Scarry Potter – מחשבות סופניות לקראת "הארי פוטר ואוצרות המוות", חלק 2.

עליית הסרט החותם את הסדרה מספקת לכותבת הזדמנות אחרונה לאוורר תיאוריות עבשות ולשחרר קיטור קיטורים.
ספוילרים עד סוף הספר והסרט השביעי.

תקרא, תצליח!

כשסיימתי לקרוא את "הנסיך חצוי הדם", הספר השישי בסדרת הארי פוטר, היו שני דברים שידעתי בוודאות:
הראשון – דמבלדור ביקש מסנייפ להרוג אותו כי ממילא גסס (הו, הנמק הכישופי המתפשט מהיד הרקובה),
והשני – הארי הוא הורקרוקס.

מבחינתי, המסקנה הראשונה הייתה ברורה וטבעית, והשנייה לא פחות ממרעישה.
אם הארי הוא ההורקרוס השביעי, הרי שכל מה שחשבנו שידענו על הסאגה עד היום מתהפך על ראשו.

למן הספר הראשון הוצג הארי פוטר כ"זה ששרד", הילד הנבחר, ניאו של עולם הילדים.
סוד חינה הראשוני והמיידי של סדרת הספרים היה הרעיון הבאמת קוסם (טיהי) שילד פשוט, זנוח וקלוץ ביקום אחד,
יכול להיות גיבור העם ומכשף רב עוצמה ביקום מקביל! מי יודע, ילדים, הציע הספר למיליוני זאטוטים משקפופרים, שעירים או מצולקים, אולי גם אתם בעולם אחר מיוחדים במינכם ולא יודעים זאת?! האמינו!

היותו של הארי פוטר פנומן מבטן ומלידה וזאטוט סגולה ליווה אותנו לאורך כל הדרך. זה תמיד הארי שמנצח בתחרות, זה תמיד הוא שעוצר את נאמניו של זהשאיןלנקובבשמו, והוא זה שגם יחמוק שוב ושוב ממוות בקרבות מול וולדמורט (אופס), המכשף החזק ביקום. ככה זה כשמיוחדים.

הצצה ראשונה להיפוך על התימה הזאת הוצעה לנו בספר הרביעי, "הארי פוטר וגביע האש", שהיה מבחינתי קפיצת המדרגה הראשונה של הסדרה מ-ממתק מקסים לילדים, ליצירה שיש לה משקל ספרותי.
שם, בתחרות הקסמים הבינלאומית, הייתה סיבה ברורה מדוע מכל ילדי בתי הספר המשתתפים זה שוב הארי שנבחר, שוב הארי שמתקדם בשלבים, שוב הארי שמנצח: כי הוא מרמה.
כלומר, כי מישהו מרמה בשבילו ללא ידיעתו. מישהו רוצה אותו שם ומוביל אותו באף הישר למלכודת קטלנית.
מבריק!
בספר החמישי, המרגיז, המייגע והמיותר, הכול חוזר לכאורה לקדמותו. זה שוב הארי שניצב במרכז הדיון, במרכז הדרמה, במרכז המרד ובמרכז אותו יקום קסום שסדרת הספרים מתנהלת בו (גם אם פתאום באופן לא אוהד). אך זה היה רק עיקוף זמני כי בספר שלאחריו, אותו "נסיך חצוי הדם", התמונה המלאה התבהרה.

בספר השישי (המופתי, אגב. דמות האב הגוססת שעושה להארי קורס זריז בהכנה לאיבוד הורה מזקנה הוא שיא מטאפורי בוגר ומדויק, שלא מרפה), דמבלדור חושף בפני הקוסם הצעיר את סוד ההורקרוקס: היכולת לקרוע חלק מנשמתך ולהסתירה בחפץ כלשהו. הכספת האולטימטיבית למכשף שאינו מפחד מקדמה (ומלכלכך קצת את הידיים).
זו הסיבה, הסביר, שוולדמורט בן אלמוות: המכשף ביצע את הקסם הזה 6 פעמים, סימן את המזכרות המכילות את קרעי נשמתו ופיזר אותן בשישה קצוות תבל, סוג של, ועד שלא יטוהרו כל ששת החפצים המכילים, לא יובס לעולם.
זהו הכישוף האפל ביותר שדורש את ההקרבה הגדולה ביותר, מבהיר דמבלדור – בשביל כל פיצול כזה בנשמה צריך לבצע את הפשע הנתעב מכולם ולקחת חיים.

