ון וויין, מעט דשיל האמט עם קמצוץ "גברים במלכודת", ויש גם צמד פרקים שעושים מחווה סגנונית להיצ'קוק בכלל, עם קריצה עלילתית ל"פסיכו" בפרט, ובסופו של דבר, בעיניי לפחות, היא מתעלה על הסרט באופן הטיפול האלגנטי, העשיר והאינטיליגנטי שלה בחומרים והיכולת לשלב בין עומק לקלילות.

מה שמוביל אותי לגורם נוסף לזינוק ברמה של הסדרה. חוש ההומור.
צדק פרטי תמיד הייתה מבדחת ועל אף כל התימות העמוקות והאפלות יותר שהסדרה מתמודדת איתן בעונה השנייה, היא לא מוותרת לרגע על הקלילות שלה.
למעשה, העונה השנייה מצחיקה הרבה יותר מהעונה הראשונה. We're talking snort out loud funny.
הדיאלוגים מבריקים יותר, העקיצות שנונות יותר והיא מפזרת ללא הרף אבחנות ציניות מדויקות הצוחקות על הגיבור, חבריו ואויביו.
לגישתי, אם סדרה מנסה לספק לצופיה אמירה עמוקה והיא מוותרת על חוש הומור, היא אוטומטית מפסידה נקודות.
הומור הוא חלק בלתי נפרד מהחיים והוא דרך לראות את המציאות כתמונה מלאה וממרחק שפוי. היעדר מוחלט של הומור או שנינה בעולם הסיפורי, כל עולם סיפורי, הוא אי לכך פחות אנושי ויותר שקרי.
יצירה שבוחרת לצלול אל נושאים עמוקים יותר ולהתעסק בתימות אפלות יותר וכוללת בתוכה קומיות מסוימת היא בהכרח יצירה חכמה, בוגרת, כנה ובפירוש אמיצה יותר.
והיא כמובן מהנה יותר. אין דבר מקומם ושטחי יותר בהקשר הזה ממנשר הפלצן היומרני:
אני עמוק משמע אני סובל.
העונה השנייה של "צדק פרטי" לא נופלת למלכודת המשמימה הזו. היא יומרנית אך לא פלצנית.

בריאות נוסח עונה 1

ושינוי אחרון, אם כי אני לא חד משמעית בעמדתי בעיניין הזה – העירום. כלומר, היעדרו. בעונה השנייה תמו הימים שאנחנו זוכים לשזוף את עינינו ככה סתם בגופו המזהיר של אוליפנט. הסדרה עדיין סקסית, אבל כנראה כדי להילקח יותר ברצינות, היא נוקטת בגישה יותר מעודנת ופחות מחפצנת, ומפחיתה משמעותית את כמות השוטים הכוללים פטמות גבריות.
התמונה משמאל מוגשת לכם כתחליף לדקת דמוייה לזכר הערווה של ריילן. על לא דבר.

מעל לכול, Justified בעונתה השנייה מספקת לצופיה חוויה אינטלקטואלית מלהיבה, מהנה ומפתיעה, ואחת שבסופו של דבר קצת תשבור לכם את הלב.
דמויותיה הרב מימדיות לכודות בעולם שהן לא מעוניינות להיות חלק ממנו ולוקחות על עצמן תפקידים שהן לא בטוחות שהן רוצות לגלם וזה מרתק באותה מידה שזה מלנכולי וזה מה שבמחציתה של 2011 הופך את הסדרה ליצירה הטלוויזיונית הכי מרשימה עד כה.
כן, היא טובה יותר מ"משחקי הכס" ו"ההרג" (בינתיים), כנראה אף טובה יותר מ"קומוניטי" הסדרה הקומית המצטיינת של 2011, ולפחות עד שובה של שובר שורות למרקע, היא זו שמחממת את כס המלוכה בכבוד ובצדק.

Prick

זה היה אמור להיות פוסט שונה לגמרי.
בסוף השבוע האחרון סופסוף השלמתי את החסר וגמעתי בשקיקה את שתי העונות של Misfits, או בשמה בישראל "עברייני על".
אתמול בבוקר התחלתי לכתוב המלצת צפייה נלהבת למדי כשהגיעה בשורת האיוב הליהוקית הבאה.
רוברט שיהאן לא חוזר לעונה השלישית של מיספיטס (?!?!?!)
בשביל להסביר מה זה לעזאזל שיהאן, ולמה כל זה יותר מעניין מעזיבתו של אסי כהן את ארץ נהדרת, אני אצטרך לעשות איזה קיפול בזמן ולחזור אחורה…

חמישי, 7/4/2011, 14:30.
הדבר השני שחולף בראשי כשסיימתי את הפיילוט של סדרת הסופר-הירוז הבריטית:
מעניין תוך כמה זמן תצולם גרסה אמריקנית?
הניחוש שלי הוא שחמש דקות אל תוך הפרק מפיקים אמריקנים כבר יצרו קשר עם הווארד אוברמן, היוצר.
וזה משום שבחמישי, ה-7/4/2011, ב-14:28, הדבר הראשון שחלף בראשי היה:
וואו!

כשהסדרה הזו שודרה לראשונה ב-2009 מיהרו רוב מבקרי הטלוויזיה ורבים מציבור הצופים לתאר אותה כ-Heroes פוגש את Skins.
בתור מי שהסדרה הראשונה שיעממה והרגיזה אותה (Take yourself seriously much? אם לתהות בבאפית מדוברת) ואת השנייה טרם טרחתי לדגום משום שחבורת תיכוניסטים שעושים סמים ומזדיינים בסדרה מסוגננת ואדג'ית למפגיע נדמתה כמו משהו בר-דחייה עד להודעה חדשה – זה לא מפתיע שסדרת המד"ב הבריטית נשמעה לי כמו תענוג מפוקפק.
אבל אז הגיע התקציר (חבורה של 5 עבריינים צעירים חוטפים מכת ברק ומפתחים כוחות על, או לפחות רובם מפתחים כוחות), הביקורת המהללות ופרס הבאפטה לסדרת הדרמה הטובה לשנת 2010 (ואם רק נקפוץ עוד שנה קדימה) והחלטתי לבדוק על מה כל הרעש.

וזו אכן מילת המפתח כאן, כי "עברייני על" עושה המון רעש.
היא נורא משתדלת להגניב, היא בוטה, היא חרמנית, יש לה הומור בית שימוש והיא נורא מתאמצת לשבור את החוקים.
היא, בקיצור, סוג של טינאייג'ר.
אבל זה בדיוק מה שעובד בה, כי למרות שיש לה פאקים די רציניים בעלילה וגישה מתלהבת מדי (כזו שמתעקשת להתעסק בסקס כל הזמן כדי להיראות מגניבה, מה שאוטומטית הופך אותה לפחות מגניבה), היא נראית מעולה (ערכי ההפקה שלה מאוד גבוהים יחסית לסדרה אנגלית, ואי לכך גם יותר קל לאנגלו-פובים להתחבר אליה) ומצליחה לעשות בדיוק את מה שהיא באה לעשות: לתת זווית צעירה, חצופה ומבדרת בטירוף לפרדיגמת גיבורי העל.
גיבורי העל כאן לא ממש גיבורים והכוחות שלהם הם פחות "על" ויותר "על יד".
הוסיפו לכך את העובדה שהמוסריות והיחס אל אלימות מתירני באופן מבדח וקיבלתם ממתק טלוויזיוני מקורי ומרענן.

העונה השנייה מאבדת חלק מהקסם המבני שלה משום שהיוצרים ניסו להתחקות אחר ההתפתחות ההוליוודית המקובלת של גיבורי על. למצוץ את כל הפאתוס המצוי בנרטיב של מישהו שנועד להיות גיבור ונושא עליו את האחריות וכל הקשקוש הספיידרמני הזה של with great power comes great blah blah.
את החלק הארי של טעותם הם עושים כשהם מנסים לייצר סיפור של מסע בזמן, ושוברים את כל חוקי ההיגיון הבסיסי, כמו גם חוטאים לקונבנציות הקיימות בז'אנר. והנה לקח נלמד: לא די לאזכר את הטרמינטור, צריך גם להבין איך עובד פרדוקס הסבא לפני שמתחילים להשתמש בו ולשחק איתו.
כשאנגלים מנסים לעשות פנטזיה אמריקנית זה פשוט לא עובד, ומוטב היה לו נשארו בתחומי המדע הבדיוני ה-offbeat וה-low-key הכה אופייני ומדויק שלהם.
אני אישית לא אוהבת לערבב המלצות צפייה עם ספוילרים ולכן את החורים העלילתיים שהפריעו לי אמנה כאן למטה בתגובות. אם צפיתם אתם מומזנים להצטרף אליי שם לדיון ער.

