סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ד' – על הכישלון הגדול שלו, Hearts and Bones, שהוא גם האהבה הגדולה שלי

פורסם: יולי 17, 2011 מאת גיא ברמן מכליס בנושא מוזיקה
תגים: , , ,

Hearts and Bones (1983)

מבחינתי האלבום הזה מסמל את פסגת יצירתו של פול סיימון. השילוב המופתי בין מילים למוסיקה. אלבום אישי מאוד, חשוף מאוד, חכם מאוד ומרגש מאוד. זאת הסיבה שהפוסט הזה יוקדש במלואו לאלבום זה.

לאחר חוסר ההצלחה שחווה עם הסרט "One trick pony" וקבלת הפנים הפושרת שזכה לה האלבום הנפלא שליווה אותו, התאחדו סיימון וגרפונקל למופע בסנטרל פארק בניו-יורק בשנת 1981. מופע זה הוליד סיבוב הופעות חובק עולם שבמהלכו גם הופיעו באיצטדיון רמת גן בשנת 1983. עם החום וההצלחה בה התקבלה החזרה שלהם הקלטת אלבום משותף היה מהלך הגיוני מאוד. Hearts and bones תוכנן להיות אלבום הקאמבק של הצמד, אבל חילוקי הדעות שגרמו לפירוק ב-70 לא אחרו לשוב. בסופו של דבר, גרפונקל לא היה מרוצה מהאופי האישי של השירים ופול מצידו לא ממש רצה את קולו של גרפונקל בשירים האישיים שלו. לאחר שהוחלט שהפרוייקט לא ימשיך כפרוייקט משותף מחק סיימון את קולו של גרפונקל מהשירים שהוקלטו, דבר שגרם לגרפונקל להעלב מאוד.

אבל למען ההגינות יש לומר כי אין אלבום בדיסקוגרפיה של סיימון שרחוק יותר מהצמד מאשר אלבום זה. זהו ללא ספק אלבומו האישי ביותר, אלבום בו מנסה סיימון להשליט סדר בכאוס ששורר בראשו ולהתמודד עם עצמו, עם הזוגיות שהיתה לו, עם חייו בעבר ובהווה. זהו אלבום של אדם שמחפש את מקומו אבל מרגיש תלוש. לא לחינם נבחרה התמונה שמעטרת את עטיפת האלבום. תמונת וידאו באיכות נמוכה, בצבעים דהויים. סיימון נמצא בצד התמונה ונראה כאילו תפסו אותו לא מוכן, לא מיישיר מבט למצלמה אלא מביט הצידה, מתבונן בעצב במשהו שנמצא מחוץ לתמונה.

האלבום מתחיל בשיר "אלרגיות" ומציג ישר בתחילת האלבום את "פול סיימון" – הדמות ששרה את שירי האלבום (בשונה מפול סיימון היוצר האמיתי שאין לי מושג באמת אם מה שאני משליך עליו הוא אכן נכון). אין ספק שהוא נמצא במצב קשה מאוד – אצבעותיו לא מסוגלות לפרוט, ליבו אלרגי לנשים שהוא אוהב ובאופן כללי מצבו קשה. בסופו של השיר, רגע לפני שהוא עובר לסולו הגיטרה הנוירוטי שמסיים את השיר, הוא צועק את השורה – "אני לא יכול לנשום"

שורת המפתח בעבור היפוכונדר כמוני-

From what I can see of the people like me
We get better
But we never get well

(הקליפ מכיל את מילות השיר)

מיד אחריו מגיע השיר שלטעמי, יחד עם "אמריקה" המופתי של סיימון וגרפונקל, הוא השיר הגדול ביותר שכתב סיימון ואחד השירים המדהימים ביותר שאני מכיר. בשיר הזה, כמו בחלק נכבד באלבום, שולט מקצב שמנבא את הסגנון בו יבחר סיימון באלבום הבא ושלמעשה ילווה אותו עד ימינו, שירים שמרכז הלב שלהם הוא המקצב, אבל בניגוד להרבה מהשירים שיכתוב בהמשך הקריירה שלו, בשיר זה המילים הם לב ליבו של השיר והקצב וכלי ההקשה הם הליווי, נותני אווירה שמטרתם לעטוף את הפשטות המופלאה בקצב שנע קדימה ומזכיר שלא משנה מה קורה, אנחנו ממשיכים לנוע קדימה. זה חוזר מאוחר יותר באלבום בשיר אדיר אחר.

