כוכב נולד, 9 עונות (הגמר ובכלל)

"ההפגנה נופלת על הגמר של כוכב נולד!?" שאלנו בפליאה מהולה באכזבה עומדים בשדירת לו הייתי רוטשילד ומוקפים בריח הזיעה והמחאה. "ושניהם מתחילים ב 21:00 ?!" זהו העולם בו אנחנו חיים חשבתי, עולם בו אידיאלים מעורבבים בהנאה, קולקטיבי באינדבדואלי, אומנות בבידור. אין גבולות ברורים, אין שייכות ברורה. אם פעם הייתי מגדירה עצמי אשת אומנות, היום הרבה יותר נוח לי עם אשת תרבות. אפילו תרבות פופולרית (ולא שתמיד צריך הגדרות, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).

אולי בגלל זה עדיין קצת מוזר לי כשמטיחים בי שאלות נוסח: "את כותבת טור על כוכב נולד? מתכוונת לקטול אה?" עדיין מוזרה לי ההבחנה הדיכוטומית הזו בין תרבות לאומנות, בין איכותי לנמוך, הבחנה שלטעמי איבדה מן הרלוונטיות שלה מזמן. באופן אישי, אני מאמינה שכל פיסת עשייה שמרחיבה את הלב, כל לב, בכל גיל, שמעוררת עניין ושיח, מצדיקה את קיומה. אם נחמיר קצת ובכל זאת נידרש להגדרות, אאמץ בשמחה את שנטלי, חברת הבלוב היקרה אומרת וצודקת, היצירה צריכה להישפט בהתאם למד היומרה שהאמן עצמו שם עליה ועל כך בלבד.

מתוך כל הנאמר, ומתוך כך שהמכירים אותי ודאי יודעים שאני סאקרית של סיפור טוב (בחוגים קצת יותר נכבדים אשתמש במונח המכובד דוקומנטרי) אתם ודאי מבינים שאני צופה אדוקה (וגאה) גם באח הגדול, ואף בגילטי פלז'ר מסוג כוכב נולד. את העונה האחרונה של כוכב נולד כמו כל עונותיה הקודמות ראיתי לסירוגין. מה שנקרא פרקים נבחרים. מתמודדים נבחרים. קפצתי לי בין שבתות פנויות עם חברים (בהן זכיתי לצפיה מודרכת), לבין השלמה אישית של פרקים נבחרים ונסיון לגבש דעה שיכולה אך לא חייבת ליישר קו עם הקונצנזוס, גם אם הסטיה הזו עלולה לפגום מעט בהנאה העיקרית של תוכניות מסוג זה.

מה אוכל לומר על עונתה התשיעית של כוכב נולד? עונתה התשיעית של כוכב נולד לא שונה מכל שאר עונותיה הקודמות. היא בראש וראשונה כמו כל תוכניות הריאליטי בכללם גם תחרויות ריאליטי, תחרות בין אישית ובין ביוגרפית על לב הצופה. האתיופית, המזרחי, והדתי לשעבר. אין שום פסול בכך שאנו רוצים את הנבחרים שלנו תוצר של סיפור חיים מעניין (אם אפשר פרפיריאלי מזרחי, ולא במקרה משם מפציעים רובם המכריע של המתמודדים שקונים בקלות יתרה את חלום הפרסום בשקל תשעים), ובתיבול כריזמה מסויימת. על זה נשען כל קונספט הריאליטי / דוקומנטרי מסוג זה.

בנוסף לסיפור האישי מגיע המתמודד עם מטען אומנותי לא מספיק ברור אותו הוא מעוניין לחלוק עם הקהל הרחב. לצורך ההתאמה לפורמט התחרות, היצירה האישית (אם קיימת) נדחקת הצידה לזמן מה והמתמודד נלחם על מקומו בתחרות בעיקר במדדי השירה, המראה וכאמור הסיפור האנושי המשכע. מקרשנדו הסיום של הגמר, מושלכים המתמודדים מן הרחם התחרותי אל אוויר התעשיה ומנסים להביע את עצמם כשהעצמם הזה לא לגמרי נהיר להם (בואו נאמר לגמרי לא). הפער הזה בין חוסר הבשלות האומנותית והאישית לבין נקודות השיא התקשורתית בה נמצאים המתמודדים עובדת כמובן לרעתם. הם אומנם זכו לחשיפה תקשורתית מהירה ורחבה, אך לא הספיקו להבשיל דיו כדי לנצל אותה לטובתם, וכך יוצא שהיא מנצלת אותם לטובתה. ללא שום ספק פורמט כוכב נולד משרת בראש ובראשונה את קהל הצופים וההפקה על חשבון המתמודדים עצמם.

יוצאים מן הכלל הם שני סוגי מתמודדים: אותם האלה שמגיעים ללא כל אספירציות אומנויותיות וכל מטרתם הוא להצליח כפרפורמרים (הבולטים בינהם הם הראל סקעת ושירי מיימון). סוג שני הם אלה שהגיעו מהבית עם חצי בשלות אישית-אומנותית ורואים את התחרות הזו כמו שהיא, הפקה טלויזיונית שבאה לשרת בעיקר את עצמה ולכן מחזירים גם הם באותו המטבע ומתעלים אותה לרווח אישי (הבולטים בינהם הם מרינה מקסימיליאן, מאיה רוטמן, שי גבסו, ואדיר אוחיון שלאחרונה אף שמעתי את האלבום שהוציא, אלבום אלטרנטיבי מצוין שהתמסמס בעננת התוצרים הבינוניים של ערימת פליטי הריאליטי השונים). וישנה כמובן נינט שצריכה לקבל מחלקה על שמה בלבד שכן היא סובלת ממרד גיל נעורים מאוחר, מתמשך וקצת ארוך מדי לטעמי ולצערה מקבלת סיוע מסוללת אומנים מוערכים בקשיים פיננסים המקבעים את התפתחותה כאומנית יוצרת.

ומה נאמר על הפיינליסטים של העונה הנוכחית? נאמר שחגית יאסו, שנדמה כי היא הפייבוריטית התמוהה ביותר בהיסטורית כוכב נולד, מעוררת בי (ובזכוכיות ביתי) תזזיתיות בלתי נעימה. נאמר שדוד לביא, המועמד האלטרנטיב-איכותי, כלל אינו מגיש בסגנון הבריטי הקר שמיד נהוג לייחס לכל מתמודד ששר מעט גבוה ובעל תספורת היפסטר-גיק אנגלית, רק שחסרה את האדג' האנגלי (איך משתלבות חליפות הכריות בכתפיים שאורזות את גופו הצנום בנסיון ללוק הזה אני שואלת עצמי?), אלא מושפע הרבה יותר מחזנות אשכנזית שגם בה מתקיים תמהיל עדין של שירה גבוהה, גווני תחינה וסיומים פלצטים. ונאמר גם שלירון רמתי הוא מתמודד מעניין מאוד, זה בעל ההגשה והאטיטוד הקורץ, זה שמזכיר לנו להפליא את ההוא, אך בכל זאת מביא משהו אישי פרטי ורענן למוזיקה הים תיכונית.

החלטתי. אפתח בהפגנה ואסיים בתחרות. לפעמים חוסר בשלות בזמן שיא תקשורתי היא אסון. אך לעיתים נדירות ,כמו במקרה של מחאת האוהלים שפרצה באופן כמעט ספונטיני וצוברת מומנטום תוך כדי תנועה, פריצה לא בשלה היא דבר מבורך ומעורר השראה.

השפעות של חזנות אשכנזית שבולטות במיוחד על רקע שיר זה, דוד לביא (הפייבוריט שלי).