הרמוניה פוסט טראומטית – על Blur, להקות מתאחדות ותקווה

פורסם: יולי 3, 2011 מאת Nathalie Dobrzan בנושא מוזיקה
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

אין הרבה הופעות מוזיקה שאתה יוצא מהן חנוק מרגשות, עם צמרמורת בכל הגוף ותחושה מרעידה של קתרזיס.

השבוע לפני בדיוק שנתיים נכחתי באחת כזו.
להופעת האיחוד של Blur בהייד פארק קנינו כרטיסים 8 חודשים מראש (אחרי שאזלו כל הכרטיסים להופעה ב-3/7 בתוך 3 דקות, *פאניקה*, ונפתח מיד מועד שני ליום לפני), התאפקנו יפה עד הקיץ, השתדלנו (ללא הועיל) לא לפתח ציפיות גבוהות מדי, ונסענו במיוחד ללונדון כדי להיות שם כשזה קורה. כדי לוודא שזה קורה.
כך התמזל מזלי, ומזלה של קבוצת החברים שאתי, להיות בין 50,000 המעריצים המשולהבים שנדחפו ודחפו, הזיעו את עצמם לדעת, נתמרחו בזיעת זרים ונמעכו, בגוף ובנפש לצליליה של מכונת זמן בלתי ניתנת לעצירה.

האיחוד הזה הגיע כשאיש, כולל חברי הלהקה עצמם, לא ציפה לו. התפרקותה הלא מוצהרת של בלר, 6 שנים מוקדם יותר, הייתה מכוערת כקלישאת הפופ הכונפית ביותר. ריב של אגואים בין הסולן הכריזמטי לגיטריסט הביישן, כששנים של רגשי נחיתות, קונפליקטים אומנותיים, אלכוהוליזם ומגלומניה הגיעו לנקודת הרתיחה והרגו חברות נפש ארוכת שנים.

דיימון אלברן וגרהם קוקסון בני ה-13 נפגשו בבית הספר היסודי כשדיימון הקניט בפומבי את קוקסון על נעלי ההתעמלות הזולות שלו. קוקסון מיד ידע שני דברים. האחד, שמדובר בשמוק, והשני, שהוא ממש רוצה לעשות איתו מוזיקה.
וכך פרחו להן חברות נפש ושותפות פורייה, עד שעשרים שנה אחרי, זה נגמר.
גרהם גורש בבושת פנים מהלהקה במהלך הקלטת Think Tank, ובלר לאחר שסיימה את האלבום לא שבה לפעילות משותפת.
שש השנים שחלפו לוו בציטוטים מרירים משני הצדדים, בסנוביזם פומבי כלפי פרוייקטי-הסולו זה של זה, ובנסיונות גישור כושלים ביוזמת אלכס ג'יימס, הבאסיסט.
מבחינת המעריצים הכול נראה אבוד, עד שפתאום הגיחה הבשורה על סיבוב ההופעות.

את מסע האיחוד הזה שהסתיים בקרשנדו רגשי בלתי יאמן באותן שתי הופעות בהייד פארק, תיעד הסרט הדוקומנטרי המושקע והמצוין "No distance left to run" וליוו אינספור כתבות מהללות וכותרות ראשיות בעיתוני הממלכה.
זו הייתה הופעה מדהימה, מבוצעת באנרגיה השמורה לחיות במה שהורחקו ממנה זמן רב מדי, עמוסה בכמות כמעט בלתי נתפשת של להיטים, לפרקים מפחידה (ערכו ניסוי: כנסו 50,000 אנגלים בצהריים שמשיים במקום שמוכר בירה בזול ואז תנו להם לחכות להופעה המרכזית 4 שעות. צפו כיצד חלקם הופכים לגוש אלים של בהמיות מתפרצת שגורמת לג'ינגי'ת עצבנית מישראל לצעוק "ערסים, התבלבלתם, זו לא הופעת איחוד של אואזיס!!!" ולישראלית עדינה אחרת לחטוף פלאשבקים אמיתיים מאסון ערד. כמו כן, רצוי לשים לב כיצד חלק מהקופים ממלא את בקבוקי הבירה הריקים בשתן וזורקים אותם לאוויר), ועם להקה אסירת תודה ומרוגשת עד דמעות מהמעמד, מסגירת המעגל ומאהבת הקהל.

