אפקט הזבוב: על מתמטיקה, כימיה ואהבה בסדרה שובר שורות.

פורסם: יוני 30, 2011 מאת Nathalie Dobrzan בנושא טלוויזיה
תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , ,

דיסקליימר: ניתוח זה מיועד אך ורק למי שראו את כל 3 העונות. הוא רווי ספוילרים ומיועד בעיקר למכורים קשים ולאנשים שרוצים להבין את העומק שאני רואה בה.
למי שלא צפו בה ומחפשים המלצה  לסדרת מופת חדשה להתמכר אליה, יש את הפוסט הזה.

הקליקו עליי.

אחת התימות המרכזיות בשובר שורות היא חוסר ודאות. או ליתר דיוק, ההתנגשות האלימה שבין הרצון לשינוי מבוקר לבין המציאות, האחראית לחוסר הוודאות הקיומי.
וולטר ווייט הוא איש של נוסחאות מתמטיות – לכל דבר סיבה ותוצאה, פעולה ותגובה כימית.
X בעל ידע + Y חומרים  x בישול : הפצה = כסף.
אבל החיים הם לא מתמטיקה, כי תמיד ייכנס אליהם משתנה בלתי צפוי שהופך את המשוואה לבלתי ניתנת לחיזוי: הגורם האנושי.
וכך, למשל, על הנייר, ג'סי + אקדח – גייל  = הישרדות.
אבל בפועל מה שיש לנו זה לא מספרים, אלא אנשים שנלחמים בלית ברירה על חייהם, נפשם ושפיותם, והמנצח, כמו גם העולם מסביב, ישלם על כך מחיר כבד ובלתי נודע.
כי כל משוואה מתמטית בעולם של וולטר ווייט היא רק חלק מתוך משוואה גדולה יותר, בתוך משוואה גדולה יותר, בתוך משוואה גדולה יותר שבלתי ניתן לראות ולכמת. וכל פתרון הוא בעצם קטליזטור לתוצאה עתידית בלתי צפויה.

אם אפשר לומר שהעולם בסדרה נמנה על איזושהי תורה מתמטית הרי שזו תורת הכאוס.
וולטר ווייט בתהליך המטאמורפוזה משיק את כנפי הפרפר שלו ובאפקט ריפל, במעגלי רדיוס הולכים ומתרחבים, הסביבה, ואנחנו הצופים, חוטפים את הטורנדו.

חוסר הוודאות הזה מתבטא בכל פן ופן בסדרה הנפיצה הזו. החל מהסירוב הנמרץ להתחייב לז'אנר מסוים או לקצב קבוע, דרך רגעי ה-Holy Fuck התכופים, וכלה, כמובן, בדמויות ובגורלן.


על ליהוקים מפתיעים.
וינס גיליגן, יוצר הסדרה, היה צריך להתעקש מול המפיקים על ליהוקו של בראיין קרנסטון, מי שקנה את עולמו בקריירה ארוכה שהתבססה בעיקר על משחק קומי, עם התמחות בתפקידי טמבלים. איש לא האמין שקרנסטון יוכל לגלם את דמותו האפלה של המורה מוכה הסרטן שהופך לברון סמים. אבל קרנסטון התברר בהפתעה גמורה כאחד השחקנים הדרמטיים הטובים בהיסטוריה והראשון שהביא את הסדרה לתודעת המבקרים.

את אהרון פול, לעומת זאת, גיליגן לא היה בטוח שהוא רוצה ללהק לתפקיד התלמיד של מר. ווייט, משום שהוא היה נאה מדי. במקור, ובהתאם לציביון האומנותי המחוספס של התוכנית, ג'סי פינקמן היה אמור להיות ג'נקי רגיל-בגודלו ולא בדיוק אטרקטיבי.
גיליגן השתכנע, והשחקן הנבחר רתם את המראה שלו לטובת הטבעת משהו מהותי ועמוק יותר בדמות. פינקמן של פול, עם פני התינוק, הכרבולת האפרוחית והגוף הצפלוני, הטובע בבגדים הגדולים עליו בכמה וכמה מידות – כל כולו אומר ילד המשחק בכאילו, אבוד בעולם שבו רק גברים קרחים שורדים.

פה גדול...

מישהו השכיל פעם להשוות את ג'סי לכלבלב, ואני מוצאת שזו מטפורה מדויקת להפליא: גור חסר שליטה וחינוך, שמשתין איפה שהוא ישן, נובח הרבה ונושך את היד שמאכילה אותו, אבל בבסיסו הוא יצור חסר אונים שכוונותיו טובות וכל רצונו הוא שיקבלו אותו. שכל מעשיו "המרדנים" הם תחינה ליחס ומבחן לגבולות אהבה.
אלא שפינקמן בחר את המקצוע האחרון בעולם שהגיוני לחפש בו אמפתיה, ומראה ה"ילדון שסיים כיתה א' בבית הספר לקשיחות ע"ש אמינם" הופך אותו לטרף קל ומשרטט עליו סימן ענק של מטרה מהלכת.
וכך, כל ברון סמים בניו מקסיקו שלרגע חושד כי חותרים תחת סמכותו, כל פושע שחש את גבריותו מעורערת, וסתם וכל שמוק שהרופא ציווה עליו לעשות יותר ספורט, פונה אל הביטץ' המקומי ומאכיל את פינקמן מכות.

מנגד עומד וולט, מר. ווייט, הגבר היחיד במקצוע שמראהו החלש והילדותי של ג'סי אשכרה פורט על מיתרי לבו. איך פינקמן יכול להפנות את גבו למבוגר היחיד בחייו, כולל הוריו הביולוגיים, שלא רואה בו נרקומן חסר ערך ותועלת, שלעולם ייטב בלעדיו?

Here's looking at you, kid.
מערכת היחסים המסובכת של פינקמן עם הוריו התובעניים היא המקור הברור לצורך שלו בקשר עם מר. ווייט. היחסים הלא קיימים עם האב הנעלם שהרים ידיים, ותסביכים קשים עם האם שמסבירים גם את החיבה שלו למילף בלי ה-ILF (כן, יש סיבה למה פינקמן – לכל הדעות נרקומן שמדורג גבוה במדד האסתטיקה היחסי, עשה זונת קראק כמו ווינדי, ולא משנה כמה חזק ננסה להדחיק את זה) ולקשר ההדוק עם הדודה הגוססת מסרטן, ששוב מקשרת אותו חזרה לווייט.

היחס של ווייט לפינקמן הוא שונה ומורכב יותר. לוולט יש משפחה, אז נכון שהוא אט אט מאבד אותה ככול שהוא צולל עמוק יותר ויותר בעולם הסמים וקופץ ראש אל תוך הקשר עם ג'סי. אבל עדיין, לוולט אין בדיוק דפיציט בצאצאים שהוא צריך לצאת ולאמץ את האינפנטיל החוסה הראשון שהוא הורס לו את החיים. אז מה המקור לעומק הרגשי?

 
מה זה, מר ווייט, החלפת אבקת כביסה?

