The Herring – מה הרג את "ההרג"?

סדרת הדרמה של AMC סיימה השבוע את שידורה בצליל צורם במיוחד.
מה שהתחילה כסדרה שכל המבקרים מיהרו להלל, גמרה את העונה הראשונה שלה עם קיטונות בוז וכעס המאחדים צופים ומבקרים גם יחד.
אז מה לעזאזל השתבש?

אני חייבת להודות שלי מלכתחילה היו את הספקות שלי בנוגע לסדרה.
"ההרג", המבוססת על סדרה דנית, מגוללת את סיפור חקירת שני בלשים את הרצח של בת-עשרה מקומית, תוך התמקדות גם במשפחה ההרוסה וההשפעה הפוליטית שיש לרצח על סיאטל הנמצאת שבועיים לפני בחירות לראשות העיר.
האם זאת הולכת להיות סדרה בת עונה אחת או יותר? תהיתי (בעיקר בהקשר של ליהוק מישל פורבס בתפקיד האם השכולה), או שמא היוצרים מתכוונים כל עונה להראות לנו שבר של משפחה אחרת?
וגם נקודת המוצא של הדמות הראשית, שרה לינדן, הנקרעת בין עזיבת המשטרה והעיר לטובת חיי משפחה במקום שמשי יותר, נראתה כמו משהו שיכול להחזיק באופן משכנע רק בריצה למרחקים קצרים.
בהיסטוריה של הטלוויזיה יש מספר רב של דוגמאות לסדרות שניסו את עיניין חקירת פשע אחד פר-עונה וכשלו להחזיק את עיניין הצופים לכל אורכה.
מדוע שתצליח "ההרג" להגיע בהצלחה לעונה שנייה היכן שטווין פיקס, אחת מהיצירות היותר מרשימות בהיסטוריה הטלוויזיונית, נכשלה?
אבל נתתי לסדרה צ'אנס, בגלל שהפיילוט הראה פוטנציאל ובעיקר כי AMC ביססה לעצמה שם של רשת הבוחרת פרוייקטים מקוריים, בוגרים או אומנותיים (גם אם איני יכולה להעיד על איכותם, בהכרח).

פרקיה הראשונים והמסקרנים של "ההרג" עבדו בשני מישורים, מחד בניית עיניין סביב פתרון התעלומה, ומאידך חיטוט בפצע הפעור של המשפחה. לקורבן יש שם, רוזי, ופנים, והורים ואחים שמתקשים להתמודד, ותיאור האבל של משפחת לארסן היה אינטליגנטי, מדויק, רגיש וכואב עד העצם.

בנוסף, "ההרג" הציעה לוק חדש ואווירתי. סיאטל שלה היא עיר גשומה, קודרת ומייאשת והאסתטיקה, ביחד עם הקצב המדוד והלא היסטרי, שיוו לסדרה תחושה זרה, מקורית ולא מוכרת. הצופה יכל ממש לטעום את השורשים השוודו-דנים שלה.
לי, בשני הפרקים הראשונים לפחות, עם השדות הפתוחים והמאיימים בשקט שלהם, היא גם הזכירה את אחד הסרטים האהובים עליי מהשנים האחרונות – "זכרונות מרצח" של ז'ון בונג הו, המתאר מצוד אחר רוצח סדרתי באיזור הכפר הנחשל של דרום קוריאה.
וזו בהחלט מחמאה. אווירה חזקה ומובהקת היא לעתים חלק בלתי נפרד מהעלילה ואמירה בפני עצמה (המתקפה האלימה של "שבעה חטאים" על צופיה, למשל, נובעת מהגשם והקדרות התמידית של העיר והיא חזקה הרבה יותר מאשר חזיונות האימים של קורבנות הרצח).
כן, היה כאן פוטנציאל.