מה שהפתיע אותי בכל הדיבור שלאחר מכן ובסיקור התקשורתי שהיה סביב הטור הזה, באינספור המאמרים שהכתירו את ההופעות בהייד פארק כשיא הקריירה של בלר וכאחת ההופעות הטובות בהיסטוריה של הפופ, והטיבו לתאר את התהליכים הרגשיים שעברו על חברי הלהקה, הייתה העובדה שאיש לא ניסה לנסח את התהליך הפסיכולוגי שעבר על המעריצים.
אולי זו דרישה יומרנית ובלתי ריאלית בעליל, אבל היא מתבקשת.

מה לכל העזאזלים היא הסיבה שאנחנו ועוד מאות אלפי אנשים היו כל כך מעורבים רגשית באיחודה של להקת זרים שאת חבריה לא הכרנו ולא נכיר לעולם?
האם זו הידיעה שהלהקה שאהבנו לעולם לא תשוב ליצור שהכאיבה לנו? ובמקרה שלי, האם זו גם המחשבה המבאסת שלעולם לא אזכה לראות את אחת הלהקות האהובות עליי מופיעה (כי לא השכלתי לראות אותה בארץ ב-93')?

אני חושבת (ויסלחו לי חבריי בטוויטר ובפייסבוק שכבר זכו לקרוא אותי בזמן אמת מלהגת בנושא) שזה נוגע במשהו עמוק יותר מסתם ספירת מלאי אומנותית.
יש ברעיון של שני ילדים המתאחדים על מנת ליצור מוזיקה משהו כל כך רומנטי וקסום בעינינו שקשה לנו להיפרד ממנו.
ויש משהו כל כך דיס-הרמוני בריב שהדעת מסרבת להשלים איתו.
אבל, אבל, אבל, איך יכול משהו שנשמע כל כך טוב להיגמר כל כל רע?!
באופן בלתי נמנע הסיפור הזה גם מזכיר לנו מקום וזמן אחר בהיסטוריה של המוזיקה, והאיחוד הזה מחטט בפצע הפתוח בתודעת מרבית מחובבי המוזיקה בכל העולם: התפרקות הביטלס.
הפילוג הידוע לשמצה בין לנון ומקרטני והתפוררותה של הלהקה החשובה בעולם זוהי טראומה קולקטיבית של התרבות המודרנית וזהו חתך שלעולם לא יגליד.
המוח מסרב לקבל את הרעיון שמי, שבהצטרפות מקרים קסומה ובלתי נתפשת בנדירותה, נפגשו והפיקו אינספור מלודיות מושלמות יוכלו לסיים את יחסיהם בצלילים כה צורמים.
הרצח של לנון הבטיח שהפצע ייוותר פעור והפך אותו לעוד יותר נפשע ומייאש. לא רק האיש נרצח, אלא איתו נרצחה גם התקווה להרמוניה.
אנחנו החילונים רוצים להאמין בכוחה המרפא של האומנות, ובמקרה של רצח לנון הדבר נלקח מאיתנו לעד.

וכאן נכנסות ההופעות של בלר לתמונה. איחודם החזיר קצת מהתקווה ואיחה, ולו במעט, גם את הפצע ההוא.
אין ספק שהמקרה כאן שונה לחלוטין, מקומה של בלר בהיסטוריה של המוזיקה אינו מתקרב למעמד של החיפושיות, ודיימון אלברן הוא מוזיקאי מחונן הרבה יותר מקוקסון ולא יוצר שווה ערך מוחלט כמו שלנון ומקרטני היו זה לזה. אבל את ההשפעה המוזיקלית האדירה שהייתה לקוקסון על אלברן אי אפשר לכמת, ובחשיבות האימפקט הרגשי הקולקטיבי שהיה לאיחוד לא מן הראוי לזלזל.

