ארכיון מחברים

וואן מן שואו (צד א', אסף אמדורסקי)

פורסם: פברואר 7, 2011 מאת Esti Eliyahu בנושא מוזיקה
תגים: ,

קיבלתי את משימת כתיבת הביקורת על החדש של אמדורסקי, לאחר שחברי לבלוב, גיא, שנלחם על משימה זו תחילה, ביקש להסיר את האחריות מעליו. כששאלתי אותו מדוע, ענה באי נוחות כי הוא לא ממש החליט מה דעתו על האלבום. אמר שהאזנה חטופה הותירה בו תחושה קצת מעיקה. של אמן שהוא מעריך מדי, אמן שליווה אותו יותר מדי שנים, אמן שהוא קצת מאוכזב מאלבומו האחרון. עם מידע מקדים ובלתי סקסי זה יצאתי לדרך. לא משהו. לא לקחתי סיכון כלכלי, הורדתי את האלבום מהאינטרנט, וכל שיכולתי להעניק לו זו האזנה חפוזה במשרד תוך מולטיטאסקינג מתקדם. אולי לפני שאשטח כאן את דעתי, ראוי לומר כי יש לי בעיה עם אמדורסקי האדם.  משהו בו פשוט לא מתיישב לי, וברבות השנים מצאתי אפילו את ההומור הווייט-טראשי של גרושתו (״רוק סתם״…  מעולה, תודו!  :)) משעשע יותר מאמדורסקי עצמו, גבר שנדמה שנמצא בעיצומו של משבר גיל הארבעים כולל כל הקלישאות בדרך (גירושים מתוקשרים, סמים, ודוגמנית צעירה). אך אין בזאת לומר דבר וחצי דבר על אמדורסקי המוזיקאי.

אין דרך אחרת לומר זאת. אמדורסקי נמצא בליגה משלו בכל הקשור לעשייה מוזיקלית. רק מספר בודד של מוזיקאים ישראליים יכולים לחלוק איתו את אוויר ההרים הזה. כל אלבום היוצא תחת ידיו, הוא מוצר מוקפד ומלוטש שעבר החלקה מאסיבית, חוזרת ונשנית ממחבש סטנדרט המצויינות של אמדורסקי ובאלה נכללים ערכי ההפקה העיבוד והלחנים עצמם. ובכך האלבום האחרון אינו שונה מקודמיו. מדובר באלבום הכולל 7 רצועות. גם כאן אני מסירה את הכובע בפני אמדורסקי שכן רב האלבומים שאני מכירה לא עוברים את קו  5 או 6 הרצועות הטובות, אז אם יש לאדון 7 שירים מצויינים, למה לחכות לעוד כמה בינוניים בכדי להוציא אלבום?

 ומה באלבום עצמו? קראתי באינספור מקומות שזה אלבום איטי מאוד שדורש סבלנות והתמסרות. התחושה שנוצרת היא שמדובר באלבום קשה לעיכול. לאחר שהקשבתי לאלבום, אני לא ממש מבינה על מה ולמה. חברים, האין אנחנו בשנת  2011 ? על טריפ הופ שמעתם? אמביאנט? מוזיקת שנות ה-70? שיר של תשע דקות מצליח לבלבל אתכם? קוראים יקרים מדובר באלבום קליט מאוד כבר בשמיעה ראשונה. אפשר לקרוא למוזיקה שאמדורסקי רקח עבורינו מוזיקת אווירה או במילים אחרות יותר מעודנות מוזיקת סקס. לחנים הרמונים, רוויי נשימות יצוקים לתוך מקצבים איטיים, נבנים. אמדורסקי, וואן מן שואו, בתפקיד תאורן, תמלילן, וקומפוזיטור ראשי נותן לנו חזק באלקטרוניקה אך דואג לשלב בטבעיות קטעי פסנתר, גיטרה, בס, ונגיעות סקסילופון (משחק מילים מכוןן) כדי שהתוצאה לא תצא קרה מדי. יודע את העבודה.  הקשבה לאבלום הזה שולח את המאזין למסע בזמן. ניכרת השפעה (מכוונת או מקרית) של כל העשורים החשובים במוזיקה הפופולרית, אך לא ניתן לטעות בכך שמדובר באלבום שיצא בשנת 2011. אמדורסקי צובע את האלבום בהרמוניות מוזיקליות ווקליות מהסבנטיז,  בפופ הסינטיסייזרים הפומפוזי של האייטיז, במקצבי האווירה של הניינטיז, וכל אלה יושבים באופן כ"כ טבעי עם ההפקה העכשיוית, כמעט עתידנית של אמדורסקי , שלא נותר אלא להתמסר ל HIGH המוזיקלי הזה.

