Esti Eliyahu
גדעון דרור
גיא ברמן מכליס
Nathalie Dobrzan
sabrescribe
SuperBlob
אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה? הממממממ
במקום הזה היה אמור להתפרסם ראיון עם במאי הקולנוע סטיבן ספילברג שסרטו "שודדי התיבה האבודה" חוגג בימים אלה 30 שנה. מפגש בין ספילברג לביני התקיים השבוע. הוא ארך כ-45 דקות והושמעו בו משפטים שנוסחו כשאלות; אך ראיון עיתונאי במובן המקובל של המושג לא יצא ממנו. והמעשה שהיה, כך היה:
כשהייתי בעבודה בעיר ושמה "פתח תקוה" נשאלתי על ידי עורכת סופרבלוב אם ארצה לראיין את ספילברג. השבתי בחיוב. חשבתי שיהיה מעניין להתיישב עם הבמאי לשיחה ארוכה ולדבר על סרטיו, על תפישת העולם הקולנועית שלו, מקורותיה ומהותה, ועל נושאים נוספים שקשורים לקולנוע ההוליוודי ולקולנוע בכלל. במיוחד חשבתי להתמקד במסמך המרתק הזה שהביא לידיעתי אביחי מרק ובו תמלול שיחות העבודה בין ג'ורג' לוקאס, שפילברג ולורנס קאסדן בעבודה על "שודדי התיבה האבודה".
בשובי הביתה התחלתי בארגון המשימה. אשת יחסי הציבור של ספילברג אמרה לי שהבמאי רוצה להיפגש במקום שקט. אמרתי לה משהו כמו "איפה שהוא רק רוצה" (אפילו הצעתי שניפגש בדירתי, שהיא ללא ספק מקום שקט אם לא מתחשבים בכלב ובשני ילדים קטנים שנמצאים בחופשת הקיץ שלהם). לבסוף הודיעה לי אשת יחסי הציבור שהפגישה נקבעה ליום ראשון בבוקר, בשעה עשר, בחדר שיוקדש למטרה הזאת במשרדי חברת "אמבלין 2" השוכנים בקומה הרביעית בבניין ברחוב אלנבי בתל אביב (שבמרתפו היה פעם קולנוע זמיר).
אתה שמח לראות אותי או שכדור ענק רודף אחריך?
הגעתי בזמן, ספילברג כבר היה שם. הוא או המזכירה שישבה שם או אולי שניהם גם יחד שאלו אותי אם אני רוצה לשתות משהו; קפה? מים? אמרתי מים, קיבלתי מים, נכנסנו לחדר הישיבות שהוקדש למפגש והתיישבנו בקצה של שולחן, זה מול זה.
שלפתי מתיקי את האייפון הישן שיש לי, דור 3, בדקתי שהוא פועל (כבר קרו לי פאנצ'רים בעבר) והנחתי אותו על השולחן בינינו. ואז שאל אותי ספילברג אם אני מוכן שגם הוא יקליט את השיחה בינינו. קצת הופתעתי, לומר את האמת: מעולם מרואיין, הוליוודי ולא הוליוודי, לא ביקש להקליט לעצמו ראיון שקיימתי עמו; אך אמרתי לעצמי למה לא. אם אני מקליט את השיחה בינינו למה שלא תהיה גם לו הזכות להקליט את השיחה בינינו. אז אמרתי "בטח" או משהו מהסוג הזה.
כפי שאני נוהג לעשות לרוב, לחצתי על כפתור ההפעלה של האייפון ואמרתי לספילברג על מה אני רוצה שנדבר תחילה (רציתי תחילה, עוד לפני שנגיע לחגיגות, לדבר על רקעו ועל איך הוא הגיע לעשיית סרטים). ואז הוא אמר שהוא לא רוצה לדבר על זה. על מה הוא כן רוצה לדבר? על מערכת היחסים בינינו. זה מה שמעסיק אותו כרגע ולכן הוא בחר להיפגש אתי, מבקר הקולנוע של הבלוב שהוא קורא והבלוב שבשלב מאוחר יותר במפגש הוא יגדיר כבלוב החשוב ביותר בישראל. את שאר המידע עליו ועל סרטיו יוכלו קוראי "סופרבלוב" למצוא במקומות אחרים, אמר.
