כנסו, כנסו. אין קוסם, אבל יש גמד (וציצים)! על פנטזיה ורצינות בעקבות "משחקי הכס" 9.

פורסם: יוני 15, 2011 מאת Nathalie Dobrzan בנושא טלוויזיה
תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

זהירות ספוילרים עד סוף פרק 9. שומר נפשו ירחק!

אני חייבת להודות שיש לי מערכת יחסים מורכבת עם הסדרה הזו.

אפוס הפנטזיה של HBO, עובד נכון בהמון מובנים.
סופסוף מישהו מספק לנו פנטזיה מרשימה בטלוויזיה, כזו שנראית פשוט מדהים, מצולמת להפעים, מלוהקת נהדר (כולם פרצופים שהכרתם מכל מני יצירות פנטזיה וסיי-פיי אחרות. שון בין הגיע מספינת האם "שר הטבעות", מארק אדי הוא בוגר "סיפורו של אביר", לנה הדי הייתה שרה קונור ב"טרמינטור" הסדרה, ג'ייסון מומואה החתיך היה חתיך גם ב"סטארגייט אטלנטיס", ורק איידן גילן הגיע מהמגה-ריאליזם של "הסמויה". טיהי), עם פתיח יפהפה, כמה דמויות מסקרנות וסיפור מורכב, שלוקחת את הז'אנר ברצינות ולא מתוך עמדת נחיתות מתנצלת. מקייאוולי פוגש את שר הטבעות ויחד הם יוצאים לטיול בעולם בו גם גמדים מזדיינים.
לאור האכזבה של "המתים המהלכים", הדרמה האחרת שביקשה ליצור פנטזיה למבוגרים השנה – שלא ידעה לשרטט דמויות, לספר סיפור או לבנות מתח, "משחקי הכס" היא מאורע משמח, וזו ללא ספק סדרת הדרמה החדשה הטובה ביותר כרגע על המסכים שלכם, בכל ז'אנר, פנטסטי או לא.

אבל משהו שם לא לגמרי עושה לי את זה.

זה מתחיל מהפוליטיקה המינית הבעייתית-בואכה-דוחה שלה.
כן, כן, זה לא באמת הכרחי להראות לי את דנייריס בת ה-16 במערומיה כדי להסביר לי שאחיה נצלן ודפוק בשכל, והפסבדו-פמיניזם בסיפור האהבה שמתחיל באונס רומנטי בליל הכלולות (שלא מופיע בספר, מסתבר) ונמשך בקשר הנבנה כשהבחורה לומדת איך לתקשר עם בעלה דרך סקס – היה מאוס עוד בתקופת קליאופטרה (מנטל נוט: החיים קשים כמו הזקפה של בעלך).
שלא לדבר על מיכלול הזונות והמלכות המקבלות מאחור (כשהסדרה מתהדרת בתירוץ של דיוק היסטורי. מעתה אמרו: דיוק היסטורי, בתחת שלי!) שהסדרה זורקת לעברי במקביל למונולוגים ארוכים, תוך שהיא מעמידה פנים שבאמת אכפת לה מהטקסט הנאמר.

כי לגישתי, אם כבר עירום אז שיהיה גורף. נשים, גברים, הטרוסקסואלים, הומוסקסואלים, יפים, מכוערים, צעירים ומקשישים, גידמים וגמדים. כך אולי אאמין שמדובר בניסיון ליצירת חיספוס ריאליסטי.
אם הזונות הן רק קישוט במבע הטלוויזיוני הבא לתבל מונולוגים ארוכים ומשעממים מדי, הרשו לי להפנות את היוצרים אל הקונספט של עורך תסריט.
ואם המטרה היא סתם לחרמן, אדרבא, אך נא לחרמן את רוב האוכלוסייה, ונא להיות כנים ולזנוח את העמדת הפנים כאילו מדובר בצורך סיפורי, אומנותי או מציאותי. זה סתם מטופש.
כרגע, כמויות העירום הנשי (ולא, שוט אחד של בולבול באאוט-אוף-פוקוס לא נחשב) גורמות ל"משחקי הכס" לסטות מהמסלול המרשים שלה כסדרת דרמה מכובדת לכל דבר, ומאירות אותה כפנטזיה מינית לחנון המתבגר.

