הארכיון של יולי, 2011

אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה? הממממממ

במקום הזה היה אמור להתפרסם ראיון עם במאי הקולנוע סטיבן ספילברג שסרטו "שודדי התיבה האבודה" חוגג בימים אלה 30 שנה. מפגש בין ספילברג לביני התקיים השבוע. הוא ארך כ-45 דקות והושמעו בו משפטים שנוסחו כשאלות; אך ראיון עיתונאי במובן המקובל של המושג לא יצא ממנו. והמעשה שהיה, כך היה:

כשהייתי בעבודה בעיר ושמה "פתח תקוה" נשאלתי על ידי עורכת סופרבלוב אם ארצה לראיין את ספילברג. השבתי בחיוב. חשבתי שיהיה מעניין להתיישב עם הבמאי לשיחה ארוכה ולדבר על סרטיו, על תפישת העולם הקולנועית שלו, מקורותיה ומהותה, ועל נושאים נוספים שקשורים לקולנוע ההוליוודי ולקולנוע בכלל. במיוחד חשבתי להתמקד במסמך המרתק הזה שהביא לידיעתי אביחי מרק ובו תמלול שיחות העבודה בין ג'ורג' לוקאס, שפילברג ולורנס קאסדן בעבודה על "שודדי התיבה האבודה".

בשובי הביתה התחלתי בארגון המשימה. אשת יחסי הציבור של ספילברג אמרה לי שהבמאי רוצה להיפגש במקום שקט. אמרתי לה משהו כמו "איפה שהוא רק רוצה" (אפילו הצעתי שניפגש בדירתי, שהיא ללא ספק מקום שקט אם לא מתחשבים בכלב ובשני ילדים קטנים שנמצאים בחופשת הקיץ שלהם). לבסוף הודיעה לי אשת יחסי הציבור שהפגישה נקבעה ליום ראשון בבוקר, בשעה עשר, בחדר שיוקדש למטרה הזאת במשרדי חברת "אמבלין 2" השוכנים בקומה הרביעית בבניין ברחוב אלנבי בתל אביב (שבמרתפו היה פעם קולנוע זמיר).

אתה שמח לראות אותי או שכדור ענק רודף אחריך?

הגעתי בזמן, ספילברג כבר היה שם. הוא או המזכירה שישבה שם או אולי שניהם גם יחד שאלו אותי אם אני רוצה לשתות משהו; קפה? מים? אמרתי מים, קיבלתי מים, נכנסנו לחדר הישיבות שהוקדש למפגש והתיישבנו בקצה של שולחן, זה מול זה.

שלפתי מתיקי את האייפון הישן שיש לי, דור 3, בדקתי שהוא פועל (כבר קרו לי פאנצ'רים בעבר) והנחתי אותו על השולחן בינינו. ואז שאל אותי ספילברג אם אני מוכן שגם הוא יקליט את השיחה בינינו. קצת הופתעתי, לומר את האמת: מעולם מרואיין, הוליוודי ולא הוליוודי, לא ביקש להקליט לעצמו ראיון שקיימתי עמו; אך אמרתי לעצמי למה לא. אם אני מקליט את השיחה בינינו למה שלא תהיה גם לו הזכות להקליט את השיחה בינינו. אז אמרתי "בטח" או משהו מהסוג הזה.

כפי שאני נוהג לעשות לרוב, לחצתי על כפתור ההפעלה של האייפון ואמרתי לספילברג על מה אני רוצה שנדבר תחילה (רציתי תחילה, עוד לפני שנגיע לחגיגות, לדבר על רקעו ועל איך הוא הגיע לעשיית סרטים). ואז הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה. על מה הוא כן רוצה לדבר? על מערכת היחסים בינינו. זה מה שמעסיק אותו כרגע ולכן הוא בחר להיפגש אתי, מבקר הקולנוע של הבלוב שהוא קורא והבלוב שבשלב מאוחר יותר במפגש הוא יגדיר כבלוב החשוב ביותר בישראל. את שאר המידע עליו ועל סרטיו יוכלו קוראי "סופרבלוב" למצוא במקומות אחרים, אמר.