חשתי תחושה של דז'ה וו. את הטקסט הזה כבר קראתי איפשהו בעבר אז למה אני כותב אותו? תוך כדי המחשבה הזו הפתיע אותי ספילברג בשאלה – "למה אתה לא אוהב אותי". אני חייב לציין שמעולם, בכל הראיונות שערכתי לבלוב הזה ולבלובים אחרים לא שאל אותי איש את השאלה הזו. אולי גדעון, אבל גם לגבי זה אני לא בטוח.
"ואיך קשורה השאלה הזו לחגיגות 30 השנה?" שאלתי, מנסה להרוויח זמן.
יש לי תחושה רעה לגבי זה, יש לכם ביטוח על הציוד?
"היא קשורה לתחושה שלי שאתה כועס עליי, או יותר נכון מוציא עליי כעסים שבכלל לא קשורים אליי"
השתררה דממה. מאיפה הוא מביא את זה. יותר חשוב, מאיפה הוא יודע את זה.
קצת היסטוריה:
כשנולדתי הייתי ממש קטן ולא ממש הבנתי כלום על העולם. ככל שהתבגרתי הבנתי שמה שכבר כן חשבתי שהבנתי היה טעות. כך או כך הסתובבתי בעולם כשאני מנסה לשרוד על ידי תכונת הזיקית המאפשרת להשתייך לכל מקום מבלי להיות שייך באמת. ואז בא שפילברג. זה קרה ביום ההולדת שלי. כיתה ג' או ד'? לא זוכר. הוריי שכרו מקרן 8 מילימטר, סרטים מצויירים ותקציר של "מפגשים מהסוג השלישי". התקציר כלל את כל המערכה האחרונה על ההר כשכל השעה וחצי שקדמו לו נערכו ל-20 דקות שלא מסבירות הרבה. אבל זה ממש לא שינה כי מה שקרה על ההר היתה התגלות. ממש כמו לפני אלפי שנים, כשאנשים התחזקו באמונתם בזכות התגלות הררית רווית אפקטים, כך גם אני קיבלתי את אמונתי החדשה על ההר. השילוב של הצלילים והאורות היפנטו אותי. התחושה שהצפייה גרמה לי היתה שונה מכל חוויה שהכרתי עד אז. הרגשתי שלא משנה מה זה בדיוק, זה הדבר שאני רוצה להשתייך אליו. מאותו הרגע, כך מספרת האגדה, הודעתי לכולם שכשאגדל אהיה סטיבן שפילברג והקולנוע הפך לי לדת.
בשנים הבאות שפילברג שלט בעולמי. בין אם היו אלה סרטים שהוא ביים ובין אם סרטים שהתהדרו בכתובית "Steven Spielberg Presents:" אני הייתי שם והערצתי כמו שרק מעריץ אמיתי יכול להעריץ.
"אתה רואה," אומר ספילברג מאחורי הכתף שלי, "אתה מודה שפעם הייתי הכל ושמשהו קרה"
"בטח שמשהו קרה", אני צועק עליו.
****************************************************************************
סטיבן שפילברג וחברה
יש לי תאורייה רבת שנים לגבי מה שקרה. זה קצת כמו הסיפור על פול מקרטני. מכירים את הסיפור שטוען שפול מקרטני מת בתאונת דרכים בשנת 66 ושהוא הוחלף על ידי כפיל? זה אמור להיות קשקוש מוחלט, למרות שיש לציין שאם זה נכון אז הפול החדש היה הרבה יותר שווה. כך או כך, אני טוען שזה מה שקרה לשפילברג. מה ההוכחות שלי, אתם שואלים. אז ככה-
שמתם לב שבכל שנות ילדותינו שפילברג היה שפילברג. ואז הוא התחיל להיות רציני. כלומר לעשות סרטים "רציניים". להיות "אמן" שמנסה לקלוע לטעם המבקרים. באותו הרגע הוא נהיה ספילברג. זה ודאי. אתם יכולים לבדוק זאת בארכיון של בית אריאלה.
