ארכיון מחברים

אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה? הממממממ

במקום הזה היה אמור להתפרסם ראיון עם במאי הקולנוע סטיבן ספילברג שסרטו "שודדי התיבה האבודה" חוגג בימים אלה 30 שנה. מפגש בין ספילברג לביני התקיים השבוע. הוא ארך כ-45 דקות והושמעו בו משפטים שנוסחו כשאלות; אך ראיון עיתונאי במובן המקובל של המושג לא יצא ממנו. והמעשה שהיה, כך היה:

כשהייתי בעבודה בעיר ושמה "פתח תקוה" נשאלתי על ידי עורכת סופרבלוב אם ארצה לראיין את ספילברג. השבתי בחיוב. חשבתי שיהיה מעניין להתיישב עם הבמאי לשיחה ארוכה ולדבר על סרטיו, על תפישת העולם הקולנועית שלו, מקורותיה ומהותה, ועל נושאים נוספים שקשורים לקולנוע ההוליוודי ולקולנוע בכלל. במיוחד חשבתי להתמקד במסמך המרתק הזה שהביא לידיעתי אביחי מרק ובו תמלול שיחות העבודה בין ג'ורג' לוקאס, שפילברג ולורנס קאסדן בעבודה על "שודדי התיבה האבודה".

בשובי הביתה התחלתי בארגון המשימה. אשת יחסי הציבור של ספילברג אמרה לי שהבמאי רוצה להיפגש במקום שקט. אמרתי לה משהו כמו "איפה שהוא רק רוצה" (אפילו הצעתי שניפגש בדירתי, שהיא ללא ספק מקום שקט אם לא מתחשבים בכלב ובשני ילדים קטנים שנמצאים בחופשת הקיץ שלהם). לבסוף הודיעה לי אשת יחסי הציבור שהפגישה נקבעה ליום ראשון בבוקר, בשעה עשר, בחדר שיוקדש למטרה הזאת במשרדי חברת "אמבלין 2" השוכנים בקומה הרביעית בבניין ברחוב אלנבי בתל אביב (שבמרתפו היה פעם קולנוע זמיר).

אתה שמח לראות אותי או שכדור ענק רודף אחריך?

הגעתי בזמן, ספילברג כבר היה שם. הוא או המזכירה שישבה שם או אולי שניהם גם יחד שאלו אותי אם אני רוצה לשתות משהו; קפה? מים? אמרתי מים, קיבלתי מים, נכנסנו לחדר הישיבות שהוקדש למפגש והתיישבנו בקצה של שולחן, זה מול זה.

שלפתי מתיקי את האייפון הישן שיש לי, דור 3, בדקתי שהוא פועל (כבר קרו לי פאנצ'רים בעבר) והנחתי אותו על השולחן בינינו. ואז שאל אותי ספילברג אם אני מוכן שגם הוא יקליט את השיחה בינינו. קצת הופתעתי, לומר את האמת: מעולם מרואיין, הוליוודי ולא הוליוודי, לא ביקש להקליט לעצמו ראיון שקיימתי עמו; אך אמרתי לעצמי למה לא. אם אני מקליט את השיחה בינינו למה שלא תהיה גם לו הזכות להקליט את השיחה בינינו. אז אמרתי "בטח" או משהו מהסוג הזה.

כפי שאני נוהג לעשות לרוב, לחצתי על כפתור ההפעלה של האייפון ואמרתי לספילברג על מה אני רוצה שנדבר תחילה (רציתי תחילה, עוד לפני שנגיע לחגיגות, לדבר על רקעו ועל איך הוא הגיע לעשיית סרטים). ואז הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה. על מה הוא כן רוצה לדבר? על מערכת היחסים בינינו. זה מה שמעסיק אותו כרגע ולכן הוא בחר להיפגש אתי, מבקר הקולנוע של הבלוב שהוא קורא והבלוב שבשלב מאוחר יותר במפגש הוא יגדיר כבלוב החשוב ביותר בישראל. את שאר המידע עליו ועל סרטיו יוכלו קוראי "סופרבלוב" למצוא במקומות אחרים, אמר.

חשתי תחושה של דז'ה וו. את הטקסט הזה כבר קראתי איפשהו בעבר אז למה אני כותב אותו? תוך כדי המחשבה הזו הפתיע אותי ספילברג בשאלה – "למה אתה לא אוהב אותי". אני חייב לציין שמעולם, בכל הראיונות שערכתי לבלוב הזה ולבלובים אחרים לא שאל אותי איש את השאלה הזו. אולי גדעון, אבל גם לגבי זה אני לא בטוח.

"ואיך קשורה השאלה הזו לחגיגות 30 השנה?" שאלתי, מנסה להרוויח זמן.

יש לי תחושה רעה לגבי זה, יש לכם ביטוח על הציוד?

"היא קשורה לתחושה שלי שאתה כועס עליי, או יותר נכון מוציא עליי כעסים שבכלל לא קשורים אליי"

השתררה דממה. מאיפה הוא מביא את זה. יותר חשוב, מאיפה הוא יודע את זה.

קצת היסטוריה:

כשנולדתי הייתי ממש קטן ולא ממש הבנתי כלום על העולם. ככל שהתבגרתי הבנתי שמה שכבר כן חשבתי שהבנתי היה טעות. כך או כך הסתובבתי בעולם כשאני מנסה לשרוד על ידי תכונת הזיקית המאפשרת להשתייך לכל מקום מבלי להיות שייך באמת. ואז בא שפילברג. זה קרה ביום ההולדת שלי. כיתה ג' או ד'? לא זוכר. הוריי שכרו מקרן 8 מילימטר, סרטים מצויירים ותקציר של "מפגשים מהסוג השלישי". התקציר כלל את כל המערכה האחרונה על ההר כשכל השעה וחצי שקדמו לו נערכו ל-20 דקות שלא מסבירות הרבה. אבל זה ממש לא שינה כי מה שקרה על ההר היתה התגלות. ממש כמו לפני אלפי שנים, כשאנשים התחזקו באמונתם בזכות התגלות הררית רווית אפקטים, כך גם אני קיבלתי את אמונתי החדשה על ההר. השילוב של הצלילים והאורות היפנטו אותי. התחושה שהצפייה גרמה לי היתה שונה מכל חוויה שהכרתי עד אז. הרגשתי שלא משנה מה זה בדיוק, זה הדבר שאני רוצה להשתייך אליו. מאותו הרגע, כך מספרת האגדה, הודעתי לכולם שכשאגדל אהיה סטיבן שפילברג והקולנוע הפך לי לדת.

בשנים הבאות שפילברג שלט בעולמי. בין אם היו אלה סרטים שהוא ביים ובין אם סרטים שהתהדרו בכתובית "Steven Spielberg Presents:" אני הייתי שם והערצתי כמו שרק מעריץ אמיתי יכול להעריץ.

"אתה רואה," אומר ספילברג מאחורי הכתף שלי, "אתה מודה שפעם הייתי הכל ושמשהו קרה"

"בטח שמשהו קרה", אני צועק עליו.

****************************************************************************

סטיבן שפילברג וחברה

יש לי תאורייה רבת שנים לגבי מה שקרה. זה קצת כמו הסיפור על פול מקרטני. מכירים את הסיפור שטוען שפול מקרטני מת בתאונת דרכים בשנת 66 ושהוא הוחלף על ידי כפיל? זה אמור להיות קשקוש מוחלט, למרות שיש לציין שאם זה נכון אז הפול החדש היה הרבה יותר שווה. כך או כך, אני טוען שזה מה שקרה לשפילברג. מה ההוכחות שלי, אתם שואלים. אז ככה-

שמתם לב שבכל שנות ילדותינו שפילברג היה שפילברג. ואז הוא התחיל להיות רציני. כלומר לעשות סרטים "רציניים". להיות "אמן" שמנסה לקלוע לטעם המבקרים. באותו הרגע הוא נהיה ספילברג. זה ודאי. אתם יכולים לבדוק זאת בארכיון של בית אריאלה.

************************************************************************

הוא ממשיך: "אני זוכר אותך מגן בחירוף נפש על "נס ברחוב שמונה". אתה זוכר? "נס ברחוב שמונה" המחורבן זכה ממך להגנה. אבל "שינדלר" ו"ראיין" זכו לבוז מוחלט. מה הם טובים פחות?"

"כן", אני מטיח בו והולך למטבחון. ברור שלא. אבל הם סרטים שממש עצבנו אותי לעומת "נס" שהיה זניח עוד לפני שהוא התחיל.

"הייתי הבמאי האהוב עליך" הוא צועק מחדר הישיבות.

אז מה קרה? קרו כמה דברים. באופן אובייקטיבי אני יכול לומר שבמהלך שנות חיי ראיתי סרטים טובים יותר מסרטיו של ש/ספילברג וגיליתי במאים שאני אוהב יותר את סרטיהם. אבל זה לא באמת מסביר את העניין.

הוא שוב אכל פירות יבשים

גם היום אני חושב שהרצף בן 10 השנים שכולל את "מלתעות", "מפגשים מהסוג השלישי", "1941", "שודדי התיבה האבודה", "פולטרגייסט" (שנכלל כי הוא כל כך שפילברגי), "איטי" ו"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" הוא רצף מבריק שמעטים היוצרים שהצליחו להגיע להישג דומה. אני גם חושב שכל אחד מהסרטים האלה הוא לא פחות ממעולה.

אבל אחר כך הוא השתנה. הוא רצה להיות אמן "רציני" ומוערך ומתוקף רצון זה למעשה הודה במה שמבקריו אמרו עליו, שהוא עושה בידור ולא אמנות. אותם מבקרים שיכלו להלל את וינסנט מינלי (ובצדק) על יכולתו ליצור בידור עילאי ביקרו את אותה יכולת שהיתה לשפילברג.

אני אף פעם לא האמנתי במבקרים האלה. צופה שלא דומע ב"איטי" הוא או חסר לב או חסר רגישות. או שניצר, אבל זה כבר סיפור אחר.

נו, אז מה באמת קרה? קרו כמה דברים מבחינתי. אני התבגרתי ופתאום חיפשתי בסרטים משהו אחר. פתאום נחשפתי לקולנוע של תחילת שנות ה-70 בארה"ב ונשבתי בקסם האפלוליות שנשבה מהם ונמצאת גם ב"מלתעות" וב"מפגשים". במקביל הסרטים של ספילברג נהיו, איך לומר, אינפנטיליים. זה לא רק "הוק" הנורא. פארק היורה היה מבחינתי שעמומון מוחץ. "שינדלר" היה אחד הסרטים המביכים שראיתי ול"ראיין", למרות שנורא רציתי, ממש לא התחברתי. במקביל התחלתי להתחבר יותר ויותר לקולנוע הקלאסי (שרבות מתכונותיו נמצאות בסרטים הראשונים של שפילברג), וליוצרים עכשיויים ופיתחתי טעם שונה ממה שהיה לי בילדותי.