ולמרות כל זאת, הסדרה מחפה על חורי הענק בהיגיון העלילתי והאובר-מאגניביות שלה בעזרת תנופה הנשענת על קצב מצוין, סצינות מבריקות, הומור פרוע, פסקול מקפיץ, אווירה שנעה בין המגוחך לממש creepy, ובעיקר שלוש דמויות מדהימות (זה לא ממש ספוילר אם אמנה אותן כאן, ממילא אי אפשר לפספס אותן למן הפרק הראשון) והאינטראקציה הנפלאה ביניהן.

קלי הערסית (Chav בבריטית) בגילומה של לורן סוצ'ה המקסימה, עם חתך הדיבור הבלתי אפשרי שלה, שמתגלה כדמות הכי רגישה לסביבתה, מבלי להפסיק להיות בהמה אלימה.

סיימון (Iwan Rheon הכפתורי, שאני לא מנסה אפילו לתרגם את שמו לעברית), על תקן הילד המוזר, שמצד אחד שובר לצופה את הלב ומצד שני גורם לו לחשוש תמידית שמדובר בפסיכופת בפוטנציה.

ונייתן, ה-Smartass האירי, הנודניק, החרמן, חסר הבושה עם השילשול הוורבלי, בגילומו החד פעמי של רוברט שיהאן.

חמישי, 7/4/2011, 14:31.
גירסה אמריקנית? פחחח, הם בחיים לא ימצאו תחליף לרוברט שיהאן.

מה שמחזיר אותנו לאתמול אחר הצהריים.
ראשון, 10/4/2011, 12:13.
שיט, הם בחיים לא ימצאו תחליף לרוברט שיהאן.

אבל זו המציאות העכשווית.
שיהאן הוא כל כך כריזמטי, דמותו והוא כל כך מזוהות ומאוחדות (זה ברור שנייתן הוא שהיאן ולהפך) שהיה צפוי שזה הולך לקרות. הקריירה הקולנועית שלו תפסה כמו אש בשדה קוצים (הוא כרגע מככב בקומדיה "להרוג את בונו" שמקבלת ביקורות מצוינות), והיא מקבילה לקצב שלקח לשתן לעלות לו לראש.
שיערתי שזה יקרה אבל הנחתי שיש לנו עד אחרי עונה שלוש (לעזאזל, מה אכפת לו? כמה זמן לוקח לצלם 6 פרקים?!), אבל זה קורה ממש כעת.

זה לא שנייתן הוא הדמות היחידה שמעניינת ב-Misfits, או ששיהאן הוא השחקן הטוב היחיד בקאסט, עדיין נותרנו עם 2 דמויות נפלאות ו-2 סימפטיות (עם פוטנציאל שטרם מומש). וכמו שהדברים הסתיימו בספיישל חג המולד (שזה החלק האחרון ששודר בסדרה) קל מאוד להוציא את נייתן באלגנטיות מהעלילה. אלא שמה שהכי כיף בסיימון וקלי, המקסימים כשלעצמם, זו הדינמיקה (והאהבה הלא ממומשת) שלהם עם נייתן.
שיהאן הוא זה שמייצר 90% מההומור בתוכנית והוא זה שמגלם בגופו את רוח הסדרה.
לעזאזל, אבא של נייתן זה דקסטר פלטשר!!!

בעתיד הנורמלי חבריי קראו את הפוסט ותוך שבועיים הם שותפים להתלהבות שלי ולהתרגשות לקראת העונה השלישית.
אבל בעתיד החדש, המעוות, העונה השלישית לא עסוקה בלתקן טעויות עבר (ע"ע תגובות) ומקדמת את העלילה קדימה אלא בונה הכול מחדש,
מנסה לייצר סיפור אמין ולהמציא דינמיקות חלופיות תוך מערכת עדינה של התעלמויות מעצם קיומו של נייתן וניסיון מתמיד למלא את החלל שהותיר בהיעדרו.
הו, לו רק היה מישהו חוזר בזמן ועוצר אותו מלעזוב…
או לו רק הייתי כותבת את הביקורת הזו לפני שבוע.

וכך אני עושה את דרכי חזרה להווה ואל המלצה מסויגת.
"עברייני על" היא אחת הסדרות הכיפיות שיצא לי לראות בתקופה האחרונה. היא מטופשת, מלהיבה, סקסית באופן הסוטה של המילה ומצחיקה בטירוף.
ממש כמו רוברט שיהאן.
יש לכם 2 עונות וספיישל כריסטמס להתמכר ולהתענג, לפני שתצטרפו אליי להספד.


טיפ למתחילים: מומלץ
לשים יד על עותק מתורגם של Misfits. רוב האנשים בארץ לא דוברים Chav.

ולסיום, סוכריה (אם אתם אוהבים סוכריות שלוחצות על רפלקס ההקאה).
התלבטתי אם לשים את הקליפ הזה משום שמדובר אולי בסוג של ספוילרון, אבל זו הדרך היחידה להראות את חינו של שיהאן מבלי לגלות יותר מדי ומבלי שהבדיחה תלך לאיבוד בקונטקסט.
נייתן הוא ילד מילולי במיוחד ורוב הבדיחות שלו משוחררות בקצב של מכונת ירייה אבל הקטע הזה מדגים בדיוק את גדולתה וחד פעמיותה של הדמות על שחקנה.
כל כך דוחה שאי אפשר לעמוד בפניו. יהי זכרו ברוך.


מי שרוצה להעלות ספקולציות איך תיראה הסדרה בלעדי נייתן, האם כדאי להמשיך ומה צריך לעשות, או סתם מי שרוצה לקונן אתי, מוזמן גם מוזמן לעשות זאת בתגובות.

נתחיל בבשורות הטובות למעריצים –  זה ברור כשמש שמד מן תחזור למרקע.
הסדרה התקופתית על הפרסומניאקים היא אחת הסדרות המדוברות כיום בטלוויזיה, כך שאין שום סיכוי שהרשתות תוותרנה עליה. גם במקרה הלא סביר ש-AMC תסיר ידיה, רשת אחרת תיקח אותה אליה בשמחה.

הבשורות הרעות – היא ככול הנראה לא תשוב עד תחילת שנת 2012.

זה לא סוד שאני לא נמנית על מעריצי מד מן, ועל כן נניח בצד כרגע את הדיון בערכה האומנותי, אבל אני בהחלט יכולה להזדהות עם התסכול והחשש שהחדשות הללו מייצרות בלב מי שכן. ויש הרבה מה לומר על ההתנהלות התמוהה והמרגיזה של הרשת המתפתחת, שכן, מד מן הייתה הסדרה הראשונה שהעלתה את AMC על המפה, והפרסים שהסדרה זוכה להם והאפקט התרבותי שלה קונה לרשת פרסום שלא יסולא בפז.

אבל בואו לא נתבלבל. מד מן היא לא הצלחה מסחרית.
מד מן היא מהיצירות האלה שהדיבור עליהן רחב מהצריכה אותן. קצת כמו האמירה הפופולרית שאינה מתבטאת בשום אופן בשטח, "אני צופה רק בערוץ 8".
מד מן היא פרסטיג', היא בון טון. היא הסדרה שכל מי שרוצה להישמע מעודכן תרבותית או אינטלקטואל מרפרר אליה באגביות בשיחה.
מה זה, הפסטרמה הזו יותר מעושנת מהמשרד של סטרלינג קופר דרייפר פרייס. חה חה.
הדיבור עליה הוא הכרח. הצפייה בה, ויעידו על כך נתוני הרייטינג הזעומים, היא אופציונאלית בלבד.
היא אפילו לא הסדרה המצליחה ביותר ברשת AMC עצמה.
"המתים המהלכים" היא ההצלחה הגדולה ביותר של הרשת עד היום והיא הביאה לה למעלה מפי שניים אחוזי רייטינג ממד מן.