תפקידו של הורה בתחילת דרכו, אם תשאלו את הקומיקאי Louie CK, הוא פשוט.
baby is just someone I have to make not die .
לואי בפשטות האסהולית הנפלאה שלו מזקק כאן אמת מאוד מדויקת ונכונה: תחילת הקשר הנרקם בין אב לילדו מקורו במוסכמה החברתית שחייו של הראשון בידיו של זה האחרון. והיא זו שתקפה גם כאן.
בתחילה וולט שמר על ג'סי כי זה היה הדבר הנכון – ברירת המחדל היא לשמור על השותף הטרי שלך, עליו אתה סומך מעט יותר מאשר, נאמר, על ברון סמים סוציופת. וממש כמו במקרה של תינוק רך עם חיבה יתרה לליקוק שקעים חשמליים, ככול שפינקמן דרש יותר הגנה והצלה כך הדאגה של וולט הפכה מושרשת, אינסטינקטיבית. אבהית.

אולם בעוד שג'סי למן ההתחלה קיבל את משחק התפקידים בזרועות פתוחות, וולט ניסה בכל כוחו להתנער ממנו. זה לא עוזר לו.
הדאגה חזקה מוולט, וככול שהוא בז לה ומנסה לדחות אותה, בסופו של כל יום, האינסטינקט האבהי והמחנך משתלט עליו.

משבר אגולוגי

וולטר ווייט החדש, זה שבגופו מקנן הייזנברג, מונע ע"י האגו. אותו אגו מנע ממנו לקחת את הכסף מגרטשן, ואותו אגו יעדיף למות (ולרצוח חפים מפשע) רק כדי לא לספוג השפלה ולהסגיר את עצמו למשטרה.
כיצד האגו יכול להפנות את גבו ליחיד שזוכר את המניע המוסרי ההתחלתי, ויכול להתחקות ולנמק את איבוד השליטה?
ליחיד שלומד ממנו – שהרי, הו אירוניה מנוולת, בסופו של דבר פינקמן הוא התלמיד הטוב ביותר שהיה למר. ווייט, ומר.ווייט הוא המורה-טוב-הוא-מורה-לחיים {ולמוות} של ג'סי…
כיצד ינתק קשריו עם היחיד שמעריץ אותו? שעוד תלוי בו? שלא ישרוד בלעדיו?
איך יוכל להתרחק מהילד היחיד שאפשר להביא לעסק המשפחתי לראות מה "אבא" עושה למחייתו?
עכשיו שוולט איבד את הערכת משפחתו, את משרתו ואת ההצדקה למעשיו, פינקמן מעניק לו ולאגו שלו משמעות.
והרי A man provides.

ואולי מעל לכול, וולטר צריך את ג'סי משום שהוא כרגע הקטליזטור של וולט הפרפר.
הפראות של פינקמן והרצון האמיתי של וולט להגן על חייו ונפשו "דוחקים" אותו ללכת עד הקצה. ובשלב זה וולט חייב את ג'סי לצדו אם הוא רוצה, ו-וואו, כמה שהוא רוצה, להשלים את הגלגול ולצאת מהפקעת בתור הייזנברג.

מצא את ההבדלים

המערכה האחרונה בגרסת שובר שורות למחזהו של סם בקט – "מחכים לזבוב" (3.10), מספקת לצופים גילום ויזואלי של הדפקט בזוגיות של שני הגיבורים. מעין מטאפורה של המנגנונים החולים שהביאונו עד הלום.
וולט, הכפייתי, הבטוח בצדקת דרכו ובחוזק כישוריו הלוגיים, מנסה לסחוף אחריו את השולייה שלו. פינקמן הוא קול ההיגיון שיודע כי ווייט מוטרף, אך מחוסר ברירה ובעיקר כדי לעזור ולזכות בהערכתו, הוא נכנע לשגעונו. ואז הולך איתו רחוק, רחוק מדי, רחוק יותר משוולט התכוון (או רחוק משהוא מוכן להודות שהתכוון), ועכשיו כשפינקמן ומפרקתו מתנדנדים בין שמיים לארץ, זה מאוחר מדי. וולט נאחד בסולם בכוחות אחרונים, בסיטואציה המסוכנת שהוא הוא האחראי לה, והוא יודע שהכול אבוד.
וולט הוא הסרטן המתפשט והוא הזבוב שבמשק כנפיו זיהם הכול, מעל לכל את ג'סי ואת מערכת היחסים ביניהם, וזה ייגמר ב(עוד יותר) דם.

עם כל שלב, וולטר מבודד את ג'סי עוד ועוד מהסביבה והופך להיות כל עולמו ופינקמן המיותם מזדהה עם שובו.
כאשר תסמונת מינכהאוזן ותסמונת שטוקהולם נפגשות בבית ספר לאהבות פתולוגיות… וכל אחד משניהם יודע, אם באינסטינקט ואם בהבנה שכלתנית, שמוטב להם להיפרד. ג'סי הוא פרטנר גרוע בעולם הפשע, הוא פראי מדי, מושך אל עצמו אש ומאיר את כל מי שחובר אליו באור מגוחך. ו-וולט הוא מדיאס ביבים – כל דבר שהוא נוגע בו הופך לחרא, והראשון לספוג את ההשלכות ההרסניות של מעשיו, וביתר שאת מהרוב, הוא תמיד ג'סי (יעידו על כך הצלקות ההולכות ומתרבות שפינקמן נושא על גופו ונפשו, המהוות תזכורת כואבת לוולט – האיש שתחביבו המרכזי הוא הדחקה).

השניים כלואים בתוך מערכת יחסים שבו זמנית מזינה והורסת אותם, והיא הטרגדיה היפהפייה שבבסיס השותפות. 

על שיהוקים רגשיים.
ללבי נוגעת במיוחד העובדה שאלו שתי דמויות שלא יכולות להתוודות בדרכים נורמטיביות על רגשותיהם, ונידונות רק להבעה דרך הסאבטקסט והקונטקסט של מעשיהן. שני גברים שירצחו זה בשביל זה, כנראה שאפילו יתאבדו זה בשביל זה, אבל אף פעם לא יקראו לילד, או למורה, בשמו.

ב"קזבלנקה", אחד הסרטים הכי רומנטיים בהיסטוריה, מעולם לא נאמרות המילים המפורשות I Love you.
בוגארט קשוח מדי והנסיבות מסובכות מדי בשביל זה, ולכן, כל אימת שעולה לו גרעפס רגשי,
הוא מברך את אילזה ב-Here's looking at you, kid.
כעת קחו את המונולוג הזועם של פינקמן בבית החולים (3.7), בו הוא מטיח במר ווייט את כל תלונותיו ומסרב לשוב ולשתף איתו פעולה. יש מי שקוראים אותו לא נכון רק כמטח האשמות קתרטי שבו פינקמן הממורמר מסיר מעצמו אחריות על ערימת הקאקא שהיא חייו וזורק את האשמה הלאה.
אבל אהרון פול, שיבדל לחיים ארוכים, משחק את המונולוג הזה כמו התפרקות שבבסיסה משבר רגשי עמוק והסצינה הזו מקוטלגת אצלי תחת "אחד מווידויי האהבה הגדולים בהיסטוריה של הטלוויזיה".
כשפינקמן צועק על וולט "You said my cook was garbage", הסאבטקסט ברור.
ו-וולט יודע את זה, ולכן הוא עונה לו, בשיאה הרגשי של הסצינה, ב-Your meth is good, Jesse. As good as mine.
וזהו, זה כל מה שנדרש. איזה משפט קטן שמחביא רגשות עצומים.
הצופה שלא הבין מדוע פינקמן מסכים תוך דקה לחזור לשותפות מפספס משהו מאוד מהותי במערכת היחסים (הצופה הזה בטח גם לא אהב את Fly).