חשתי תחושה של דז'ה וו. את הטקסט הזה כבר קראתי איפשהו בעבר אז למה אני כותב אותו? תוך כדי המחשבה הזו הפתיע אותי ספילברג בשאלה – "למה אתה לא אוהב אותי". אני חייב לציין שמעולם, בכל הראיונות שערכתי לבלוב הזה ולבלובים אחרים לא שאל אותי איש את השאלה הזו. אולי גדעון, אבל גם לגבי זה אני לא בטוח.

"ואיך קשורה השאלה הזו לחגיגות 30 השנה?" שאלתי, מנסה להרוויח זמן.

יש לי תחושה רעה לגבי זה, יש לכם ביטוח על הציוד?

"היא קשורה לתחושה שלי שאתה כועס עליי, או יותר נכון מוציא עליי כעסים שבכלל לא קשורים אליי"

השתררה דממה. מאיפה הוא מביא את זה. יותר חשוב, מאיפה הוא יודע את זה.

קצת היסטוריה:

כשנולדתי הייתי ממש קטן ולא ממש הבנתי כלום על העולם. ככל שהתבגרתי הבנתי שמה שכבר כן חשבתי שהבנתי היה טעות. כך או כך הסתובבתי בעולם כשאני מנסה לשרוד על ידי תכונת הזיקית המאפשרת להשתייך לכל מקום מבלי להיות שייך באמת. ואז בא שפילברג. זה קרה ביום ההולדת שלי. כיתה ג' או ד'? לא זוכר. הוריי שכרו מקרן 8 מילימטר, סרטים מצויירים ותקציר של "מפגשים מהסוג השלישי". התקציר כלל את כל המערכה האחרונה על ההר כשכל השעה וחצי שקדמו לו נערכו ל-20 דקות שלא מסבירות הרבה. אבל זה ממש לא שינה כי מה שקרה על ההר היתה התגלות. ממש כמו לפני אלפי שנים, כשאנשים התחזקו באמונתם בזכות התגלות הררית רווית אפקטים, כך גם אני קיבלתי את אמונתי החדשה על ההר. השילוב של הצלילים והאורות היפנטו אותי. התחושה שהצפייה גרמה לי היתה שונה מכל חוויה שהכרתי עד אז. הרגשתי שלא משנה מה זה בדיוק, זה הדבר שאני רוצה להשתייך אליו. מאותו הרגע, כך מספרת האגדה, הודעתי לכולם שכשאגדל אהיה סטיבן שפילברג והקולנוע הפך לי לדת.

בשנים הבאות שפילברג שלט בעולמי. בין אם היו אלה סרטים שהוא ביים ובין אם סרטים שהתהדרו בכתובית "Steven Spielberg Presents:" אני הייתי שם והערצתי כמו שרק מעריץ אמיתי יכול להעריץ.

"אתה רואה," אומר ספילברג מאחורי הכתף שלי, "אתה מודה שפעם הייתי הכל ושמשהו קרה"

"בטח שמשהו קרה", אני צועק עליו.

****************************************************************************

סטיבן שפילברג וחברה

יש לי תאורייה רבת שנים לגבי מה שקרה. זה קצת כמו הסיפור על פול מקרטני. מכירים את הסיפור שטוען שפול מקרטני מת בתאונת דרכים בשנת 66 ושהוא הוחלף על ידי כפיל? זה אמור להיות קשקוש מוחלט, למרות שיש לציין שאם זה נכון אז הפול החדש היה הרבה יותר שווה. כך או כך, אני טוען שזה מה שקרה לשפילברג. מה ההוכחות שלי, אתם שואלים. אז ככה-

שמתם לב שבכל שנות ילדותינו שפילברג היה שפילברג. ואז הוא התחיל להיות רציני. כלומר לעשות סרטים "רציניים". להיות "אמן" שמנסה לקלוע לטעם המבקרים. באותו הרגע הוא נהיה ספילברג. זה ודאי. אתם יכולים לבדוק זאת בארכיון של בית אריאלה.

************************************************************************

הוא ממשיך: "אני זוכר אותך מגן בחירוף נפש על "נס ברחוב שמונה". אתה זוכר? "נס ברחוב שמונה" המחורבן זכה ממך להגנה. אבל "שינדלר" ו"ראיין" זכו לבוז מוחלט. מה הם טובים פחות?"