לפעמים המוזיקה מנצחת. לפעמים התקווה לא מתבדה. לפעמים אגואים מתפרקים מנשקם.
לפעמים גם סופים טובים מתגשמים.

באופן ספונטני לחלוטין ובלתי מתואם הפכו Tender ו-The Universal, לאו דווקא משיריהם המצליחים ביותר, להמנונים החד משמעיים של הופעות האיחוד. הקהל המרוגש שר אותם, ובפרט שני משפטים עיקריים מתוכם, ב-loop אינסופי דקות ארוכות אחרי שההופעה הסתיימה, והמשיך לשיר אותם גם כשלבסוף נכנע והתרחק מהפארק אל רחובות העיר ונעלם במעבי הרכבת התחתית.

Come on, come on, come on, get through it, come on, come on, come on, love’s the greatest thing.

שני השירים הללו נבחרו אינסטינקטיבית, אמוציונלית, ללא תכנון מוקדם על ידי מסה אדירה של אנשים, לא רק בגלל שהם משיריהם היפים והמרגשים של בלר, או כי ב-Tender (שכונה בחיבה על ידינו, תוך כדי שנרמסנו למוות, כ-"שיר הטנדר") יש לקוקסון קטע סולו שחוזר על עצמו (אם כי זה בהחלט היווה חלק מהתענוג), אלא בעיקר בגלל המילים שהפכו למסר ולמוטו הבלתי מעורער של האיחוד. משאלת לב מוזיקלית ומנטרה נבואית שהגשימה את עצמה.

שחררו, תתגברו, תאהבו, תאמינו.

אני לא יכולה להסביר במילים את האימפקט הרגשי העצום והקתרטי.
שני ילדים שמאחים חברות נפש משוסעת בעזרת מוזיקה, כדי ליצור מוזיקה שתרפא בחזרה את הקהל שלהם.
זה לא מבטיח יצירה משותפת עתידית של בלר וזה לא מחזיר לנו את הביטלס, אבל בעולם ציני, מפוכח ומייאש שכזה, זוהי מנת אופטימיות נדירה לנפש וקצה קצהו של תיקון קארמתי.
1:0 לאומנות.

ומי יודע, אולי גם נזכה לאיחוד מוריסי-מאר? כל שנותר זה רק לשיר. Yes it really, really, really could happen…

תגובות
  1. Aya הגיב:

    Ho Nat! You made me cry and gave me tzmarmoret! Once again you're bringing it with the moving post. I wish I was there.

    I don't know if I showed you this before, but I feel it is quite fitting. A photograph Linda took while they were recording Abbey Road

    תמונה

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      יללתי כמו כלבה כשכתבתי את הפוסט, אז התגובה שלך גורמת לי להרגיש יותר שפויה.
      אני גם דומעת עכשיו כשאני כותבת את התגובה הזו. זה כמו מעגל אכזרי של דמעות.

      וזו תמונה קסומה שממלאת את לבי. :,)

  2. גיא ברמן מכליס הגיב:

    פוסט נהדר ומרגש. מאוד מרגש.

    איה – אם תקחי זכוכית מגדלת ותסתכלי לתוך העיניים של לנון תראי שהחיוך שלו אומר – האידיוט הזה באמת חושב שהשיר הדבילי הזה עם פטיש הכסף יכנס לאלבום של הלהקה שלי?

  3. בלר היא הלהקה האהובה עליי בכל הזמנים. ראיתי את קוקסון בהופעת סולו בלונדון והוא היה כל-כך שבור בכל פעם שהקהל ביקש ממנו לשיר קטע של בלר. עצוב.

    אה כן, אחלה פוסט. אבל מה חדש?