YOU NEVER LOVED MY PRODUCT!!! -I do love your product. I love it as if it was my own.

אם השילוב של שותפות כפויה, דיאלוגים עוקצניים ורגשות לא מוצהרים מוכר לכם, זה בגלל שהמתח בין שתי הדמויות הללו עובד לפי הקונבנציה הטלוויזיונית הקלאסית של will they /won't they? אלא שבמקום סקס, עומד על הפרק חיבוק אבהי.
ובדומה למאדי ודייויד מ"בלשים בלילה" או מאגי וד"ר פליישמן מ"חשיפה לצפון", היום שבו מי משתי הדמויות הללו תאמר את שלוש המילים הנכספות או היום שבו יממשו חיבוק כשאף אחת מהן לא מסטולה מן הישבן, הוא היום שבו הרומנטיקה (וכנראה גם אחת מהן) תמות.

סיפור של אהבה הורית אסורה הוא לא משהו שנתקלים בו כל יום בטלוויזיה והוא הישג מקסים.


כימיה של מוות ידוע מראש
בני אדם לא אוהבים להרגיש מרומים, אפילו בטלוויזיה ובקולנוע. כאלה אנחנו, לא פראיירים. לכן אנחנו מתאבססים על ההבטחה שהאמת המצולמת טומנת בחובה גם אמת מאחורי הקלעים, הצצה לרגש אמיתי בתוך עולם נרטיבי מזויף. טום קרוז באמת עושה את הפעלולים שלו בעצמו, ובראד ואנג'לינה באמת עושים את אנג'לינה ובראד, בהתאמה.
אני גם בנאדם וגם שחקנית ואני מתה על השטויות האלה.

מסוג הדברים שלא תראו את וולט וג'סי עושים

עובדה ידועה היא כי דמותו של פינקמן הייתה אמורה לסיים את תפקידה בסוף העונה הראשונה ולמות מוות אכזרי שיישב חזק על מצפונו של וולט ויקדם את הדמות. הוורדרד עשה את שלו, הוורדרד יכול ללכת.
אבל אז גיליגן גילה את הכימיה המטורפת בין קרנסטון ופול וזו (ביחד עם קצת עזרה משביתתת התסריטאים) הכריעה את הכף ופינקמן ניצל, זמנית.
אלא שחוסר הוודאות וסופו הקרב של ג'סי היא הבדיחה הקבועה על הסט והפחד, האמיתי, ממותה הממשמש ובא של דמותו הוא הכוח המניע והמגדיר במשחקו של פול.

גם פול השחקן, כמו פינקמן הדמות, רק מחפש קבלה בנסיבות מעבר לשליטתו ונאבק מדי יום על הישרדותו. דוחף את עצמו קדימה כדי להשתפר, לנצל כל פיסת הזדמנות המושלכת לעברו ולהוציא ממנה את המקסימום האפשרי, למצוא את מקומו העצמאי ובה בעת להתחבב, ליצר קשר אנושי ולהיות נאהב. לחתור כדי לעשות את עצמו חיוני, מרכזי ומהותי, ולחפור בשתי ידיו את עצמו מהקבר שנכרה לו פעם אחר פעם.
וקשה שלא למתוח קווים בין יחסי המורה/ תלמיד של פינקמן ומר. ווייט לבין זו של בריאן קרנסטון ואהרון פול (רק בצד השפוי, החיובי והגלוי של המתרס).
בראש ובראשונה, כי קרנסטון פשוט עושה לפול בית ספר.

אם אי פעם ראיתם ריאיון זוגי עם השניים ודאי שמתם לב כי בדומה לדמויותיהן כך גם במציאות התלמיד הצעיר מעריץ את המחנך, שהוא עילוי חד פעמי בתחומו, ונאבק כדי להגיע לשחק איתו על אותו המגרש, להוכיח את עצמו ולזכות בהערכתו.
וגם כאן על האהבה של המבוגר להתגבר על האגו.
חשבו על זה, זו הייתה אמורה להיות תוכנית הסולו של קרנסטון, ובעונה הראשונה זה באמת היה כך. אלא שבעונות השנייה והשלישית זב החוטם השתלט על יותר ויותר זמן מסך, והפך לדמות ראשית. זו כעת התוכנית של שניהם והסיפור הוא כבר לא הפיכתו של מר ווייט לפני צלקת, אלא גם מסעו הטרגי של פינקמן אל הלא נודע.
וזה בוודאי צובט באגו. אבל קרנסטון, להבדיל אלפי הבדלות מבן דמותו הקשה, ההרסני והאגו-מניאק, הוא אחד השחקנים הנדיבים בזירה וקשה לפספס את הפרגון הכן, הצוהל והדומע שהלך ביניהם בטקס האמי האחרון.

מוות של כרוניקה ידועה מראש
מערכת היחסים בין הדמויות, שהיא תגובה מובהקת ומוצהרת של התסריטאים לשחקנים ולכימיה ביניהם, היא שמספקת לסדרה את לבה הפועם.
כשוינס גיליגאן הגה את סיפורו של הייזנברג הוא תכנן מעשייה אכזרית בת שתי עונות.
בראשו בוודאי דמיין שעם כל שלב הדמות הראשית תהפוך אכזרית ומפלצתית יותר ועל הקהל יהיה להמשיך לצפות למרות דילדול ההזדהות והקשר הרגשי עם הסיפור – בחווית צפייה אינטלקטואלית, צינית וקרה.
אבל אז פינקמן קרה וגיליגן, כמו וולט, התאהב וגילה להפתעתו שהוא רוצה מעורבות רגשית בגורל הדמויות, ושהוא לא יכול לחסל את הטמבל.

וכך, הסיפור השתנה ואיתו גם המנגנון הסיפורי.
ככול שוולט מדרים שאולה ומאבד צלם אנוש, כך פינקמן נאבק עליו ומספק לצופים את מנת ההזדהות הנחוצה וניצוץ קלוש של תקווה (גם אם זו, ככול הנראה, תקוות שווא). והאהבה העמוקה של ווייט לפינקמן היא אולי התכונה החיובית האחרונה, שלא לומר הדבר הכי קרוב ל-redeeming quality, של וולט, וזו שמאפשרת לקהל עדיין לחוש אמפתיה כלפיו אחרי כל מה שעולל.
קשה לומר שיש ליוצרי הסדרה יותר מדי התחשבות בדמויות או בקהל שלהם, אבל כמה נפלאה היא המעורבות הרגשית שיש לצופה האמיץ בגורלם של גיבוריו המפוקפקים?
כמה מענגת ומדגדגת היא ההזדהות האסורה?
וכמה יותר מספקת היא צפייה אמוציונלית, ולא משנה כמה תובענית, אכזרית ומשסעת-נשמה היא, לעומת ריחוק אינטלקטואלי?

Gilligan. A true genius doesn't have to blow his own trumpet.

בדרך זו התימה המרכזית של הסדרה חלחלה לתהליך עשייתה, ולהפך.
תסריטאי כותב סיפור, מחושב, עם סוף סגור, ואז נכנס שחקן ומפיח חיים בדמות שמשנה לגמרי את אופי ותוכן היצירה.
כשמתמטיקה פוגשת את הגורם האנושי (ומתוך כך – אהבה) התוצאה בלתי ידועה.
באותו אופן, התסריטאים בעורמה משתמשים בנוסחאות התסריטאיות והז'אנריסטיות המוכרות לכולנו כדי שגם אנחנו, כמו וולט, נרהיב עוז ונחשוב שאנחנו יודעים מה התוצאה שנקבל…
רק כדי לחטוף את המחשבון בעין.