לאורך כל התקופה הזו הקולנוע של ספילברג איכזב אותי פעם אחר פעם. הקסם נעלם. גם הברק השובב שתמיד זיהיתי בעיניו כבה. בנוסף, כל פעם שנתקלתי בראיונות איתו הוא דיבר על כסף. הסרט הזה עשה כך וכך ושבר כך וכך שיאים ועלה כך וכך, ופתאום האיש הזה נראה לי יותר עסקן מקולנוען. זה ממש הרגיז אותי.

"מה זאת אומרת יותר עסקן מקולנוען. למה, אתה לא מתעסק בכסף?" הוא שואל.

"כן, אבל כצורך מחייה, אני לא מתהדר בכסף כבנוצות טווס כדי להתפאר בהצלחות שלי"

"זה כי אין לך הצלחות", הוא מגחך.

" אז איך אתה מסביר את אינדי 4?"

הוא מביט בי כלא מבין. "מה אני צריך להסביר באינדי 4"?

"זה הרי סרט כל כך גרוע שאין סיכוי שאתה או לוקאס או פורד באמת חשבתם שמשהו טוב יצא ממנו. תראה לי מישהו אחד שאהב אותו"

איזה מגניבים לוקאס ואני היינו

"עדן גוריון אהב אותו" הוא פוסק בידענות.

זה השתיק אותי. "מה הקשר של עדן גוריון. אתה אפילו לא מכיר אותו"

"גם אתה לא" (זה נכון. כלומר עדן הוא חבר פייסבוק מוערך אבל אין לי באמת מושג מיהו. מה שאני כן יודע זה שהוא האיש היחיד שאני מכיר שמוכן להודות שהוא אהב את אינדי 4)

אני מנסה לסדר את המחשבות. "אל תבלבל אותי. הנה לך מקרה ברור של רדיפת בצע"

עכשיו תורו להתחיל להתרגז. "אתה די חצוף, אתה יודע? אתה יכול לשבת ולהזכר בכל הדברים ש(לא)עשית כשהיית צעיר בערגה, מתוך רצון לחזור לשם, ולי אסור? אני חושב שאינדי 4 הוא סרט כייפי. גם אני, גם ג'ורג' וגם האריסון ממש רצינו לחזור קצת לדמות ההיא ולהנאה ששאבנו כשעשינו את הסרטים ההם אז עשינו את זה. כסף? אתה באמת חושב שאני עושה את זה בשביל כסף? בשביל כסף אני לא עושה סרטים, אני משקיע בבורסה."

אני וסטיבן ספילברג יושבים אחד מול השני כועסים. למה אני כועס עליו?

"אולי אתה כועס עליי כי התבגרת?". פסיכולוג בגרוש. עדיף שיעזוב את זה. הסרטים שלו אף פעם לא הצטיינו בעומק.

"אני לא יודע למה אני כועס עליך. אולי כי אהבתי אותך כל כך והרגשתי שהסרטים שלך זנחו אותי. שכשרציתי עוד משפילברג שאהבתי היה לך חשוב להראות שאתה יודע לעשות מרצ'נט ואייבורי בלי להתחשב בכך שיש הרבה כמוהם, אבל לא היה אף אחד כמוך. אולי כי כשהתחלתי לחפש קצת עומק ורצינות קיבלתי ממך סרט נורא כמו "שינדלר" וכשרציתי הנאה קיבלתי ממך סרט כבד וחסר הנאה כמו "פארק היורה". אולי כי ציפיתי שתישאר שפילברג שלי שמספק סרטים שמדברים אליי ומתקדמים איתי בשלבי התבגרותי. אולי כי היית הבמאי הראשון שלי ולא הבנתי למה זה לא יכול להיות כמו פעם"

שפילברג מתקרב אליי. "אני רוצה שתדע שמעולם לא עשיתי סרט כלאחר יד. לצערי אין לי שליטה על מה תאהב ומה לא. אבל בכל מקרה, לא משנה מה עשיתי, אף פעם לא עזבתי אותך. גיא, המשפחה היא הדבר הכי חשוב ובני משפחה אף פעם לא עוזבים אחד את השני"

"אלא אם כן הם עולים לחללית בחיפוש אחר חלומם. או שאתה רובוט" אני ממלמל.

"נו, ומה הסיכוי שאתה רובוט או שתגשים את חלומותיך?"

אני מחייך. הוא יודע שאני עדיין אוהב אותו. הוא יודע שבעשר השנים הראשונות של המילניום הוא כבש בחזרה מקום בליבי עם שניים מהסרטים הטובים של העשור – AI  ששבר את ליבי ו"טרמינל", שהוא פשוט סרט הספוג בכל כך הרבה אהבת קולנוע שלקח הרבה זמן עד שנרגעתי ממנו. הוא יודע שאני חושב שגם "דו'ח מיוחד" וגם "תפוס אותי אם תוכל" הם סרטים מצויינים ושלמרות בעייות ופגמים רבים "מלחמת העולמות" שלו הוא סרט מרשים ביותר.

הוא גם יודע שלמרות הטריילר הנורא שלו אני עדיין מחכה בקוצר רוח לסרט על סוס וילד מתוך ציפייה ואהבה אמיתית.

"אז עכשיו תגיד. אני הבמאי האהוב עלייך?"

אני מחליט לא לשקר. "לא"

הוא חושב מחדש על ניסוח אחר. "אחד מחמשת הבמאים האהובים עלייך?"

אני מחייך. "בוא נסכם שאתה הבמאי שהשפיע על חיי בצורה הגדולה ביותר ושאני מאוד מאוד אוהב אותך".

"אני יכול לחיות עם זה". הוא אומר וקם אל התיק שלו.

"מה עכשיו?" אני שואל

סטיבן ספילברג

"ממשיכים" הוא אומר ומוציא רשימה ארוכה. כשאני מתקרב אני רואה שהוא מוחק את שמי מראש הרשימה. אחריי יש עוד שמות רבים, חלקם מוכרים לי.

"למה אתה עושה את זה?" אני שואל, "למה זה כל כך חשוב לך מה גיא ברמן מכליס, ילד מראשון לציון, חושב עליך?

"אני לא יודע" הוא עונה. "אני חושב שזה חשוב לי כי בסופו של דבר אתה וילדים עם חלומות כמו שלך עשיתם אותי למי שאני. אולי כי אני מרגיש שצריך לחזור הביתה"

הוא מחבק אותי. עלי הסתיו של בוסטון מרשרשים, האוויר קריר ואני דומע. "לעולם לא אעזוב אותך עוד" הוא לוחש. המוסיקה של וויליאמס גוברת. גם הוא איבד קצת את העידון. לא נורא.

כשאני צועד לי ברחוב אלנבי, תוך כדי הזעה אינסופית, אני נזכר שבכלל לא דיברנו על "שודדי התיבה האבודה". חבל, צפיתי בו שוב השבוע כדי להתכונן לפגישה ונזכרתי עד כמה הוא סרט אדיר.

לא נורא, נטלי הבטיחה שהיא תכתוב על זה בקיץ הקרוב. אני רק מקווה שהמפגש שלה עם ס/שפילברג לא יסיח את דעתה. אבל מה אכפת לי. לי זה נותן עכשיו זמן לעשות את מה שרציתי מהרגע שסיימתי את צפיית ההכנה ב"שודדי התיבה" וזה לראות שוב את "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", סרט האינדי החביב עליי ואחד הסרטים המסעירים ביותר שראיתי בחיי.

*******************************************

אני רוצה להודות לאורי קליין ממנו שאלתי (ללא ידיעתו) את כל החלק הראשון של הפוסט. זו כתבתו המקורית על המפגש המוזר שהיה לו עם יוסף סידר.

Combaya my Lord, Combaya

בוב דילן חוגג יום הולדת 70. האמת, אני לא אומר לו אבל לא הייתי נותן לו יום מתחת ל-75. הוא יושב עם הכובע שלו ומערבב את התה.

"אני עייף, גיא, אני פשוט עייף"

היריבות העמוקה בינינו החלה לפני למעלה מ-20 שנה. אז, תוך כדי היחשפות למוסיקה ששינתה את חיי, נחשפתי גם לאגדת דילן.

דילן שינה את פני המוסיקה הפופולרית

דילן הוא קולו של דור

דילן הלך על המים

דילן יכול לסוע על אופניים ללא מחזיר אור

ורק אני לא התחברתי. במשך שנות נעוריי ניסיתי רבות. שמעתי את Desire, ושמעתי את Blonde on blonde ושמעתי את Oh Mercy ופשוט לא התחברתי.

לא סבלתי את The Times They Are-A-Changin ולא את Blowin' in the Wind ולא ולא ולא. אבל כל מי שהבין משהו במוסיקה אמר שהוא היה המשיח, וכל מי שרצה להראות שהוא מבין משהו במוסיקה אמר שהאמונה השלמה השתלמה.

וכך במשך שנים נאלצתי לשמוע את המשפט – "אתה פשוט לא מבין", שהוא אולי המשפט השנוא עלי ביותר. בזמן לימודי הקולנוע שלי סיפר לנו יגאל בורשטיין אנקדוטה שאיני זוכר למי היא מיוחסת- הבעל אומר על אשתו "היא לא מבינה אותי". היא מבינה אותך היא פשוט לא אוהבת אותך.

בוב מודע לכל העניין. הוא מביט בי בצער ואומר "אתה חושב שזה מה שרציתי? בסך הכל רציתי לשיר, אבל לא משנה מה עשיתי וכמה ניסיתי לעשות דווקא, הדווקא הזה קיבל תאוצה גדולה יותר בכל פעם מחדש. זה הגיע למצב שאם הייתי אומר לאנשים לקפוץ מהאמפייר סטייט בילדינג (בניין גבוה בניו יורק. גבמ.) הם היו עושים את זה. או לפחות חושבים על זה. אני חושב. לא? אולי. בוא ננסה. גיא, אני מבקש שתקפוץ מהאמפייר סטייט בילדינג"

הוא מסתכל עליי. מצד אחד ממש לא מתאים לי לעשות את זה. מצד שני זה יום ההולדת ה-70 שלו ולא הבאתי מתנה. ובכל זאת הוא בוב דילן, ומאחורה בראשי קיים תמיד החשש שאולי אני פשוט לא מבין.

"אולי פשוט נעשה ארוע מקביל להופעה שלך בארץ".

הוא בוחן אותי כדי לבדוק אם אני רציני. "על מה אתה חושב?"