עוד כמה מילים – גיא ברמן מכליס

כפי שכתבה אסתר למעלה, האלבום של אמדורסקי הוא אלבום שהיה לי קשה לכתוב עליו. כל כך חיכיתי לו (אמדורסקי הוא בעיני היוצר המבריק ביותר בקרב המוסיקאים בני דורו) וכשסוף סוף הוא יצא לא הצלחתי להתחבר אליו. היום, אחרי למעלה משבועיים בהם שמעתי את האלבום הלוך ושוב אני חושב שיש ביכולתי לשים את האצבע על מה שמפריע לי. בעיני אמדורסקי הוא גאון מוסיקלי. הוא חש את המוסיקה בצורה כה עמוקה שמעולם (באלבומי האולפן שלו) לא היה צליל מיותר, לכן איכות האלבום היתה תלויה באיכות השירים. באלבום הנוכחי, בפעם הראשונה בקריירה שלו, איכות השירים טובה מאיכות ההגשה. כפי שאסתר כבר ציינה אמדורסקי אחראי על הכל (מלבד כמה הופעות אורח בשירה ונגינה). מבחינתי זו המגרעה. הוא כל כך פורה שבמקום להיות מרוכז הוא מתפזר ליותר מדי מקומות שכולם נשמעים כמו אמדורסקי שאנחנו מכירים מאלבומים קודמים, אבל איכשהו לא מתחברים בסופו של דבר לצורה שהיו אמורים להתחבר. זה מרגיש קצת כמו בסרט "להיות ג'ון מלקוביץ'" כשכאן ההימצאות של אמדורסקי יוצרת סוג של כאוס.

שלא תבינו. האלבום ראוי מאוד לשמיעה ויש בו הרבה רעיונות מוסיקליים מעניינים, אבל, לפחות מבחינתי, הוא לא עובד. זה ממש לא מפחית מהיותו של אמדורסקי האמן הנפלא שהוא, להיפך- זה מוכיח שהוא אמן שמחוייב לעצמו ועושה את הדברים בדרכו ואני עדיין מלא אהבה וכבוד אליו. אבל בנתיים, עד האלבום הבא, אני אקשיב לאלבומיו הקודמים.

חורף ישראלי (אייל אבן צור, "לב 1")

פורסם: ינואר 16, 2011 מאת Esti Eliyahu בנושא מוזיקה
תגים: , ,

הנה, הוא כבר כמעט כאן. אני מרגישה אותו מתקרב בצעדי ענק. יום ההולדת שלי. מוכן ומזומן לרדוף אותי. אנשים שונים מקבלים את ימי ההולדת שלהם בצורות שונות. במקרה שלי, מדובר ביום מלנכולי כזה שמביא עמו התחבטות עצמית בעלת אופי מורבידי. הגיל הוא בכלל לא העניין. ההרגל המגונה הזה נמצא איתי מאז שאני זוכרת את עצמי. בעבור אנשים שמטבעם  מביטים על החיים במן הסתכלות רומנטית מפוספסת כזו, השקדי מרק איך אומרים, הם רק תירוץ. ימי ההולדת הם רק תירוץ מלאכותי לקיים את הדיאלוג העקר הזה עם עצמך. ברור הרי, שהחלטות, חשבונות נפש ותובנות על חיינו קורות ברגעים הקטנים והיומיומיים של החיים. צריך אולי להציע איזו אמת מידה אומנותית חדשה, אשר תהווה תחליף לנקודות הציון הקלנדריות האלה. ההקשבה לסמיתס בתיכון לעומת ההקשבה לסטיבי וונדר היום, ודאי יכולה לומר לי יותר על הדרך שעשיתי מאשר מספר החורפים שחגגתי בחיי.