************************************************************************
הוא ממשיך: "אני זוכר אותך מגן בחירוף נפש על "נס ברחוב שמונה". אתה זוכר? "נס ברחוב שמונה" המחורבן זכה ממך להגנה. אבל "שינדלר" ו"ראיין" זכו לבוז מוחלט. מה הם טובים פחות?"
"כן", אני מטיח בו והולך למטבחון. ברור שלא. אבל הם סרטים שממש עצבנו אותי לעומת "נס" שהיה זניח עוד לפני שהוא התחיל.
"הייתי הבמאי האהוב עליך" הוא צועק מחדר הישיבות.
אז מה קרה? קרו כמה דברים. באופן אובייקטיבי אני יכול לומר שבמהלך שנות חיי ראיתי סרטים טובים יותר מסרטיו של ש/ספילברג וגיליתי במאים שאני אוהב יותר את סרטיהם. אבל זה לא באמת מסביר את העניין.
הוא שוב אכל פירות יבשים
גם היום אני חושב שהרצף בן 10 השנים שכולל את "מלתעות", "מפגשים מהסוג השלישי", "1941", "שודדי התיבה האבודה", "פולטרגייסט" (שנכלל כי הוא כל כך שפילברגי), "איטי" ו"אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" הוא רצף מבריק שמעטים היוצרים שהצליחו להגיע להישג דומה. אני גם חושב שכל אחד מהסרטים האלה הוא לא פחות ממעולה.
אבל אחר כך הוא השתנה. הוא רצה להיות אמן "רציני" ומוערך ומתוקף רצון זה למעשה הודה במה שמבקריו אמרו עליו, שהוא עושה בידור ולא אמנות. אותם מבקרים שיכלו להלל את וינסנט מינלי (ובצדק) על יכולתו ליצור בידור עילאי ביקרו את אותה יכולת שהיתה לשפילברג.
אני אף פעם לא האמנתי במבקרים האלה. צופה שלא דומע ב"איטי" הוא או חסר לב או חסר רגישות. או שניצר, אבל זה כבר סיפור אחר.
נו, אז מה באמת קרה? קרו כמה דברים מבחינתי. אני התבגרתי ופתאום חיפשתי בסרטים משהו אחר. פתאום נחשפתי לקולנוע של תחילת שנות ה-70 בארה"ב ונשבתי בקסם האפלוליות שנשבה מהם ונמצאת גם ב"מלתעות" וב"מפגשים". במקביל הסרטים של ספילברג נהיו, איך לומר, אינפנטיליים. זה לא רק "הוק" הנורא. פארק היורה היה מבחינתי שעמומון מוחץ. "שינדלר" היה אחד הסרטים המביכים שראיתי ול"ראיין", למרות שנורא רציתי, ממש לא התחברתי. במקביל התחלתי להתחבר יותר ויותר לקולנוע הקלאסי (שרבות מתכונותיו נמצאות בסרטים הראשונים של שפילברג), וליוצרים עכשיויים ופיתחתי טעם שונה ממה שהיה לי בילדותי.
לאורך כל התקופה הזו הקולנוע של ספילברג איכזב אותי פעם אחר פעם. הקסם נעלם. גם הברק השובב שתמיד זיהיתי בעיניו כבה. בנוסף, כל פעם שנתקלתי בראיונות איתו הוא דיבר על כסף. הסרט הזה עשה כך וכך ושבר כך וכך שיאים ועלה כך וכך, ופתאום האיש הזה נראה לי יותר עסקן מקולנוען. זה ממש הרגיז אותי.
"מה זאת אומרת יותר עסקן מקולנוען. למה, אתה לא מתעסק בכסף?" הוא שואל.
"כן, אבל כצורך מחייה, אני לא מתהדר בכסף כבנוצות טווס כדי להתפאר בהצלחות שלי"
"זה כי אין לך הצלחות", הוא מגחך.