השיר ממספר על מסע שעורכים סיימון וזוגתו לבחון את סיפור האהבה שלהם דרך הזכרונות המתוקים והפחות מתוקים, רק כדי לחזור שבורים. הטקסט האדיר הזה מגובה בלחן ועיבוד נפלאים. שיר מושלם.

One and one-half wandering Jews
Free to wander wherever they choose
Are travelling together
In the Sangre de Cristo
The Blood of Christ Mountains
Of New Mexico
On the last leg of the journey
They started a long time ago
The arc of a love affair
Rainbows in the high desert air
Mountain passes slipping into stones
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
Thinking back to the season before
Looking back through the cracks in the door
Two people were married
The act was outrageous
The bride was contagious
She burned like a bride
These events may have had some effect
On the man with the girl by his side
The arc of a love affair
His hands rolling down her hair
Love like lightning shaking till it moans
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
And whoa whoa whoa
She said why?
Why don't we drive through the night
And we'll wake up down in Mexico
Oh I
I don't know nothin' about nothin'
About Mexico
And tell me why
Why won't you love me
For who I am
Where I am
He said:
'Cause that's not the way the world is baby
This is how I love you, baby
This is how I love you, baby
One and one-half wandering Jews
Returned to their natural coasts
To resume old acquaintances
Step out occasionally
And speculate who had been damaged the most
Easy time will determine if these consolations
Will be their reward
The arc of a love affair
Waiting to be restored
You take two bodies and you twirl them into one
Their hearts and their bones
And they won't come undone
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones
Hearts and bones

היופי באלבום הזה הוא שגם שירים מינוריים כדוגמת "כשמספרים נהיים רציניים" מוצאים את מקומם בנרטיב. אם עד עכשיו היה בלבול שנבע מהפנימיות של סיימון, בשיר הזה הוא מדבר על כמות המידע המספרי שאנו נאלצים להתמודד איתו. אבל גם כאן הוא חוזר בסופו של דבר לעניין הזוגיות. ומה שבסופו של דבר הוא מבקש הוא לא "אהבה" שהוא מושג מופשט. במקום Love me do שביקשו הביטלס הוא מבקש Wrap me do, משהו מוחשי שיגרום לו להרגיש שייך. אבל בסופו של דבר זה לא עוזר לו ובסוף השיר המספרים מתקפלים ה-4 הופך לשלוש ואז לשניים (מחברה לזוג) והשניים לאחד (מזוג לבדידות).

השיר הרביעי "Think too much (b)" הוא שיר שכל התבנית המוסיקלית שלו בנוייה על כלי הקשה ועם זאת הוא כל כך עגום ועצוב וקטן. בנוסף, אם הייתי צריך תמיכה בתאורייה שלי שהאלבום הזה כולו מכוון להיות מובן כמגוון תחושות ומחשבות שעוברות לאדם שנתון במשבר, הבחירה לשים את החלק השני של Think too much בצד הראשון, בעוד שהחלק הראשון פותח את הצד השני, יותר מתומכת בתאוריה הזו. בגלל שהכל אסוציאטיבי ומתערבב אצלו בראש, סדר ההופעה של השירים אינו מחוייב לחוקי הלוגיקה אלא למהלך המחשבה. מכייון שגם החלוקה של השירים לחלק א' וב' היא שרירותית, החלוקה מדגישה את הלך הרוח המבולבל אף יותר. שיר זה הוא מעין המשך ישיר Hearts and bones כתאור ההתפוררות של הזוגיות וההשלכות הנפשיות שלה.(לצערי הרב אין את השיר ביו-טיוב).

הצד הזה מסתיים עם Song about the moon. עוד שיר מינורי בו הוא נותן עצות כיצד לכתוב שיר על הלב, על פנים, על המין האנושי, אבל בסופו של דבר הוא מדבר אל עצמו. הלחן כובש והביצוע הקולי נפלא. השיר כולל שורה מופתית שמתארת בדיוק את הנסיון של סיימון באלבום למצוא את הדבר החמקמק שיוכל לעזור לו אולי להבין טוב יותר את מה שקורה איתו-

If you want to write a song about A face
Think about a photograph
That you really can't remember
But you can't erase

באופן מוזר לא הצלחתי למצוא את השיר ביו טיוב. שכן נמצא שם היא הגרסה שהוקלטה עם גרפונקל, כך שמי שמכיר את השיר ורוצה לדעת איך זה נשמע עם ארט יכול למצוא את זה כאן.