נכון, לרגע חטוף לפני 4 שנים מד מן הייתה הסדרה הכי טובה בטלוויזיה, אבל בתוך חצי שנה, וללא שום קשר אליה (כי חלק מהסדרות נכנסו להפקה בטרם עלתה לאוויר), הטלוויזיה האמריקנית צמחה והתחילה להציע שפע של סדרות מצוינות, מתוכן כמה יצירות מופת של ממש.

כמובן שבלי כל צל של ספק, מד מן אחראית לבניית מודל עסקי חדש בטלוויזיה ויש השפעה תרבותית עצומה בתחומי האופנה, הסטיילינג, הלייף-סטייל, עיצוב הפנים והפרסום,
אבל בינתיים עוד לא הייתה לה שום תהודה על העשייה הטלוויזיונית.
סתם, לשם השוואה כי היא מאותה רשת: שובר שורות, שכנתה ויקירת הבלוב (שחבה רבות לזרקורים המופנים אל מד מן שבלעדיהם לא היו מחדשים אותה לעונה שנייה), בתוך שלוש עונות יצרה אפקט ריפל, וסגנונה האפל עודד עלייתן של סדרות מחוספסות, (Lights Out, Shameless, המתים המהלכים) ובעיניי הייתה לה השפעה סגנונית וסיפורית על סדרות קיימות (האומץ של הרביעית של דקסטר, ואני גם טוענת כי היא האחראית לשילובו הפתאומי של הומור וקצב עלילתי מהיר יותר בעונה הרביעית של מד מן).
הסדרה היחידה של-"מד מן" הייתה יד ישירה בעלייתה עד כה היא "אמפריית הפשע". וגם כאן ההשפעה היא בעיקר בתחומי היוקרה והסגנון – HBO העמידה מתחרה נוצצת (שתשפיע בעיקר על האופנה העולמית ולא באמת תנסה לקדם את דרכי הסיפור לשום מקום) שתנגוס במד מן בעונת הפרסים.
למען ההגינות אזכיר שישנן מספר רב של סדרות תקופתיות בשלבי הפקה שונים, כפי שיאדו מסביר כאן בתגובה, אבל נכון לרגע זה, זה עוד לא קרה ועל כן קשה לשפוט על פיהן השפעה תוכנית ארוכת טווח.

בקצרה, מד מן ויוצרה, חשובים או מצליחים טיפה פחות ממה שהם מתיימרים להיות. ונדרשת כאן קצת פרופורציה.

ולמרות זאת, במגעים הנמשכים עם AMC בחודשים האחרונים מת'יו ויינר מבסס את מעמדו בתקשורת ומצטייר על הדרך כצדיק הנלחם על האומנות שלו.
חוזהו בן ה-4 שנים של וויינר הסתיים וכחלק מהדיונים, AMC הציעה לו חוזה חדש ע"ס 30 מיליון דולר (על פי השמועות לפחות) לשתי עונות נוספות בסדרה.
חוזה שיהפוך את ויינר ל-show runner המרוויח ביותר בטלוויזיה כיום!
בתמורה, הם הציבו את שלושת התנאים הבאים:
1. שילוב מוצרים בעלילה כפרסומת סמויה.
2. קיצוץ 2 דקות מאורך כל תוכנית כדי לאפשר זמן פרסומות ארוך יותר.
3. קיצוץ או חיסול 2 דמויות כדי לצמצם עלויות.

ווינר אינו מוכן להתפשר על חזונו האומנותי, ועל כך הדיונים התקועים והדחייה בשידור…

אבל בואו נתעכב על זה לרגע.
AMC היא עדיין רשת מתפתחת עם רייטינג זעום, ו-30 מיליון צריכים לבוא מאיפשהו, ואם הן לא באות מרייטינג ומכירות DVD, הן יאלצו לבוא מפרסומות ופרסומות סמויות.
או כמו שקורט סאטר היוצר ו-showrunner של "ילדי האנרכיה" צייץ אמש בטוויטר שלו.
You can't ask a network for 10 million, then bitch when they want to expand their ad revenue source.
Whore or saint, pick one.
אבל מעל לכול, אם קיצוץ 2 דמויות הוא בדמו, שיממן אותן מכיסו התפוח ב-30 מיליון מרשרשין.

זו לא הפעם הראשונה ש-AMC דוחים באופן אכזרי שידור של סדרה. העונה הרביעית של אותה שובר שורות נדחתה לשידור ליולי 2011, כלומר שעל מעריציה לחכות שנה ו-4 חודשים במקום ה-9 המקובלים. הדחייה הזו נומקה כרצון הרשת לשבץ אותה כחלק משידורי הקיץ בערוץ על מנת אולי לשפר את הרייטינג, ולא לוותה בדיוני שכר עושי-כותרות בני 8 ספרות. זוהי בחירה תמוהה בעיקר כי היא פוסלת את הסדרה לטקס האמי הקרוב, פרס שהוא מהותי להמשך הסבת תשומת הלב הציבורית אליה.
אנשי הסדרה, מצדם, לא רצו אל התקשורת להתלונן אלא בחרו להסתכל על הצד החיובי.
בטון מפיוס יצא וינס גיליגן, היוצר, אל התקשורת, התנצל בפני המעריצים על הדחייה וניסה לנחם אותם בעובדה שעיכוב ההפקה משמעו זמן רב יותר בשלב התסריט וזה יכול רק להועיל להמשך שמירת רמת הסדרה.
ובראיין קרנסטון עצמו לא עצר לרגע להתמרמר פומבית על העובדה שהדחייה במועד השידור חיסלה את הסיכוי שלו להיכנס לדפי ההיסטוריה כשחקן הדרמטי הראשון שזכה 4 שנים ברצף באמי על אותו תפקיד (והוא היה זוכה בו, אין אף אחד בשטח שמתקרב אליו). במקום, הוא פנה אל הקהל והבטיח כי יופקו מיניסודים שיקלו על ההמתנה.

מהתנהלותם בשטח עולה תחושה חזקה שהצוות של שובר שורות, ובראשו גיליגן, בעיקר אסירי תודה על כך שנותנים להם לעשות את הסדרה שהם רוצים (ובהתחשב בסדרה המאתגרת שהם עושים זה חתיכת הישג). מעל לכול הם רוצים לספר את הסיפור שלהם ושזה יגיע לקהל רחב ככול האפשר. הכסף וההיסטוריה הם נחמדים אך משניים.
ההשוואה מאירה את מלחמותיו של וויינר ברשת באור לא מחמיא וחושפת את מניעיו העיקריים.

שלא תבינו לא נכון, אני רחוקה מלצדד חד משמעית עם הרשת. אני בטוחה שכמו כל ראשי תעשייה, גם הם בסופו של יום בעיקר אנשי עסקים.
וכן, למת'יו וויינר מגיעה הצלחה כלכלית על חלקו הכמעט עצמאי בקידומה של AMC (וכתוצאה מכך גם בקידומן של סדרותיה האחרות).
אבל אסור לשכוח שמדובר ברשת שאפשרה עד היום, כל עוד לא באו אליה בדרישות כלכליות בלתי סבירות, חופש אומנותי מוחלט.
ובשורה התחתונה, לבי רק עם המעריצים שדומה כי יוצר הסדרה האהובה עליהם טרוד יותר בלקדם את שמו אל דפי ההיסטוריה מאשר ביצירת טלוויזיה משובחת.