ובבת אחת הכול התחבר.
קוסם מרושע שומע נבואה האומרת כי ילד שנולד זה מכבר לזוג אויביו עתיד לקום ולחסל אותו ומטכס פתרון.
היש מקום נבון יותר להסתיר את נשמתך בו מאשר בתוך מי שעתיד כביכול להורגך וקיומכם הכפול בלתי אפשרי?!
מזימתו של וולדמורט וקירבונו המחושב לחלוטין של הארי התינוק הוא לא פחות מגאוני.
מי יחשוב לחפש בתוך משקפופר?!
הארי מעולם לא היה מטרת החיסול, והוריו היו רק collateral damage ואמצעי למטרה. ומעל לכול, לא אהבת האם, "הקסם החזק בעולם", היא זו שהצילה אותו ומגנה עליו מאז ועד היום.

והרי הנבואה מספרת:
and the Dark Lord will mark him as his equal, but he will have power the Dark Lord knows not …
and either must die at the hand of the other for neither can live while the other survives
אם כך, מה עושה מכשף ציני שאינו מאמין בנבואות שניתנו ע"י מכשפות נלעגות כסיביל טרילוני? 
הוא יוצק לתוך החזון שלה משמעות משלו, כופה את הנבואה על הארי, בין אם נאמרה עליו ובין אם לאו, ובבת אחת הופך אותה לאמיתית ובו זמנית מוודא שהיא בלתי ניתנת להגשמה. הוא בוחר בפוטרים באקראי, כי הם מתאימים לתבנית, והופך ביודעין את תינוקם ליתום ולאויבו המושבע.

והצלקת, אותה צלקת אגדית של הארי שכביכול נותרה זכר לאותו קרב איתנים מעל עריסתו, אינה סימן ברק מקרי בעל שני זיזים , היא אותם אות וסימן המוזכרים בנבואה, באינטרפטציה המילולית ביותר.
ולא סתם סימן, אלא האות המועדפת על הלורד האפל בכתב מראה.
Dial S for Slytherin.

זה פתאום הסביר במדיוק מדוע היה זה חייב להיות דווקא הארי שדמו יחזיר את וולדמורט לחיים בספר הרביעי, ואיך הצליח פוטר לברוח שוב ושוב מניסיונות רצח ומקללת האבדה קדברה ששוגרה לעברו ע"י טובי המכשפים ובראשם וולדמורט, פעם אחר פעם.
כמו כל ההורקרוקסים הוא מוגן בקסמים השחורים החזקים ביותר ו-וולדמורט, למראית עין וכדי לשמור על הסוד, יכול לכוון לעברו את שרביטו ולשלח כל כישוף העולה ברוחו בידיעה שקללות פשוטות לעולם לא יוכלו לסדוק את השריון המגן.
זה, אגב, לא אומר שהוא צריך באיזה אופן לחבב או להעריך את הילד.

זו הייתה התוכנית המושלמת ופשע מבריק, אלא שזהו קסם רב עוצמה שלא נוסה בעבר על יצורים חיים – it backfired. יוהרה היא חטא שגם קוסמים חשים את עוקצו וכך הכישוף רוקן את וולדמורט כמעט לגמרי מכוח החיים והוציא אותו מכלל שימוש לשש השנים הבאות. היא הופכת את וולדי ללעג ולקלס ואת הארי התינוק מסתם קורבן לגיבור נודע על חשבונו.