"לא יודע, משהו טפשי שלא באמת יחייב אנשים לעשות משהו אבל עדיין ייתן להם את היכולת להרגיש שהם עושים וחושבים"

"היי", הוא מתלהב כמו ילד, "זה קצת כמו שאני עושה עם השירים שלי". הוא מחייך בסיפוק ולוחץ לי את היד. "ולחשוב שאת כל השנים האלה העברנו בכעס".

לאחר שאנחנו נפרדים אני הולך לי ברחוב ומנסה לחשוב מה יכול להיות ארוע מתאים. לפתע הרוח נושבת לי את התשובה. או יותר נכון הרוח מעיפה לכיווני את נתזי המים המעופשים ששופכת גברת שרה השכנה מהבלקון. זהו. בדיוק זה. מקלחת.

על כן ביום ה-20.06, בין השעות שמונה בערב לעשר ובמקביל להופעתו של דוד דילן באיצטדיון רמת גן, אני (ובוב) קוראים לכן ולכם לעשות מקלחת, לאכול, לרקוד, לטגן קציצות, לסדר את החדר, לעשות פן, לשבת, לקום, לשכב או בקיצור כל דבר שאתם רוצים לעשות בביתכם, א ב ל, וזה אבל חשוב, זכרו שאתם עושים זאת במקום ללכת לראות את בוב דילן בהופעה.

עשו זאת בשם החופש, עשו זאת בשם כל הפעמים שאמרו לכם שאתם לא מבינים, עשו זאת בשם הרצון להפסיק את שלטון המוחות התרבותי. עשו זאת כי לילדים שלכם מגיע יותר. עשו זאת כי אין לנו ארץ אחרת. עשו זאת כי זה מה שדילן היה רוצה.

לדף הארוע בפייסבוק לחצו כאן. אשרו השתתפות, שתפו והזמינו חברים. רק בכוחות משותפים ננצח את האליטה.

מזל טוב בוב.

תקציר הפרקים הקודמים: שני בחורים יהודים וצעירים מחליטים להקים צמד. אחד מהם מאוד מוכשר, השני גבוה עם קול מלאכי. ביחד הם זוכים להצלחה אדירה למרות שהם יותר רכים מהמוסיקה שסובבת אותם בסוף שנות ה-60. למה זה קורה? כי הם מעולים. אבל לכל דבר טוב יש סוף.

ולפני שנתחיל – בסוף הפוסט יש קטע נחמד מהגראמי משנת 1975, כך שאם אין לכם כוח לקרוא אתם עדיין מוזמנים לתחתית הפוסט.

Bridge over troubled water -1970

זה רק אני או שהגמד מנסה לסתום לי את הפה?

אלבומם האחרון של סיימון וגרפונקל יצא בינואר 1970. הוא מכר עד היום למעלה מ-25 מליון עותקים ונחשב לאחד הנמכרים ביותר אי פעם, אבל צר לי לאכזב אתכם, הוא טוב פחות משלושת אלבומיהם הקודמים. זה אלבום מאוד לא הומוגני המורכב משירים מעולים לצד שירים חביבים. הוא כולל שירי סולו וגם הסגנון השתנה. למשל שיר הנושא ואחד הלהיטים הגדולים של הצמד, הוא למעשה שיר סולו של גרפונקל. מדובר בבלדת שמאלץ בומבאסטית. מאיפה זה בא? בעיני רחוק מלהיות אחד משיריהם הגדולים. ולמה מגיע לנו את ססיליה ואת הקשקוש הדרום אמריקאי המציק El condor pasa? (שני השירים האלה הם הניצוצות לשינוי שיעבור על סיימון ביחס למקצבים ולמשמעותם בשיר, שינוי שיגיע לשיא באלבום "גרייסלנד". שם זה יעבוד טוב, פה זה לא עובד בכלל. אבל עד אז יש זמן.)

אבל אל תתייחסו אלי יותר מדי ברצינות, בסך הכל זה אלבום די מקסים ואני סתם אנטי. פשוט שלושת השירים האלה והחיבה שאנשים רוחשים להם נורא מעצבנים אותי. מה יש פה חוץ מהם? הרבה הומאז' לעבר. יש ביצוע לייב לBye bye love של האברלי ברודרס שהיוו את ההשפעה הגדולה הראשונית על הצמד. יש את Baby driver החמוד ואת Keep the customer satisfied. ויש גם ארבעה שירים מצויינים.

The boxer הנפלא מזכיר למה הם היו כל כך גדולים. Song for the asking, שהוא סולו של פול, מתחיל להראות את הדרך בה ילך בשנים הבאות.

ויש את So long, Frank Lloyd Wright המרגש, שאין סיכוי שאינו מוקדש לארט גרפונקל, הסטודנט לאדריכלות. פרנק לויד רייט היה אדריכל מאוד מפורסם ואני לא מבין איך אפשר להבין אחרת את השורות:

So long, Frank Lloyd Wright
All of the nights we'd harmonize till dawn.
I never laughed so long
So long
So long.

האין זה שיר פרידה לחבר עם הקול המשלים? ואיזה שיר פרידה יפייפה.

אבל השיר שאני הכי אוהב בדיסק הזה הוא The only living boy in New York. זה מהשירים שאני לא באמת יודע למה דווקא הם, אבל יש בו משהו שמרגש אותי בכל פעם שאני שומע אותו. גם שיר זה הוא סולו של פול. (הקליפ האינטרנטי שמצאתי פה מכיל תמונות של הצמד מימי טום וג'רי והלאה. נחמד מאוד)

ציון: 1/2***

Paul Simon – 1972

קר שם בחוץ, מתי תלמד שהחיים הם לא קיבוץ

שנתיים אחרי האלבום האחרון של סיימון וגרפונקל הוציא פול סיימון אלבום שהוכיח שהצמד הוא נחלת העבר. האלבום הנפלא הזה הוא ההפך מהאלבום הגרנדיוזי האחרון של הצמד. רובו מתבסס על גיטרה, בס, תופים ומעט קלידים בעיבודים בסיסיים מאוד. גם כשכבר יש עיבוד לכלי נשיפה (ב-Armistice Day) אז זה כל כך לואו קי שזה שונה לחלוטין מאותה שמחה מתפרצת שמופיעה בבייבי דרייבר מהאלבום האחרון של הצמד.

השירים עצמם יותר אישיים ולא ניתן להתכחש לעובדה שסיימון בשל להיות לבד. השירה שלו מתגלה כמוצלחת מאוד ויכולתו כמבצע לא נזקקת יותר לתמיכה של חברו. גם בכתיבת המילים חל שינוי. אפילו כשהוא כותב שיר אהבה כואב כמו Everything Put Together Falls Apart, שלכאורה מכיל דמיון לOvers הנפלא מBookends של הצמד, השינוי מורגש. הוא כבר לא כותב לשניים על שניים אלא הוא כותב לעצמו על עצמו.

שני הלהיטים מהאלבום – "Mother and Child Reunion" ו-"Me and Julio Down by the Schoolyard" יכולים לתת את התחושה שמדובר באלבום שמח וקופצני אבל ההפך הוא הנכון. זהו אלבום מאוד מאוד מלנכולי. להיטים אלה היו הסיבה שכשהתחלתי בנעוריי להאזין לפול סיימון בצורה רצינית יותר, אי שם לפני 20 ומשהו שנה, זה היה האלבום האחרון שקניתי. היתה לי תחושה שהוא יהיה המשך ישיר ל"גשר על מים סוערים". כמובן שטעיתי. בניגוד לאלבום ההוא שמרגיש כמו שמיכת טלאים, כאן מדובר באלבום שלא מכיל אף אחד מהשירים הגדולים באמת של פול סיימון, אבל משהו בחיבור בינהם יוצר אלבום מצויין.

זו הסיבה גם שקשה לי לבחור שיר אחד שאני אוהב יותר מהשני. ועדיין הייתי בשמחה שם את Armistice Day המעולה, אך הוא אינו מופיע ביוטיוב.

אז במקומו אבחר את Everything Put Together Falls Apart המלנכולי ואת Duncan שכמו El condor pasa מכיל חליל אנדי דרום אמריקאי שאני לא יכול לסבול, אבל הוא שיר כל כך טוב שהוא יוצא מזה בסדר.

כדאי לשים לב שגם כאן סיימון ממשיך את העניין שלו עם מקצבים. חוץ מדנקן, יש גם את "Mother and Child Reunion שהוקלט בג'מייקה והיה אחד משירי הרגאיי הראשונים שהקליט זמר לבן, וגם המקצב הלטיני של "חוליו ואני" יחזור כמה פעמים בהמשך.

ציון: 1/2****

There Goes Rhymin' Simon – 1973

יופי הוא עניין אובייקטיבי

הצלחתו של האלבום הקודם הן בסינגלים והן במכירות כנראה שימחה את סיימון, ובאלבום הזה הוא הרבה פחות עגמומי, אם לא במילים אז לפחות במוסיקה ובאווירה. האלבום הזה מגוון יותר מקודמו והוא חוזר לבחון בו את אמריקה בצורה ישירה יותר, גם טקסטואלית וגם מוסיקלית. בנוסף לסגנון הסיימוני הרגיל יש בו גם דיקסי (Take Me to the Mardi Gras) וגוספל (Loves Me Like a Rock).

האלבום נפתח עם הלהיט הגדול "Kodachrome" שמתחיל בשורות האהובות עליי כל כך:

When I think back
On all the crap I learned in high school
It's a wonder
I can think at all

אחרי זה מגיע מה שאני מפרש כביקורת על ההעדפה שלנו את הצבעים המלאכותיים של תשלילי הקודאקכרום (כמטאפורה על כל זיוף כלשהו) על פני העולם האמיתי שמסביבנו, שאולי הוא פחות מבריק ונוצץ אבל הוא בכל זאת הדבר האמיתי.

הלהיט הענק השני מהאלבום הוא Loves me like a rock שחותם אותו. באמצע יש מישמש של סגנונות, כך שללא ספק האלבום הזה הוא פחות הומוגני מקודמו.

ושם באמצעו של האלבום יש שני שירים אדירים. האחד, American tune הוא שיר מדהים שללא ספק מתקשר לתקופת השפל שחוותה ארה"ב בשנים הראשונות של שנות ה-70 (ושהולידה גל קולנועי מרתק). הטראומה של מלחמת ויאטנם וטראומת ניקסון הובילה לדכדוך שהעיב על חגיגות ה-200 שנה שהתקרבו (ארה"ב חגגה 200 בשנת 1976). בשיר מוצגת מדינה שאיבדה את דרכה דרך עיניי אזרח שמרגיש שהכל מסביבו מתפרק, אבל התגובה היחידה שזה מעורר בו הוא הצורך לנוח כי מחר הוא עוד יום עבודה.
יש צורך לעשות את הקישור המתבקש?