לשיאו הגיע האומץ התסריטאי של הכותבים בעונה השלישית שנכתבה כמעט ללא תכנון מקדים ושהתפתחה פרק אל פרק, בשיטת ה"זרוק את הדמויות לקלחת ואז שבור את הראש איך לשלוף אותם ממנה". טירוף! זה ניכר בתנופה, בספונטניות ובחוסר הוודאות שמדיפה הסדרה הפסיכית הזו, המשולה לקפיצה בכיסוי עיניים מהקומה ה-20 כשאתה אוחז רק בתקווה שפיתרון, נאמר, בדמות משאית נושאת מזרנים שתעבור למטה, יגלה את עצמו בזמן.
כשזה מצליח זה עוצר נשימה, אבל יש לכך גם מחיר. ואף כי ישנם מהלכים שהוחלט עליהם בשלב מאוחר ושילובם היה אי לכך נמהר וכפוי (הדוגמא הברורה מכל היא שאנדריאה היא אחותו של תומס, רוצחו של קומבו, שלו שולבה מוקדם יותר בעונה היה הגילוי מרגיש הרבה יותר טבעי), יש בזה משהו תמיד נועז ומעורר השתאות.

בוודאי שלגיליגאן יש מטרות ברורות אליהן הוא תמיד חתר להגיע, אבל מה שהופך אותו ליוצר דגול היא דווקא היכולת להיות לחלוטין פתוח להזדמנויות, קשוב ליצירתו, רגיש לשחקניו וכן כלפי דמויותיו. יש לו יעדים סופיים רצויים אבל גיליגאן נותן לסיפור ולדמויות להוביל את הדרך, בקצב שלהן, מבלי לדעת לאן יקחו אותו, תוך חופש אומנותי כמעט מוחלט.
גיליגאן היה מאוד מאוד שמח, למשל, לראות את פינקמן או האנק יוצאים מההרפתקאה הזו בחיים, אבל הוא פשוט לא יכול להבטיח זאת לעצמו.

וינס גיליגאן הוא בעיניי יוצר גאון כי הוא מוכן להשליך את החזון המקורי שלו ולהסתכן אומנותית בשביל הסיכוי לספר סיפור טוב יותר. מסעיר יותר. כן יותר.
הוא כבר לא יודע לאן המסע הזה מוביל אותו ואת יצירתו, אבל כמו ווייט, הוא מעדיף לחוש את האדרנלין של חוסר הוודאות ולהסתכן בשריפה, על פני להירקב אט אט בעבודה בטוחה ופחדנית, במסגרת קבועה ובסוף ידוע מראש.

להבדיל מ"הסמויה" שגדולתה (כפי שהסברתי כאן) טמונה בכך שהיא לוקחת את העיקרון הראשון של הטלוויזיה וזה המבחין אותה מהקולנוע – הסריאליות הקבועה – והופכת אותו לכוחה העיקרי בעזרת תוכנית חומש אמיצה ובלתי נתפסת בהיקפה, "שובר שורות" היא אחת הסדרות המדהימות שנוצרו ובדרך להיות אבן דרך בעשייה הטלוויזיונית (חכו לדפי ההיסטוריה) דווקא משום שהיא רותמת את העיקרון השני המגדיר את המדיום, ומביאה אותו לנקודת הקיצון: היכולת להשתנות תוך כדי תנועה.
בשונה מסרט שיכול להתפתח רק עד שהוא מוקרן, סדרת טלוויזיה מאפשרת שינוי תוך כדי הקרנה, שינוי לאחר צילום, שינוי עד הרגע האחרון, ושובר שורות היא שרשרת תוצאות לא צפויית של ניסויים כימיים בסביבה לא מבוקרת. ממש כמו הגיבור הראשי שלה.

"שובר שורות" מבפנים ומבחוץ היא שיר זימה לחוסר ודאות, לספונטאנית, לחופש, לדינאמיות, לגורם האנושי ולמטאמורפוזה עם סוף לא ידוע, והיא דורשת אומץ וחשיבה תחת אש מצד כל הנוגעים בה – הדמויות, היוצרים והצופים.
הסדרה אינה חוששת לקחת פניות לא ידועות באלבקרקי מתוך ההבנה שכל עוד תישאר כנה לסיפור ולפסיכולוגיה של הדמויות – זה יעבוד, ועל הדרך היא מצליחה להפתיע ללא הרף את צופיה, ובעיקר, את עצמה.

העונה הרביעית של "שובר שורות" נפתחת ב-17 ליולי ב-AMC.
החל מה-18 נעלה כאן בבלוב ביקורת שבועית על כל פרק, ואתם מוזמנים לדיון היום שאחרי כאן: http://superblobweeklyreview.wordpress.com/

תגובות
  1. גיא ברמן מכליס הגיב:

    כרגיל, פוסט פשוט מעולה. את כותבת כל כך יפה שחבל שאת לא פותחת בלוג. רוצה שנפתח ביחד ונזמין את אסתר?

  2. אירית הגיב:

    מסכימה עם כל מילה, כמובן. סדרה גאונית וכותבת בלוב גאונה!

  3. רונית הגיב:

    בקוראי את הפוסט המעולה(!) התקנאתי בך שבמקום לחכות בכליון עיניים ל-17.7 ובינתיים לסבול סדרות קומיות שנכפות עלי…את ממשיכה את החיים כאילו הסדרה חיה ובועטת…. כל הכבוד!

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תודה לך!
      אם כי, עליי להודות שהפוסט נכתב כבר לפני איזה 4 חודשים, כשעוד היה לי מיץ, והוא המתין בשקט לשעת כושר כדי לשגר עצמו על הציבור התמים.

      עוד שבועיים למנאייק!

  4. yaddo הגיב:

    לא ידעתי שג'סי אמור היה למות בסוף העונה הראשונה, אני שמח שלא. אני מניח שמותה של ווינדי בא להחליף את ג'סי בכל הנוגע להתמודדות של וולט עם מצפונו (אותו זבוב מעיק – זה מה שזה בלי שום ספק בעיניי).

    אני, כידוע, חושב שזו סדרה שהייתה יכולה להיות הרבה יותר טובה אילולא היומרה שלה הייתה כל כך נוטפת מזיעה, נטולת חן, איטית כדשא צומח ובמקרים רבים לא אמינה. יחד עם זאת, יש לך יופי של נקודות בכתבה, בראשן היחסים בין וולט לג'סי. מה שכן, אני תמיד אעדיף סדרה שתוכננה מראש, לפחות בקווים כלליים של לדעת לאן רוצים להגיע, מאשר כזו שלא. ב-99 אחוז מהמקרים חוסר התכנון ניכר ופוגם. ברור שכדאי לסטות במקרים מסוימים, והכימיה בין קרנסטון לפול היא מקרה כזה, אבל עונה שלמה שלא מתוכננת מראש מהווה כר לטעויות.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אני לא יכולה להסביר לך כמה מחמיא לי שאתה קורא את הפוסטים שלי, גם בנושאים שאתה מראש יודע שלא נסכים עליהם (ועוד פרוס"טים)! תודה רבה. 🙂
      כעת, לעסקים.