" אז איך אתה מסביר את אינדי 4?"
הוא מביט בי כלא מבין. "מה אני צריך להסביר באינדי 4"?
"זה הרי סרט כל כך גרוע שאין סיכוי שאתה או לוקאס או פורד באמת חשבתם שמשהו טוב יצא ממנו. תראה לי מישהו אחד שאהב אותו"
איזה מגניבים לוקאס ואני היינו
"עדן גוריון אהב אותו" הוא פוסק בידענות.
זה השתיק אותי. "מה הקשר של עדן גוריון. אתה אפילו לא מכיר אותו"
"גם אתה לא" (זה נכון. כלומר עדן הוא חבר פייסבוק מוערך אבל אין לי באמת מושג מיהו. מה שאני כן יודע זה שהוא האיש היחיד שאני מכיר שמוכן להודות שהוא אהב את אינדי 4)
אני מנסה לסדר את המחשבות. "אל תבלבל אותי. הנה לך מקרה ברור של רדיפת בצע"
עכשיו תורו להתחיל להתרגז. "אתה די חצוף, אתה יודע? אתה יכול לשבת ולהזכר בכל הדברים ש(לא)עשית כשהיית צעיר בערגה, מתוך רצון לחזור לשם, ולי אסור? אני חושב שאינדי 4 הוא סרט כייפי. גם אני, גם ג'ורג' וגם האריסון ממש רצינו לחזור קצת לדמות ההיא ולהנאה ששאבנו כשעשינו את הסרטים ההם אז עשינו את זה. כסף? אתה באמת חושב שאני עושה את זה בשביל כסף? בשביל כסף אני לא עושה סרטים, אני משקיע בבורסה."
אני וסטיבן ספילברג יושבים אחד מול השני כועסים. למה אני כועס עליו?
"אולי אתה כועס עליי כי התבגרת?". פסיכולוג בגרוש. עדיף שיעזוב את זה. הסרטים שלו אף פעם לא הצטיינו בעומק.
"אני לא יודע למה אני כועס עליך. אולי כי אהבתי אותך כל כך והרגשתי שהסרטים שלך זנחו אותי. שכשרציתי עוד משפילברג שאהבתי היה לך חשוב להראות שאתה יודע לעשות מרצ'נט ואייבורי בלי להתחשב בכך שיש הרבה כמוהם, אבל לא היה אף אחד כמוך. אולי כי כשהתחלתי לחפש קצת עומק ורצינות קיבלתי ממך סרט נורא כמו "שינדלר" וכשרציתי הנאה קיבלתי ממך סרט כבד וחסר הנאה כמו "פארק היורה". אולי כי ציפיתי שתישאר שפילברג שלי שמספק סרטים שמדברים אליי ומתקדמים איתי בשלבי התבגרותי. אולי כי היית הבמאי הראשון שלי ולא הבנתי למה זה לא יכול להיות כמו פעם"
שפילברג מתקרב אליי. "אני רוצה שתדע שמעולם לא עשיתי סרט כלאחר יד. לצערי אין לי שליטה על מה תאהב ומה לא. אבל בכל מקרה, לא משנה מה עשיתי, אף פעם לא עזבתי אותך. גיא, המשפחה היא הדבר הכי חשוב ובני משפחה אף פעם לא עוזבים אחד את השני"
"אלא אם כן הם עולים לחללית בחיפוש אחר חלומם. או שאתה רובוט" אני ממלמל.
"נו, ומה הסיכוי שאתה רובוט או שתגשים את חלומותיך?"
אני מחייך. הוא יודע שאני עדיין אוהב אותו. הוא יודע שבעשר השנים הראשונות של המילניום הוא כבש בחזרה מקום בליבי עם שניים מהסרטים הטובים של העשור – AI ששבר את ליבי ו"טרמינל", שהוא פשוט סרט הספוג בכל כך הרבה אהבת קולנוע שלקח הרבה זמן עד שנרגעתי ממנו. הוא יודע שאני חושב שגם "דו'ח מיוחד" וגם "תפוס אותי אם תוכל" הם סרטים מצויינים ושלמרות בעייות ופגמים רבים "מלחמת העולמות" שלו הוא סרט מרשים ביותר.