Many's the time I've been mistaken
And many times confused
Yes, and I've often felt forsaken
And certainly misused
Oh, but I'm alright, I'm alright
I'm just weary to my bones
Still, you don't expect to be
Bright and bon vivant
So far a-way from home, so far away from home

And I don't know a soul who's not been battered
I don't have a friend who feels at ease
I don't know a dream that's not been shattered
or driven to its knees
but it's alright, it's alright
for we lived so well so long
Still, when I think of the
road we're traveling on
I wonder what's gone wrong
I can't help it, I wonder what has gone wrong

And I dreamed I was dying
I dreamed that my soul rose unexpectedly
And looking back down at me
Smiled reassuringly
And I dreamed I was flying
And high up above my eyes could clearly see
The Statue of Liberty
Sailing away to sea
And I dreamed I was flying

We come on the ship they call the Mayflower
We come on the ship that sailed the moon
We come in the a-ge's most uncertain hours
and sing an American tune
Oh, and it's alright, it's alright, it's alright
You can't be forever blessed
Still, tomorrow's going to be another working day
And I'm trying to get some rest
That's all I'm trying to get some rest

והמנגינה של השיר היתה מבוססת על מנגינה של באך מתוך St. Matthew Passion

אבל באופן אישי השיר האהוב עליי הוא Something so right. אני רואה אותו כשיר שנכתב על ידי הבחור מהשיר I am a rock אחרי שהצליח לצאת מהחומה שהקיפה אותו ונכנס למערכת יחסים. זה אחד השירים היפים של סיימון, שבעיניי תמיד נמצא במיטבו כשהוא מתאר מערכות יחסים זוגיות, או אם לחזור לסופרלטיבים שאני כל כך אוהב- אין מישהו שמתאר מערכות יחסים (ובעיקר בעיות במערכות יחסים) כמו פול סיימון.

You've got the cool water
When the fever runs high
You've got the look of love light in your eyes
And I was in crazy motion
'Til you calmed me down
It took a little time
But you calmed me down

When something goes wrong
I'm the first to admit it
I'm the first to admit it
But the last one to know
when something goes right
Well it's likely to lose me
It's apt to confuse me
It's such an unusual sight
I can't get used to something so right
Something so right

They've got a wall in China
It's a thousand miles long
To keep out the foreigners
They made it strong
I've got a wall around me
You can't even see
It took a little time
To get to me

Chorus

Some people never say the words
I love you
It's not their style
to be so bold
Some people never say those words
I love you
But like a child they're longing to be told

ציון: ****

זהו להיום. בפעם הבאה שלושת האלבומים האהובים עליי ביותר של סיימון.
ולסיום – קטע בו פול סיימון וג'ון לנון מגישים פרס בטקס הגראמי ומישהו מפתיע עולה בסיום. אם אין לכם כח לראות את הכל עברו לדקה 3:20.

היכנסו כדי לקרוא חלקים נוספים בסקירה-

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968
סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)
סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי

שלשום בערב התארח בסינמטק היפה של חולון יוצר האנימציה הפולני תומאק בגינסקי בכיתת אומן. תומאק לא למד מעולם קולנוע או אנימציה באופן מסודר. את הידע שלו רכש לבד. את מה שנחשב לסרטו הראשון "הקתדראלה" יצר לבד, על מחשב בביתו במהלך 3 שנים (לפני כן הוא עשה מעין ניסוי כלים בשם Rain). סרט זה זיכה אותו בפרס הראשון בפסטיבל סיגרף שהוא פסטיבל אנימציה ואפקטים גדול ונחשב בארה"ב ולאחריו הסרט הקצר זכה במועמדות לאוסקר. מאז הוא עומד בראש חברה שעושה המון פרסומות וחלק מהכסף שהיא מרוויחה מושקע בחזרה בסרטים האישיים שלהם.

תומאק לא אוהב לפרש את סרטיו והעדיף לדבר יותר על העשייה מסביב. הערב היה בנוי במתכונת של הקרנת סרט קצר, דיון ושאלות.  לרגע אף גלש הדיון לחוסר הנוחות שהרגיש חלק מהקהל מהדרך בה עוצבה דמות היהודי באחד הסרטים שמתרחש בתחילת המאה הקודמת ומוצג בצורה סטריאוטיפית. לי באופן אישי זה לא הפריע מלבד העובדה שאני לא יכול כעת לתאר את בגינסקי כחתיכת טיפוס פולני מבלי לחוש חוסר נוחות על השימוש בסטריאוטיפ.

ניתן להתווכח האם האיש הוא אמן קולנועי או בחור מוכשר שבעיקר מתלהב מהיכולות שלו. כשאני אומר ניתן להתווכח אני מתכוון שאני וצביקה שהיה איתי במפגש אכן התווכחנו. צביקה טען שתומאק, מוכשר ככל שיהיה, מעדיף את תנועות המצלמה התמידיות ומפספס את הרגש כיוון שהוא לא מסוגל, או לא רוצה, להעמיד שוט סטטי שיתרכז בסיפור. אני לא מסכים. אני חושב שתנועות המצלמה בסרט "הקינמטוגרף" הם נפלאות ומלהיבות ומהוות חלק מהסיפור. בניגוד לצביקה, אני חושב שיש שם גם רגש. אבל כדי לא להרוס צפו קודם בטריילר ל"קינמטוגרף" ובסרט הטוב ביותר שהוצג אתמול "Fallen Art" ונמשיך.

צר לי שאתם נאלצים לראות את הסרטים באיכות כל כך ירודה אבל זה מה שיש ביוטויב.

Fallen art הוא סרט מעולה בעיניי. מה שיפה בו כל כך לדעתי, מלבד האנימציה הנהדרת, היא העובדה שלפחות אני, הצלחתי לחוש אמפתיה כלפי המפלץ הזה באיזושהי רמה. הרצון ליצור משהו שדורש עוד ועוד קורבנות כדי לנסות ולהביא אותו לשלמות מובע בצורה נפלאה. אני באופן אישי לא מעוניין לקחת את הסרט לכיוון הפוליטי הנדוש שאפשר לראות בו, אלא מעדיף להתייחס לכל מה שקורה בו ולכל הדמויות המאכלסות אותו כחלקים שמרכיבים את היוצר. הנקודה שבה הסרט אותו הוא יוצר עוצר, והוא עומד ומתנשף והדמעה יורדת לו על הלחי הוא קטע מאוד חזק בעיניי, קטע שבו אני כצופה מרגיש ומבין את התסכול. האם ראיתם את הדמעה?

לפני כך וכך שנים הגיע לפסטיבל חיפה העותק הערוך מחדש של "מגע של רשע" המופתי שביים אורסון וולס. גייסתי את אריק חברי ונסענו כדי לראות את הסרט (שכבר אז היה הסרט האהוב עליי ביותר) מוקרן באולם הקולנוע מעותק פילם. לא אכנס עכשיו להשוואה בין שתי הגרסאות (לכל אחת יתרונות משלה) אבל ההקרנה גילתה לי שוט אחד שנצרב בתודעתי וריגש אותי עד דמעות        ס פ ו י י ל ר        בסוף "מגע של רשע", כאשר קווינלן מוטל בתוך המים, רגעים ספורים לפני שהוא מת, דמעה גדולה זולגת על לחיו. דמעה של חרטה על מה שעשה, על הבזבוז שהיו חייו, על שהרג את חברו הנאמן, על הכל. ראיתי את הסרט הזה כמה וכמה פעמים בוידאו על מסך ה-21 אינץ שהיה לי אבל הדמעה, שהיתה שם כל הזמן, הצליחה להתחבא באיכות האומללה שקלטת הוידאו סיפקה לי. הדמעה הזו הפכה את קווינלן לאנושי הרבה יותר, לאדם שמכיר בטרגדיה של חייו. היא גרמה לי לאהוב אותו יותר.

למה נזכרתי בזה? כי את Fallen Art ראיתי באינטרנט לפני הצפייה של אתמול ואהבתי אותו מאוד, אבל בדמעה הזו, של האמן המיוסר, הבחנתי רק אתמול בהקרנה על מסך גדול.

אני הולך לקולנוע פחות ופחות. יש הרבה סיבות ורובן טובות, אבל טובות ככל שיהיו אין זה מפחית מהעובדה שכשאני כבר כן צופה בסרט על המסך הגדול, אני נזכר שזהו הדבר האמיתי ושבסופו של דבר מסך הקולנוע מנצח את הקולנוע הביתי. לפחות את 32 האינץ שיש לי.

בחזרה לתומאק. אני לא מבין באנימציה בכל הקשור בפן הטכני. אני לא יכול לנתח לכם הצללות ותאורה. אני יודע להגיד אם אני אוהב או לא אוהב ואת האנימציה של בגינסקי אהבתי מאוד. היא שונה ממה שאני מכיר מהאולפנים האמריקאים. יש בה יותר חספוס וזה עובד לטובתה.

הגענו לסיום החלק על בגינסקי – הסרטון הבא, ההיסטוריה המונפשת של פולין, הוא פרוייקט שבראשו עמד בגינסקי ושנעשה במימון משרד ההסברה הפולני. בעיניי הוא מרהיב.

* * * * *

בזמן האחרון יוצא לי לצפות בסרטי אנימציה שמגיעים ממקומות שונים בעולם ולא רק מארה"ב. מדהים כמה התחום הזה מופרע ויפה. האנימציה משחררת ביוצרים חופש פעולה שמתאפשר גם על יד העובדה שהקהל מוכן לקבל יותר מוזרות, מופרכות ומופרעות בסרטי אנימציה. כזה הוא סרט הסטופ מושן "A Town Called Panic". לפי מה שדליתי באינטרנט זהו סרט בלגי שהתחיל כסדרת אנימציה של 5 דקות שבעקבותיה עשו היוצרים סרט באורך מלא (75 דקות). לא ראיתי את הסדרה, אבל הסרט הוא אחד הדברים היותר מופרעים שראיתי בשנים האחרונות.

גיבורי הסרט הם סוס בשם סוס, אינדיאני בשם אינדיאני וקאובוי בשם קאובוי. שלושתם הם בובות צעצוע מהסוג הישן, כאלה עם בסיס ששומר עליהם יציבים. העלילה מתחילה כשאינדיאני וקאובוי רוצים להפתיע את סוס ולהכין לו ליום הולדתו מתקן ברבקיו. הם מזמינים בטעות 50 מליון לבנים במקום 50. מכאן קורים כל כך הרבה דברים מופרעים שאין להם שום קשר אחד לשני שלא ניתן באמת להסביר מה קורה שם. אני רק אטען שמדובר באחד הסרטים המהנים שראיתי בזמן האחרון. כל פעם שחשבתי שקלטתי את הקטע ומפה זה יסחב לאיטו עד הגיעו לסוף, קרה משהו כל כך מטופש שפשוט לא יכולתי להישאר אדיש ומיד נסחפתי מחדש אחרי הבלאגן.