לאחרונה יצא אלבום חדש לאייל אבן צור, מוזיקאי ואיש סאונד, ספק מוכר ספק אלמוני, תלוי מי אתם ומאיפה באתם. כדי לסייע במיקומו על המפה הברנז׳אית אספר כי הוא אחיו הקטן של שחר אבן צור (מתופפה של "מוניקה סקס"), איש סאונד מוערך שעבד עם גדולי הרוקיסטים כפורטיס, וסולנה של להקת "נעליים" ז"ל. למי שלא זוכר את להקת "נעליים", חבל מאוד, אם כי זו לא אשמתכם, אל תרגישו רע. "נעליים" הוציאה אלבום אחד ויחיד, שלמרות שנולד עמוק בתוך בועת המוזיקה התל אביבית, הניב רק להיט רדיו אחד (״למה?״). הסיפור המאוד ישראלי שלי עם להקת "נעליים" מתחיל דווקא בהמתנה בשדה תעופה לונדוני בדרכי חזרה ארצה לפני יותר מעשור. נתקלתי בחברי הלהקה האלמונים אז, בסמוך למכונת המשקאות. כשפניתי אליהם בשפה האנגלית כדי לשאול אותם האם המכונה עובדת (וזאת עשיתי כדי שלא תידרש ממני שיחת סמול טוק ישראלית מעיקה ותנפץ לי את האשליה הלונדונית המתוקה בה הייתי שרויה), הם ענו לי חזרה באנגלית, בנסיון משעשע לשחק את המשחק, למרות שחשפו את בלוף הישראליות שלי. שניה אחרי גם אני חשפתי את בלוף הישראליות שלהם. כשמן הפינה הפציע והצטרף לפתע ירמי קפלן, פיסת הפאזל האחרונה נפלה והבנתי כי הם מוזיקאים שהגיעו ללונדון למטרות עבודה וכי קפלן הוא מפיק האלבום. את הטיסה העברנו בסמול טוק ישראלי וחביב למרות הכל :). כששבתי לארץ הבחור שאיתו יצאתי אז, אולי בין היחידים שרכש את הדיסק, צרב לי עותק וכך למעשה החל הסיפור שלי עם "נעליים". הדיסק הזה, להוציא את להיט הרדיו המנג׳ס, הפך להיות אחד האהובים עלי באותה תקופה. ועד היום כשאני חוזרת אליו הוא מזכיר לי תקופת חיים חד פעמית. תקופה של חופש אמיתי. תקופה שה״צריך״ שלנו, עדיין קטן בהרבה מה״רוצה״ שלנו. מאז עברו הרבה מים ב״צריך״ שלי, ולאחרונה כשיצא אלבום הבכורה של אבן צור, באופן די צפוי הייתי נלהבת לקראתו.

לאחר ההאזנה לאלבום הזה, אני יכולה לומר כי הוא דומה ושונה מהאלבום ההוא של להקת האם. שונה כי נדמה שהחומרים מרוככים ובוגרים יותר, הן בהפקה והן בתכנים. אם פעם הנשים של אבן צור היו נשים תל אביביות פוגעניות, רעות ומאכזבות, היום נקודת המבט היא של בחור הכמהה לאהבה ומתאר אותה דרך עיניים של מישהו שחווה אותה בצורתה ההבוגרת. ההפקה המושקעת מאוד (מופקדת בידי האח הגדול), מרופדת בתזמורים ישראליים-מזרח תיכוניים, מתיחת מיתרי גיטרה בטונים גבוהים, ופריטות נוגות, ונותנת תחושה רומנטית, אפילו סכרינית, אך אינה נופלת לזילות כלשהיא, משום שהלחנים והטקסטים עצמם נשארו מחוספסים ואינטיליגנטיים, וזאת בדומה להחומרים של להקם האם. המהלכים המוזיקלים של אבן צור נשארו כשהיו. בלתי קונבציונלים ולא תמיד "טבעיים", אך תמיד מעניינים וידידותיים מספיק בכדי להתחבב על האוזן אחרי האזנה או שתיים. אבן צור, עדיין חובב גדול של מתיחת הברות בלחניו (זוכרים את ״ללללללמה״??? למה זה צריך להיות ככככככה״..)? ועדיין בעל הקול הנעים הזה, המאוד ישראלי, שלאחדים יזכיר את יובל בנאי, לאחרים סתם איזה חבר מהצבא, מוציא אלבום ראוי מאוד, שכיף להאזין לו בימות החורף, בייחוד אם אתם מצויים בתוך סיפור אהבה או מחפשים אחד כזה. ומי מאיתנו לא?