זכרונות מיצירה טובה יותר

לפני שהסדרה התחילה גם תליתי תקוות רבות בעובדה שסוף כל סוף אנחנו מקבלים סדרה דרמה מסוגה עילית שבתפקיד הראשי יש אישה. א-מ-חייה, שנאמר.
אבל שרה לינדן, הבלשית הג'ינג'ית המחוספסת, התבררה די מהר כבלוף גמור (כן, שוב דיבור פמיניסטי-דיאט. ואל דאגה, גם תלונה על היעדר חוש הומור לא תאחר לבוא)… במקום לקבל דמות נשית חזקה, מבריקה וכריזמטית קיבלתי את האינטרפרטציה הנשית השטאנצ'ית הקבועה: דמות של אישה כמעט דוממת (כי היא חושבת), מכווצת גבות (כי היא עמוקה), סובלת (כי עקב האכילס שלה הוא האמפתיה האינסופית שלה לקורבנות) שלא יודעת לחלוק סמכויות (כי היא מוקפת מטומטמים) ואינה מחייכת אף פעם (כי רצח זה לא מצחיק).
האם זה באמת מוגזם לרצות לקבל גיבורה מעוררת הזדהות, נערצת, רחמנא ליצלן – משעשעת או לכל הפחות מרתקת?
בימינו, עשרים שנה אחרי שהלן מירן שרפה את המסך בתור קפטן טניסון של "החשוד המיידי", ואחרי שחונכנו ע"י "הסמויה", האם באמת נחוץ להראות לי גיבורה שלוקחת את עצמה כל כך ברצינות (כי זה מקצוע גברי והיא צריכה להוכיח את עצמה) או האם באמת מצופה ממני להאמין שכל חקירת רצח קורעת בנשמתם של השוטרים האמונים על מציאת האשם?
נכון, זו חקירה של רצח אכזרי של נערה, אבל בלשים ותיקים שעובדים שנים בעיר גדולה (ולא בכפר קטן), ורואים פשעים אכזריים כנגד ילדים צעירים יותר על בסיס יומי, מתחשלים ונוקטים בריחוק ציני על מנת לשמור על מעט השפיות שעוד נותרה בהם. והיה אם מקרה אחד מצליח לסדוק את עור הפיל ושיריון האדישות, זה כנראה צריך להיות וואחד מקרה עם נגיעות אישיות כמעט ישירות.
וכך, במקום שאת סיפור המשפחה הכואב מנשוא יאזן בקלילות מסוימת סיפורם של לינדן והולדן, הבלש המטומבל שעובד לצדה, אנחנו מקבלים עוד פאתוס כבד, אבל הפעם כזה שלוקה באמינותו.
זה מחבל בהנאה כי אם סיפור משפחת לארסן משורטט בדיוק וברגישות רבה, הרי שלינדן מוצגת כתעלומה בפני עצמה בגסות כוללנית. ואם בפרקים הראשונים יכולתי לשאת זאת מתוך תקווה שמתישהו ישתחרר לה הפקק או נגלה את הסוד הגדול מאחורי האובר-הזדהות, בנקודת האמצע כששום רבדים לא הוצגו, כבר איבדתי עיניין.
אם לעשות פראפראזה לבדיחה של הולדן שהגיעה בשלב מאוחר מדי בעונה, כאבים טרום-וסתיים תמידיים אינם עומק פסיכולוגי.

לו פינקמן לא היה פוגש במר ווייט.

כבכול ביקורת שלי, גם כאן אני מוצאת עצמי אומרת כי הדמות היחידה בעלת מידת קומיות מסוימת היא נקודת האור של היצירה. הבלש סטפן הולדן (בגילומו של השוודי ג'ואל קינמן) הוא הבחור החדש שבא להחליף את לינדן (שמאחרת לחתונה שלה, כאמור) בתפקידה אבל נאלץ, כמו הצופים, להיתקע איתה.
הטימבול שלו, המגולם באיפוק ובחן רב על ידי קינמן (שזה לו תפקידו הראשון באנגלית, והוא התגלית של הסדרה), ביחד עם התסכול המוצדק שלו מול לינדן הופכים אותו לדמות העיקרית שאיתה מזדהים הצופים בעלילת החקירה (אני לא כוללת כאן את עלילת המשפחה). וזה לא מזיק שהבלש הצעיר מתפקד גם כאדולן-אהרון פול, לכל מי שהתקשו להתמודד עם הפגרה הארוכה משובר שורות (קומפלט עם שימוש פעיל ב-YO, חיבה לחטיפי FUNYUNS ותחביבים משותפים נוספים).
האינטראקציה בין שתי הדמויות, המבוססת על אחת הדינמיקות הקלאסיות של הז'אנר (הבלשית הוותיקה החכמה מול הטירון הפותה. דינמיקה, כזכור, הקיימת גם ב-"זכרונות מרצח" וגם ב"שבעה חטאים"), יכלה להיות מרתקת, ליצור הזדמנות לחקור את הדמויות לעומק ולספק אתחתא מהכובד הכללי של הסיפור הראשי. מערכת היחסים הייתה אמורה, כבכול סדרה המכבדת את עצמה, לקחת חלק מרכזי בנרטיב. והרי A good banter can go a long way , אבל לא.
התסריט נותר שטחי ומיראיל (או איך שלא כותבים את זה) אנוס (טיהי) היא לא בריאן קרנסטון או שון בין והיא לא שחקנית מספיק טובה כדי לגלם מנעד תחושות ללא טקסט ובהבעת פנים אחת. חמוצה.