האנימציה והדמויות אולי נראות פשוטות אבל איכשהו אני משוכנע שכדי ליצור את הפשטות הזו עבדו די קשה.

בכל מקרה הנה הטריילר של הסרט המוזר הזה. מומלץ בחום.

ולסיום המלצה חוזרת על הסרט The Illusinist. סרט אנימציה צרפתי שמבוסס על תסריט של ז'אק טאטי. גם הדמות הראשית מעוצבת כדמותו המפורסמת של טאטי ובכך הופך הסרט כולו להומאז' לקולנוע שלו. סרט מקסים ומרגש עם עיצוב נפלא.

זה הטריילר שלו

לכבוד השמועות על הגעתו הקרובה של פול סיימון, במקביל לאלבום החדש שהוציא ובהתחשב בכך שזה הבלוב שלי ואני יכול לעשות מה שבא לי אני מגיש לכם את סקירת אלבומי האולפן של פול סיימון. אז איפה מתחילים? אפשר להתחיל מזה שאספר לכם שפול סיימון הוא גדול כותבי המילים של מוסיקת הפופ, או שהוא אמן אדיר שמעטים משתווים אליו. אבל אפשר גם להתחיל בהתחלה וההתחלה היא סיימון וגרפונקל, או נכון יותר טום וג'רי. פול סיימון וארט גרפונקל נפגשו ב-1953 בבית הספר והתחברו מיד. בשנת 1957, כשהם בני 15, הקימו צמד בשם "טום וג'רי" והקליטו שני שירים. בהמשך שינו את שמם לסיימון וגרפונקל ויצאו לכבוש את העולם.

Wednesday Morning, 3 A.M – 1964

בשנת 64 יצא אלבום הבכורה של הצמד שכלל הרבה מאוד גרסאות כיסוי וארבע שירים מקוריים של סיימון, שהושפע קשות מבוב דילן. מכיוון שאין לי שום חיבה לדילן אני שמח להאשים אותו בכך שהאלבום המשמים הזה נשמע כמו שהוא נשמע. פולק אמריקני במלוא שיעמומו. גם היום, כשאני מעריץ מושבע של סיימון והצמד אני לא מצליח לצלוח את האלבום הזה. יש בו שיר אחד שישנה את הכל, אבל זה יהיה שנה מאוחר יותר. בינתיים, בביצוע של הדיסק הזה הוא אמנם השיר הכי טוב, אבל עדיין זה לא זה. לשיר קוראים Sound of silence וככה הוא נשמע בביצוע של האלבום הזה:

לזכותם יאמר שעטיפת האלבום היתה מוצלחת מאוד.

ציון: **

 The Paul Simon Songbook – 1965

מלבד אותי, אלבומם הראשון של הצמד לא הרשים גם אנשים אחרים. הם התפרקו, גרפונקל הלך ללמוד ארכיטקטורה וסיימון נסע לאנגליה. בעת שהותו שם הוא הקליט אלבום מינימליסטי, רק הוא וגיטרה מוקלטים במיקרופון אחד. ברוב שירי האלבום ישתמש הצמד בהמשך, במיעוטם כבר עשו שימוש לאלבום הראשון, אבל רובם יוקלטו לשני האלבומים המבריקים שיקליטו בהמשך. זו למעשה הפעם הראשונה שיכולת הכתיבה של סיימון מצליחה להתגלות. עם שירים כמו I am a rock, Kathy's song וMost peculiar man הוא כבר נמצא בשיא כוחו ככותב. אבל כמבצע הוא עדיין לא נשמע בטוח. כל אחד מהשירים האלה נשמע טוב יותר בהקלטות העתידיות של הצמד וההנאה מההאזנה לדיסק נובעת מהתחושה שלמעשה אנו מאזינים לדיסק של דמואים. ככזה הוא מהנה מאוד, אבל לחלוטין שולי.

ציון: ***


Sound of silence – 1966

כשנה אחרי שהקליטו את גירסתם האקוסטית לSound of silence, חזר אל השיר המפיק טום וילסון שעבד איתם על האלבום ההוא. הוא היה אחד השותפים בהקלטות בהם דילן הפך לחשמלי, נזכר בשיר וחשב שזה יכול להתאים לו. הוא חשב שבעזרת הוספת גיטרה חשמלית, בס ותופים לאותה הקלטה של סיימון וגרפונקל, השיר הזה יכול להפוך ללהיט. מכיוון שהיה איש של מעשים הוא עשה זאת מבלי לערב את הצמד בכך וכך נולד הלהיט שהגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים והזניק את הקריירה שלהם. סיימון וגרפונקל כבר התנסו בהקלטות בסגנון זה, אבל אין ספק שהצלחתו האדירה של השיר הבהירה להם שזה הכיוון.

האלבום הזה כבר היה שונה לגמרי. הסאונד הפולקי הרכרוכי השתנה בשילוב מופלא ועשיר של גיטרות חשמליות ואקוסטיות, תופים וקלידים ומעל הכל שילוב הקולות שלהם נשמע טוב בהרבה. כשהם בטוחים ביכולתם, שירתם היתה ממוקדת יותר ויחד עם השירים נוצר הסגנון הייחודי שלהם.

מבחינת רמת השירים מדובר בשינוי של שמיים וארץ עם שירים מופלאים כמו "ריצ'רד קורי" שמספר את סיפורו של השיר המפורסם מבעד לעיני אחד הפועלים שעובד במפעל של קורי, I am a rock הנהדר שעל רקע מוסיקה שמחה וקצבית מסביר בהחלטיות שהוא אי, שהוא סלע, שאין לו צורך בחברות או אהבה, שטוב לו בביתו עם הספרים והשירה, והכל טוב ויפה עד שמגיעות שתי השורות האחרונות ושוברות את הלב כשבקול חלוש הוא מסביר שסלע לא מרגיש כאב ואי לא בוכה.

וזו היתה רק הסנונית המבשרת את בוא הסיימון, כשבהמשך שיריו יהפכו לרגישים יותר ומורכבים יותר.

ציון: 1/2 ****

הלהיטים: The Sound of silence, I am a rock

השיר האהוב עליי:  Kathy's song הוא השיר האדיר הראשון של סיימון. כנער צעיר, יצירתי, מתחכם, רומנטי ומתייסר השיר הזה היה כל מה שיכולתי לבקש. קאתי, שהיתה אהובתו של סיימון בתקופת לונדון (ותופיע גם בשיר המופתי "אמריקה") מככבת בשיר כיחידה שמצליחה להפיח חיים בכותב. הוא לא מצליח לכתוב, הוא כבר לא מאמין בכל מה שהאמין בו בעבר וכל מה שהוא מאמין בו הוא קאתי והאהבה. איזה יופי.

Parsley, Sage, Rosemary and Thyme – 1966

9 חודשים אחרי אלבומם הקודם יצא האלבום הנהדר הזה. המשך ישיר לקו שהתחיל באלבום הקודם עם עוד שירים מושלמים וסאונד נהדר ושילוב הקולות בינהם.

אין לי משהו מיוחד להוסיף על האלבום מלבד המלצה חמה להאזין לו. הוא נושק לשלמות והוא מכיל את השיר, שאלמלא "אמריקה", היה השיר היפה ביותר של הצמד – The Dangling Conversation, שיר שסיימון היה משוכנע שיהיה להיט אבל לא היה. באמת מעניין איך שיר איטי שמדבר על חוסר תקשורת בין בני זוג, שמוסווה תחת הצביון הבורגני שהם מנסים לשוות לעצמם, לא הפך ללהיט ענק.

ציון: *****

הלהיטים והמוכרים: Scarborough Fair/Canticle,  Homeward Bound, The 59th Street Bridge Song (Feelin' Groovy), For Emily, Whenever I May Find Her

השיר האהוב עליי:

The dangling conversation

It's a still life water color,
Of a now late afternoon,
As the sun shines through the curtained lace
And shadows wash the room.
And we sit and drink our coffee
Couched in our indifference,
Like shells upon the shore
You can hear the ocean roar
In the dangling conversation
And the superficial sighs,
The borders of our lives.

And you read your Emily Dickinson,
And I my Robert Frost,
And we note our place with bookmarkers
That measure what we've lost.
Like a poem poorly written
We are verses out of rhythm,
Couplets out of rhyme,
In syncopated time
Lost in the dangling conversation
And the superficial sighs,
Are the borders of our lives.

Yes, we speak of things that matter,
With words that must be said,
"Can analysis be worthwhile?"
"Is the theater really dead?"
And how the room is softly faded
And I only kiss your shadow,
I cannot feel your hand,
You're a stranger now unto me
Lost in the dangling conversation.
And the superficial sighs,
In the borders of our lives.

 Bookends – 1968

יש הרבה אלבומים שאני אוהב, ורבים מהם זוכים ממני לתאור "מהאלבומים הטובים ביותר שיש", אבל האלבום הזה הוא באמת מושלם בצורה יוצאת דופן.

הצד הראשון של האלבום שיצא בשנת 68, הוא יצירת מופת. אסופת שירים שנתמכת משני צידיה בBookends – קטע אינסטרומנטלי שפותח את הצד ושיר קצרצר שמסיים את הצד. ובאמצע יש הרבה קסם.

זה מתחיל עם סאונד מוג של ממציא המוג בכבודו ובעצמו, שמגיע מיד אחרי הגיטרות האקוסטיות הכל כך מזוהות של סיימון וגרפונקל ומסביר שהפעם זה הולך להיות אחרת. השיר Save the life of my child שמגיע אח"כ אינו אופייני לצמד בסגנונו המוסיקלי ומספר על בחור צעיר שמחליט לסיים את החיים הללו שאינו יכול להתמודד איתם (שירי התאבדות היו פופולריים אצל הצמד – גם Most peculiar man וריצרד קורי מדברים על נושא דומה). ואז אחרי כל הבלאגן מגיע "אמריקה", השיר הכי יפה של סיימון וגרפונקל. שיר מושלם שמעטים משתווים אליו. קמרון קרואו, בסרטו המופלא "כמעט מפורסמים" נותן לז'ואי דשנל להסביר את עזיבתה את הבית בעזרתו

ואכן השיר הנפלא הזה מצליח לתאר באופן מושלם את החיפוש של גיבוריו, הזוג הצעיר והאופטימי אחר המושג המופשט הזה, אמריקה, שכולל בתוכו את אותו חלום אמריקאי שכולם מחפשים אבל לא ברור אם מישהו אכן מוצא. או כמו שאומר בונאסרה במשפט שפותח את הסנדק, רגע לפני שיבקש מדון קורליאונה לעשות צדק, "אני מאמין באמריקה". וכמובן שכבר בשלב זה אין מישהו שמצליח לתאר מערכות יחסים טוב יותר מפול סיימון.