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      מה חדש? אתה פה! כבוד גדול. 🙂

      אני והבלובסתר נתקלנו (*כחכוח*) בקוקסון בחנות בגדים בקאמדן כשנתיים לפני האיחוד, ונראה שהפירוק בבת אחת זיקן אותו. את הילד הנצחי ומלך קרטוני החלב! זה היה שובר לב.

      בהופעה בהייד פארק הסומק כבר חזר ללחייו.

  4. פוסט מרגש וזה עוד ממישהו שהוא לא מעריץ של "בלר". אני כמובן חושב שהם להקה אדירה, ואוהב את השירים שלהם, אבל היא לא הלהקה שלי.
    מה שעשה לי ממש עור ברווז זה התיאור שלך את חוית המעריץ – משהו שכולנו מכירים, משהו שבגללו אנחנו במוזיקה.מדהים איך העברת זאת במילים.
    אבל אני חייב לחלוק עליך: כל עוד יש אלוהים (זה שהוא לא מוריסי) שהאיחוד היחיד של מוריסי-מאר יהיה סביב הסלידה מדיויד קמרון. שלעולם לא יתאחדו להופיע. כי הם לא חברים מגיל 13, כי ליד האגו של מוריסי קוקסון ואלברן הם עדיין אותם ילדים בני 13, כי עברו יותר מדי שנים מאז הפעם האחרונה, ובטח הראשונה. כי שום הופעה לא תשתווה לנסיעה לילית עם "המלכה היא מתה" ולדעת שזה נגמר אבל יש אור שלעולם לא נכבה. כי יש אגדות שעדיף שיהיו מיתוסים ולא מציאות.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      וואו, תודה רבה, גמד הבית של הבלוב יקר.

      התקווה היא כמובן רק לאיחוד אמיתי כמו זה שהיה בבלר, של השלמה מלאה ורצון כן לעבוד שוב יחד ולא של תאבת בצע או פרסום או סתם היכנעות ללחץ.
      איחוד כזה הייתי מאוד רוצה לראות, אפילו שהם זקנים, שמנים ונרגנים., כי לא משנה כמה אהבנו להתבוסס בטראגיות הלא מושגת, אנחנו בלב שואפים לסוף טוב.

      אבל היות וכתבת כל כך יפה, רק לך אני מרשה לשיר:
      Yes, it really, really, really, shouldn't happen.

      🙂

  5. ניר הגיב:

    אחד הפוסטים הכי מרגשים שלך נוט, התחושות מההופעה עברו כל כך חזק דרך המילים שלך, לגמרי פוסט תקווה

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תודה רבה, נירצ'וק. 🙂
      מאוד מרגש שהפוסט מדבר גם למי שהם לא מעריצים מושבעים של הלהקה.
      לזאת קיוויתי.

  6. Esti Eliyahu הגיב:

    היה מרגש, מפחיד, כיף, נוסטלגי. היה מהמם. לגבי הפוסט, הוא מיטיב לתאר את התחושות סביב האיחוד הספסיפי הזה ואיחודים בכלל, והפעם מצד הקהל. אחלה פוסט.

    • Esti Eliyahu הגיב:

      אני חושבת גם שהסיטואציה בין אלברן לקוקסון כה נוגעת משום שכולנו יכולים להזדהות עם תחושת המרקם העדין המקיים חברויות נפש שכאלה. כשנמצאים בלהקה הכל מועצם ונלקח לקיצוניות והמון פעמים מתפוצץ, הרבה בעקבות אגואים שבורים שנובעים מיחסים בשנות הילדות. לכן איחודים מהסוג הזה הם למעשה סגירת מעגל חברית בראש ובראשונה ולכן כה מרגשים.

      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        היי, מה קרה לספר שהבטחת לכתוב בנושא? אני עדיין מחכה!!!

        תודה על הקריאה והמחמאות.