הוא גם יודע שלמרות הטריילר הנורא שלו אני עדיין מחכה בקוצר רוח לסרט על סוס וילד מתוך ציפייה ואהבה אמיתית.
"אז עכשיו תגיד. אני הבמאי האהוב עלייך?"
אני מחליט לא לשקר. "לא"
הוא חושב מחדש על ניסוח אחר. "אחד מחמשת הבמאים האהובים עלייך?"
אני מחייך. "בוא נסכם שאתה הבמאי שהשפיע על חיי בצורה הגדולה ביותר ושאני מאוד מאוד אוהב אותך".
"אני יכול לחיות עם זה". הוא אומר וקם אל התיק שלו.
"מה עכשיו?" אני שואל
סטיבן ספילברג
"ממשיכים" הוא אומר ומוציא רשימה ארוכה. כשאני מתקרב אני רואה שהוא מוחק את שמי מראש הרשימה. אחריי יש עוד שמות רבים, חלקם מוכרים לי.
"למה אתה עושה את זה?" אני שואל, "למה זה כל כך חשוב לך מה גיא ברמן מכליס, ילד מראשון לציון, חושב עליך?
"אני לא יודע" הוא עונה. "אני חושב שזה חשוב לי כי בסופו של דבר אתה וילדים עם חלומות כמו שלך עשיתם אותי למי שאני. אולי כי אני מרגיש שצריך לחזור הביתה"
הוא מחבק אותי. עלי הסתיו של בוסטון מרשרשים, האוויר קריר ואני דומע. "לעולם לא אעזוב אותך עוד" הוא לוחש. המוסיקה של וויליאמס גוברת. גם הוא איבד קצת את העידון. לא נורא.
כשאני צועד לי ברחוב אלנבי, תוך כדי הזעה אינסופית, אני נזכר שבכלל לא דיברנו על "שודדי התיבה האבודה". חבל, צפיתי בו שוב השבוע כדי להתכונן לפגישה ונזכרתי עד כמה הוא סרט אדיר.
לא נורא, נטלי הבטיחה שהיא תכתוב על זה בקיץ הקרוב. אני רק מקווה שהמפגש שלה עם ס/שפילברג לא יסיח את דעתה. אבל מה אכפת לי. לי זה נותן עכשיו זמן לעשות את מה שרציתי מהרגע שסיימתי את צפיית ההכנה ב"שודדי התיבה" וזה לראות שוב את "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", סרט האינדי החביב עליי ואחד הסרטים המסעירים ביותר שראיתי בחיי.
*******************************************
אני רוצה להודות לאורי קליין ממנו שאלתי (ללא ידיעתו) את כל החלק הראשון של הפוסט. זו כתבתו המקורית על המפגש המוזר שהיה לו עם יוסף סידר.
סופרבלוב 
מדהים, מזכיר לי מאוד שיחה ארוכה שהיתה לי עם הבמאי פיטר גרינאווי, שאלתי אותו מה קרה לו מאז הסרט כתוב בעור?, אבל לגרינאווי יש אגו בגודל של איגו, הוא עיבד קשר עם הקהל שלו, וכל סרטיו מאז הפכו ליצירה פוסט פוסט פלצנית ומשעממת, עמוסה ויזואלית ללא שום יכולת לרגש או לתקשר.
גיא בפוסט מלא ציטוטים , רפלקסיבי, עמוק ומספיק רגיש ונאמן לעצמו, לרגע חשבתי שאתה נאבדת בתוך עצמך שם איפשהוא, שמחתי לראות שחזרת אלינו שלם בסוף.
תודה 🙂
אני עדיין באיבוד, אבל בסוף אמצא את הדרך חזרה.
First of all, a lovely post! So much better than Klein's one! A beautiful way to showcase Spielberg and somewhat very Spielbergy (especially the bit where you hug and the music!)