משם זה ממשיך לOvers שלא נותן תקווה רבה לאהבה, אבל גם כן. ואז יש קטע בן 2 דקות בו ערכו שיחות שערך גרפונקל בבתי אבות עם המתגוררים שם. עריכה שיוצרת 2 דקות שמתארות בצורה מצמררת איך נראים החיים הבודדים בסופם. אח"כ מופיע השיר Old Friends שמתאר שני חברים קשישים על ספסל עם עיבוד המיתרים המדהים שמצליח לתאר את כל הרגש שבתוך שני האנשים שנראים כל כך דהוהים, ואז הצד נחתם עם Bookends שמציע לנצור את התמונות והזכרונות, כי זה כל שנותר לך.

הצד השני כולל את "גברת רובינסון" שהיה להיט הענק מתוך הסרט "הבוגר" (שפס הקול שלו התבסס בעיקר על שירי הצמד) ועוד כמות נאה של שירים מופלאים. יחד הם יוצרים באמת את אחת מיצירות המופת של מוסיקה הפופ/רוק.

ציון: ****** (מתוך 5)

הלהיטים: Mrs Robinson, אמריקה, Old Friends, Hazy shade of winter

השיר היפה בעולם: אמריקה. כל מילה, כל תו, כל סאונד, הכל מושלם.

"Let us be lovers we'll marry our fortunes together"
"I've got some real estate here in my bag"
So we bought a pack of cigarettes and Mrs. Wagner pies
And we walked off to look for America

"Kathy," I said as we boarded a Greyhound in Pittsburgh
"Michigan seems like a dream to me now"
It took me four days to hitchhike from Saginaw
I've gone to look for America

Laughing on the bus
Playing games with the faces
She said the man in the gabardine suit was a spy
I said "Be careful his bowtie is really a camera"

"Toss me a cigarette, I think there's one in my raincoat"
"We smoked the last one an hour ago"
So I looked at the scenery, she read her magazine
And the moon rose over an open field

"Kathy, I'm lost," I said, though I knew she was sleeping
I'm empty and aching and I don't know why
Counting the cars on the New Jersey Turnpike
They've all gone to look for America
All gone to look for America
All gone to look for America

ובונוס – Old friend

בפעם הבאה – אלבום הפרידה של הצמד ויציאה לחיים חדשים

היכנסו כדי לקרוא את החלקים הנוספים בסקירה-

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)
סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)
סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי

זה כבר נדוש לומר, אבל רוב האנשים שאני מכיר מסכימים שג'ורג' לוקאס התפתה ועבר לצד האפל אי שם בשנות ה-80. הייתי משלים עם זה אם הוא לא היה ממשיך להתעלל בי באופן אישי.

קוראים לי גיא ואני גיק. את שנות ילדותי העברתי בהערצה לסרטי מלחמת הכוכבים. היו לי אינספור פיגרסים וכלי משחית ואפילו היה לי דגם שהורכב בקפידה של נץ המיליונים. אז אני שואל אתכם, יהודים יקרים (וגויים שיודעים לקרוא עברית), למה הוא ממשיך להרוס לי את הזיכרון וחשוב מזה, למה זה עוד אכפת לי.

על הטרילוגיה החדשה שלו אין לי מה להגיד, אבל ההתעללות שלו בטרילוגיה המקורית ממשיכה להכאיב לי. שנאתי שנאה יוקדת את ההוצאות החדשות של הסרטים עם האפקטים הלא קשורים שהוא הוסיף. הסצינה ב"מלחמת הכוכבים" עם ג'אבה היתה פשוט איומה. הטענה שזה צולם ולא נכנס כי לא יכלו לעשות זאת טוב בזמנו לא עובדת. אני מניח שיש איפשהו גם צילום של הריסון פורד תוקע גרפס ועדיין הוא לא הוסיף את זה עם אפקט של מורסה חסרת כבידה שיוצאת לו מהגרון (שיט, אני מקווה שלא נתתי לו רעיון). גם התוספת של יצורי ה-CGI  שלו שמסתובבים מסביב למסבאה היו איומים. בקיצור, שנאתי כל רגע.
כשהוא הודיע שהוא הולך להוציא בפעם הראשונה את הסרטים בדיוידי רק בגרסת הספיישל כעסתי נורא. הוא הסביר, כולו נלהב, שרק ככה הוא מסוגל לקבל את הסרטים ובלה בלה בלה. אין סיכוי, כך אמר, שהסרטים יצאו אי פעם בגרסה אחרת. אז מה עשיתי? מה שהרשלה עשה. קניתי ביום הראשון שיצא. ושנאתי את זה, שנאתי אותו ושנאתי את עצמי. אח"כ התקלחתי והבטחתי לעצמי שזו הפעם האחרונה.
ואז, לפתע, יצאו מארזים מיוחדים שכללו את שתי הגרסאות- המקורית והמיוחדת של כל אחד מהסרטים. מה קרה? למה? פתאום הוא ראה אותם באור אחר? זה בשביל המעריצים, טען. קיללתי אותו קללה עסיסית, קשרתי את ידי ובפעם הראשונה בחיי לא רכשתי. חשבתי שאני מחוסן ושמחתי לי שמחה גדולה.

אז מה נזכרתי ומה אני רוצה מהחיים שלכם?

היום גלשתי באתר חדשות דיוידי שאני מחבב וגיליתי שבפעם הראשונה אי פעם בגלקסיה שלנו ובגלקסיה רחוקה רחוקה הולך לצאת מארז מטורף שיכלול את ששת הסרטים (או הטרילוגיה המקורית והשיקוץ, תלוי איך קוראים לזה במשפחה שלכם) בתוספת קומנטרים ושלושה בלו ריי שיכילו יותר מ-30 שעות של בונוסים:

DISC SEVEN – NEW! STAR WARS ARCHIVES: EPISODES I-III
Including: deleted, extended and alternate scenes; prop, maquette and costume turnarounds; matte paintings and concept art; supplementary interviews with cast and crew; a flythrough of the Lucasfilm Archives and more

DISC EIGHT – NEW! STAR WARS ARCHIVES: EPISODES IV-VI
Including: deleted, extended and alternate scenes; prop, maquette and costume turnarounds; matte paintings and concept art; supplementary interviews with cast and crew; and more

DISC NINE – THE STAR WARS DOCUMENTARIES
NEW! Star Warriors (2007, Color, Apx. 84 Minutes) – Some Star Wars fans want to collect action figures…these fans want to be action figures! A tribute to the 501st Legion, a global organization of Star Wars costume enthusiasts, this insightful documentary shows how the super-fan club promotes interest in the films through charity and volunteer work at fundraisers and high-profile special events around the world.

NEW! A Conversation with the Masters: The Empire Strikes Back 30 Years Later (2010, Color, Apx. 25 Minutes) – George Lucas, Irvin Kershner, Lawrence Kasdan and John Williams look back on the making of The Empire Strikes Back in this in-depth retrospective from Lucasfilm created to help commemorate the 30th anniversary of the movie. The masters discuss and reminisce about one of the most beloved films of all time.

NEW! Star Wars Spoofs (2011, Color, Apx. 91 Minutes) – The farce is strong with this one! Enjoy a hilarious collection of Star Wars spoofs and parodies that have been created over the years, including outrageous clips from Family Guy, The Simpsons, How I Met Your Mother and more – and don't miss "Weird Al" Yankovic's one-of-a-kind music video tribute to The Phantom Menace!

The Making of Star Wars (1977, Color, Apx. 49 Minutes) – Learn the incredible behind-the-scenes story of how the original Star Wars movie was brought to the big screen in this fascinating documentary hosted by C-3PO and R2-D2. Includes interviews with George Lucas and appearances by Mark Hamill, Harrison Ford and Carrie Fisher.

The Empire Strikes Back: SPFX (1980, Color, Apx. 48 Minutes) – Learn the secrets of making movies in a galaxy far, far away. Hosted by Mark Hamill, this revealing documentary offers behind-the-scenes glimpses into the amazing special effects that transformed George Lucas' vision for Star Wars and The Empire Strikes Back into reality!

Classic Creatures: Return of the Jedi (1983, Color, Apx. 48 Minutes) – Go behind the scenes – and into the costumes – as production footage from Return of the Jedi is interspersed with vintage monster movie clips in this in-depth exploration of the painstaking techniques utilized by George Lucas to create the classic creatures and characters seen in the film. Hosted and narrated by Carrie Fisher and Billie Dee Williams.

Anatomy of a Dewback (1997, Color, Apx. 26 Minutes) – See how some of the special effects in Star Wars became even more special two decades later! George Lucas explains and demonstrates how his team transformed the original dewback creatures from immovable rubber puppets (in the original 1977 release) to seemingly living, breathing creatures for the Star Wars 1997 Special Edition update.

Star Wars Tech (2007, Color, Apx. 46 Minutes) – Exploring the technical aspects of Star Wars vehicles, weapons and gadgetry, Star Wars Tech consults leading scientists in the fields of physics, prosthetics, lasers, engineering and astronomy to examine the plausibility of Star Wars technology based on science as we know it today.

אבל, וזה אבל גדול גדול גדול – ההוצאה תכלול רק את הגרסאות המיוחדות. למה? עזבו. אבל אין סיכוי שנראה את הגרסאות הישנות אי פעם בבלו ריי. כן, נכון. בטח.

אז למה זה מרגיז אותי? כי בדקות האחרונות, אחרי שכבר שנים אני לא יכול לסבול אפילו את הסרטים המקוריים ומנסה למחוק אותם מהזכרון הרגשי שלי, אני לא יכול להפסיק לזמזם את המנגינה הארורה הזו של וויליאמס, ופתאום שאלתי את עצמי האם בתי בגיל המתאים לצפייה? ופתאום נורא רציתי לראות אותם שוב, ונורא רציתי לעשות את זה באיכות היי דפינישן ולראות המון בונוסים ונו מתי זה כבר יוצא וכמה זה יעלה, ובטח כדאי לקנות כי הרי זה לא ייצא בגרסאות הישנות אף פעם ועדיף מוקדם ממאוחר ואולי אני מגזים ביחס לשינויים ומקסימום, במקרה הכי גרוע, אני שוב אתקלח.

אבל אז ראיתי את הטריילר הבא:

אין כמו עריכה צולבת בין הטרילוגיות כדי לצנן אותי ביום חם שכזה.

אה, ואתם רוצים לדעת מה אני אעשה ללוקאס אם אני אתפוס אותו בסמטה חשוכה? אני אקרע לו את הצורה במכות. אבל רק אחרי שאחתים אותו על כל הממורבילייה שלי.