בצד השני של האלבום הגישה משתנה. אולי מתוך נסיון לברוח מהמחשבה על ההווה, הוא הופך לנוסטלגי יותר ונזכר בעבר ובאמנים שעיצבו את דרכו. הוא מתחיל עם חלק א' של "אולי אני חושב יותר מדי". הפעם הוא אולי קצת פחות עגמומי מאשר בגרסה הקודמת, אבל כשהוא נזכר בילדותו, גם זה גורם לו לבלבול לגבי מה הוא מרגיש עכשיו או איך הוא צריך לנהוג.

Train in the distance הוא פשוט שיר אדיר. סיפור מערכת יחסים על זוג שהתאהב, התחתן, החלו בעיות, התגרש, אבל לא משנה מה קורה להם, בני הזוג לא יכולים באמת להיפרד אחד מהשני. שם השיר מופיע בפזמון שאומר שכולם שומעים את הרכבת מגיעה מרחוק ומאמינים שהיא תיקח אותם למקום טוב יותר. ככה הזוג ממשיך לנוע עם החיים קדימה, מתוקף הבטחת הרכבת לקחת אותם למקום טוב יותר, למרות שהם לא באמת מצליחים או רוצים להתנתק מהעבר או ההווה שלהם. העיבוד של השיר גאוני. השימוש בקולות הרקע ובכלי ההקשה המדמים את רעשי הרכבת תורמים רבות. השיא, מבחינתי, מתקיים בסופו, כשנגינת הכלים נמוגה ורק הצ'לו ממשיך לנגן בצורה דומיננטית ובסופו של דבר לבד, כשהוא מדמה את קצב הנסיעה של הרכבת, כאילו להדגיש שגם כשהרכבת שלנו מגיעה לתחנה, אנחנו עדיין שומעים רכבת אחרת, פנימית, שמעוררת אצלינו באופן מיידי את הרצון להמשיך הלאה מגובים בהבטחה לעתיד טוב יותר.

She was beautiful as Southern skies
The night he met her
She was married to someone
He was doggedly determined that he would get her
He was old, he was young
From time to time he'd tip his heart
But each time she withdrew
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Well eventually the boy and the girl get married
Sure enough they have a son
And though they both were occupied
With the child she carried
Disagreements had begun
And in a while they fell apart
It wasn't hard to do
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Two disappointed believers
Two people playing the game
Negotiations and love songs
Are often mistaken for one and the same
Now the man and the woman
Remain in contact
Let us say it's for the child
With disagreements about the meaning
Of a marriage contract
Conversations hard and wild
But from time to time
He makes her laugh
She cooks a meal or two
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
Everybody loves the sound of a train in the distance
Everybody thinks it's true
What is the point of this story
What information pertains
The thought that life could be better
Is woven indelibly
Into our hearts
And our brains

Rene and Georgette Magritte with Their Dog after the War הוא שיר מעניין מאוד. סיימון מתאר סיטואציה דמיונית בה הצייר הסוראליסט הנפלא, אשתו וכלבם לאחר מלחמת העולם השנייה, רוקדים לצלילי להקות דו-בופ שסיימון אהב כילד. שוב מדובר בתלישות, באנשים שלא שייכים. במקרה הזה הם לא שייכים לסיטואציה שסיימון יצר להם, אבל בראשו של סיימון יש הרבה הגיון בקישור בין הסוראליזם של מגריט למוסיקה שהוא כל כך אהב בילדותו בשילוב עם סצינות שכנראה מדברות אליו. שיר די מופלא. (הלחן היפייפה הזה הוא האחרון בסגנון הכל כך יפה שסיימון יצר בשנות ה-70- לחנים יפים, פשוטים, מרגשים ומלודיים מאוד. סוג הלחנים הללו לא יחזור יותר באלבומי האולפן הרגילים שלו עד אלבומו האחרון והמצויין, בו השיר הנפלא Love and Hard Times גרם לעיניי לדמוע כששמעתי אותו, ממש כשם שלהקות הדו-בופ גרמו לדמעות בעיניי רנה וג'ורג'ט מגריט בשיר)

לשיר היה בזמנו קליפ נפלא, אבל לצערי לא ניתן למצוא אותו.