"כן", אני מטיח בו והולך למטבחון. ברור שלא. אבל הם סרטים שממש עצבנו אותי לעומת "נס" שהיה זניח עוד לפני שהוא התחיל.

"הייתי הבמאי האהוב עליך" הוא צועק מחדר הישיבות.

אז מה קרה? קרו כמה דברים. באופן אובייקטיבי אני יכול לומר שבמהלך שנות חיי ראיתי סרטים טובים יותר מסרטיו של ש/ספילברג וגיליתי במאים שאני אוהב יותר את סרטיהם. אבל זה לא באמת מסביר את העניין.

הוא שוב אכל פירות יבשים

גם היום אני חושב שהרצף בן 10 השנים שכולל את "מלתעות", "מפגשים מהסוג השלישי", "1941", "שודדי התיבה האבודה", "פולטרגייסט" (שנכלל כי הוא כל כך שפילברגי), "איטי" ו"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" הוא רצף מבריק שמעטים היוצרים שהצליחו להגיע להישג דומה. אני גם חושב שכל אחד מהסרטים האלה הוא לא פחות ממעולה.

אבל אחר כך הוא השתנה. הוא רצה להיות אמן "רציני" ומוערך ומתוקף רצון זה למעשה הודה במה שמבקריו אמרו עליו, שהוא עושה בידור ולא אמנות. אותם מבקרים שיכלו להלל את וינסנט מינלי (ובצדק) על יכולתו ליצור בידור עילאי ביקרו את אותה יכולת שהיתה לשפילברג.

אני אף פעם לא האמנתי במבקרים האלה. צופה שלא דומע ב"איטי" הוא או חסר לב או חסר רגישות. או שניצר, אבל זה כבר סיפור אחר.

נו, אז מה באמת קרה? קרו כמה דברים מבחינתי. אני התבגרתי ופתאום חיפשתי בסרטים משהו אחר. פתאום נחשפתי לקולנוע של תחילת שנות ה-70 בארה"ב ונשבתי בקסם האפלוליות שנשבה מהם ונמצאת גם ב"מלתעות" וב"מפגשים". במקביל הסרטים של ספילברג נהיו, איך לומר, אינפנטיליים. זה לא רק "הוק" הנורא. פארק היורה היה מבחינתי שעמומון מוחץ. "שינדלר" היה אחד הסרטים המביכים שראיתי ול"ראיין", למרות שנורא רציתי, ממש לא התחברתי. במקביל התחלתי להתחבר יותר ויותר לקולנוע הקלאסי (שרבות מתכונותיו נמצאות בסרטים הראשונים של שפילברג), וליוצרים עכשיויים ופיתחתי טעם שונה ממה שהיה לי בילדותי.

לאורך כל התקופה הזו הקולנוע של ספילברג איכזב אותי פעם אחר פעם. הקסם נעלם. גם הברק השובב שתמיד זיהיתי בעיניו כבה. בנוסף, כל פעם שנתקלתי בראיונות איתו הוא דיבר על כסף. הסרט הזה עשה כך וכך ושבר כך וכך שיאים ועלה כך וכך, ופתאום האיש הזה נראה לי יותר עסקן מקולנוען. זה ממש הרגיז אותי.

"מה זאת אומרת יותר עסקן מקולנוען. למה, אתה לא מתעסק בכסף?" הוא שואל.

"כן, אבל כצורך מחייה, אני לא מתהדר בכסף כבנוצות טווס כדי להתפאר בהצלחות שלי"

"זה כי אין לך הצלחות", הוא מגחך.

" אז איך אתה מסביר את אינדי 4?"

הוא מביט בי כלא מבין. "מה אני צריך להסביר באינדי 4"?

"זה הרי סרט כל כך גרוע שאין סיכוי שאתה או לוקאס או פורד באמת חשבתם שמשהו טוב יצא ממנו. תראה לי מישהו אחד שאהב אותו"

איזה מגניבים לוקאס ואני היינו

"עדן גוריון אהב אותו" הוא פוסק בידענות.