Now I must share a few thoughts. I have to admit, that apart from the ridiculous ending (and I blame Lucas for that ending) I actually really liked Indy 4. I never expected it to be anything more than just a bit of fun, which it very much was until that dreadful ending.
Spielberg called me right after he read you post. he can read Hebrew you know, and he wanted me to explain that he had to do Ryan and Schindler for Oscar purposes.You see after ET lost the Oscar to Gandhi he knew what had to be done.
He also asked me to tell you, he couldn't bring himself to tell you himself, that he is a bit disappointed you haven't watch Munich yet. He thinks, and I tend to agree, that you may find something in him that you knew existed but haven't seen it like that. I remember even Steven was surprised at himself.
Now this is from me, Steven doesn't know I'm telling you this, but what you said about him not making films for the money, it's right you know, and he was very happy that you put that in. He did say he made Jurassic Park for his children. Money does come handy in these cases. You may read a book to your kids or put on a show, Spielberg can make Jurassic Park, and the kids loved it.
Also the move from Sh to S, wasn't his decision, the media thought S sounds better. Also if you want a truly brilliant and moving interview with Spielberg, watch inside the actor studio with him, you'll see he's not all about the money. I would also recommend watching the AFI award ceremony just for him. Steven is too modest to mention it, but really it's very moving.
Spielberg and I are happy that you still love him, it's true he keeps bad company like Lucas and Bay, and I did tell him many times that he has out grown them and doesn't need them and that they are holding him back, but you know what boys are like. Besides you know what boys are like. We hope that you will understand that that. and just like he promised not to ever leave you he hopes you won't either.
את בסדר 🙂
הגעתי עד הסוף! מרתק גיא. ריגשת אותי, הקסמת אותי, הצחקת אותי.
שמח לשמוע שחזרת לאינדי ועדיין נהנת… אני גם את זה לא הצלחתי לעשות 😦
היום הסרטים האלה משעממים אותי ולעיתים אף מרגיזים אותי… אבל אולי בקרוב אראה אותם שוב והמצב יתוקן…
שמח ששרדת 🙂
תודה על המחמאה.
אני זוכר שהיתה לך בעייה עם ייצוגי האחר בסרט אבל לא זכרתי שהוא שיעמם אותך.
מבחינתי הוא סרט כמעט מושלם ונהנתי ממנו באותה מידה שנהנתי כשהייתי ילד.
פוסט מבריק :^)
אפשר לשמוע את תקציר טענותיך נגד "רשימת שינדלר"?
תודה תודה 🙂
תקציר טענותיי נגד "רשימת שינדלר" הוא אובייקטיבי לחלוטין ומזכיר לי כמה אני שמח שאני לא מבקר קולנוע ויכול להשתמש במילים מוחלטות נטולות הסבר.
לשינדלר הלכתי עם המון ציפיות בתקופה שכבר היתה לי בעייה עם שפילברג. אני התחלתי להתעניין בקולנוע מורכב יותר (זה עבר לי מאז) והקולנוע שהוא סיפק לי הרגיש כמו מעטפת ויזואלית יפה אך ריקה מתוכן.
אבל אז הגיע "שינדלר" וביום שהוא יצא התפרסם באחד העיתונים מאמר ארוך שמסביר למה הסרט הזה יעשה לקולנוע את מה ש"האזרח קיין" עשה לקולנוע. כבר אז, יש לציין, אורסון וולס היה היוצר האהוב עליי ומכיוון שבסתר ליבי האמנתי ששפילברג יכול, הלכתי לשינדלר עם ציפיות בשמיים.
במהלך הצפייה הייתי בטוח ששפילברג והכתב צוחקים עליי. הדיאלוגים היו כל כך מגוחכים שהתקשתי להאמין שהשחקנים מצליחים לומר אותם ברצינות. הסגנון הויזואלי, שהיה אמור לקנות אותי בקלות, נראה כל כך מאולץ ולא טבעי והכל היה כל כך נפוח מחשיבות עצמית.