אבן צור אז (עם "נעליים")

אבן צור היום

Janelle monae, “The ArchAndroid” (כי תמיד יש מקום לעוד רוק צ'יק אחת)

ז'אנל מונה היא רוק צ׳יק אפרו אמריקאית אלמונית (יחסית) שמתהדרת באלבום בכורה שהוא פופ עלית מרשים אנרגטי ומהנה. באלבום 18 רצועות, כל אחת היא עולם ומלואו, כשהחוט הדק או עבה התופר את כולן (תלוי איך מסתכלים על זה) הוא קולה הוורסטילי והעוצמתי של הגברת. האלבום נע בין מרקמי הפקה ״הפוכים״, תזמורים נוגים, גיטרות סמיכות, פופ קצבי ועוד, ומונה, שמושפעת בתצורה היפה של המילה מגדולי הפופיסטים של המוזיקה השחורה (פרינס, סטיבי וונדר, ביונסה, וויטני יוסטון הצעירה, אאוטקאסט – ואם אתם מחפשים שם מקדם מכירות אז אחד מחברי אאוטקאסט הוא מבין מחתימיה) , לוקחת אותנו יחד איתה לטיול במחוזות ה R&B , ראפ, דיסקו, קבארט, דו-וופ, ג׳אז, פרוגרסיב רוק ועוד, אך עדיין מצליחה להישמע מספיק מקורית, רעננה ומובחנת כדי להיקרא ז׳אנר בפני עצמה. בהחלט אחד האלבומים היותר טובים שיצאו השנה.

Broken Bells, “Broken Bells” (פופ נוסח MGMT)

ברוקן בלז הם סופר דואו אמריקאי שמורכב מסולן וגיטריסט להקת The Shins ומפיק העל דיינג׳ר מאוס. השניים הכירו בפסטיבל רוק באירופה והחליטו לעבוד יחד לאחר שהפגינו חיבה הדדית האחד כלפי עבודתו של השני. המחווה הרומנטית הניבה תוצאות רק כעבור מספר שנים, והשנה יצא אלבומם הראשון של החברים שקצר שבחים רבים וזכה להצלחה מסחרית בקרב קהל צרכני המוזיקה האלטרנטיבית העולמית. מי שאוהב את זרם הפופ האלטרנטיבי ״הקטן״ של השנים האחרונות (רק נותן תחושה של קטן, מדובר בהפקות סופר מושקעות) שבין מייסדיו נמנים mgmt יאהב את האלבום הזה. את הלחנים הטובים ממילא, מגבים ווקליסט חביב פלוס ומפיק-סלב סופר מנוסה, שיודע איך לקחת כל שיר וחצי שיר ולהפוך אותם ליצירת מופת קטנה.

Kanye West, “My Beautiful Dark Twisted Fantasy” (כי הגיע הזמן להודות שאני הדפוקה)

מי שמכיר אותי ועקב אחרי פרסומי הבלוג הזה יכול לנחש שאני לא חסידת היפ הופ או ראפ. הכי רחוק שהלכתי בעניין מוזיקה שחורה שכזו הוא.. המממ.. הכושי הידוע אמינם. על אלבומו של קניה ווסט דובר כה רבות שפשוט לא יכולתי להישאר מחוץ למסיבה. דבר ראשון שראוי לומר (שכן זה לא ברור מאליו במוזיקה מסוג זה) שמדובר באלבום מאוד קליט. דיקלומי הטקסט של ווסט (רצינות תהומית, שוביניזם וכל הטוב שמציע הז׳אנר) עטופים בפרזות רפטטיביות מלודיות מאוד שמיד מתחבבות על האוזן ומבקשות עוד. תוסיפו לזה הפקה מושקעת שמשנה כיוונים וצורות, מוסיפה ומחסירה שכבות של סאונד, וזורקת פנימה זמרי/ות רקע משתנים שנותנים גוון שונה לכל שיר, וקיבלתם אלבום שמאלץ אותי להודות שהיפ הופ יכול להיות לא רק טוב אלא גם מהנה.