יש לי חיבה לזומבים.
עד לפני כמה שנים בכלל לא ידעתי את זה על עצמי. כלומר, אהבתי את יצירותיו של ג'ורג' איי רומרו (בעיקר את "ליל המתים החיים" ו"שחר המתים") אבל חשבתי שזה בעיקר בגללו ובגלל האמירות החברתיות השנונות שלו. ואז באו האנגלים בשנות האלפיים עם "28 ימים אחרי" של דני בויל שחיבבתי ו-Shaun of the Dead, שפוצץ לי את המוח, והחלטתי שכנראה מדובר בחיבה לא מבוטלת לז'אנר.
בשנה שעברה, גם כי לוקח להם יותר זמן לנוע וגם כתגובת-נגד להתפשטות ז'אנר הערפדים המסורסים, הזומבים הגיעו להוליווד וקיבלנו את מארק צוקרברג נגד אוכלי הבשר ב"זומבילנד" ועכשיו יש לנו את סדרת הטלוויזיה הראשונה המוקדשת כולה לזומבים!
בשל חיבתי לז'אנר ומתוך כבוד שעוד יש לי לפרנק דרבונט היוצר של הסדרה, המוכר יותר בתור הבמאי של "חומות של תקווה" (וזאת למרות ש"הערפל", סרט האימה הקודם שביים היה נוראי בעיניי. נכון, האמירה בסוף הייתה חזקה, אבל הבוקס בבטן לא מחק את השעה וחצי המקושקשות שקדמו לה. אבל אני סוטה מהעיקר), ואם תוסיפו לכך את העובדה שהסדרה משודרת ברשת הכי אמיצה ומסקרנת כרגע בטלוויזיה – AMC, ואני מודה, תליתי ב"המתים המהלכים" (The Walking Dead בלעז) המון תקוות.
במילה, התאכזבתי.

(והנה ההסבר למה, ב-950 מילים נוספות).
בראש ובראשונה, הדבר הכי בעייתי בסדרה זו העובדה שהיא נטולת אמירה מקורית.
בוודאי שלא כל יצירה, לא כל שכן טלוויזיונית, חייבת שתהיה לה אמירה, אבל בסדרה על זומבים רצוי שתהיה אחת כזו.
זומבים הם יצורים חסרי שכל ורגש, הם לא אנטגוניסט מורכב, הם סתם תירוץ טוב לרוץ מהר.
להבדיל מערפדים שיש לגביהם את המשחק הלימינאלי בין טוב לרע, בין אנושי לחיה, בין חי למת, ויש להם גם סקס אפיל אפל, לזומבים אין ולא יכול להיות אף אחד מהדברים הללו.
למעשה, עם כל יצור אחר במחוזות הדמיון של ה-Sci-Fi יש יותר אינטראקציה, ואפילו לרובוטים יש יותר פוטנציאל רגשי! זומבים הם מגאפין, קטליזטור או פרופס. הם, בקצרה, פשוט לא דמויות.
הקונפליקט העיקרי בסיפורי הזומבים, מלבד הצורך בהישרדות כמובן, הוא המשבר הפנימי של בני האדם הלא נגועים ("הו, לא. היא פעם הייתה אשתי שלא ירדה לי מהווריד, עכשיו היא באמת רוצה לאכול לי את הראש". בום בום.) אבל כשלעצמו, המנגנון הדרמטי הוא דל, ואי לכך, המשמעות האמיתית תמיד מצויה ביחס לרקע החברתי, תרבותי או היסטורי בו היצירה פועלת.

Don't you just hate it when you take a nap and wake up to an apocalypse?

"ליל המתים החיים" מ-1968 היה בעיטה לפנים כשהציג את הגזענות כלפי השחורים באמריקה והתגובה ההיסטרית של הלבנים לתמורות בחוקי זכויות האדם, "שחר המתים" מ-1978, כבר ביקר את תרבות הצריכה והקניונים האמריקנית, ב-Shaun of the Dead, קומדיית הזומבים המבריקה של אדגר רייט וסיימון פג מ-2004, נשאלת השאלה: בעולם ה-Comfortably Numb המערבי, האם בכלל נחוש בהבדל אם סביבתנו ואנחנו נהפוך לזומבים?
אפילו "28 יום אחרי" מ-2002, שהפוריסטים לא יחשיבו כסרט זומבים (אתה לא צריך למות כדי להיהפך לאחד מהם, די בטיפת "זעם" אחת), הצליח לגעת במשהו אמיתי כשהיה הסרט הגדול הראשון שהשכיל להשתמש באימג'ים הטראומטים החקוקים בתודעה הקולקטיבית שלנו מאז אירועי אסון התאומים.
הסאבטקסט ביצירות זומביות הוא הכרחי כדי להעמיק את הקונפליקט ואת העוגן הרגשי, ובלעדיו זו עלולה להיות צפייה די חלולה.
חזון מקורי היה מפיח חיים חדשים בז'אנר, אבל "המתים המהלכים" לא מספקת שום אמירה שכזו ועל כן הפוטנציאל הדרמטי שלה הולך ואוזל די מהר.

אבל ניחא, חשבתי.
גם סדרת אימה ואקשן מפתיעה שממריצה את קצב הלב זה טוב! לראיה, גם "זומבילנד" לא חידשה במאום ועדיין הייתה מהנה למדי.
אז הסדרה נראית באמת מהמם. היא מצולמת נפלא, היא אווירתית, והאפקטים והאיפור (ברוב הפרקים, בטח ובטח שבפיילוט) מדהימים, והם מעלים את הסטנדרט שהורגלנו בו בטלוויזיה עד היום… אבל היא פשוט לא מפחידה או מותחת!
כמעט כל דבר בסדרה צפוי ומוכר מכל סרטי הזומבים, האימה והאפוקליפסה שראיתם בעבר.
אפילו הפיילוט, שהוא הפרק הטוב ביותר בכל הסדרה, מדיף ריח חריף של גוויה:
הגיבור, ריק גריימס, מתעורר בבית חולים לבדו, ומגלה לזוועתו שהכול סביבו נטוש ומרוח בדם. הוא יוצא אל הרחוב ולומד מהר כי הזומבים השתלטו על העולם. באסה.
אם לומר את האמת, אני נדהמת שכך בחרו היוצרים לפתוח את הסדרה שלהם, שהרי השתמשו בנרטיב ה-"אפוקליפסה ממש לפני כמה דקות, בדיוק פספסת" וה-"עכשיו באים?" אינספור פעמים לפני כן, והסצינות לקוחות אחת לאחת מ"28 יום אחרי", שהיה הצלחה בינלאומית! (ושנייה לפני שמישהו קם לתקן אותי שזה מבוסס על קומיקס, אומר שהקומיקס נוצר רק ב-2003, ואילו סרטו של בויל יצא כבר ב-2002. ויתרה מזאת, אז מה אם כך נפתח הקומיקס, זה לא אומר שצריך לעשות אדפטציה 1 ל-1?!)

וכך ממשיכה הסדרה להתנהל, בסיפוריות בנאלית ידועה עד להכאיב תוך התעלמות מרגיזה ממש מהיכרות הצופים עם הזא'נר (מי קהל היעד העיקרי שלכם, אם לא מעריצי אימה וסיי-פיי?!).
כל הדמויות צפויות, כל המהלכים ברורים, כל רגעי הקיטש לא מזיזים לצופה, כי הם מתוזמנים לעייפה ואין הזדהות עם אף אחד.
זוהי סדרה שרצה ומתקדמת בקצב סביר, אבל ללא נשמה או מחשבה מקורית אחת בראשה. ממש כמו זומבי.

דאריל דיקסון, הדמות היחידה המעניינת.

וכל זה עוד יותר מדהים, משום שבפאנל קומיק-קון של הסדרה שנערך לפני עלייתה לשידור עשה פרנק דרבונט trash talk לשובר שורות. "We're gonna make Breaking Bad look like pussies" הבטיח.
זה לא מקומם, זה מראה שדרבונט מחובר לאחד הדברים הכי מרשימים כרגע בטלוויזיה האמריקנית ושואב השראה מוצדקת. בטח ובטח כשהשאיפה היא להוציא מהקהל שלך זעקות פתע של HOLY FUUUUCK!!!
אבל האמת המרה היא, ואני מרשה לעצמי להגיד את זה כי דרבונט התחיל, שסדרת דרמה על סוחר סמים מצליחה לגרום לצופים בה לעשות במכנסיים, וסדרת האימה על אפוקליפסת זומבים – פשוט לא. וזה אומר הרבה, על שתי הסדרות.
דרבונט חייב להבין שמה שהופך את שובר שורות לסדרה הכי מלחיצה בטלוויזיה אינם רגעי האלימות וה-gore (הספורים) שלה, אלא היצירתיות והמקוריות, גם בפיתוח הדמויות וגם בהשתלשלות העלילה. התחושה שיש לקהל ששום דבר אינו ודאי, שהכול יכול לקרות לדמויות, ושאלה מרגישות בשר ודם ובעצמן בלתי צפויות, היא הכרחית ורק כך ניתן ליצור חרדה לגורלן.
זה לא משנה כמה דמויות מחוסלות פר-דקה, אם יש תחושה שיודעים מה מחכה מעבר לפינה, ואם לא ממש אכפת מהגיבורים, שום דבר לא מבהיל.