נ.ב. הכותב אינו מתחייב שאחרי כל מה שכתב פה לא יקנה את המארז בשנייה שהוא יוצא. כן, הכותב מודע לעובדה שהוא אדיוט אבל הוא הפסיק להלחם בזה.

האזרח קיין הפרטי שלי

פורסם: מאי 4, 2011 מאת גיא ברמן מכליס בנושא קולנוע
תגים: ,

"האזרח קיין" של אורסון וולס חוגג 70 שנה. ביום ראשון האחרון, ב-1 במאי לפני 70 שנה התקיימה הקרנת הבכורה של הסרט בניו יורק.

אתה שמח לראות אותי או שיש לך קריין בכיס?

אפשר לכתוב הרבה על הסרט שנבחר כל כך הרבה פעמים לחשוב ביותר שנוצר אי פעם, אבל עשו את זה בכל כך הרבה מקומות שאני אוותר. במקום זה אשתף אתכם בחוייה האישית שלי איתו.

לאורסון וולס נחשפתי בגיל צעיר יחסית. למרות שאני יכול לעשות את מה שוולס עצמו עשה בקשר לילדותו ולספר סיפור שיערב אמת עם בדיה, אודה שאני לא זוכר איך זה התחיל. מה שאני כן זוכר הוא שכשהגעתי לצפייה ב"האזרח קיין" לפני 19 שנה בקולנוע ראשון בראשון לציון, כבר הכרתי את האיש טוב יחסית.

עד אז כבר הספקתי לראות את "מגע של רשע" המופתי שהוא אולי הסרט האהוב עלי ביותר אי פעם, את "F for fake" שאין לי דרך לתאר כמה הוא מושלם, את "הליידי משנחאי" המצויין ואת "מר ארקדין" הנפלא. זה נכון שבדרך כלל אני חוטא בסופרלטיבים, אבל תאמינו לי שבקשר לכל הסרטים הנ"ל זה פשוט מוצדק.

חייב לשמור על דיפ פוקוס

בעולם נטול אינטרנט את הידע שלי על וולס שאבתי מהביוגרפיה של וולס שכתבה ברברה למינג והתבססה על שיחות עימו ומסרט שכלל ראיון ארוך בן שעתיים וצולם כמה חודשים לפני מותו של וולס ב-1985, בו הוא מדבר על יצירתו. כלומר כל הידע שלי על האדם שהודה בכל רגע אפשרי שהוא שרלטן ומאחז עיניים, בא מהאיש עצמו. ואולי זו הסיבה שנקשרתי אליו כל כך. הסיפור על הכישרון האדיר שנכשל פעם אחר פעם כי לא הסכים לקבל את המוסכמות בשילוב עם הקסם האישי האדיר שלו כבש את הנער בעל ההסתכלות הרומנטית על עולם הקולנוע – סיפורו הטראגי של אדם שאין עוררין על כשרונו העצום, אדם שהולך כנגד השיטה ולעולם לא מוותר גם אם זה אומר שלעולם לא יוכל ליצור סרטים מושלמים. תוסיפו לזה את התפיסה הויזואלית שלו שהתאימה כמו כפפה ליד לסלידה שלי מריאליזם ולחיבה העזה שלי לתאטרלי ולמלאכותי וקבלו את הבמאי שהשתלט על המקום ששפילברג השאיר כבמאי האהוב עלי ביותר.

לפני 19 שנה, במסגרת חגיגות ה-50 לסרט, הסתובב עותק פילם שלו בבתי הקולנוע. היה לי ברור שזה ארוע שאני לא יכול להרשות לעצמי לפספס. על המיתוס של "האזרח קיין" כבר קראתי בספר, ראיתי בתוכנית וקראתי בעיתונים פה ושם. למרות שלא הבנתי את הסיבה, עם השנים למדתי שסרט משנת 1941 בשחור לבן לא מהווה אטרקציה גדולה לרוב קהל הצופים (גם היום אני לא בדיוק מבין איך טיעון זה גורם לאנשים לפסול את גדולי הסרטים שנעשו), לשמחתי מי שהיתה אז חברתי המהממת הסכימה במהירות להצטרף אלי לסרט.

באותם חודשים שחלפו מאז שהתחלנו את מערכת היחסים שלנו גיליתי שמצאתי את יעודי בחיים והוא להראות לה את כל הסרטים שאני הכי אוהב. יש שיגידו שזה לא יעד נעלה במיוחד. תשובתי להם – אתם לא מבינים כלום. ההענות שלה לעניין וההנאה שלה מסרטים שבעיניי היו פאר היצירה הקולנועית היו חלק מהסיבות שהזוגיות הזו הפכה אותי למאושר באדם.

עם כל כך הרבה מראות בסרט הראשון שלו כבמאי, באמת מפליא שהמזל הרע רדף אותו

רק בחור אובססיבי כמוני יוכל להבין את החשש שליווה אותי כשנכנסנו לקולנוע כדי לצפות בסרט הטוב ביותר שנוצר אי פעם. כל כך הרבה זמן שאני מלהג באזניה על אורסון וולס וגאונותו והנה אנחנו עומדים מול מבחן האמת. זה סרט שעדיין לא ראיתי, ומה אם הסרט הזה לא יהיה הכי טוב שאי פעם נוצר. ומה אם הוא יהיה גרוע. ומה אם אחרי זה היא לא תרצה לראות יותר סרטים שלו? ומה אם אחרי זה היא לא תרצה לראות יותר סרטים ישנים בשחור לבן.

כמובן שמהצד השני של הארוע עמדה באותו זמן בחורה יפייפיה שאהבה קולנוע ולא באמת העסיקה את עצמה בשאלות על אכותו של הסרט. היא באה לראות סרט וזהו.

הסרט התחיל. "אין כניסה", מונטאז' של קסאנדו, האור בחלון שנשאר באותה נקודה, הפה, הפריט שנשבר, רוזבאד. אני יושב וחולק את הריכוז שלי בין צפייה במסך לצפייה בה. היא שקועה במסך. סרט שלם עובר. זה סרט מרשים. הכל בו נפלא. זה בפירוש לא הסרט הכי טוב שראיתי אי פעם. לעזאזל, זה אפילו לא הסרט הכי טוב שראיתי של אורסון וולס. הוא נגמר. האורות עולים. אנחנו יוצאים. אני במתח אדיר. היא כן אהבה את הסרט, היא לא אהבה את הסרט, היא כן אהבה את הסרט, היא לא אהבה את הסרט.

היא מסתכלת עלי ואומרת שזה סרט נפלא, אחד הטובים שראתה. שאורסון וולס הוא שחקן אדיר. אולי היא אמרה עוד משהו אבל כבר לא כל כך שמעתי. בשבילי זה היה עוד אחד מהסימנים הרבים שהראו לי שהיא האחת.

כדי להעריך את הסרט באמת הייתי זקוק לצפייה נוספת. צפייה נטולת מתח ונטולת ציפייות בלתי אפשריות שנובעות מתאור שהוא מכת מוות לכל סרט באשר הוא – "הסרט הכי טוב שנוצר אי פעם".

"האזרח קיין" הוא סרט נהדר, הוא מצולם מעולה, משוחק מעולה, מולחן מעולה, כתוב מעולה ומעל הכל הוא אורסון וולס. אם לא ראיתם אותו זה באמת חבל. לא כי הוא השפיע כל כך הרבה או כי הוא חשוב להתפתחות כזו או אחרת. חבל כי אתם מפסידים סרט ייחודי של יוצר ייחודי שעשה רק 12 סרטים בימי חייו. אז תנמיכו ציפיות מוגזמות ונסו לתפוס אותו בהקרנות השונות בסינמטקים ברחבי הארץ.

גם הבוקר, כמו בכל יום שואה בשנים האחרונות, ציינתי לעצמי את היום הזה עם האזנה לאלבום "אברמק". בעיני האלבום הזה, שיצא לפני כמה שנים, הוא יצירה מרשימה שמקומה בקדמת הבמה, ועם זאת מעט מדי אנשים מכירים אותה.

תחילת סיפור האלבום היא באורי מייזלמן, מתופף "קרח 9" לשעבר ופעיל ב"נוער העובד והלומד". בחוברת המצורפת לדיסק הוא מספר שבחודש פברואר הוא מצא עצמו בחנות ספרים בדרום תל אביב מחפש ספר שקשור בשירי השואה ולא מצליח למצוא. המוכרת במקום הציעה לו במקום הספר שחיפש את "משל עצמי".

חוברת הדיסק מספרת את סיפור התגלגלות הספר – "משל עצמי" הוא ספר שמכיל את יצירותיו של אברהם קופלוביץ, שנרצח כשהוא בן 14 באושוויץ.

ב1939, כשהוא בן 9, כונסו יהודי לודז' בגטו. אברמק עבד 3 שנים בבית מלאכה כשוליית סנדלר ובזמן הזה ריכז במחברת, לה נתן את הכותרת "משל עצמי", את יצירותיו – 8 שירים, שני מחזות קצרים וציור.

ב1944 עם חיסול הגטו נשלח לאושוויץ עם אמו ואביו. אמו  נשלחה מיד לתאי הגזים והוא ואביו נשלחו לעבודות כפייה. באחד הימים, כשרצה לחסוך ממנו את העבודה הקשה, השאיר אותו אביו בצריף. כשחזר האב גילה שהגרמנים אספו את כל מי שלא עבד ולקחו אותם לתאי הגזים.
האב מנדל שרד את אושוויץ, ואחרי המלחמה, כשחזר לבית בלודז', מצא את מחברת השירים. על המחברת לא סיפר לאיש.

המחברת נמצאה לאחר מותו על ידי לולק, בנה של חיה, איתה התחתן מנדל לאחר המלחמה. עירית עמיאל, משוררת ומתרגמת, שמעה על המחברת ותרגמה את השירים.

וכך, לאחר מספר שנים, מצא אורי את הספר, התחבר, התלהב ומיהר להפגש עם חלק מחבריו לשעבר ל"קרח 9" (שהוציאו אח"כ אלבום מקסים תחת השם "קוסקים") כדי לשכנעם להפוך את הספר לאלבום.

האלבום, שיצא בתמיכתה של תנועת "הנוער העובד והלומד",  הוא לא פחות מנפלא. השירים אותם כתב אברמק נעים בין תיאור הפעילות בגטו לתיאורים של רגעים קטנים. הלחנים הנהדרים של אוהד קוסקי, הנגינה המצויינת של קוסקי, מייזלמן, רועי הדס (שאחראי גם להפקה), עידו קנן, אייל תלמודי ודייויד סטברו והעיבודים המעולים נותנים ערך מוסף לשירים. למשל בשיר "אורלוגין" המתאר את מעבר הזמן הסיום הטורדני של השיר מזכיר את הדרך שבה נגמר הזמן של כותב השיר. בשיר הנהדר "הי במחלקה" שמתאר את השגרה של בית המלאכה בה עבד אברמק, העיבוד מזכיר כל הזמן שלמרות שהמילים מדברות על שגרה, אין שום דבר שליו או נורמלי בשגרה הזו.