MGMT, “Congratulations” (כי קצת אתגר עוד לא הרג אף אחד)

את MGMT גיליתי יחסית מאוחר לשאר העולם, אך כשהם כבר הגיעו למפתן אייפודי הם מעולם לא עזבו. אין בזה שמץ מגניבות או חתרנות לומר את מילותי הטובות על אלבום הבכורה שלהם, שהיה כפי שהוזכר קודם לכן פופ אלטרנטיבי ואיכותי. אז אחסוך מכם. השנה הוציאו החבר׳ה את אלבומם השני וכולם ציפו לסינדרום האלבום השני שהוא כידוע קריסת האיכות ממשקל האובר הציפייה. ואכן מדובר באלבום שונה מקודמו שלא לגמרי החלטתי אם יוצא נפסד מההשוואה. על פניו אלבום הבכורה הרבה יותר טוב, מהודק, ממוקד, קליט וכיפי, בעוד שהאחרון הוא מן בלגן מוזיקלי מאתגר המבקש כמה האזנות מאומצות כדי להתחבב על האוזן. אך באחרון יש משהו שהוא אולי המרכיב החשוב ביותר בעשייה מוזיקלית. נשמה. ויש בו הרבה ממנה. אחרי כמה האזנות לאלבום הלא פשוט הזה, פתאום תגלו את העולם הפלאות של אליסה. קטעי מלודיה יפיפייים שכאילו מתחבאים בתור ציור הילדים הזה ומבקשים להימצא, תגלו שינויי סולמות, ומקצבים, ומרקמי צליל, תיאחזו בענף של השפעות מוזיקליות מוכרות, רק כדי שהענף הזה ישבר ויעיף אתכם לעלה של משהו חדש ורענן לגמרי. מדובר באלבום שהוא הרפתקאה, ואני ממליצה בחום לקחת את הטריפ הזה 🙂

Gorillaz, “Plastic Beach” (כי דיימון אלברן היה ונשאר, תותח על)

האלבום הזה, בו התמה המרכזית היא ביקורת מונפשת ועתירת דמיון על המצב האקולוגי של הכדור, הופך את הקוריוז הנקרא "גורילז" ליצירה שקשה לא לקחת ברצינות. אתם מבינים, כי גם כשדיימון אלברן עושה מוזיקת פופ קלילה, מה שהוא בעצם עושה זה מנסח את הפופ כולו מחדש. היכונו למושג חדש. דרים פופ. מוזיקת פופ אווררירית סמי אפויה, שהוצאה מאולפן ההקלטות טרם הספיקו להטביע אותה בערוצים וכלים. וכך למעשה אנו מקבלים את המקצב והקו המלודי הבסיסי, כשהם עטופים בתופיני הפקה מינימליסטים, קלילים וסוחפים. בשמיעה ראשונה זה עלול להרגיש זר, משום שהאוזן רגילה להפקות עמוסות ודחוסות. אך אחרי מספר שמיעות לא תוכלו להוציא את האלבום הזה מהראש או מהמערכת. הרבה אורחים, הרבה סגנונות (ראפ, היפ הופ, טריפ הופ, מוזיקת עולם ועוד), וקוסם אחד בשם דיימון אלברן, שמנצח על התזמורת המופלאה הזו.

והיו עוד מספר אלבומים ראויים לציין משום שהגיעו גבוה ברשימות רבות. אלבומים אלה לא קיבלו סקירה נרחבת יותר מהסיבה שלא תפסו את אוזני בשמיעות ראשונות זה לא בהכרח אומר שהם לא מספיק טובים.

Beach house, “Teen Dream”

The Black Keys, “Brothers”

John Grant, “Queen Of Denmark”

LCD Soundsystem, “This is Happening”

The National, “High Violet”

סיכום אלבומי השנה, 2010 (חלק א')