ולבסוף, משהו שלי תמיד קשה איתו – מדד החשיבות העצמית.
ההיעדר הכמעט מוחלט של חוש הומור, בטח בסדרות שנקודת המוצא שלהן מגוחכת או מוגזמת (ע"ע "זהות בדויה" העלובה), יוצר ריחוק.
הומור זה חלק בלתי נפרד מהחיים, גם באפוקליפסה וגם בשואה, ויצירות נטולות איזו מידה של הומור (זה לא חייב להיות קומיות, זה יכול להיות מודעות עצמית, אירוניה, מקבריות, נקודת מבט צינית או סתם שנינות) הן בהכרח שקריות.
וכזו היא The Walking Dead, אין בה כנות ואין בה טיפה של אמת.

בלי חזון, סיפור מקורי, דמויות מעניינות או אפילו חוש הומור, "המתים המהלכים" היא הסתמיות בהתגלמותה.
היא ברת-צפייה ואינה סדרה גרועה, אבל היא בעיקר 6 פרקים של פוטנציאל לא ממומש.

למרות ההצלחה המטורפת לה זכתה הסדרה, כנראה שגם פרנק דרבונט עצמו מודע לכל הבעיות. בהוליווד מספרים שדרבונט פיטר את כל צוות הכותבים, ושכנע את הבימאית מישל מקלארן, הידועה בתור אחת המפיקות והבימאיות המרכזיות של שובר שורות, לביים לפחות פרק אחד בעונה הבאה (ולא בכדי הוא בחר דווקא אותה, היא זו שביימה את הפרק "דקה אחת" בעונה השלישית, 3.07, הידוע יותר בכינויו "אימא'לה, הפרק הכי מותח אי פעם, למישהו יש שקית נייר?"), ויש גם שמועות לא מבוססות על הצטרפותו של סטפן קינג לצוות הכותבים (מגניב ביותר! למרות שהיית מצפה שקינג ישנא את דרבונט אחרי מה שזה עשה לסיפור שלו ב-"הערפל") וחיזוריו של דרבונט אחר אדגר רייט שיבוא לביים פרק (לא יקרה).

אז אם השמועות נכונות, ואם היוצרים יתאפסו על עצמם ויתחילו לספר סיפור רענן, ינסחו נקודת מבט מקורית, ישקיעו בדמויות היותר מוצלחות (בעיקר באחים דיקסון המבדחים), יכניסו קצת יותר חוש הומור ולא יפחדו לקחת סיכונים, תוכל לצאת להם בעונתה השנייה אחלה של סדרה. כזו שעושה כיף לצופה וכבוד לז'אנר.
כי לנו, ולזומבים, מגיעה סדרה עם קצת יותר בשר.

"המתים המהלכים", ימי שבת בשעה 22:45, ב-Yes Sci-Fi.

 

ולמי שאין סבלנות לחכות עד עונה שנייה לסיפור זומבי טוב, אני ממליצה על הרפתקאותיו של גדעון בנפתולי האהבה.
והנה, גם שיר המדי פעם של הבלוב מוקדש לאירוע!

איך אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו בלוב תרבות מבלי לגעת לפחות פעם אחת באח הגדול? בין אם צופים או לא, מכורים או שונאים, זה נראה אווילי לא להתייחס אל התופעה.

הכוכב של העונה. לא יקבל ממני סמס

להבדיל מאי אילו חברים בבלוב, אני לא שונאת ריאליטי.
זה אומנם לא הז'אנר המועדף עליי, בשום שפה, ואני מתנגדת בתוקף להשתלטות הריאליטי על כל חלקה טלוויזיונית טובה בארץ (בחו"ל כבר מזמן נרגעו) שנובעת מתאבת בצע ועצלנות יצירתית (הבה נעתיק פורמט מערוץ נישה מארה"ב, נפיק בזול ונתקע בפריים טיים, ואז נגזור קופון או נתפלא איך תחרות שמיכות הטלאים שלנו לא כבשה את לב כל העם?), אבל אני מבינה את המשיכה ולא מזלזלת בעשייה.
"פרוייקט מסלול" היא תוכנית בידור איטליגנטית ומצוינת, ו"הסופרמודל הבאה" היא טראש כיפי. אגב, את "כוכב נולד" ו-"רוקדים עם כוכבים" אני לא כוללת בדיון, כי הן תחרויות מצולמות, והן ריאליטי בערך כמו שהפסטיגל הוא ריאליטי.
הקיצר, אני לא סנובית.

ולראייה, את העונה הקודמת של "האח הגדול" ראיתי בשקיקה-בואכה-אובססיה. ויעיד על כך הפוסט הגרפומאני שכתבתי לבלוג של חבריי המיצים – "הטוב, האח והמכוער".
אבל העונה הזו הייתה פשוט בלתי נסבלת.

היחידה עם קריירה לפניה, לא צריכה את הכסף שלי.

זה לא שלא ידעתי מראש שיהיו לי בעיות אתה. לפני שהתחילה העונה הצהרתי שאני לא מתכוונת לראות שום פרק. הייתה לי רשימת טיעונים מנומקת שכללה את הבוז שאני רוכשת ליוצרי הסדרה על ההתנהלות הקלוקלת שלהם ואת העובדה שאלירז שדה, הזוכה הגדול של העונה הקודמת, די חיסל את הז'אנר במו ידיו.
חברותיי נחרו בבוז, והן האכילו אותי די מהר בכובע, שכן התייצבתי, בועטת וזועקת, לראות את רוב הפרקים. לפחות עד חצי העונה.

האמת הפשוטה והברורה היא כי בעידן הטלוויזיוני של ימינו, תחרויות ריאליטי הן הדבר היחיד שדורש צריכה ב-Real time. החוויה הזו של להתכנס ביחד לראות משהו בטלוויזיה ושהוא יהיה נושא השיחה המאחד למחרת בעבודה וברוב המסגרות החברתיות סביבך, הצטמצמה עם בוא הכבלים, ואז הגיע למצב הכחדה עם המצאת האינטרנט, שיבדל לחיים ארוכים.
אני מניחה שזה עוד קיים במידה עם סדרות נוסח "אבודים" שיש קבוצת מעריצים לא קטנה שמורידה כל פרק מיד לאחר השידור בארה"ב לצפייה בהולה ודיון צפוף. אלא שמדובר עדיין במיעוט ובכלל, את הסדרות שאני מורידה בדחיפות אין הרבה אנשים שמכירים ואלה שכן, לא לחוצים מספיק כדי להתייצב אצלי בשמונה בבוקר יום שני למנת טלוויזיה הישר לווריד.
הריאליטי היא אכן באופן בלתי נמנע מדורת השבט, זהו קסמה וזוהי מלכודת הדבש שלה.

אז מה השתבש העונה? אין לי תובנות חדשות שלא היו לאינספור כותבים לפניי. ואם אתם מחפשים סקירה סאטירית ופרשנות נושכת, תמשיכו לפנות לצפנייה.
אבל כן, הליהוק פוסט-אלירז היה בלתי אפשרי. המשתתפים חשבו שהם קלטו את הנוסחה, והמלהקים ניסו להביא דמויות דומות אך שונות, ונכשלו.
כי לא משנה כמה מפתיעות ההדחות (בין אם אני מאמינה שלהפקה יש יד מכוונת בהן או לא), הקהל פשוט לא שם. לא בערוץ 20 ולא בסמסים.

מיס פיגי עשתה עלייה. לא תראה ממני שקל.