זה השתיק אותי. "מה הקשר של עדן גוריון. אתה אפילו לא מכיר אותו"

"גם אתה לא" (זה נכון. כלומר עדן הוא חבר פייסבוק מוערך אבל אין לי באמת מושג מיהו. מה שאני כן יודע זה שהוא האיש היחיד שאני מכיר שמוכן להודות שהוא אהב את אינדי 4)

אני מנסה לסדר את המחשבות. "אל תבלבל אותי. הנה לך מקרה ברור של רדיפת בצע"

עכשיו תורו להתחיל להתרגז. "אתה די חצוף, אתה יודע? אתה יכול לשבת ולהזכר בכל הדברים ש(לא)עשית כשהיית צעיר בערגה, מתוך רצון לחזור לשם, ולי אסור? אני חושב שאינדי 4 הוא סרט כייפי. גם אני, גם ג'ורג' וגם האריסון ממש רצינו לחזור קצת לדמות ההיא ולהנאה ששאבנו כשעשינו את הסרטים ההם אז עשינו את זה. כסף? אתה באמת חושב שאני עושה את זה בשביל כסף? בשביל כסף אני לא עושה סרטים, אני משקיע בבורסה."

אני וסטיבן ספילברג יושבים אחד מול השני כועסים. למה אני כועס עליו?

"אולי אתה כועס עליי כי התבגרת?". פסיכולוג בגרוש. עדיף שיעזוב את זה. הסרטים שלו אף פעם לא הצטיינו בעומק.

"אני לא יודע למה אני כועס עליך. אולי כי אהבתי אותך כל כך והרגשתי שהסרטים שלך זנחו אותי. שכשרציתי עוד משפילברג שאהבתי היה לך חשוב להראות שאתה יודע לעשות מרצ'נט ואייבורי בלי להתחשב בכך שיש הרבה כמוהם, אבל לא היה אף אחד כמוך. אולי כי כשהתחלתי לחפש קצת עומק ורצינות קיבלתי ממך סרט נורא כמו "שינדלר" וכשרציתי הנאה קיבלתי ממך סרט כבד וחסר הנאה כמו "פארק היורה". אולי כי ציפיתי שתישאר שפילברג שלי שמספק סרטים שמדברים אליי ומתקדמים איתי בשלבי התבגרותי. אולי כי היית הבמאי הראשון שלי ולא הבנתי למה זה לא יכול להיות כמו פעם"

שפילברג מתקרב אליי. "אני רוצה שתדע שמעולם לא עשיתי סרט כלאחר יד. לצערי אין לי שליטה על מה תאהב ומה לא. אבל בכל מקרה, לא משנה מה עשיתי, אף פעם לא עזבתי אותך. גיא, המשפחה היא הדבר הכי חשוב ובני משפחה אף פעם לא עוזבים אחד את השני"

"אלא אם כן הם עולים לחללית בחיפוש אחר חלומם. או שאתה רובוט" אני ממלמל.

"נו, ומה הסיכוי שאתה רובוט או שתגשים את חלומותיך?"

אני מחייך. הוא יודע שאני עדיין אוהב אותו. הוא יודע שבעשר השנים הראשונות של המילניום הוא כבש בחזרה מקום בליבי עם שניים מהסרטים הטובים של העשור – AI  ששבר את ליבי ו"טרמינל", שהוא פשוט סרט הספוג בכל כך הרבה אהבת קולנוע שלקח הרבה זמן עד שנרגעתי ממנו. הוא יודע שאני חושב שגם "דו'ח מיוחד" וגם "תפוס אותי אם תוכל" הם סרטים מצויינים ושלמרות בעייות ופגמים רבים "מלחמת העולמות" שלו הוא סרט מרשים ביותר.

הוא גם יודע שלמרות הטריילר הנורא שלו אני עדיין מחכה בקוצר רוח לסרט על סוס וילד מתוך ציפייה ואהבה אמיתית.

"אז עכשיו תגיד. אני הבמאי האהוב עלייך?"

אני מחליט לא לשקר. "לא"

הוא חושב מחדש על ניסוח אחר. "אחד מחמשת הבמאים האהובים עלייך?"