אבל השיא מבחינתי היו שתי סצינות – הילדה באדום והכפתור שיכול להציל עוד יהודי. שתי סצינות שגררו ממני צחוק של מבוכה.
את "שינדלר" ראיתי פעמיים בקולנוע באותו שבוע – פעם אחת כי ממש רציתי לראות אותו ופעם שנייה, כי הייתי משוכנע שמשהו בשיפוט שלי היה שגוי וראוי לבחון זאת שנית. מאז נמנעתי מצפייה נוספת כך שאין לי טענות מושכלות יותר חוץ מ- ממש, אבל ממש ממש לא אהבתי את הסרט.
נהדר. התרגשתי לא רק מהעובדה שספילברג מכיר את שמי אלא גם מכמה שהחוויות המתוארות קרובות לאלו שלי. אני מסכים אגב עם התאוריה שמדובר בשני אנשים שונים. יש את שפילברג של בין "מלתעות" ל"מקדש הארור" (אגב איפה "שוגרלנד אקספרס" בתיאוריה הזו ?) ויש את ספילברג שאחריו. בין לבין ישנה תקופת ביניים של חיפוש עצמי המשתרעת מ"הצבע ארגמן" ועוברת דרך "אימפריית השמש", "אינדי 3" ו"לנצח" ומסתיימת ב"הוק". אלא שאז מגיע ספילברג, וספילברג לדעתי הוא במאי לא פחות טוב ולא פחות מוכשר משפילברג – כבר על ההתחלה הוא נתן באותה שנה שתי יצירות מופת (כן, מופת !) עם "רשימת שינדלר" ו"פארק היורה" ואז המשיך לעוד סרטים רבים, חלקם מעולים, חלקם טובים אבל אף פעם לא גרועים. אמנם אחרי אותה שנת 1993 מופלאה כבר לא הייתי ילד וספילברג כבר לא ריגש והקסים אותי כמו שפילברג אבל שום דבר לא ריגש והקסים אותי כמו בתקופה שהייתי ילד.
וכן, "אינדי 4" היה מוצלח מאד.היו בו רגעים לא אהבתי, היה בו שייה להבוף, אבל היה בו את הכיף שרק סרט אינדי יכול לספק והיה בו מספיק קסם כדי לגרום לי להוריד את המגננות שפיתחתי ב-20 השנים האחרונות ולחזור לרגע להיות ילד שנהנה מסרט של שפילברג.
🙂 איזה כיף שאהבת. מאז שפרסמתי גיליתי שעוד אנשים אהבו את אינדי 4 אז אתה כבר לא המצורע היחיד.
שוגרלנד אקספרס לא נמצא שם כי הוא פחות מבריק בעיניי, אם כי הוא סרט חמוד מאוד.
תראה איך שני הסרטים של שפילברג ששברו אותי הם שתי יצירות מופת בעיניך. זה אולי הדבר הכי יפה בדבר הזה שנקרא קולנוע.
יופי, גיא, עכשיו אני רוצה לראות את כל הסרטים שספילברג חתום עליהם באותו עשור מדובר. אני בטח אתחיל שוב עם "מלתעות". אני זונה של דגים עם שיניים קטלניות.