משהו שתמיד שנאתי בצפייה באח הגדול זה את העמדת הפנים של ההפקה, שגם כל הקהל ודיירי הבית שותפים לה: ההתיימרות כי ההפקה רוצה בטובתם של דיירי הבית.
ההיתממות הקבוצתית כאילו סט החוקים, הגזרות והמשימות המרושעות נקבעות מחוסר ברירה, שהאח הגדול הוא יישות טובת לב ונדיבה והכול לא נעשה משיקולי רייטינג ציניים בלבד. כאילו לא נתכנסנו כאן כדי לערוך ניסויים בבני אדם, לדחוק בהם עד לנקודת שבר ואז לשבת בבית ולצקצק בלשון ולשפוט אותם על כל התפרקות, התפקרות, התקרבנות והתחרפנות.

זה אכזרי. זה תמיד היה אכזרי. אבל יותר מההסתייגות שלי מהתעללות (באנשים שהציבו את עצמם בכלוב הזה מרצון), העמדת הפנים הזו, ההתחסדות המוסרית וליהוגיו המתוסרטים עד דק של אסי אזר, מוציאים אותי מדעתי.
יאללה, אתם ואנחנו באנו לקולוסיאום כי אנחנו צמאי דם, עכשיו סתמו את הפה ותנו לראות קצת קישקע (או איזה ציץ פוחז)!

אבל גם זה שקר.
בשבילי לפחות, הסיבה שהעונה הקודמת עבדה וקברה את הסוג הזה של הריאליטי מבחינתי, היא משום שלמרות שהיא חשפה בפנינו את המנגנונים המכוערים, תאבי הבצע, צמאי הדם ומחרחרי הריב הקיימים בהפקת האח הגדול, הצליחו עכברי המעבדה להתעלות מעליהם. איכשהו, אלין ואלירז לא שקעו בביצה וריחפו מעל החרא.
במערכת היחסים שלהם זה עם זה (ושל אלירז עם רוב דיירי הבית), הייתה רגישות ועדינות מפתיעות שהפכו את הצפייה לא רק לנסבלת, אלא לחוויה ממכרת, מחממת לב ומרוממת נפש, ששיגרה את קהל הצופים לערוץ 20, 24/7.
האנושיות של מושאי הצילום כמו ביטלה את הבהמיות של ההפקה.

העונה לא היה מי או מה שיאזן. גם המשתתפים היותר סימפטיים לא הצליחו לייצר קסם מופרד מהאיכסה שסביבם, וההפקה הטיפשה עודדה רק מלחמות בחושבה כי כך משיגים רייטינג וכסף.
הפתעה, טמבלים, בלי הזדהות אין אסמסים!
והנה עוד סוד: בריאליטי אנחנו לא באמת מזדהים עם האג'נדות, הפוליטיקות או המוצא, ולא עם פאתוס קרבות בני החושך מול בני האור, אלא עם האדם העומד מאחוריהם.
אם פישלתם בליהוק, אפשר לסגור הבסטה.
אם החלטתם להמשיך למרות הליהוק החלש, תנו לעכברי המעבדה הזדמנויות לפרוח, להראות עוד צדדים מלבד תוקפני/קורבני שתייצר בצופים מעורבות רגשית (להזכירכם, העונה הקודמת התחילה לעניין ברגע שהעפתם את מפלצת ההורמונים-המשתוללים-מזל-שאפשר-להאשים-את-ההריון-ולא-את-החינוך-והאופי, מעיין חודדה).

אני פרשתי סופית באמצע העונה כי הבנתי שאני פשוט לא נהנית.
ריאליטי יעיל היא הצצה, חטטנית ואכזרית, אל הנפש האנושית תחת תנאים בלתי ריאליים בעליל.
כשהיא במיטבה, בהצצה הזו יש המון אמת והיא יכולה לרגש, לבדר ולהחכים.
במירעה, אין בה כלום.
אני לא אוהבת לצפות בריבים מטומטמים אינסופיים, ללא אתנחתות של הומור, חמלה או שכל בריא. גם בריאליטי אני רוצה להיות מופתעת לטובה, ללמוד ולהרחיב את הלב.
לעזאזל, חשבון פשוט מגלה שבמקום צפייה שבועית של 4 שעות באח הגדול אפשר להספיק כל אחד מהדברים המענגים הבאים:
4 פרקים של הסמויה
או 5 פרקים של ברייקינג באד
או 7 פרקים (עונה מלאה + הפסקת אוכל) של "אפיזודס"
או 2 סרטים ממוצעים באורך מלא
ואף על פי כן, אש המדורה עודנה בוערת…

למה להתעקש? מי החליט שחייבים להתייצב כל עונה? מה, בשביל השיחות סביב מכונת הקפה או הסטטוסים בפייסבוק?
ואם ניסינו וסבלנו, מי אמר שאסור לפרוש באמצע?
למה להצהיר "העונה הזו על הפנים" ולהמשיך לצפות?
מה קרה, אז נהיה קצת זאבים בודדים ונלך להתבכיין על זה בבלוג!
כשריאליטי הוא טוב, הוא אחלה ולעתים נדירות, כמו בעונה הקודמת, הוא פואזייה,
אבל כשהוא כל כך תובעני – לעזאזל, הוא צריך להיות מדהים כדי להצדיק את המחויבות שלי!

אני משתינה על מדורת השבט.


כלומר, אשתין ברגע שאחזור מהקרנת הגמר החגיגית אצל אסתר עם כל החברים.

Yes התחילו לשדר בשבוע שעבר את כל עונות The Wire מההתחלה ב-HD, וזה תירוץ נפלא בשבילי להמליץ בחום על סדרת הדרמה הטובה ביותר שנוצרה!
כן, כן, בטח שמעתם את זה לא אחת. אבל זה נכון, ובפוסט הזה אני אנסה להסביר מדוע בעיניי היא זכתה בתואר הזה ולמה התואר הזה לא צריך להרתיע אתכם מלצפות בה.

השוטר מקנולטי וסטרינגר בל בתחרות stare off.

לרוב, סדרות הזוכות לתואר מפוצץ שכזה מעוררות אצל הקהל הפוטנציאלי אחת משתי תגובות: סקרנות סקפטית או דחייה.
הרצון הציני לבחון אם אכן ההייפ תואם את המציאות, או המחשבה שמדובר במוצר הצריכה הכי כבד מאז המצאת האווז ותודה, לא.
במקרה של "הסמויה", שתי התגובות בעייתיות באותה מידה.
הדחייה אינה במקומה משום שנכון, הסמויה היא יצירת מופת תובענית, א-ב-ל היא מאוד מהנה והיא אחד הדברים הכי ממכרים לצפייה.
והסקפטיות פועלת לרעתה משום שלוקח לסמויה זמן להיבנות והאינסטינקט של הצופה הוא לבחון אותה ע"פ הפיילוט ומשם לפטור אותה כ-"שיעמום אטי" ו-"לא הבנתי כלום".

יהיו מי שיגידו, סדרה שמכריחה אותי לצפות חצי עונה עד שהיא מגיעה לפואנטה שלה, היא לא סדרה מספיק טובה.
אבל הם יטעו, ובענק.
אחד הדברים שהופכים את "הסמויה" ליצירת המופת המרטיטה שהיא זו העובדה שהיא בעזות מצח בלתי נתפשת דורשת מהצופה זמן חסד.
הצופים בפרק הראשון של הסדרה נתקלים בסלנג לא ידוע, עדים למהלכים לא ברורים ומתקשים לסדר את החלקים לכדי נרטיב בהיר, ואין מי שיסביר להם מה לכל הרוחות הולך כאן, ומבלי שהסדרה מפורשות תבקש "הישארו אתי. התאזרו בקצת סבלנות ואני מבטיחה לכם שזה ישתלם".
הסמויה לא מנפנפת מול הצופים סצנות אקשן מנקרות עיניים, שותלת הבטחות או טורחת להסביר.

לא, הסמויה, ושימו לב לביצים שיש עליה, יוצאת מנקודת הנחה שהצופה אינטליגנט וסבלני (!!!) ובאומץ חסר תקדים היא תובעת ממנו אמון הדדי.
מתי לאחרונה סדרת טלוויזיה פירגנה לכם כל כך? רק על המחמאה הזו מגיע לה שתצפו בה!

השוטר פרזבלוצקי מדגמן ריקבון אורבני.