  7. קארין הגיב:

    העברת בי צמרמורות נעימות של התרגשות ונוסטלגיה, ובו זמנית תיעוב עצמי על כך שהרשיתי לעצמי לפספס איחוד כל כך נדיר (וכנראה גם חד-פעמי).
    as if missing suede wasn't enough – לא שאני משווה

    כתיבה מרגשת!

    אגב אני תוהה מה הצית אצלך את הרצון לכתוב דווקא עכשיו, שנתיים אח"כ…

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אה… בעיקר העובדה שלא היה לי בלוג לפני שנתיים, ולפני שלושה ימים היה יום השנה למופע ורציתי לציין זאת.

      ותודה רבה על הקריאה והתגובה החמה, מאוד מרגש! 🙂

  8. אירית הגיב:

    רגע, שנייה, אני אפסיק לייבב ואז אולי אני אוכל להגיב….. החזרת אותי שנתיים אחורה (טוב נו, לא באמת הפסקתי לחיות את ההופעה הזאת מאז ובמקביל להרגיש פסיכית על איזה רגע שיא זה היה בחיים שלי) וזה כיף לחזור לרגעים הבאמת קסומים של ההופעה הזאת ושל החוויה שלנו המעריצים, שבאמת היטבת לתאר, אבל נו, דה, זאת את. אני עדיין מחכה לשחזור ואמנם כיף לראות איתכן את הדיוידי של ההופעה והסרט, אבל יאללה, חייבים שוב בלייב!

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      את יכולה להתנחם בעובדה שזה היה רגע שיא בחייהם של 100,000 איש.
      כלומר, 100,000 + 4.

      נראה די חצוף לחמוד עוד הופעה כזו, אבל אני לא יכולה להתאפק. ממש בא לי.

      ותודה על הקריאה, בייב, לחיי חתולים ממש ממש גבוהים!

  9. himandshe הגיב:

    אהבתי את ההקבלה של סיפור הפירוק של בלר לזה של הביטלס, אני מניחה שרובנו לא מגיבים באופן שלו לפרידות כלשהן, גם כשמדובר באנשים לא מוכרים אך אהובים, אבל תיארת את הכל כל כך יפה, אין צורך להכביר במילים 🙂
    אבל רק עם דבר אחר אני לא מסכימה:
    "ודיימון אלברן הוא מוזיקאי מחונן הרבה יותר מקוקסון ולא יוצר שווה ערך מוחלט כמו שלנון ומקרטני היו זה לזה"???????
    מה שהיה כל כך יפה בחיבור הזה בין קוקסון לאולברן הוא השמיים וארץ שהם היו מבחינה מוזיקלית. דיימון אהב וממשיך לאהוב פופ ומלודיות פופיות מתוקות. גראהם ממש לא, הוא עשה כל מה שהוא יכול עם הגיטרה שלו, והוא טוען שיש לו עוד לאן לשאוף. נגיד ש…
    אני מעריצה שרופה, כנראה לא מספיק, כי לא טסתי לראות את בלר ובמקום נסעתי לפסטיבל. אני עדיין אוכלת את עצמי על זה, אבל שמחה שיש בלוגרים כמוך שיודעים להעביר את הרגש בכתב. תודה!
    קיצר, אחת הלהקות הכי טובות בעולם, שיתאחדו, יופיעו בסלון שלי ואז אולי באיזה ביתן או משהו 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תודה רבה על הקריאה והתגובה. 🙂

      תשמעי, המשפט הזה כאב לי נורא, אבל זו האמת בעיניי. קוקסון מוזיקאי מוכשר, השפעתו על אלברן מהותית וידועה – הוא הרחיב לו את האופקים המוזיקליים, אתגר אותו, שמר לו על היושרה והפך אותו למוזיקאי המגוון שהוא היום,
      א-ב-ל אלברן הוא מלחין נדיר. אולי הכי מוכשר ופורה שעובד כיום, והכישרון שלו פנומנלי ושופע ללא גבולות.
      וזה קשה להודות כי מאז ומעולם קוקסון היה הבלראי האהוב עליי. מבחינתי הוא היה הכי מושך, הכי משקפופר, הכי מרתק, הכי אייקון אופנה, הכי פוצע בכנות הביישנית שלו… רק לא הכי מוכשר.