אני מחייך. "בוא נסכם שאתה הבמאי שהשפיע על חיי בצורה הגדולה ביותר ושאני מאוד מאוד אוהב אותך".

"אני יכול לחיות עם זה". הוא אומר וקם אל התיק שלו.

"מה עכשיו?" אני שואל

סטיבן ספילברג

"ממשיכים" הוא אומר ומוציא רשימה ארוכה. כשאני מתקרב אני רואה שהוא מוחק את שמי מראש הרשימה. אחריי יש עוד שמות רבים, חלקם מוכרים לי.

"למה אתה עושה את זה?" אני שואל, "למה זה כל כך חשוב לך מה גיא ברמן מכליס, ילד מראשון לציון, חושב עליך?

"אני לא יודע" הוא עונה. "אני חושב שזה חשוב לי כי בסופו של דבר אתה וילדים עם חלומות כמו שלך עשיתם אותי למי שאני. אולי כי אני מרגיש שצריך לחזור הביתה"

הוא מחבק אותי. עלי הסתיו של בוסטון מרשרשים, האוויר קריר ואני דומע. "לעולם לא אעזוב אותך עוד" הוא לוחש. המוסיקה של וויליאמס גוברת. גם הוא איבד קצת את העידון. לא נורא.

כשאני צועד לי ברחוב אלנבי, תוך כדי הזעה אינסופית, אני נזכר שבכלל לא דיברנו על "שודדי התיבה האבודה". חבל, צפיתי בו שוב השבוע כדי להתכונן לפגישה ונזכרתי עד כמה הוא סרט אדיר.

לא נורא, נטלי הבטיחה שהיא תכתוב על זה בקיץ הקרוב. אני רק מקווה שהמפגש שלה עם ס/שפילברג לא יסיח את דעתה. אבל מה אכפת לי. לי זה נותן עכשיו זמן לעשות את מה שרציתי מהרגע שסיימתי את צפיית ההכנה ב"שודדי התיבה" וזה לראות שוב את "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", סרט האינדי החביב עליי ואחד הסרטים המסעירים ביותר שראיתי בחיי.

*******************************************

אני רוצה להודות לאורי קליין ממנו שאלתי (ללא ידיעתו) את כל החלק הראשון של הפוסט. זו כתבתו המקורית על המפגש המוזר שהיה לו עם יוסף סידר.

אין הרבה הופעות מוזיקה שאתה יוצא מהן חנוק מרגשות, עם צמרמורת בכל הגוף ותחושה מרעידה של קתרזיס.

השבוע לפני בדיוק שנתיים נכחתי באחת כזו.
להופעת האיחוד של Blur בהייד פארק קנינו כרטיסים 8 חודשים מראש (אחרי שאזלו כל הכרטיסים להופעה ב-3/7 בתוך 3 דקות, *פאניקה*, ונפתח מיד מועד שני ליום לפני), התאפקנו יפה עד הקיץ, השתדלנו (ללא הועיל) לא לפתח ציפיות גבוהות מדי, ונסענו במיוחד ללונדון כדי להיות שם כשזה קורה. כדי לוודא שזה קורה.
כך התמזל מזלי, ומזלה של קבוצת החברים שאתי, להיות בין 50,000 המעריצים המשולהבים שנדחפו ודחפו, הזיעו את עצמם לדעת, נתמרחו בזיעת זרים ונמעכו, בגוף ובנפש לצליליה של מכונת זמן בלתי ניתנת לעצירה.

האיחוד הזה הגיע כשאיש, כולל חברי הלהקה עצמם, לא ציפה לו. התפרקותה הלא מוצהרת של בלר, 6 שנים מוקדם יותר, הייתה מכוערת כקלישאת הפופ הכונפית ביותר. ריב של אגואים בין הסולן הכריזמטי לגיטריסט הביישן, כששנים של רגשי נחיתות, קונפליקטים אומנותיים, אלכוהוליזם ומגלומניה הגיעו לנקודת הרתיחה והרגו חברות נפש ארוכת שנים.