בעונתה הראשונה הסמויה עושה מהלך מבריק.
היא מלמדת את גיבוריה השוטרים כי עבודת משטרה אמיתית היא לא שרשרת מעצרים נמהרת בדרג הרחוב, אלא מלאכת טוויה אטית של פרטים, הדבקה סבלנית, טלאי על טלאי, של  רסיסים מודיעינים. וכאשר סופסוף מורכב הפאזל בן האלף חלקים לכדי תמונה מלאה, זה דבר יפהפה.
למעשה, עבודת הבילוש משולה לעבודת הצפייה ועל השוטרים והצופים עובר תהליך זהה. שניהם בתחילה מתמרמרים "איפה לעזאזל האקשן, היכן מנת האדרנלין שלי?!", ועם התפתחות הסדרה מתאהבים במלאכת איסוף הפרטים, באומנות (בשורוק. יעני, ה-craft), עד כלות.
וזה נכון לגבי כל אחת מעונותיה ולגבי והיצירה בשלמותה. הסמויה היא שיעור במלאכת בניית סיפור.

עבודת המשטרה, קרי הסדרה, גם מלמדת את שוטריה ואותנו הצופים להעריך את הפושעים העומדים מולה ולהתעמת עם הדעות הקדומות שלנו.
היא משתמשת בהתנשאות הגזענית המוטבעת בנו והופכת אותה על פיה. הכושים האלה, חסרי ההשכלה, בקרנות הרחוב, הם לא פראי אדם מסוממים או מטומטמים אלא בני אדם חריפים עם קוד אתי מובהק ותוכנית רחוב מפתיעה במורכבותה, שעושה לכולם בית ספר. וכל אחד מהם עולם ומלואו.

השריף עומאר, לא תהיה עוד דמות כזו!

וזה מביא אותנו למוטיב השני המדהים בסמויה.
הסדרה אינה מספרת רק את סיפורם של השוטרים קשי היום, אלא גם את סיפורם של הפושעים ברחוב, וגם את זה של משתמשי הסמים, הפוליטיקאים, המורים, התלמידים והעיתונאים.
גדולתה של הסדרה ביכולת שלה לשטוח בפנינו מארג אנושי בן עשרות דמויות, המשורטט בדיוק מפעים וברגישות מטורללת לפרטים. כל דמות מרגישה כאדם אמיתי שיש לו קיום ממשי בעולם חיצוני, המנהל חיים נפרדים לחלוטין מהסדרה. וכך, דמות מרכזית בעונה אחת הופכת משנית בעונה אחרת, דמות אחת נעלמת בעונה, רק כדי לנופף לשלום על רקע מכונית חולפת בעונה שלישית, כאילו הצטלבה רק לרגע עם העלילה והמשיכה בחייה. זה הופך את עולמה של הסמויה למרחב ממשי, חי ונושם.

הסמויה מציגה כמה מהדמויות הכי בלתי נשכחות בהיסטוריה של הטלוויזיה וגם אם לא את כולן הייתם מאחלים לעצמכם לפגוש בסמטה חשוכה, תמצאו אותן מרתקות ומעוררות הזדהות (או לפחות סוג של הבנה).
ויש כמה וכמה דמויות שכמותן לא ראיתן בשום מקום אשר יפלסו את דרכן אל הלב שלכם לעולמי עד.

אף על פי שכל הדמויות שלמות, מוגשמות ומרגישות כבשר ודם, האמת היא שהדמות המרכזית שמשורטטת כאן היא העיר בולטימור.
ופה אנחנו מגיעים לסיבה השלישית והעיקרית לגדולתה של "הסמויה".
"הסמויה" היא ניתוח פסיכולוגי ופירוט מבנה האישיות של עיר שלמה, על תושביה ומנגנוניה.
כל עונה מוסיפה הסדרה עוד נדבך, עוד שכבה, לסיפור של העיר. ממשחק מקומי של חתול ועכבר, אל המשטרה המחוזית, מערכת החינוך, הפוליטיקה והתקשורת.
בזה אחר זה היא חושפת באיפוק את הכשלים בכל המערכות הציבוריות. כשלים שכבר מזמן פיתחנו כלפיהם אדישות צינית.
כשלים שכל כך ברור שניתן לתקן ועוד יותר ברור שהם בלתי ניתנים לשינוי. והיא עושה זאת בעורמה, חושפת את המנגנונים הרקובים מבלי להרגיש מטיפנית, מבלי להעיק ומבלי לשכוח לרגע את הגורם האנושי הנרמס תחתיהם.
זו צפייה מרתקת, מייאשת ומחכימה המספקת כתב אישום חזק יותר מכל דוח מבקר המדינה או כותרת בעיתון.

הילדים האלה עוד ישברו לכם את הלב.

"הסמויה" היא יצירת מופת חד פעמית בגלל ההיקף שלה, ומשום שהיא מנצלת את המדיום שלה עד תום. הסדרה לוקחת את העיקרון המגדיר של הטלוויזיה – הסדרתיות, והופכת אותו לכלי נשקה המרכזי. יש לה תוכנית חומש בת 5 עונות, מתוכננת מראש עד לפרט האחרון והיא שוטחת אותה בסבלנות ובתעוזה בלתי נתפשות ממש.

זו גם הסיבה ש"הסמויה" היא הישג שלא יחזור על עצמו.
כותביה דיויד סיימון ואד ברנס היו, בהתאמה, הכתב הפלילי בעיתון הבולטימור סאן, ובלש משטרה שהפך למורה, וביחד יש להם ידע שלא יסולא בפז, שנצבר במשיך שנים של מגורים ועבודה בעיר. הדמויות שכתבו מבוססות במישרין או בעקיפין על אנשים שפגשו (ועל עצמם) והכשלים הם הכשלים המערכתיים שחוו על בשרם. זו עבודת תחקיר אדירה שאין, וכנראה לא תהיה, שנייה לה.

אבל, ובאמת חשוב לזכור זאת, "הסמויה" היא סדרה מאוד, מאוד מבדרת. זוהי סדרה שהיומרה שלה, והיא וואחד יומרנית, עדיין לא גורמת לה לקחת את עצמה ברצינות תהומית ולהתנהל בזחיחות מול הצופה. יש לה חוש הומור, היא משופעת אתנחתאות קומיות והיא מותחת, מורטת עצבים ומענגת.
רק זכרו לתת לה, ובעיקר לעצמכם, את הזמן.
בעונות 1-3 ההתחלות תמיד קשות. כל סיפור כאילו נבנה מאפס ולוקח לצופה כ-3 פרקים להתאפס על עצמו ולהבין מי נגד מי.
אבל זה שווה את המאמץ, כי כל עונה נגמרת בשיא רגשי מפעים ומחכים ובסופן של העונות ה-4 וה-5*, כשהתמונה הגדולה מתבררת והריקבון האורבני מגיע לעומק  6 קומות והטרגדיה העירונית-אנושית נחשפת במלוא היקפה, אתם תמצאו את עצמכם אסירי תודה על שזכיתם לצפות בה. באמת.

"הסמויה" עושה את מה שלא ברור איך לא עשו קודם בטלוויזיה וברור שלא יוכלו לעולם לעשות שוב –
היא מספרת אפוס ב-5 מערכות.
היא סדרה של עונות, של One massive story-arc, ולא של פרקים ספציפיים והיא מלמדת אותנו שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.
היא מהנה, פוקחת עיניים ויש לה לב רחב, גדול מספיק בשביל להכיל עיר שלמה.

יותר שובה לב מהקוף של מייקל ג'קסון...

* לצערנו, את העונה החמישית קיצצה HBO (מטעמי תקציב ורייטינג יש לשער) מ-13 פרקים ל-10 פרקים וזה עובד לרעתה, משום שהיא פתאום עושה משהו שהסמויה מעולם לא עשתה – היא ממהרת ומסבירה את עצמה.
אי לכך, העונה החמישית היא העונה החלשה בסדרה, אבל פרק הסיום שלה, שהוא הפרק החותם את הסדרה, הוא סגירת מעגל מדהימה.