      רק חליק, כשהם באים להופיע אצלך, זרקי איזו מילה מראש שנקפוץ גם. מה 'כפת לך?

      • Itamar Ben-Ari הגיב:

        אז בתור מי שהיה שם גם…
        סיפורי בקצרה – בלר, ללא ספק הלהקה האהובה עלי. הדיסק הראשון שקניתי אי פעם היה שלהם, ומאז זו אהבה ללא גבולות לכל דבר שדיימון או גרהאם נגעו בו.
        תמיד היה לי ברור שכשאסיים את הצבא אטוס לראות אותם מופיעים. התגייסתי ב-2001.
        ואז הם התפרקו. החלום התנפץ ועם הזמן השלמתי עם העובדה שזה כנראה כבר לא יקרה, והמטרה הפכה להיות הגורילאז. כשנודע על האיחוד היה ברור לי שאהיה שם, וגם אני לא הספקתי לקנות כרטיסים להופעה הראשונה, אז חיכיתי מול המחשב לתחילת המכירה להופעה של ה-2 ביולי, ובה הייתי.
        לא רק שהפוסט הזה העלה בי רגשות וזכרונות, אני דומע בכל פעם שאני שומע את ההופעה, או צופה בדיוידי. אני כבר זוכר בע"פ כל מילה, כל ניואנס. באמת שאי אפשר לתאר את זה למי שלא היה.
        אבל את התקרבת מאד. וכל הכבוד על זה 🙂
        ד"א, בנובמבר האחרון השלמתי דאבל וטסתי לראות את הגורילאז בפריז. שורה ראשונה. התלהבתי כמו ילד קטן.
        אין מה להשוות בין הכשרון של דיימון לגרהאם. צריך רק להנות מהיצירה שלהם, ביחד ולחוד. וכל השאר לא באמת משנה.
        בקיצור, תודה על הרגשות שהצפת, וכיף לדעת שאני לא היחיד 🙂

        • Itamar Ben-Ari הגיב:

          נ.ב.
          למי שלא רואה את הדיוידי – No Distance Left to Run…. חובה!!
          חובה חובה. בסופו כבר באמת דמעתי כמו ילדה בת 12 לפני מפגש עם ג'סטין ביבר.
          מה גם שזה סרט באמת טוב.
          ואם רוצים להחשף עוד קצת לגאונות של דיימון (ביחד עם הגאונות של ג'יימי היולט, שעליה ממש אין ויכוח) – אז חובה לראות גם את Bananaz, הדוקו על הגורילאז, שמלווה אותם מהרגעים הממש ראשונים, ועד אחרי הדיסק השני. מרתק ומצחיק!

          • Nathalie Dobrzan הגיב:

            לא ראיתי את בנאנאז (בננוצ?), רק שתי הקלטות של הופעות חיות שלהם אחרי הדיסק השני והנפלא, שהיו מדהימות, אז זה נשמע טווווב!
            תודה. 🙂

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          לא,לא, תודה לך. 🙂

          אגב, לנו היה דבר דומה, ונסענו להופעה של דה גודדה באד אנד דה קווין.
          http://thosewhocantblog.wordpress.com/2011/02/05/the-good-the-bad-the-queen-northern-whale/

      • himandshe הגיב:

        את יודעת מה אומרים, על טעם וגראהם קוקסון, אין להתווכח. העיקר הוא שהם ממשיכים ליצור ונותנים לנו טיפה תקווה לשיתוף פעולה יצירתי ביום מן הימים!
        ובקשר להופעה, ברור שאת מוזמנת! אם תשמעי צרחה ארוכת טווח מכיוון חיפה, כנראה שזה הזמן לבוא לבקר 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s