דיימון אלברן וגרהם קוקסון בני ה-13 נפגשו בבית הספר היסודי כשדיימון הקניט בפומבי את קוקסון על נעלי ההתעמלות הזולות שלו. קוקסון מיד ידע שני דברים. האחד, שמדובר בשמוק, והשני, שהוא ממש רוצה לעשות איתו מוזיקה.
וכך פרחו להן חברות נפש ושותפות פורייה, עד שעשרים שנה אחרי, זה נגמר.
גרהם גורש בבושת פנים מהלהקה במהלך הקלטת Think Tank, ובלר לאחר שסיימה את האלבום לא שבה לפעילות משותפת.
שש השנים שחלפו לוו בציטוטים מרירים משני הצדדים, בסנוביזם פומבי כלפי פרוייקטי-הסולו זה של זה, ובנסיונות גישור כושלים ביוזמת אלכס ג'יימס, הבאסיסט.
מבחינת המעריצים הכול נראה אבוד, עד שפתאום הגיחה הבשורה על סיבוב ההופעות.

את מסע האיחוד הזה שהסתיים בקרשנדו רגשי בלתי יאמן באותן שתי הופעות בהייד פארק, תיעד הסרט הדוקומנטרי המושקע והמצוין "No distance left to run" וליוו אינספור כתבות מהללות וכותרות ראשיות בעיתוני הממלכה.
זו הייתה הופעה מדהימה, מבוצעת באנרגיה השמורה לחיות במה שהורחקו ממנה זמן רב מדי, עמוסה בכמות כמעט בלתי נתפשת של להיטים, לפרקים מפחידה (ערכו ניסוי: כנסו 50,000 אנגלים בצהריים שמשיים במקום שמוכר בירה בזול ואז תנו להם לחכות להופעה המרכזית 4 שעות. צפו כיצד חלקם הופכים לגוש אלים של בהמיות מתפרצת שגורמת לג'ינגי'ת עצבנית מישראל לצעוק "ערסים, התבלבלתם, זו לא הופעת איחוד של אואזיס!!!" ולישראלית עדינה אחרת לחטוף פלאשבקים אמיתיים מאסון ערד. כמו כן, רצוי לשים לב כיצד חלק מהקופים ממלא את בקבוקי הבירה הריקים בשתן וזורקים אותם לאוויר), ועם להקה אסירת תודה ומרוגשת עד דמעות מהמעמד, מסגירת המעגל ומאהבת הקהל.

מה שהפתיע אותי בכל הדיבור שלאחר מכן ובסיקור התקשורתי שהיה סביב הטור הזה, באינספור המאמרים שהכתירו את ההופעות בהייד פארק כשיא הקריירה של בלר וכאחת ההופעות הטובות בהיסטוריה של הפופ, והטיבו לתאר את התהליכים הרגשיים שעברו על חברי הלהקה, הייתה העובדה שאיש לא ניסה לנסח את התהליך הפסיכולוגי שעבר על המעריצים.
אולי זו דרישה יומרנית ובלתי ריאלית בעליל, אבל היא מתבקשת.

מה לכל העזאזלים היא הסיבה שאנחנו ועוד מאות אלפי אנשים היו כל כך מעורבים רגשית באיחודה של להקת זרים שאת חבריה לא הכרנו ולא נכיר לעולם?
האם זו הידיעה שהלהקה שאהבנו לעולם לא תשוב ליצור שהכאיבה לנו? ובמקרה שלי, האם זו גם המחשבה המבאסת שלעולם לא אזכה לראות את אחת הלהקות האהובות עליי מופיעה (כי לא השכלתי לראות אותה בארץ ב-93')?