Cars are cars ממשיך עם התאור של תחושת התלישות. מכוניות הן מכוניות בכל העולם אבל אנשים הם שונים. שיר מעניין, הבתים שלו קופצניים ומדברים על מכוניות באופנים שונים ואז מגיע הפזמון השקט, הנוגע והאישי. זה סיימון.

שיר הסיום המדהים, The late great Johnny Ace, הוא השיר שסיימון כתב לזכרו של ג'ון לנון. הוא מתחיל בשנת 54, כשכנער צעיר שרק החל לנגן, הוא שמע ברדיו שזמר בשם ג'וני אייס נהרג ולמרות שלא היה מעריץ זה נגע לליבו, עובר לשנת 64, השנה בה הוציאו סיימון וגרפונקל את אלבומם הראשון, אבל גם השנה בה הביטלס והסטונס שלטו באנגלייה וסיימון גר בלונדון. הוא מתאר איך המהפכה המוסיקלית שהחלה באותן שנים סחפה אותו איתה. הוא מסיים בדצמבר 80, כשהוא שומע שלנון נרצח מזר שניגש אליו ברחוב ומספר לו. את השיר מסיים קטע שכתב פיליפ גלאס והוא מהווה מעין רקוויאם.

I was reading a magazine
And thinking of a rock and roll song
The year was nineteen fiftysix
And I hadn't been playing that long
When a man came on the radio
And this is what he said
He said I hate to break it to his fans
But Johnny Ace is dead, yeah, yeah, yeah

Well, I really wasn't
Such a Johnny Ace fan
But I felt bad alI the same
So I sent away for his photograph
And I wait untill it came
It came all the way from Texas
With a sad and sim-ple face
And they signed it on the bottom
From the Late Great Johnny Ace, yeah, yeah, yeah

It was the year of The Beatles
It was the year of The Stones
It was nineteen sixtyfour
I was living in London
With the girl from the summer be-fore

It was the year of The Beatles
It was the year of The Stones
A year after J.F.K.
We were staying up all night
And giving the days away
And the music was flowing amazing
And blowing my way

On a cold December evening
I was walking through the Christmas tide
When a stranger came up and asked me
If I'd heard John Lennon had died
And the two of us went to this bar
And we stayed to close the place
And every song we played
Was for The Late Great Johnny Ace, yeah, yeah, yeah

במופע בסנטרל פארק של סיימון וגרפונקל, סיימון מבצע את השיר בפעם הראשונה לפני קהל. כמעט מיד לאחר האזכור של ג'ון לנון מתפרץ אדם לבמה ואומר לסיימון שהוא צריך לדבר איתו. סיימון נראה המום אבל ממשיך עם השיר. מטריד מאוד. ללא ספק ההשפעה של הרצח היתה מאוד חזקה, בוודאי פחות משנה לאחר שהתרחש. הארוע קורה ב-3:28

זה אלבום שמסתיים בעצבות, בחוסר הבנה לאן הולכים מכאן. מה שברור הוא שהסתיימה לה תקופה. האלבום היה כישלון ענק. הכישלון הזה גרם לסיימון בו זמנית לזנוח סגנון אחד ולהתמקד בסגנון אחר שהעניין בו התחזק אצלו עם השנים. בכל הקשור לחקר המקצבים שהחלו למעשה עוד בימי סיימון וגרפונקל עם המוסיקה הדרום אמריקאית והגיעו לשיא באלבום הזה, הוא הלך צעד רחוק יותר באלבום הבא "גרייסלנד", שהתבסס בעיקר על מקצבים אפריקאיים שונים. ההחלטה הזו הוכיחה את עצמה והאלבום היה הצלחה ענקית, לבטח ההצלחה הגדולה ביותר של תקופת הסולו של סיימון. הבעייה, מבחינתי, היא שבמקביל הוא וויתר על כתיבת השירים האישיים ועל ההלחנה הנוגעת ללב שלו. כלומר הוא עדיין נשאר ענק ובהמשך הקריירה שלו יש לו לפחות עוד שלושה אלבומים מצויינים. הוא גם עדיין כותב המילים המבריק ביותר של המוסיקה הפופולרית לטעמי ומוסיקאי מצויין, אבל מאז הכישלון של אלבום זה וההצלחה של האלבום הבא הוא לא חזר להיות הפול סיימון שיושב לי עמוק בתוך הראש והלב, משתף ומשתתף, אחד החברים הכי טובים שהיו לי אי פעם.