והקורא ההמום נאלץ לאסוף את לסתו מהרצפה… הוא לא מיוחד. הארי פוטר שהכרנו הוא לא גיבור פלאי מילדה. הארי הוא פיון, כלי שרת. כלי קיבול.
המשמעות שניתנה לו נקרעת ממנו, ונשמת הספר מתחלפת במשהו אחר לגמרי, אפל ומפוכח. אך גם הרבה יותר אמיץ, יפה וחותך באמירה שלו. שום דבר אינו נגזרת של גורל, או קסם מעבר לשליטתנו. אנחנו לא נולדים מיוחדים.
הכול בחירה.

בתום הספר השישי, ששיגר אותי לנסח מחדש את כל גוף היצירה עד כה, הייתי חייבת להוריד בפני ג'יי קיי רולינג את הכובע, ואם הייתי בסרט נעורים של ג'ון יוז מהאייטיז, כנראה גם לעמוד ולמחוא כף לאט.
איזה מסע התבגרות חכם ופוצע, על שברון הלב אחר איבוד התמימות והמסקנה הבלתי נמנעת שעליך למשמע את חייך במו ידיך.
סחטיין על הביצים, שאפו על המהלך ו-וואו על החזון.

אבל אז הגיע סופו של הספר השביעי והתברר כי לא הייתה זו מזימה, הארי הוא סתם תאונת הורקרוקס מצערת,
ולפעמים ברק הוא רק ברק.
רגע, מה?!
האם באמת מצופה ממני להאמין כי וולדמורט, המכשף החזק בעולם, מי שייצר הכי הרבה הורקרוקסים בהיסטוריה, אפילו לא חושד כי הארי הוא אחד כזה? האם באמת די בקללת המוות כדי להרוס את פוטר ולא בחרב טבולה בארס בסיליסק כשאר ההורקרוקסים? ויותר מכול, האם זה נשמע סביר שהכישוף הכי חזק בעולם הקוסמות יכול לברוח ממך בטעות משל היה אפצ'י או איבוד שליטה רגעי על הסוגרים?!?

אם הארי הוא הורקרוקס-בטעות כל המסקנות והמשמעויות שיכלו להיות בסדרת הספרים בדיעבד מתבטלות, וכל האימפקט על המהלך הספרותי נעלם כלא היה.
כן, ילדים, יש מי שנולדו מיוחדים, נבואות זה הדבר האמיתי והגורל מגדיר אותנו.
כוחה של בחירה הייתה מההתחלה האמירה שרולינג ניסתה להגיע אליה, אבל זו התנגשה תמידית עם התימות האחרות בספרים,
וללא פתרון ההורקרוקס המהפכני היא תוסיף להתנגש איתן לעד.
ההיתכן שרולינג היא באמת הסופרת הסתמית, החקיינית ונטולת החזון המקורי שמלעיזיה העידו עליה כל השנים?
האם היא יוצרת כל כך בינונית שהיא לא ראתה את האופציות הספרותיות המרשימות יותר שעמדו לפניה, אלה שהיא בעצמה יצרה?
או שמא, ולזאת אני יותר נוטה, אחרת לא היה לנו פוסט – היא פשוט השתפנה?
האם המסר המפוכח, המרוקן והנטול כל פלא הפחיד אותה פתאום? האם היא נרתעה משום שהוא הבטיח את מותו של הגיבור?
האם היא נזכרה, אחרי חיסול רבע מהדמויות ביקום שיצרה וחשיפת ילדים לרשע, התעללות ורצח, שאת הדבר האחרון הזה היא פשוט חייבת להשאיר?
תני לילדים קסם להאמין בו, ייתכן והחליטה, אפילו במחיר מכירת היצירה שלך בזיל הזול.

אולי יש בכך אצילות מסוימת, ודעתי בוודאי מוטה מהעובדה שאינני ילדה או הורה, אבל אני מעדיפה חזון אומנותי שלם.