אני חושבת (ויסלחו לי חבריי בטוויטר ובפייסבוק שכבר זכו לקרוא אותי בזמן אמת מלהגת בנושא) שזה נוגע במשהו עמוק יותר מסתם ספירת מלאי אומנותית.
יש ברעיון של שני ילדים המתאחדים על מנת ליצור מוזיקה משהו כל כך רומנטי וקסום בעינינו שקשה לנו להיפרד ממנו.
ויש משהו כל כך דיס-הרמוני בריב שהדעת מסרבת להשלים איתו.
אבל, אבל, אבל, איך יכול משהו שנשמע כל כך טוב להיגמר כל כל רע?!
באופן בלתי נמנע הסיפור הזה גם מזכיר לנו מקום וזמן אחר בהיסטוריה של המוזיקה, והאיחוד הזה מחטט בפצע הפתוח בתודעת מרבית מחובבי המוזיקה בכל העולם: התפרקות הביטלס.
הפילוג הידוע לשמצה בין לנון ומקרטני והתפוררותה של הלהקה החשובה בעולם זוהי טראומה קולקטיבית של התרבות המודרנית וזהו חתך שלעולם לא יגליד.
המוח מסרב לקבל את הרעיון שמי, שבהצטרפות מקרים קסומה ובלתי נתפשת בנדירותה, נפגשו והפיקו אינספור מלודיות מושלמות יוכלו לסיים את יחסיהם בצלילים כה צורמים.
הרצח של לנון הבטיח שהפצע ייוותר פעור והפך אותו לעוד יותר נפשע ומייאש. לא רק האיש נרצח, אלא איתו נרצחה גם התקווה להרמוניה.
אנחנו החילונים רוצים להאמין בכוחה המרפא של האומנות, ובמקרה של רצח לנון הדבר נלקח מאיתנו לעד.

וכאן נכנסות ההופעות של בלר לתמונה. איחודם החזיר קצת מהתקווה ואיחה, ולו במעט, גם את הפצע ההוא.
אין ספק שהמקרה כאן שונה לחלוטין, מקומה של בלר בהיסטוריה של המוזיקה אינו מתקרב למעמד של החיפושיות, ודיימון אלברן הוא מוזיקאי מחונן הרבה יותר מקוקסון ולא יוצר שווה ערך מוחלט כמו שלנון ומקרטני היו זה לזה. אבל את ההשפעה המוזיקלית האדירה שהייתה לקוקסון על אלברן אי אפשר לכמת, ובחשיבות האימפקט הרגשי הקולקטיבי שהיה לאיחוד לא מן הראוי לזלזל.

לפעמים המוזיקה מנצחת. לפעמים התקווה לא מתבדה. לפעמים אגואים מתפרקים מנשקם.
לפעמים גם סופים טובים מתגשמים.

באופן ספונטני לחלוטין ובלתי מתואם הפכו Tender ו-The Universal, לאו דווקא משיריהם המצליחים ביותר, להמנונים החד משמעיים של הופעות האיחוד. הקהל המרוגש שר אותם, ובפרט שני משפטים עיקריים מתוכם, ב-loop אינסופי דקות ארוכות אחרי שההופעה הסתיימה, והמשיך לשיר אותם גם כשלבסוף נכנע והתרחק מהפארק אל רחובות העיר ונעלם במעבי הרכבת התחתית.

Come on, come on, come on, get through it, come on, come on, come on, love’s the greatest thing.

שני השירים הללו נבחרו אינסטינקטיבית, אמוציונלית, ללא תכנון מוקדם על ידי מסה אדירה של אנשים, לא רק בגלל שהם משיריהם היפים והמרגשים של בלר, או כי ב-Tender (שכונה בחיבה על ידינו, תוך כדי שנרמסנו למוות, כ-"שיר הטנדר") יש לקוקסון קטע סולו שחוזר על עצמו (אם כי זה בהחלט היווה חלק מהתענוג), אלא בעיקר בגלל המילים שהפכו למסר ולמוטו הבלתי מעורער של האיחוד. משאלת לב מוזיקלית ומנטרה נבואית שהגשימה את עצמה.

שחררו, תתגברו, תאהבו, תאמינו.

אני לא יכולה להסביר במילים את האימפקט הרגשי העצום והקתרטי.
שני ילדים שמאחים חברות נפש משוסעת בעזרת מוזיקה, כדי ליצור מוזיקה שתרפא בחזרה את הקהל שלהם.
זה לא מבטיח יצירה משותפת עתידית של בלר וזה לא מחזיר לנו את הביטלס, אבל בעולם ציני, מפוכח ומייאש שכזה, זוהי מנת אופטימיות נדירה לנפש וקצה קצהו של תיקון קארמתי.
1:0 לאומנות.

ומי יודע, אולי גם נזכה לאיחוד מוריסי-מאר? כל שנותר זה רק לשיר. Yes it really, really, really could happen…