וכך, במחצית הדרך, החלו כל הבעיות של הסדרה לעלות לפני השטח.
התיאור הפרטני של טראומת האבל של הלארסנים הפך משני, שטחי, פשטני וחמור מכול – קלישאתי, וצמד הבלשים ושאר הדמויות בסדרה החלו להסתובב סביב הזנב של עצמם.
כי מה שבאמת ניצב בבסיס הבעייתיות של "ההרג" הוא ככלות הכול, הפורמט.
המקור הדני, מסתבר באופן לא מפתיע, היה בן *עשרה פרקים, ואילו כאן ניסתה היוצרת למתוח את קו העלילה בעוד 4 פרקים (גדילה של כמעט 50%!).
זה הוביל לדלילות פתאומית בתיאור האבל המשפחתי, לחוסר משווע בפיתוחי עלילה, לחזרה על אותו מבנה שבו הבלשים חושדים בדמות וזו מתבררת כנקייה ועוברים לדמות הבאה רק כדי לחזור לדמות קודמת – במין Loop צפוי ומאוס, וזה אף הוביל למקרה האבסורדי שבו שני פרקים מתארים בדיוק את אותו מאורע, רק שפעם אחת האסון נמנע, ובפעם השנייה לא (אין סיכוי שהכפילות הזו נמצאת במקור. יש פה הכפלה של אותו פרק). וזה מבלי להזכיר את פרק הפסבדו-בקבוק, שבו יש יציאה נרטיבית מהחקירה, שהיה כתוב נורא והגיע מאוחר מדי בעונה.

*אופס. לא. טעות שלי. מסתבר שהייתה פגרה לאחר 10 פרקים, אך העונה הראשונה במקור הדני הייתה בעצם מורכבת משני חלקים וסה"כ מנתה 20 פרקים. כלומר, עשרים פרקים שהיה צריך לצמצם ל-13. אז איך מעודף שכזה עדיין נוצר סיפור כל כך חסר ודמויות כה לא מפותחות? תעלומה מוחלטת.

בעולם הסיפורי, הסדרה מתארת חקירה בת 14 ימים רציפים, שיכולים מעט לתרץ ולהסביר את האיטיות בהסקת המסקנות, העיוורון, ההתעקבות על אותו החשוד ופספוס אפיקי חקירה שונים.
לו הייתה "ההרג" מיני סדרה בת 7 פרקים, היא הייתה עובדת טוב.
אפילו לו שודרו כל 14 פרקיה ברצף של שבועיים (בפורמט שהאנגלים החלו לאמץ לאחרונה, ע"ע "טורצ'ווד – ילדי כדור הארץ"), היא עוד הייתה יכולה לעבוד.
אבל שידורה הנמשך לאורך שלושה חודשים הבטיח שלאיש מהצופים לא נותרה סבלנות למסטיק הדרמטי הזה, והסיבה היחידה שהותירו לצפות בה הייתה ההבטחה לגלות בתום העונה את פתרון החידה ולהשתחרר מאותו עול שהצופה כבר הקדיש יותר מדי שעות מחייו עליו.
מי רצח את רוזי לארסן?

ופה מגיעה מהלומת הגרזן שהנחיתה הסדרה על עצמה, על צופיה ומבקריה ועל הרשת המשדרת אותה.
הפרק החותם לא נותן פתרון חד משמעי או סגירת מעגל שלמה למה שנדמה כהבטחה הבסיסית ביותר שלה.
לא הצלחתם להשאיר את הצופים מעורבים רגשית עונה שלמה, כיצד תוכלו למתוח אותם עונה נוספת?
וכיצד מעיזה סדרה המתחייבת להתרה מתוקף שאלת הנושא ומגבלת הזמן (14 יום לבחירות) שלה לא לספק אותה?

לו זמן היה כסף, אנשים היו צובאים על משרדי AMC בדרישה לקבל את השקעתם בחזרה.
אבל לי, שמלכתחילה לא עפה, הנפילה לקרקע לא הייתה כל כך חזקה וקיבלתי את זה בשיוויון נפש יחסי.
העיקר שנגמר. להתראות להתראות ואל תבואי לי בהורדות.

המפסידה הגדולה בכל זה, עוד יותר מהצופים הממורמרים,  היא ככול הנראה רשת השידור.
אם ניתן היה להתעלם מהאיכות של "המתים המהלכים" משום שזו הייתה הצלחה רייטינגית, ולהתמקד בחידוש החוזה של "מאד מן" ולא להתרכז בעיכוב הבלתי נסבל או במשא ומתן הלא אלגנטי, הרי שעם הפינאלה הזה וחידוש "ההרג" לעוד עונה, AMC כבר איבדה את רוב נקודות הזכות שלה.
מרשת שנתפשה בציבור כמי שלא יכולה לטעות ומחזיקה בסדרות היותר איכותיות בטלוויזיה שלכם, היא מצטיירת פתאום כרשת מבולבלת, מבולגנת ואחת שלא ממש יודעת לזהות איכות או סיפור טוב… אולי אף מעלה את השאלה האם וינס גיליגאן ומתי'יו וויינר לא נחתו עליה כתוצאה מתאונה משמחת?
למזלם, העונה החדשה של  Breaking Bad מתחילה אוטוטו, וכל שנותר ל-AMC לעשות זה להתפלל שהיא תהיה טובה מספיק כדי להעלים את הטעם הרע ולהציל את כבודם האבוד.