      אתה בוודאי מתכוון לג'יין. וונדי היא זונת הקראק מהמונטאז' הידוע. בג'יין את שום פלא שפינמן חשק. יש יותר פלא שג'יין חשקה בפינקמן.
      ובהחלט יש מצב שאתה צודק, לא חשבתי על זה (אם כי אני יודעת שוולט לא היה אמור להרוג את ג'סי בעונה הראשונה, אלא סתם בעקיפין להיות אחראי למותו, שלא כמו במקרה של ג'יין).

      אכן, ספציפית לפרק הזבוב הוא מצפונו המזמזם של וולט, חד וחלק, אבל בתמונה הרחבה, הזבוב הוא וולט.

      חן הוא בעיני המתבונן.
      מבחינתי לגלות את קווי עלילה או פסיכולוגייה של דמויות דרך פלאשבקים תיאטרלים או וויס אוברים סטייל "יומני היקר" זה מנגנון כל כך זול, צפוי, חורק, מגושם ומגוחך עד שאני אשכרה מובכת בשביל היוצרים.
      לעומת זאת, להישען אחורה ולעקוב אחר סיפור שלוקח את הזמן שלו ומציב set ups דרך עלילה ודמויות ואז לחוות אותם מתפוצצים בזה אחר זה בסדרה עוצרת נשימה של pay offs – זה אלגנטי בעיניי.
      שיהיה לך ביצים להגיד אמירה חותכת ולא לפחד לאבד את הקהל שלך – זה אלגנטי בעיניי.
      לשלב חוש הומור כשאתה מנסה לעסוק בנושאים רציניים, כואבים או טאבואים – זה חן אמיתי בעיניי.
      ולבסוף להסתכן – זה קלאסה בעיניי.
      אני אישית מעדיפה אומץ על פני שמרנות נטולת יצירתיות. אני שמחה שוינס עושה אקספרימנטים, ואני מוכנה לספוג את הטעויות (ובהחלט יש כאלה)
      כי בסופו של יום הסדרה כל כך מסעירה אותי בכל תחום ותחום שמדבר אליי (אומץ, פסיכולוגיה, הומור), ומעבירה חוויה כל כך קיצונית, ייחודית, כנה, uber-הזדהותית ומהנה אינטלקטואלית שזה שווה את זה.

      בוודאי שקווים כלליים יש פה, יש יותר מזה. אבל גיליגאן הוא השראה בשבילי כי הוא לא נעול על שום דבר וכל הזמן מחפש דרכים לשפר,
      ומתוך כל הדוגמאות ששמעתי, כל התיקונים שעשה בזמן אמת מתעלים על מה שכתב במקור. כולם.
      הידעת שקרייזי 8 היה אמור למות בסוף הפיילוט אבל הם כל כך חיבבו את השחקן שהם פירגנו לו עוד 2 פרקים?
      או שג'סי היה אמור להירדף ע"י רוטווילרים אבל בצילומים גילו שאין תקציב למאלף כלבים, אז נתנו לו לטפס על שירותים ניידים!
      גיליגאן הוא ג'ז, גיליגן הוא פאקינג ברוס לי!

      Empty your mind, be formless. Shapeless, like water.
      If you put water into a cup, it becomes the cup. You put water into a bottle and it becomes the bottle. You put it in a teapot it becomes the teapot. Now, water can flow or it can crash. Be water my friend.

  5. אבישי הגיב:

    אני מת על האחים כהן, מאותה סיבה שאני אוהב שוקולד מריר – שילוב מושלם בין מר ומתוק. ברייקינג בד היא השוקולד הכי טעים שקיבלתי מהטלויזיה האמריקאית. הזבוב הוא יצירת מופת קטנה ופרקים 2 ו-3 עם סוחר הסמים במרתף והגופה באמבטיה הם סרט קולנוע מבריק. תודה לך וינס על שעות של הנאה צרופה ותודה לך נטלי על דקות של הנאה צרופה.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      ותודה לך, אבישי, על תגובה מקסימה! 🙂

      תמיד אמרתי שזה כמו טלוויזיה של האחים כהן, אבל עם בונוס רגש.
      וכן, בדיוק, שוקולד מריר עם סוכריות מתפוצצות!

  6. מאור הגיב:

    (ספויילרים)

    פוסט מעולה, סחתיין על התובנות. זכרתי שהבטחת פוסט כזה מתישהו וחיכיתי לו הרבה, שמח שהוא הגיע סוף סוף! עכשיו נשארו קצת יותר משבועיים לחכות לעונה החדשה, וזה אולי נשמע אבסורד אבל אחרי מעל שנה שבמהלכה הרגשתי שלחכות מעל שנה לעונה הבאה זה דווקא לא כזה אסון כמו שדמיינתי את זה, דווקא עכשיו אני מרגיש שאני כבר לא יכול לחכות וכל דקה שמאלצים אותי לחכות עד שאני אוכל לבהות בזקן הג'ינג'י של וולטר שוב היא אכזריות לשמה. מזל שלפחות יש פוסט כזה כדי להעביר איתו את הזמן (ואת ההקרנה החוזרת של העונה השלישית שאני עושה עם ידידה).

    עם כל כמה שאני אוהב את העונה השלישית, אני חושב שהיא היתה קצת פחות טובה מהשנייה. אני חושב שהשיא של הסדרה הוא בין תחילת העונה השניה עד אמצע העונה השלישית, ואני חושב שחלק גדול מהסיבה שבגללה לדעתי החצי השני של העונה השלישית קצת פחות טוב מהראשון נובע מהשילוב הדי מאולץ של העלילה עם קומבו בסוף העונה. זה היה צירוף מקרים גדול מדי לדעתי ודי לא מתאים לסדרת דרמה משובחת כמו שובר שורות. נכון שהיא עשתה כמה דברים נפלאים עם צירופי מקרים לפני זה, כמו ההתרסקות של המטוסים, אבל דווקא זה ספציפית צרם לי, כנראה בגלל שהרצח של קומבו הוא טוויסט שאהבתי וההתעסקות הזאת איתו די מבאסת. נכון שבסופו של דבר לקחו את זה לכוון אחר לגמרי, אבל זה עדיין חבל. בנוסף בעונה השלישית עד אז היתה הרגשה שהסיפור מתפתח בצורה כל כך לא מלאכותית ושהעלילה מונעת אך ורק ע"י הדמויות, והם עשו כמה דברים שמאד הלהיבו אותי במסגרת הזאת – כמו למשל כשגאס הסיט את האש אל האנק או כשהאנק פיצץ את ג'סי במכות – דברים שאי אפשר היה לצפות בגלל שהם כל כך באים מתוך הדמויות אבל הם באיזשהו מקום מתבקשים. פשוט כתיבה מבריקה. אחרי עונה כזאת, שהסיפור התפתח בה בצורה כל כך אורגנית וטבעית, הטוויסט המלאכותי הזה צרם במיוחד. זה לא שזה כזה גרוע – הוא שינה את הכל ולקח את הפינאלה למקומות מאד לא צפויים ומאד מעניינים, אבל מצד שני, הוא הרגיש מאד מאולץ. בגלל זה לדעתי העונה השלישית, למרות שהיא אדירה ולמרות פרק הסיום המדהים, היא פחות טובה מהשנייה שהיא לדעתי מושלמת.