מנקודת מבטי, כדי לאזן את ההשתפנות ואת החזרה בה מכוונותיה בספר האחרון, רולינג הורגת דמויות אהובות כטונקס ולופין ללא פוקוס, רגש או הצדקה ממשית, ומוסיפה את עלילת אוצרות המוות המיותרת והמתישה, ומסרבלת את הספר החותם את הסדרה לכדי בליל היסטרי של עודפות פרטים עם סוף מרושל ורשלני.

Whining won't save you now.

אם יכולתי לסלוח לרולינג בדיעבד על שנים על ייצוג מיניות מעייף, אינפנטילי ומתחסד, שנטרל וסירס והרג כל רומנטיקה ואותנטיקה בין רון והרמיוני, ואיפוס כל כימיה בין הארי לג'יני, זה היה בגלל שהמשמעות האלטרנטיבית של הסיפור נדמתה כל כך אמיצה ואכזרית שיכולתי להבין מדוע לא רצתה הסופרת ששום דבר יגנוב ממנה את כל הפוקוס או ירגיז את קוראיה יותר… בפרט לא הסתכסכות תקשורתית עם הורים נזעמים המתלוננים על אקטים מיניים ב"ספרי ילדים".
לא עוד.
בין רגע איבדתי כל עיניין אמיתי בסדרת הספרים והסרטים, וכל חותם שהותירה בי נעלם כלא היה.
אם אמת היא יופי, אזי התחנחנות מלאכותית היא כונפה. שלום ולהתראות.

טוב, אבל זה לא מדויק.
כי את הסרטים המשכתי לראות, ויכולתי ליהנות מהם, להעריך במה הם עבדו טוב ואיפה הם השתפרו (הסרט החמישי אפילו עלה על הספר החמישי…. לא שזו חוכמה, אבל עדיין). ראיתי אותם כי מסע בן 11 שנים לא מפסיקים באמצע, ולעזאזל עם הרולינג הזאת, אבל לא יורדים מההוגוורטס אקספרס באמצע נסיעה. זה עיניין בטיחותי.
הסרט הקודם, "אוצרות המוות" חלק 1, היה טוב ומלהיב מספיק שלרגע חולף אחד חשבתי שהנה מישהו הולך לתקן את עוולותיה של הסופרת ולהחזיר את הסיפור למסלולו. אבל לא.

לא סביר שאי פעם אדע את התשובה לשאלה האם אני צודקת בתיאוריה הזו שלי.
אם כי אולי על ערש דווי, שלה או שלי, ג'יי קיי תתוודה?
אולי עוד עשר שנים, כשתזדקק ליותר מאתר אינטרנט כדי לקמבק את עצמה, או שמא כי היא מחכה עד שאחרון הילדים שגילה את הסדרה עם צאת הסרט האחרון יחגוג יומהולדת 18, היא תשגר לעולם את "הארי פוטר ואוצרות המוות – גרסת הסופרת האמיצה"? מי יודע.

אבל בינתיים,  מהי המסקנה?
לפעמים הקוראים שלך חושבים שהם יודעים יותר טוב ממך.
לפעמים הם צודקים.
לפעמים הם גרפומאנים חסרי פשר שפותחים בלוגים.
אבל אם יש לקח אחד הנלמד מסדרת "הארי פוטר" ומהסופרת שלה, הרי שהוא זה.
באומנות, כמו בחיים, הכול בחירה. וגם אם זה לא כורח הישרדותי, רצוי לבחור להיות נאמן לעצמך.

אפילוג (היי, אם לרולינג מותר להציק, אז גם לי!)
אוצרות המוות חלק 2, כמו הספר אגב, הוא מרגש אבל ארוך, מסורבל ודי מעיק.
אבל זה לא משנה, כי אנחנו לא הולכים אליו בשביל אומנות, אלא בשביל Closure.
היו שלום, הארי, רון והרמיוני, הייתם חברים טובים. אמנם התרחקנו |
ואנחנו כבר לא לגמרי זוכרים מה אי פעם ראינו זה בזה,
אבל אהבתי אתכם. להתראות ותודה על הדגים.