אולי כל הניתוח של התנהגותו הוא בכלל רק בראשי, אבל כשאני חושב על הויתור על המימד האישי שגרם הכישלון של האלבום הזה (ולמעשה גם האלבום והסרט שקדמו לו), עולה לי בראש השורה האחרונה בשירם של סיימון וגרפונקל I am a rock:

"And a rock feels no pain

and an island never cries"

ציון: קצת גבוה יותר מהציון הכי גבוה שניתן לתת (6 בסולם של 5)

למי שהגיע עד כאן, תודה. אני מבטיח שמהפוסט הבא בסדרה אני חוזר לסקירה מתומצתת יותר 🙂

היכנסו כדי לקרוא את החלקים בקודמים בסקירה-

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק א' – שנות הגרפונקל 1964-1968

סקירת אלבומי פול סיימון חלק ב' – תודה מר גרפונקל, אבל אני רוצה לבד (1970-1973)

סקירת אלבומי פול סיימון, חלק ג' – שני אלבומים וסרט (1975-1980)

תגובות
  1. אלון הגיב:

    כתבת יפה על אלבום מצויין. אני היחיד שמפריעה לו ההפקה הסטרילית של האלבום?

    • גיא ברמן מכליס הגיב:

      אני מסכים איתך באופן חלקי. אני מפריד בין השירים הנוגים יותר (Hearts and Bones, Train, Magritte, ace) שנשמעים מצוין בעיניי לבין השירים הקצביים יותר ובמיוחד Nunbers ו-Allergies שיש להם סאונד אייטיז קשה. אבל האלבום כל כך טוב מבחינתי שהוא מתעלה גם על זה.

  2. אלון הגיב:

    כן, שני השירים שציינת "סובלים" (?) מסאונד אייטיז, אבל בשירים האחרים פול סיימון והנגנים נשמעים כאילו הם מנגנים מתוך יהלום" נקי מידי, זוהר מידי. לי זה נורא מפריע. קח למשל את the late great johnny ace – כשנכנסים התופים (it was the year of the beatles) הם נשמעים מסורסים. אבל כנראה זה רק אני שסובל מכך. שורה 4, אה? תגיד – האריסטוקרטים קמו ורקדו או שכמו הבורגנים בשורה 43 התעקשו לשבת עד סוף ההופעה?

    • גיא ברמן מכליס הגיב:

      אני מבין מה אתה אומר לגבי הסאונד אבל מודה שזה לא מפריע לי.
      לגבי שורות האריסטוקרטים – מה שאני אומר עכשיו לא מבוסס על כלום חוץ מעל תחושה כך שלא הייתי מצטט אותו בשום מקום. כמעריץ ענק של סיימון חיכיתי לרגע פתיחת המכירה באינטרנט כדי שאוכל לשבת בשורה ראשונה מול הבמה. ברור שהייתי תמים כיוון שכל הגוש המרכזי מול הבמה בכלל לא הוצע למכירה – אני לא רוצה לומר סתם שהוא נשמר למקורבים כי אני לא יודע. העובדה היא שרב הסלבריטאים שראיתי ישבו שם. תסיק לבד את המסקנות. יש בזה מבחינתי חוצפה אדירה, כי למעריץ שיושב מול האינטרנט ועושה ריפרש כל שנייה כדי להיות ראשון ברגע קניית הכרטיס היקר מאוד מאוד צריכה להיות האפשרות לבחור את המקומות הטובים ביותר. כמובן שבזכות הקנייה בשנייה שנפתחה המכירה עדיין הצלחתי למצוא מקומות מעולים מול קצת בצד, אבל עדיין מול הבמה, והם היו ממש מעולים כך שבסופו של דבר זה לא הפריע לי, אבל לפני שידעתי איך בדיוק יהיו ממוקמים המקומות שקניתי זה הטריד והרגיז אותי.
      ולמה אני מספר לך את כל זה? כיוון שבאורח פלא הקהל שישב בגוש המרכזי לא קם עד ההדרן האחרון, אבל הקהל שישב בגוש הצדדי יותר בו אני ישבתי ניסו כל הזמן לקום, אבל הסדרנים הושיבו אותם. בסופו של דבר כולם התרוממו ב-Late in the evening ונשארו עומדים עד הסוף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s