הדבר העצוב הוא שכל פעם שאני חושב שנגמלתי אני מגלה כי טעות בידי. ציון 30 השנה לאינדי גרם לי להרגיש חובה לצפות בסרט, וההנאה ממנו גררה פוסט שגרם לזה שליד הטלוויזיה שלי מסודרים להם כל סרטי אותו עשור, בבמויו ובהפקתו, ומחכים לצפייה חוזרת. כזה אני, שפוט של השטויות שלי 🙂
מיסטר מייקלס, תגיד לי מי זה העדן הזה. הוא נשמע לי בחור מוצלח. נראה לי שגם אני אתחבר איתו בפייסבוק.לנצח אתה תשפוט את שינדלר לא נכון בגלל מספר משפטים שכתובים רע או משוחקים רע או אולי שניהם אבל אתה טועה כהרגלך. וגם פארק היורה סרט שאני מאוד אוהב וגם 2 אם כי פחות, ואחריו AI שהוא אחד מסרטיו הכי טובים של סססססססססססשששששששששפילברג ולמעשה כמעט כל סרט שלו גורם לי הנאה, מי יותר ומי פחות (בעיני הסרט הטוב שלו בשנות ה-2000 הוא תפוס אותי אם תוכל). אז מי אתה שתבקר את ספילברג, מי אתה שתדבר איתו על הקרבה. ואתה יודע מה, הסיטואציה ביניכם מזכירה לי את הסצינה באינדי 4 כשאינדי מביט במבט נוגה על תמונת אביו המת. כמה רגש יש בסצינה הזו. כמה עידון. כמעט בכיתי מצחוק…
ברונו, אתה איש יקר. חבל רק שבמקום להשקיע זמן בעתיד שלנו אתה קורא ומגיב לשטויות. זה התפקיד שלי, אם שכחת. 🙂
גיא,
פוסט מבריק! צחקתי בקול רם כמה פעמים! 🙂 תעשה משהו עם הכישרון הזה, תפתח בלוג או משהו.
כדאי לך לפתוח בלוג קואופרטיבי, שם מותר להשתמש באותה בדיחה באופן קיבוצי. P:
אסתר- תודה רבה. המצחיק אסתר כאילו הצחיק עולם ומלואו.
נטלי- נדבר על הרעיון שלך באסיפת הבלוב הבאה שתתקיים בחדר האוכל
אולי הפוסט האהוב עליי ביותר שלך. מבריק, פשוט מבריק. 🙂
וזה לא מזיק שאתה נשמע בדיוק כמוני בתוך הראש של עצמי.
סופית הבנתי ששפילברג הלך לבלי שוב כשהוא מחק את האקדחים באי.טי.
וזה כמובן אחרי שהוא הצהיר על שנאתו למלתעות ולמקדש הארור (?!?!?!).
האיש לא מבין אותי יותר, וחמור מזה, לא מבין את עצמו. 😦
כשהוא יבוא לראיין אותי (מספר 341 ברשימה, כמדומני), אני כבר אהיה מוכנה לקראתו!
אגב, כשחושבים על זה, הוא קצת כמו סנטה קלאוס לילדים יהודים רעים.
אין ילדים יהודים רעים, יש רק מערכת המשפט שלא מכירה בזכויות העם היהודי לעשות ככל העולה על רוחו.
תודה רבה 🙂
אני מציע לך לחכות לשפילברג עם מכשירי קשר ואז להכות בו איתם חזק ולהראות שמכשיר קשר הוא כלי נשק לא פחות יעיל מרובים
הצפייה החוזרת בשודדי הזכירה לי שיחסית לסרט שמיועד גם לילדים יש שם המון גופות, המון דם ומיתות קשות כך שאני לא יודע מה הבעייה שלו עם המקדש דווקא (ברור שאני יודע, אני סתם מיתמם)
אני בטוח שכשהוא אמר בראיונות שהוא לא אוהב את המקדש הוא לא הובן כהלכה. זה סרט אדיר. אמנם לא כמו רובוטריקים אבל עדיין
מי נתן להם אקדחים מי?
אקדח שמופיע בגרסה המקורית יירה בהוצאה המיוחדת השלישית, כך שיש למה לצפות.
Really. you should watch Munich.
פוסט נהדר, רכבת הרים שקטנה כזו שמסתיימת בקתרזיס מרגש. תרשום גם אותי באוהבי "אינדי 4", או לפחות אלה שאין להם בעיה איתו. אגב, בשנים האחרונות צפיתי שוב בכולם ואת השלישי אני הכי אוהב.
*רכבת הרים קטנה שכזו
תודה 🙂
אני אמביוולנטי לגבי השלישי. כל החלק הראשון עם פניקס הוא ממש גרוע בעיניי וכך גם התחלת החלק עם פורד. אבל אז מגיע שון קונרי ומרגע זה מדובר בסרט ענק.
חשבתי על זה שוב ודיברתי שטויות. אני מת על השלישי למרות שיש לו התחלה מחורבנת.