לא ממריאה (רונה קינן, "המראות ונחיתות")

במושב שלצידי נחים קרעי הניילון שעד לפני רגע עטפו את הדיסק. אני תוחבת את אלבומה החדש של רונה קינן למערכת, וכמו ג'אנקי שמזריק את צרכיו הארטיסטים, נמסה אל תוך המילים והעיבוד הסוחף של "המראות ונחיתות" הפותח את אלבומה החדש של קינן, שיר שמתאר מועקה בין ישבתית ובין גובהית (שמיים לארץ). אני מכירה את המועקה הזו היטב. מועקה של המעבר ממקום וזמן מסויימים עם חוקיות משלהם, אל מקום אחר עם חוקיות אחרת לגמרי, מועקה שקינן מיטיבה לתאר. "חלומות מכווצים בכיסא שלפני, שירים שלא כתבתי דוהרים עכשיו אלי, השארתי אותך שם, חלום חיוור ולא מושלם, ובכל זאת התרסקות איטית של כל העצמות לתוך עצמן" היא שרה ואני לגמרי מבינה מאיפה היא באה.

קינן מביאה למוזיקה משב רוח רענן של אצילות תל אביבית. לא אותה תל אביביות המנסה להשתלב בצו שעה, אותה זו החוגגת את ההשפעות והרקע מהם הגיעה. אותה זו היודעת לספוג את הטפטים, כלי החרסינה והמוזיקה הארצישראלית של הסבים והדודות, כפי שהיא יודעת לספוג את עשן הסיגריות באולפן של יזהר אשדות לצד הלהקה וטכנאי הסאונד, סייעי הרוקנרול שלה. הבחירות שעשתה כמוזיקאית (הרבה לפני כתיבת המוזיקה עצמה), מבדילות אותה מיוצרים אחרים בני גילה: העברית הגבוהה, שירת החווה אלברשטיין שלה, הסינגלים מאותגרי הרדיו ששיחררה, כל אלה בפירוש אינם טריוויאליים ויכלו לחבל בסיכויה לבסס עצמה כיוצרת לקהל הצעיר. ביוגרפיית המוזיקה של קינן צועקת איכות עוד לפני שהתנגן ולו תו בודד אחד כאילו אומרת "אם תידבק אלי ילד, תתחכך בקצת איכות". בעולם המוזיקלי של ימינו, העובדה שקינן יוצרת ופועלת בפאתי במיינסטרים הוא בפירוש דבר יוצא דופן.

40 שניות אל תוך "המראות ונחיתות" הסינגל החדש של קינן, כשההפקה והעיבוד של של יזהר אשדות נכנסים במלוא עוצמתם, מבינים את הכוח המוזיקלי האדיר שעומד מאחורי אלבומיה של קינן. כבת חסותו של אשדות, מפיק המיינסטרים הטוב ביותר בארץ ובעזרתם האדיבה של אסופת נגני-העל שמקיפים אותה, קינן מקבלת נבחרת חלומות מוזיקלית שלשמחתה או לצערה מספקת עיבודים שהולכים צעד אחד לפניה. בשלושת אלבומיה הראשונים הצליחה קינן להדביק את הפער הזה שהלך וקטן לאחר האזנות חוזרות והעמקה לתוך לחנים מעט שטוחים, אך שהצליחו לעטוף את המילים בצורה נכונה ולחבור יחד לכדי נשק גרעיני רגשי המכניע את המאזין. אותם האלבומים התיידדו מאוד עם המערכת שלי וקנו לקינן מקום בארנסל המוזיקאים שאלבומיהם יוצרים אצלי ציפיה נרגשת לפני צאתם.

אולי משום כך האכזבה היתה כואבת יותר כאשר השלמתי את ההאזנה הראשונה, שניה ואף שלישית של האלבום ("אנחנו לא כועסים, אנחנו רק מאוכזבים" יאמרו ההורים המעצבנים), והגבה התרוממה עוד קצת כאשר ראיתי שהאלבום מופיע ברשימת אלבומי החודש של חנויות מוזיקה מובילות.

אין דרך נעימה לומר זאת. יש מעט מאוד עוגנים באלבום החדש של קינן. כאלה שניתן להיתפס עליהם, לשוב אליהם, להתרפק עליהם, לאמץ אותם כשיר החודש. בינוניותם של הלחנים (שגם הפעם הינם שילוב של מזויקה ארצישראלית עם רוק) בולטים עוד יותר על רקע העיבודים וקטעי המעבר הפנומנלים שמציגים הנגנים, עיבודים שהפעם מצליחים לחמוק קדימה ולהשאיר את הלחנים הרחק מאחור. זה לא שאין באלבום רגעים יפים, יש בו. "המראות ונחיתות" הסוחף, קטעי המעבר של "עטלפים עפים נמוך", "מעשנים בשרשרת" הכובש, או "במטוס" הם דוגמאות טובות לכאלה. אך בניגוד לאלבומיה הקודמים, ישנה תחושה שהאלבום לא מצליח לההתרומם , ליצור שיאים רגשיים.

הטקסטים של קינן ממשיכים להיות מצויינים ("מה שנראה כמו יהלום לא מלוטש, מתגלה כלא יותר ממלצרית בהמתנה..", "אני מחבקת את כל המעשנים בשרשרת, חיבוק בגיר, חיבוק קטין, חיבוק מלא בניקוטין…"). קינן מיטיבה לפרק סיטואציות שהיא בוחרת לתאר לחלקיקי אטום ולפרוט על נימי ההזדהות של מאזיניה. אתה לא צריך להיות שם כדי להבין את השם של קינן. טקסטים מנוסחים לעילא, מכניסים את המאזין לנבכי מערכות היחסים של קינן, עם בנות זוגה, עם פחדיה, עם מצוקותיה, עם סביבתה, מביאים אותנו קרוב באמת (בניגוד לסו-קולד חשיפה של מוזיקאים אחרים) אל הסיטואציות המרכיבות את חייה.

קינן מעולם לא היתה מלחינה יוצאת דופן, אך אלבומיה סיפקו טקסטים משולבים בלחנים שברגעיהם היפים (כמו ב"עיניים זרות" ) מביאים לדמעות. האכזבה הנקודתית מאלבומה החדש של קינן, היא בדיוק זו. אכזבה נקודתית. יוצרת כמו קינן היא רק בתחילת דרכה והיא כאן כדי להישאר. כדי להתפתח מוזיקלית תצטרך קינן לספק לחנים קצת יותר בשרניים בעלי הוקים מלודיים , אך אני מנחשת שאלבום זה הוא נחיתת ביניים בדרך להמראה הבאה.