    וסוג של ספויילר קל לפרק פתיחת העונה הרביעית (אבל לא משהו שמקלקל לדעתי, ואני מהמחמירים):
    שמעתי שסצינה מלאת דם גרמה לבת של בריאן להתעלף בהקרנת הבכורה של פרק פתיחת העונה הרביעית. זה די מלחיץ, אני מקווה שזה לא יהיה משהו מזעזע מדי.

    ואזהרה, לא ממש כדאי לראות את הפרומו שהם שחררו עם תמונות מהעונה החדשה. לא רציתי לראות ולא עמדתי בפיתוי ולמרות שלא ספויילרתי כמעט בכלל וצפיתי בלי סאונד, אני עדיין מרגיש שהראו שם רמזים שהייתי מעדיף אם לא הייתי יודע עד לצפייה בפרק עצמו.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אוי, אני לחלוטין מבינה אותך, מאור.
      הקושי המרכזי בשנה האחרונה היה הצורך להימנע ממוות בתאונה, אבל חוץ מזה הכול עבר בקלות. השבועיים האחרונים והשבועיים שעוד מחכים לי, לעומת זאת, הם עינוי סיני.
      עשיתי את השטות של לעקוב בטוויטר אחרי בוט שמרטווט כל ציוץ שקשור לברייקינג באד, אז ככה שאני מופצצת בכמות בלתי נסבלת של טיזרים מיד יום שפשוט מעבירה אותי על דעתי.
      אז שמעתי על האירוע בהקרנת הבכורה בזמן אמת (לפני שידעו שזו הבת שלו. אגב מהאמי אני זוכרת שהיא די גדולה, נראה לי בת 16-17. לא מדובר בילדה), אני ראו ראיתי את הטריילר, ואני קראתי את הכתבה בניוזוויק ששם ממש מפגיזים בספוילר בלתי נסלח, אז ממנה ממש תימנע. בקיצור די דפקתי לעצמי את הצפייה, לצערי.

      זה מצחיק. אני מסכימה איתך שעונה 2 הייתה יותר טובה (מושלמת, לגמרי), אבל מבחינתי מה שעבד בעונה שלוש זה בדיוק ההפך ממה שעבד לך.
      עונה 3 נחותה ל-2 בעיניי דווקא כי את ההתחלה שלה לא אהבתי.
      לא היה אכפת לי מהאטיות, כי היא בונה את כל המתח והדרמה, אבל שנאתי את ההזנחה של הדמות של פינקמן. אין לי בעיה שידחקו דמות אחת לטובת פיתוח דמות אחרת אם זה נעשה נכון (מקנולטי ופרזבו בעונה 4 של הסמויה, למשל), אבל היה משהו בדחיקה הזו שהרגיש מאולץ ולא כן. הוא אומר "אני הבחור הרע", אחד המשפטים הנכונים, הכואבים והמסקרנים בסדרה, ואז נעלם לחצי עונה. מה?!
      דווקא בגלל זה, מבחינתי הסדרה חזרה למסלול מהאמצע שלה, כג'סי חוזר למרכז וכל הסט אפים מתחילים לתגמל, וכן, כאשר הסדרה דופקת בספונטניות פניית פרסה (אני ממש לא חושבת שבתחילת העונה הם התכוונו להיפטר מהתאומים באמצעה).
      ובאופן כללי דומה שרוב האנשים והמבקרים מסכימים אתי כי הפרקים האהובים והמוערכים ביותר של העונה הם 6,7,10, 12 ו-13.

      ועד כמה שלא סבלתי את הכנסת הטוויסט המגושם עם קומבו בסוף העונה (ואכן איזכרתי את זה כפאלטה המרכזית של העונה), התוצאה שלו הייתה שווה את זה מבחינתי.
      2 פרקי סיום העונה היו עוצרי נשימה והלכו רחוק יותר ממה שראיתי אולי אי פעם בטלוויזיה.
      הרמה בה הצופה מרגיש את הקונפליקט של פינקמן בסופו של הפרק היא כל כך אסורה, אמיצה, אכזרית ומייסרת שהיא פשוט תענוג צרוף.

      תודה שקראת והגבת, כבר אמרתי? 🙂
      ולסיום, הנה אחד הדברים היותר טובים שיצא לי לראות כחלק מההפגזה.
      http://yfrog.com/ki12pcj

      • מאור הגיב:

        תודה על ההזהרה על הכתבה בניוזוויק!=)

        אני ממש לא הרגשתי שג'סי נעלם, אבל אולי זה רק בגלל שהייתי עסוק בלהרגיש שדווקא את וולט רואים הרבה פחות מהרגיל. אבל כמה שהוא הרגיש לי קצת חסר, בכל זאת השאר הצליח לפצות על זה.

        כמוך, גם אני לא חושב שהם התכוונו מההתחלה להפטר מהתאומים באמצע. בסופו של דבר זה היה מבריק לדעתי. אני חושב שלמרות שלאומץ שבלכתוב את העונה בלי לדעת לאן היא בכלל הולכת היה איזשהו מחיר, בסופו של דבר זה הניב עונה מצויינת וכמה תפניות ורגעים מבריקים במיוחד.

        אני בדומה לך גם חושב שבסופו של דבר חלק מהפרקים הגדולים של העונה הם 10, 6, 7 ו-13 (12 גם מעולה אבל פחות אהבתי אותו משום מה), אבל אני חושב שאני הייתי מוסיף גם את 4 ואת הפרק הראשון. אני יודע שהקונצנזוס הכללי הוא שהם ממש לא מהפרקים החזקים של העונה ושלא הרבה התלהבו מהם כמוני, אבל אני אוהב אותם מאד. (גם את 3 אני מאד אוהב אבל משהו בו קצת מפריע לי, נראה לי שזה הסצינת קרב של האנק בפאב שהרגישה קצת כאילו תלשו אותה מסרט אקשן לא מאד אמין – לא בגלל הכתיבה אלא בגלל הביצוע).
        אחד הדברים שאני אוהב בשובר שורות זה שוולט הוא דמות כזאת אדירה והכותבים לא מפחדים להעמיד אותו במצבים כל כך מביכים בצורה כל כך לא מתייפייפת ומאד כנה ופרק 4 די הביא את זה לשיא – כמו למשל הסצינה עם העציץ או הסצינה עם המנהלת בבית הספר (קוראים לה כרמן, נכון?), וחוץ מזה הוא פרק שלא קורה בו שום דבר מאד גדול אבל המון דברים קטנים ומוצלחים בדרך שלהם ואני אוהב אותו מאד.
        גם הפרק הראשון מעולה, ההתעסקות בהתרסקות נעשתה בצורה אינטיליגנטית ומקורית (הסצינה המעולה באולם הספורט) ומצד שני כל העסקים עם סקיילר גם הם היו אדירים ונעשו בצורה עדינה ומוצלחת.

        אני ממש מסכים איתך לגבי הטוויסט עם קומבו – אני מרגיש בדיוק כמוך. לא אהבתי אותו אבל התוצאה שלו לחלוטין היתה שווה את זה.

        דרך אגב, חייב לומר שאני מת על הכתיבה שלך. יש פעמים שאני לא מסכים איתך במאה אחוז או שאני פשוט רואה את הדברים קצת אחרת, אבל תמיד כיף לי לקרוא. זה תמיד רהוט ושנון ומרתק. סחתיין.