"פרקים" או "אפיזודס" כפי שהיא תיקרא כאן בארץ, הסדרה החדשה של ג'פרי קלאריק ודייויד קריין (האחרון הוא מיוצרי "חברים"), והקאמבק של מאט לה בלנק לטלוויזיה לאחר הכישלון הצורב של "ג'ואי", היא עוף מוזר שעושה המון דברים נורא מרגיזים.

הסדרה, קו-פרודוקציה של ה-BBC ו-Showtime, מגוללת את סיפורו של זוג תסריטאים אנגליים ונשואים שהסדרה זוכת הבאפטה שלהם על מנהל ג'נטלמני ומקשיש בפנימיית בנים יוקרתית נקנית ע"י מפיק הוליוודי. הם עוברים לאל-איי ושם זוכים לטיפול המסור של המערכת ההוליוודית שמתחמנת, לועסת ויורקת אותם והופכת את הסדרה האיכותית שלהם לסיטקום נדוש וחסר השראה בכיכובו של מאט לה בלנק, הלוא הוא ג'ואי.

אולי בדומה לסיטקום שבתוך הסיטקום, סדרתם של קריין וקלאריק לא מחדשת כלום, הקלישאות בה חבוטות במיוחד, האמירה שלה על הוליווד נדושה עד כאב, נתקלתם בסאטירה חריפה ומדויקת הרבה יותר אצל "לארי סנדרס" ולארי דייויד, נקודת המוצא המתנשאת שלה – שטלוויזיה אנגלית מתעלה על טלוויזיה אמריקנית – היא מזמן לא נכונה או רלוונטית, ואין (אבל באמת שום כלום) אף מהלך עלילתי שהצופה לא יזהה אותו שועט לקראתו כמו עדר שוורים ממרחק של מאות קילומטרים.

אי לכך זה לא אמור להפתיע אף אחד בשלב זה אם אגיד ש"אפיזודס" היא אכזבה נוראית…
אלא שזה בדיוק המקום שבו הסדרה עושה את הדבר היחיד הבלתי צפוי בה, ופשוט עובדת.
"אפיזודס" היא עונג צרוף וממכר מאין כמוהו.

נכון, הדברים שציינתי לעיל הם אכן בעייתיים, אבל הם לא מצליחים לקלקל ולו במעט את הקסם שלה.
"אפיזודס" היא קומדיה קלילה, שנונה, אלגנטית ומבדחת (לעתים מאוד, מאוד מבדחת), על זוג שנגעל מגלגלי המנגנון ההוליוודי המשומן, אבל לא מצליח שלא להתפתות על ידו ולהירמס תחתיו, ובבסיסה דמויות מצוינות, שחקנים נהדרים ודינמיקה נפלאה.

כי למרות שדמותו של מרק לפידוס, המפיק הנאלח, לעתים קרובות מדי מוגזמת על גבול חוסר אמינות משווע (בעיקר כשזה מגיע ליחס שלו אל אשתו, ושלא באשמת ג'ון פנקאו שמגלם אותו בכישרון) וככזו היא מחבלת בסאטירה (הלגיטימית והמוצדקת) של הסדרה, מולה עומדות מבחר דמויות מבדחות ואמינות כמו שון (סטפן מנגן) הבעל והתסריטאי האטרייתי שאינו עומד בפני קסמיה של הוליווד, או קרול (קתלין רוס פרקינס) העוזרת העליזה-בכוח של מרק.
ובראשן, ללא ספק, ניצבת טמסין גריג בתפקיד בוורלי, התסריטאית המפוכחת, העצבנית וה-(נו, כמעט)בלתי מתמסרת.

גריג, המוכרת לצופים בארץ מ"מחלקה אלטרנטיבית" (אק"א "Green Wing", גם בה היא כיכבה לצדו של מנגן. ולצופה האנגלופיל גם מ-"Love Soup" ובעיקר מ-"Black Books"), היא שחקנית קומית מופלאה שמצליחה לעורר המון סימפתיה על אף מצבה הזעוף-תמידי, לעודד צחוקים (היא היחידה בסדרה שגורמת לי לצחוק בקול רם) וגם לייצר הזדהות עמוקה עם התסכול, המירמור והבלבול של בוורלי. יש בה משהו כל כך מתוק, חמוץ וכן, שפשוט גורם לך להתאהב בה עד כלות.

עזר כנגדה עומד מאט לה בלנק, שמצליח להמציא את עצמו מחדש בתור, ובכן, עצמו.
ההתמודדות של כל אחד מבני הזוג עם הכוכב שנכפה עליהם ע"י הרשת או ליתר דיוק, האינטראקציה הייחודית והשובבה של לה בלנק איתם, עומדת במוקד הסדרה.
לה בלנק של "פרקים" כל הזמן מזגזג על הפער והדמיון שבינו לבין ג'ואי. להבדיל מהדמות שפרסמה אותו, הוא לא טמבל, הוא לא נאיבי והוא גם לא לגמרי נחמד. לה בלנק הדמות היא כל מה שהיינו מצפים מכוכבי עבר משופשפים, שחוקים וציניים להיות (וזה לא איזה שוס חדש, העיניין הזה של לגלם את עצמך בהפוך על הפוך), אבל היא מצליחה על הדרך גם להיות מכמירת לב, מקסימה ו…שימו לב, מאוד, מאוד סקסית.

אמת שגם ב"חברים" הוא ישב מבחינה תסריטאית על תקן סוס ההרבעה האיטלקי, אבל בתכל'ס רוב צופות הסדרה לא חשקו בו.

מתיו פרי היה לרגע חולף השחקן האטרקטיבי שבחבורה (ואז האנורקט המכור למשככי כאבים ולאחריו – הטרחן השמנמן) ודייויד שווימר היה השחקן הקומי המצטיין והתפקיד הרומנטי הראשי, ואי לכך, רוב הזמן, הגבר הכמעט-מושך בין הבנים.

ג'ואי היה בעיקר (למעט בזמן התאהבותו הנכזבת ברייצ'ל) הליצן הטמבלול עם האובססיה לאוכל.

ב"אפיזודס", לה בלנק מתגלה כגבר שרמנטי עם צ'ארם של מכשף נחשים (מסתתרת כאן בדיחה קטנה שמובנת רק למי שצפו בסדרה) ועם מראה גברי מעודן ומכובד א-לה ג'ורג' קלוני (וואו, מי תיארה לעצמה שג'ואי עם שיער מלח-פלפל יהיה כל כך מעורר תיאבון?!), שלא מפחד לצחוק על עצמו ולשרטט את מאט לה בלנק-השחקן כטיפוס מאוד בעייתי, אגוצנטרי ובואו נודה, וואחד שמוק (אופס, עוד בדיחה פנימית, עמכם הסליחה).

יחד, גריג ולה בלנק מייצרים אנרגיה קומית מחשמלת והדינמיקה ביניהם (שלא לומר המתח המיני הלא ממומש שיגרום לכם לתלוש את השיער ולטפס על הקירות), היא אחת מהסיבות העיקריות להצלחת הסדרה.

אז נכון, "אפיזודס" לא מייצרת סאטירה אמיתית וחריפה על תעשיית הטלוויזיה ההרסנית כמו שהיא הייתה רוצה וכמו, נאמר, העונה השנייה של "ניצבים" שהתימות שלהן מאוד דומות (בעצם, גם ניצבים וריקי ג'רבייס ממש לא הצליחו לייצר סאטירה כמו שהתיימרו לייצר), אבל היא עושה מהלך מחוכם, ופה מגיע קרדיט לגיא על הניסוח – ומתחילה כסדרה מאוד אנגלית בפרק הראשון (הנטול מאט לה בלנק) וככל שהסדרה ממשיכה היא עושה מול עיננו מעבר לסידרה אמריקנית,
ומצליחה לבדר ולענג תוך שהיא מתארת ברגישות ובקריצה את המשבר הגורף אליו נקלעים שני בני זוג הטובעים בצד הרדוד של הביצה ההוליוודית.

לסיום, כטיזר, הנה הצצה למאט לה בלנק באודישן לתפקיד חייו.


(נ.ב. לא, הוא הרבה יותר סקסי בסדרה עצמה)

"פרקים" או "Episodes" תשודר ב-YES, החל מה- 22/3 מדי יום שלישי ב-21:55.