פורסם: דצמבר 16, 2010 מאת Esti Eliyahu בנושא מוזיקה
תגים: , ,
בכל שנה מתאספים להם מיטב (?)  המוחות וקובעי דעת קהל לדלות ממוחם הקודח רשימות וסיכומים עבורינו. האמת, אני בכלל לא בטוחה מי נהנה מזה יותר, אנחנו או הם. אני חושדת שהם. ביננו, זוהי גרסא משודרגת ובוגרת לאהבת הילדות הבלתי נשלטת להכנת מיקסטייפס. בניגוד למה שהיה פעם, בשנים האחרונות העניין נהייה קצת יותר מסובך. פעם היו שני מקורות עיקריים מהם קיבלנו את מנות התרבות שלנו, היו אלה הטלויזיה והרדיו. עידן האינטרנט טרף את הקלפים לגמרי ונתן במה להרבה יותר מדי יוצרים משאנו מסוגלים להכיל. אם בשנות ה 90 רשימות השנה והעשור היו פחות או יותר צפויות, אחרי הכל אי אפשר היה להתחמק מהפלייליסט של גלגלצ ואם.טי.וי, בשנת 2010 הנכבדה, בעידן הראפידשר והיוטיוב, שני עשורים לתוך האינרנט, אני נתקלת באינספור רשימות סיכום, בחסות מגזיני מוזיקה, בלוגים ותחנות רדיו מקוונות, הטוענות כי העשיריה שלהם, היא היא עשיריית השנה. לכל רשימה מגיעים עשרה אלבומים שונים בתכלית והצרכן האומלל צריך פשוט לנסות שלא ללכת לאיבוד בתוך בליל הפלצנות הזו. אז חברים, באתי לעזרה וליקטתי עבורכם רשימה של אלבומים שלדעתי הצנועה דורשים התיחסות. חלקם מצויים באותן רשימות, חלקם ברשימה הפרטית האישית שלי. 
 
 
  
Arcade Fire, "The suburbs"    (אלבום השנה לטענת רבים)
  
כל אלבום המתקבל בחיבוק כזה מצד מבקרי מוזיקה מעורר אצלי רפלקס שלילי. כשבאתי להקשיב לאלבום הזה, מתוך היכרות עם הקודמים של הלהקה (שאותם חיבבתי איך בפירוש לא הערצתי כמו רבים) דעתי כבר הייתה מצויה על הצד השלילי של הציר. אז הקשבתי. פעם פעמיים, עשר. דעתי השתנתה בצורה מעגלית אך לבסוף חזרה לדעה המקורית. זהו דיסק לא רע. השירים החזקים בו הם השקטים יותר, המשרים תחושה נוגה כזו, נוסטלגית. זהו אלבום שנעים לנגן גם אם הוא לא מתהדר בחדשנות יתר. מן אלטרנטיב מחמד כזה, ושכזה מכלה עצמו די מהר לטעמי. אם זהו אלבום השנה, וכך מסתמן מהסיכומים ההולכים ומתפרסמים באינטרנט, אני חוששת שהייתה זו שנה חלשה למדי. כי לפחות מבחינתי, זהו אלבום שבפירוש ישכח עם חלוף הבינוניות המוזיקלית התקופתית. מה שנקרא ראש לשועלים. אם מוותרים על היומרות וההצהרות, אני מוכנה בהחלט לחיות עם הימצאותו בראש רשימת אלבומי השנה.
 
 
 
 
 
 
Mark Ronson &  The Business Intl, "Record Collection"   (כי מה רע בקצת פאן?)
 
יש לי אהבה גדולה מאוד למפיקי על. מודה. אני חושבת שמפיקים הם הבימאים של תעשיית המוזיקה ואני לוקחת זאת באופן כמעט אישי כשאני נתקלת בבורות מצד צרכני מוזיקה (אינספור פעמים שמעתי מאזינים שבמקרה הרע תוהים על קנקנם של מפיקים  ובמקרה הטוב תוהים על תרומתם ועוולה זו תתוקן בפוסט שיוקדש לעניין בקרוב). בין המפיקים הבולטים בעשור האחרון נמצא מארק רונסון שמוכר בעיקר בזכות עבודתו עם איימי ויינהאוס. מה יש לומר על האיש שכתב את ״באק טו בלאק״? לומר עליו שהוא גאון מוזיקלי זה להעליב אותו. האיש בוחש מכל וכל ותמיד יוצא מלך. בוחש באומנים בוחש בסגנונות, עושה מה בראש, ותמיד מצליח לו. מניאק. כהמשך ישיר לאלבום הקאברים שהוציא לפני כשלוש שנים, השנה הוציא האדון אלבום בו הוא מארח חברים אינספור לביצועים של שירי הפופ המאוד שווים שכתב. אז מה אנחנו מקבלים הפעם? אלבום פופ אלטרטיבי, סופר מופק, עם שלל ווקליסטים, שלל מקצבים כולם עם טביעת הגרוב הכ"כ מזוהה עם רונסון. כן, עוד אלבום שווה של רונסון. מה חדש?