        והקישור בסוף מגניב נורא=)

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          שוב תודה. מתוק מאוד מצדך לומר.

          שלא תבין אותי לא נכון אהבתי בדיוק את אותם דברים שציינת, את פרק 1, את הנאום של וולט בבית הספר, את הבדיחה עם העציץ, את הפיתוח של סקיילר…
          תחילת העונה מבחינתי הייתה עדיין יותר טובה מרובם המוחץ של הדברים בטלוויזיה, אבל רק בפרק 6 היא הפכה, בעיניי, לוואו.
          עונה היא מסע ותהליך ובדיעבד, כשהתבררה התמונה הגדולה, העונה השלישית הייתה כדור שלג שהלך וגדל מרגע לרגע והתנפץ בפינאלה בבום אדיר.
          לכן היא בעיניי מדהימה גם אם הפרקים הראשונים היו רק מצוינים ולא מושלמים.

  7. מרתק ממש. אני פעם ראשונה כאן אם אני לא טועה. תודה

  8. יעל ר. הגיב:

    פוסט מעניין, אם כי אני לא מסכימה לקביעה "אנשים שנלחמים בלית ברירה על חייהם, שפיותם" וכו'. לפחות במקרה של וולטר, זו היתה בחירה לפנות לדרך אליה פנה, והיו לו כמה וכמה הזדמנויות לצאת ממנה במחלף הקרוב.

    העונה השלישית היתה בעיניי מאכזבת לרוב אורכה. הנודניקיות של סקיילר, חוסר התקשורת בין וולט לג'סי, סצנות מרשימות שלא הוסברו כלל וכלל (הזחילה של התאומים בפרק הראשון), והפרק עם הזבוב שאומנם הסתיים בתצוגת משחק מרשימה, אבל התיש מאוד בדרך אליה.
    מה שכן, זו ללא ספק אחת הסדרות עם המשחק המצטיין ביותר – של שני השחקנים הראשיים – בטלוויזיה.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      היי, תודה על הקריאה. 🙂

      במשפט הזה שציטטת, התייחסתי ספציפית לג'סי וגייל ששניהם, למרות שהייתה להם ברירה בשלבים שונים (גייל – אל תבשל, ג'סי – דפוק את וולט), לא מבינים איך הם יוצאים מהברוך הנוכחי.
      ובאופן כללי וולט פשוט לא מצליח להגיע לתוצאה הרצויה, בגלל הגורם האנושי. אז ג'סי רצח את גייל והציל את עצמו ואת וולט מהמוות אבל ג'סי הולך להתפרק לרסיסים והיחסים ביניהם הולכים לעלות על שרטון עוד יותר גבוה ו-וולט שוב יאבד שליטה על הסיטואציה.
      וגם וולט עצמו עושה בחירות, בוודאי, על זה הסדרה – על הבחירות הגרועות שלו המרצפות את דרכו לגיהינום, אבל אין לו שליטה על זמזום המצפון שלו, על שפיותו ועל הדרך בה הסביבה מגיבה אליו.

      הפרק של הזבוב (*תקליט שרוט*) היה מבחינתי הדבר הכי טוב שקרה לטלוויזיה בשנה שעברה. שלמות. בחיי שאני לא מבינה אנשים שלא התמוגגו מכל רגע מבדח, מחכים, מייאש ומלחיץ בו. על זה נאמר על טעם וריח.
      (אגב, השיאים של המשחק הגיעו יותר באמצע הדרך, בסדרת המונולוגים בקלוז אפ, מאשר בסוף שהיה מורכב בעיקר מלונג שוטים, השיא של הסוף היה דווקא שיא כתיבתי/ בימויי, לפחות בעיניי. אבל הבנתי למה התכוונת).

  9. מיכאל 23 הגיב:

    נטלי, הכתיבה שלך מדהימה.
    הבעיה היחידה עם הסדרה המצוינת הזו היא הנפילה שלה לתהומות הדאוס אקס מכינה, מה שגורר אותה להיות לא אמינה וחבל. ושוב, זו אחת הסדרות הגדולות של השנים האחרונות ואולי בכלל…

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      אוה! תודה רבה, חיסלת אותי עם המחמאה הזו.
      עליי להודות שהמפנה היחיד שהייתה לי בעיה איתו, כאמור, זה הסיפור עם תומס, רוצחו של קומבו.
      אבל זה לא באמת דאוס אקס, אלא פשוט כתיבה נמהרת ולא טובה מספיק.
      הדאוס אקס מאכינה היחיד זה התרסקות המטוס, אבל היה בזה משהו כל כך שובב ומרושע והמטאפורה עבדה כל כך נכון שאהבתי אותו.
      וגם ברור לחלוטין שזה נעשה במודעות מטאטקסטואלית מתוכננת היטב (תחשבו על זה, זה דאוס אקס שהכול בונה לקראתו, מה שעושה אותו מאוד לא דאוס אקסי) ולא מתוך תקיעות תסריטאית שלא יודעת איך להוציא את עצמה מסיטואציה.
      לא הייתי רוצה שכל עונה תכיל אירוע כזה, אבל המאורע ההוא היה די מבריק ואמיץ בעיניי.
       

  10. מיכאל 23 הגיב:

    אפשר לקבל את הטיעון הזה, בטח שהוא מנוסח נהדר בזכותך 🙂

  11. לי הגיב:

    מאמר מרתק רק תיקון קטן: אנדריאה היא לא אחותו של תומאס אלא אמא שלו 🙂

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תודה רבה, כיף שקראת! 🙂

      אגב, לא, התבלבלת. אנדריאה היא האימא של ברוק בן החמש אבל היא אחותו של תומאס בן העשר.

  12. טלי הגיב:

    ספוילרים לעונה רביעית

    הגעתי לכאן דרך הקישור שפרסמת בפורום טלוויזיה בתפוז. שמחתי עד מאד לגלות "כת" מעריצים שרופים של הסדרה האהובה עלי ביותר בשנים האחרונות, חיפשתי תמיד אנשים לדבר אתם עליה, כי מעטים הצליחו להתחבר אליה כמוני. נכון, כמו שצויין כאן, העונה השלישית הרגישה לי מעט אבודה, עם הרבה פתרונות תסריטאיים מצוצים מהאצבע. שמחתי בעיקר על התייחסותך הרחבה לדמות שוברת הלב של ג'סי. הדבר שהכי אהבתי בו, וכתבת כאן בצורה מאד יפה, הוא היותו ילד אבוד (פול עצמו הגדיר את ג'סי ככזה) שבבסיסו הוא לא בחור רע באמת, ואינו מסוגל לבצע מעשים באמת רעים. כה קיוויתי שג'סי יישאר המצפן ההגון בסידרה, אבל שכחתי שמדובר בוינס גיליגן, שהפך את הקערה על פיה וגרם לג'סי לרצוח בדם קר את אחד האנשים הכי סימפטיים ונחמדים שנכנסו לסדרה, שדינו נחרץ כמובן מהרגע הראשון.. לכן ברור שבעונה הרביעית ג'סי הולך להפוך ליותר אכזרי וליותר מסוכן, מה גם שגיליגן אמר שבעונה הזאת התלמיד יעלה על המורה. גם התמונות מצילומי העונה הסגירו קצת את זה (ויפה הציון של גברים בקרחת, לפי התמונות גם ג'סי יהפוך לכזה). חייבת להסכים לגבי המונולג בביה"ח, ונראה לי שרק בזכות הסצינה הזאת קיבל פול את האמי המוצדק שלו.
    חייבת לציין את דמויות המשנה הנפלאות של גייל ושל מייק, וגם של סול – למרות שבפרקים האחרונים הוא התחיל לעלות על העצבים.
    מעניין אותי מה מחשבותייך על הדמויות הנשיות בסידרה.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      היי טלי, ברוכה הבאה! 🙂
      גם אני כשהתחלתי לראות את הסדרה (שהומלצה לי ע"י חברתי הטובה אירית מהתגובה מעל), ולאחר שמיכרתי אותו – גם גיא, הזדעזענו לגלות שאין עליה שום באז בארץ, בשונה לחלוטין ממה שקורה בארצות הברית.
      אנשים צפו בשלושה טקסי אמי ולא ידעו מי זה האנשים האלה שמועמדים וגונבים לשחקנים המועדפים עליהם את הפרסים, וזה אשכרה לא גרם להם לרצות לברר.
      אני חושבת שיש שני דברים שהישראלים צריכים כדי להועיל בטובם לראות סדרת איכות. הראשון זה יוקרה. "זוכה פרס גלובוס הזהב"/ "יצירת המופת (פחחח) בהפקת מרטין סקורסזה"/ "מהבמאי שהביא לכם את חומות של תקווה". והשני זו העובדה שהישראלים כנראה עוד שבויים באיזו תפישה מעוותת שהתשרשה בשנות ה-70' וה-80' בעידן הסדרות של ה-BBC (ואנגליה בכלל, אם נדייק), שסדרות תקופתיות הן הדבר הכי איכותי ולכן אנשים נוהרים לצפות בזוועות כמו הבורג'ס הרבה לפני שהם שוקלים לצפות בשובר שורות (או ג'סטיפייד). סדרות שלא נופלות באחת מהקטגוריות הללו לוקח זמן לישראלים
      לגלות, ע"ע באפי והסמויה.
      אגב, יש אומנם מקומות שניתן היה לדסקס שבועית על כל פרק, הבולט שבהם הוא הפורום-בלוג "קפה + טלוויזיה", אבל הרגשנו שאין מקום שבו הסדרה מקבלת את הכבוד הראוי לה, לא מבחינת התפישה אותה ולא מבחינת עומק הניתוחים. זו הסיבה העיקרית שהחלטנו שהפורום הזה יהיה כבד באיזכורים שלה.

      • טלי הגיב:

        Justified סדרה נהדרת! אני צופה בה באדיקות! בכלל, ערוץ FX מביא אותה בסדרות משובחות אחת אחת…

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          ממש! (ראית את עונה 2 המופתית, כן?)

          וברשותך, אענה על שאר הנקודות שהעלית והדברים ששאלת בהמשך היום, כשיהיו לי כמה דקות לעצמי.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      ,טוב, שבתי! 🙂
      *ספוילרים מינוריים עונה 4*
      העובדה שג'סי רצח (ואין ספק בזה, לא היה לי לשבריר שנייה ספק מה משמעות כיוון האקדח אלינו) את האיש החביב עם הטעם המוזיקלי האקלקטי והמעולה, הוא אחד המהלכים הכי אמיצים שראיתי אי פעם בטלוויזיה. אולי באומנות בכלל. הרי הצופה מעודד את שני הצדדים ולבו נשבר בשביל שני הצדדים, אנחנו עם ג'סי ולבנו נשבר יחד עם לבו, וגם אנחנו היינו כנראה לוחצים על ההדק איתו, כי אנחנו לא מצליחים לדמיין דרך לברוח מהסיטואציה. איזה שיא מייסר, אכזרי ומענג!
      ג'סי לא הולך להפוך להייזנברג, ג'סי הולך להתמודד עם ההשלכות הפסיכולוגיות של המעשה הזה. גם אם הוא מגלח את השיער באקט שמצהיר "אני עכשיו אחד מהגברים הקשוחים", זה לא אומר שהוא באמת יהיה כזה. ג'סי הוא לא וולט, אין לו נטיות פסיכופטיות ואין לו אגו חסר שליטה, והקווים האדומים שלו עדיין קיימים והוא לא יסלח לוולט על מה שהוא גרם לו לעשות. מעניין אם וולט ירצח אותו בסוף העונה? או שמא זה ההפך? אחח, אין כמו ספקולציות בלתי אפשריות….

      לגבי הנשים בסדרה.
      אני חושבת שאני וגיא אולי היחידים שלא שנאו ולא שונאים את הנשים בסדרה.
      למעשה, אני די אוהבת אותן. את ג'יין מאוד אהבתי, ומאוד אהבתי את מה שהיא הוציאה מפינקמן ואני לא תופשת אותה כנצלנית שלא אהבה אותו מעולם. היא פשוט הייתה שרוטה והם היו השפעה רעה מאוד זה על זו.
      את האחות הכביכול פקאצה של סקיילר אני ממש מחבבת. היא משעשעת אותי, ובפרק 3.7 ראו שיש בה יותר מסתם קלפטו פוסטמה בתגובה הרגישה והסבלנית שלה להאנק. שלא לדבר על מאמצי השכנוע והעידוד שלה בפרק 3.11. נורא ברור למה הוא כל כך אוהב אותה, ועשו איתה מהלך יפה, גם אם זערורי, בעונה 3.

      סקיילר זו הדמות הכי בעייתית בסדרה, משום שיש לה תפקיד כפוי טובה מעצם הגדרתו – האישה מבחוץ, זו שמאיימת על הזוגיות של שני הגיבורים שלנו ועל התנהלות העלילה. לדחות אותה זה כורח סיפורי. יש משהו שובב וחצוף לחלוטין בלהפוך את הבחורה שצודקת ב-100% בחשדות ובכעס שלה – לרעה, וזה חלק ממשחקי ההזדהות החתרנים שהסדרה עושה.
      אבל סקיילר אנושית לחלוטין בעיניי, ואני מבינה אותה. אין לה יותר מדי כלים מלבד פאסיביות אגרסיביות ונדנוד. ולכן גם אהבתי את המהלך איתה בעונה 3 ואני מתה לראות מה יעשו איתה בעונה הרביעית.
      אני חושדת שיהיה לה תפקיד מהמם העונה ושכולם ישנו את דעתם עליה, ואני לא יכולה לחכות למערכת היחסים שלה עם פינקמן, הבן המאומץ שאף אחד לא שלח לה טפסי הסכמה לגביו. זה הולך להיות מטורף!!!

  13. […] Set up לעלילה, כך נדמה לפחות, נורא נורא צפויה. למי שהקדישה פוסט בן 3,000 מילים בשבחה של תימת האי ודאות בברייקינג באד, זו מחשבה מאוד […]

  14. אמיתי הגיב:

    פה ושם תובנות מעניינות, אבל הכתיבה מזעזעת ומעצבנת ומעוררת אנטגוניזם. כמה סופרלטיבים מוגזמים וכמה התבשמות עצמית. קצת פרופורציות נשמה

    • נטלי ד הגיב:

      ונניח שהפוסט הספציפי הזה לא היה נקרא באלפים, קונה לי מאות קוראים מושבעים, ביניהם הרבה אנשי מקצוע, ומשיג לי עבודות… גם אם לא, זה נכתב לפני ארבע שנים, חומד. זה נגמר. תשחרר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s