וכמובן שהידע שלנו לגבי כל שהתרחש לאחר השהות בגטו מטעינה את השירים בעוצמה רבה. במיוחד בשיר "חלום" שמתחיל בשורה – "כשאגדל ואהיה בן עשרים, אצא לראות את עולמנו המקסים".

מדובר באלבום חשוב מאוד ומצויין שראוי כי יותר אנשים יכירו, ובמקום להמשיך וללהג אצרף מספר שירים-

חלום –

הי במחלקה –

למי שעוקב אחרי השיר המידי פעם של הבלוב זו לא תהיה הפתעה אם אומר כי סשה ארגוב הוא אחד המלחינים האהובים עלי. לא שזו אמירה אמיצה או מיוחדת במיוחד. סשה ארגוב הוא אחד המלחינים האהובים ביותר בארץ, בין אם אנשים יודעים שהוא אחראי לשירים שהם אוהבים ובין אם לא.

הוא גם אהוב במיוחד על טלי פולק, שדרנית ברדיו "קול הקמפוס" 106FM, שהחליטה לבקש מאמנים צעירים עצמאיים (הגדרה מאוד יפה שמופיעה בחוברת הפרוייקט. לבטח הגדרה טובה יותר מ"אמני אינדי") לבצע שירים של סשה ארגוב לספיישל שרצתה לשדר ברדיו. ההיענות המפתיעה והביצועים היפים הביאו לכך ש-27 הגרסאות מוצעות להורדה כאן בעלות של 10 ש"ח בלבד. בתמורה לסכום פעוט זה תקבלו הרבה מאוד יופי.
עדכון מאתר 106FM:
אנו שמחים לבשר כי לאור הביקוש וההצלחה "מסע אספלט" ייצא לאור כאלבום כפול בפסח הקרוב

חלקה של קול הקמפוס ברווחים יועבר למלגה ע"ש סשה ארגוב.
(החלטה ראוייה ביותר. האוסף מצדיק הוצאה מסודרת)

כבר כמה שבועות שהפרוייקט הזה מתנגן אצלי ברכב מדי יום. לרגע היה נראה שהוא יגרום למשבר בזוגיות שלי, אבל לאחר שהגענו להסכמה שאני לא אומר את המשפט "איזה ביצוע יפה" בכל פעם שהסתיים שיר מכשול זה הוסר.

והביצועים אכן יפייפיים. יופיים נובע בראש ובראשונה מאיכות השירים, אבל בנוסף לכך, ההחלטה של רוב האמנים לא להמציא את הגלגל מחדש והחלטתם לנסות לבצע את השירים באופן שנסמך על המקור ומוסיף עליו, מתגלה כנבונה מאוד.

רבים משירים אלה מוכרים מאוד. הביצועים החדשים מאפשרים לגלות אותם מחדש, כיוון שעל אף העובדה שהם נאמנים למקור, הם גם עכשווים באופן ההקלטה והעיבוד, מה שגורם לכך שרובם קלים יותר להאזנה היום מאשר אותן הקלטות מקוריות. זה כמובן לא נכון בכל המקרים, במיוחד לא בשירים הקאנוניים יותר, אבל זה נכון כמכלול. מי שרוצה להבין למה אני מתכוון מוזמן להאזין לאוסף בן 3 הדיסקים של שירי סשה ארגוב שיצא לפני שנים אחדות ומכיל זה לצד זה שירים משנות ה50, ה-60, ה-70 וה-80. הביצועים לא משתלבים טוב ביחד. הם נשמעים תלושים זה מזה. לכן דווקא בפרוייקט הזה, שלמרות שלל המשתתפים ישנה בו הומוגניות, ניתן להתמקד ביופיו של הלחן.

אז מי משתתף? יש המון משתתפים ותוכלו לראות את שמותיהם והשירים אותם הם מבצעים כאן.

מלבד אולי שיר או שניים כל הביצועים מוצלחים מאוד בעיניי. אני אציין את המוצלחים במיוחד.

4 ביצועים יפים במיוחד מכיל הפרוייקט.

"הכל זהב" בביצועו של אבי עדאקי הצליח לקחת שיר שלא חיבבתי מעולם ולגרום לי לשמוע אותו אחרת.

(הביצוע הוא אינו הביצוע שמופיע בדיסק אלא ביצוע מתוך הופעה באולפן 106 FM)

עינב ג'קסון כהן לקחה את "כשאור דולק בחלונך", שינתה מעט בקצוות ומבצעת אותו בצורה כל כך אישית, יפה ועצובה שקשה להאמין שלא היא עצמה כתבה את השיר. (אפשר לשמוע את הביצוע כאן)

"בלדה לנערי שגדל" זוכה לביצוע היפה ביותר ששמעתי עד היום. הוא מבוצע על ידי רות דנון ומורן צ'סטר ולטעמי זו הפעם הראשונה שנעשה עימו חסד.

השיר ה"חדש" בפרוייקט הוא "מסע אספלט" שיר זה נמצא אצל ארגוב לאחר מותו והוא לא פורסם מעולם. נועה גולנדסקי כתבה מילים חדשות ויפות ומבצעת את השיר עם אדם בן אמיתי. זה פשוט שיר נפלא והלחן שלו מדגים את כל מנעד היופי ביצירתו של ארגוב. (ניתן לשמוע אותו כאן)

מלבד 4 שירים אלה אני רוצה לציין גם את הביצועים הנפלאים הבאים –  טל הפטר עם "שיר ארץ",  אביגייל רוז עם "עוד מחכה לאחד",  אלון עדר עם "אהובתי שלי לבנת צוואר", איה כורם עם "עד" בביצוע יפה יותר מהביצוע המקורי, איילת רוז-גוטליב  מתמודדת עם"מעבר לתכלת" הקשה בהצלחה , נילי פינק עם "יוסי ילד שלי מוצלח" ומאלוקס (איל תלמודי וחגי פרשטמן) מחרבים את "השמלה הסגולה" והורסים זאת נהדר.

ובצד התאטרלי יש גם את קרימינל פרוג'קט עם "הפרוצה החלוצה" ואת מיכל לוטן עם "דוד שמש ואנטנה גם". בקיצור, כמו שאתם רואים, כל פעם שאני חושב שסיימתי אני נזכר בעוד ביצוע יפה, ותכף גם אתם לא תסכימו לסוע אתי אז אפסיק ואציין בפעם האחרונה שבאמת מדובר בהמון ביצועים יפים.

אם מתחשק לכם כמעט שעתיים של עונג ארגובי הורידו קנו לעצמכם כמתנה לחג את הפרוייקט הזה. הוא נהדר.

אבי עדקי

אני מניח שמתחת לחזות המצליחן שלו, זה שעושה סרטים מצויינים שגם מרוויחים הרבה כסף, לכריסטופר נולאן יש סודות אפלים. לא כי הוא איש אפל במיוחד. פשוט לכל אחד מאיתנו יש סודות שאנחנו מגדירים כאפלים, גם אם הם לא באמת כאלה. סודות שאנחנו לא מעוניינים ששאר העולם ידע עליהם. יכול להיות מדובר על סודות הקשורים באישיות, בארוע מסויים בחיינו, על אופן התנהגותינו, על חיבה לעניין זה או אחר. בקיצור סודות.

עוד אני מניח שכשגיבורי העל מאחדים את כוחותיהם הם יכולים לגלות כמעט את כל הסודות שאנשים בני תמותה מנסים להסתיר.

אתמול התפרסם כי אולפני וורנר מתכננים כבר אחרי הבאטמן השלישי של נולאן לחדש את הסדרה כשנולאן בתפקיד המפיק. למה וורנר רוצים אותו כאחראי על "סופרמן" ו"באטמן" אני מבין, אבל למה הוא מסכים זו כבר תעלומה.

כמובן שבהתחלה חשבתי שמדובר בכסף, ואני מניח שהרבה מאוד כסף. אפילו המון כסף. אני די מבין את הצורך בכסף, אבל איכשהו נראה לי שזו לא הסיבה המרכזית.
אחר כך חשבתי שאולי הסיבה היא שהוא מניח שהוא יהיה עייף מכדי לעבוד על עוד סרט גרנדיוזי משלו והוא מעדיף לנוח קצת. מכיוון שהוא לא נתפס בעיני כאדם שפוי במיוחד אולי הפקת הסרטים הללו היא הגדרת מנוחה בעיניו. גם את זה פסלתי.

"חברה, אני יודע שהבטחתי לכם שאתם תהיו הדמויות שאני הכי אהנה להרוס, אבל סופרמן הוא בכל זאת בקליבר אחר"

אחר כך חשבתי שהוא פשוט רוצה להראות כמה הוא במאי וכותב אדיר ועד כמה הוא עשה חסד עם באטמן. זה גם הסתדר לי עם הבחירה בזאק סניידר לבימוי סופרמן (במאי שבלשון המעטה אינו חביב עלי. בלשון רגילה הייתי קורא להעמיד אותו לדין באשמת פשעים אלימים נגד קומיקסים). מי יודע, אולי הוא אפילו תכנן לדחוף את בחירתו של בריאן סינגר לבמאי של הבאטמן החדש. אחרי שני אלה הוא יראה אפילו טוב מאשר הוא נראה היום.

לבסוף הגעתי להחלטה שכנראה הסיבה ההגיונית היחידה היא שלגיבורי העל יש משהו עליו. איזה סוד שהוא ממש לא מעוניין שהציבור ידע. הם ראו איך הוא שיפר את מצבו של באטמן, שביננו, זה כמעט נס שמשהו ששומאכר נגע בו חוזר לגדולה. והם קינאו. קינאו כמו שרק גיבורי על יכולים לקנא.

וזו הסיבה היחידה. לא יכולה להיות אחרת. סופרמן, חמוד ואהוב עליי ככל שיהיה, הוא דמות שאין סיכוי שמעניינת את נולאן. בטח לא כל עוד היא ממשיכה לסובב את העולם אחורה ולשנות מה שבא לה. ובאטמן, איזו סיבה יש לנולאן שמישהו אחר יעשה איתו משהו טוב יותר?

וזה רק בא להראות לכם כמה קטנוניים הם גיבורי על. אז פעם הבאה שאתם יוצאים להפגנות נגד החוקים שמגבילים את פעולתם, זכרו שהיום זה נולאן, מחר זה אתם.

אה, ואיימי אדאמס תהייה לויס ליין בסופרמן החדש. ברוך השם, סוף סוף ידיעה נורמלית בקשר לסרט הזה.