היי, אין לי בעיה עם עירום וסצינות סקס גראפיות על המסך (לראייה: חיבבתי את "שורטבאס", שזה כמו חגורה שחורה בגראפי), אבל כשאני צופה בסדרת טלוויזיה לא בא לי להרגיש כאילו התפרצתי לחדרו הסגור של טינאייג'ר מחוצ'קן שביקש להתייחד עם הפוסטר המצויר של הלוחמת העירומה הרכובה על סוס, התלוי מעל מיטתו. אופס, סליחה, לא ראיתי את השלט. תמשיך למרק את חרב הקסמים.

חוץ מזה שבאתי כדי שתספרו לי סיפור, אז תפסיקו לעצור את העלילה כל שנייה כדי לספר לי על תסביך האמא-לא-הניקה-אותי-מספיק המיזוגני שלכם.

זה ממשיך בהיעדר חוש ההומור.
סוגיה כואבת בז'אנר, שאני מאשימה את פיטר ג'קסון בקידום הלגיטימציה שלה.
נכון שאמרתי שנחמד שיש פנטזיה שלוקחת את עצמה ברצינות, אבל זו חייבת להיות רצינות תהומית טבולה בחשיבות עצמית?

בעת לימודיי באוניברסיטה תמיד טענתי שהתיאוריה הקולנועית היא הפלצנית מכולן.
מדיום הקולנוע הוא הבן הצעיר הנאבק עדיין על מקומו לצד האומנויות הגבוהות, והתיאוריקנים שלו הרגישו צורך לפצות על תחושת הנחיתות בכתיבת טקסטים uber-אינטלקטואלים, מסורבלים, מעיקים וארוכים, שלא ניתנים להבנה ללא מילון צמוד, תרשימי זרימה וקבוצות תמיכה.
היי, למה להגיד במשפט אחד את מה שניתן לרמוז בפיסקה בת 5 עמודים ללא פיסוק, בתחביר של פורמליזם רוסי?
זו, לדעתי, גישתו הדומה של ז'אנר הפנטזיה לעצמו. כילד הכאפות של הסיפורת, הוא מתפתה לדחות מעליו כל זכר לקלילות או מודעות עצמית כדי לנסות ולהילקח ברצינות.
ואני שואלת: אקספלויטציה סקסיסטית חרמנית כן, וחוש הומור לא? אותי זה לא משכנע.

בטרילוגיית "שר הטבעות" מה שחיפה על הרצינות הטרחנית של התסריט המייגע היו התנופה בבימוי, האפקטים הויזואלים ותנועות המצלמה המסעירות (ועדיין, לטעמי, העבודות הטובות באמת של ג'קסון הן אלה בהן הוא נותן דרור לחוש ההומור הדפוק שלו).
ב"משחקי הכס" אין תקציב לפילי ענק הרומסים סוסים (או לסצינת קרב הגונה אחת, אבל עוד נגיע לזה), לכן מן הראוי היה לתבל אותה בקצת יותר בדיחות ופורקן הומוריסטי.

כרגע האתנחתה הקומית יושבת כמעט בלעדית על כתפיו של טיריון לנסיטר, הנסיך הגמד (פיטר דינקלייג' המצוין. מועמדות לאמי. תודה.), שהוא ללא ספק נקודת האור המנצנצת של הסדרה, ואחת הדמויות האהובות ומעוררות ההזדהות ביותר שלה אי לכך. לא שוטה הכפר שהצחוקים על חשבונו, אלא דמות שנונה ומודעת לעצמה שכאב בבסיסה.
(חוש ההומור שלו גם הופך אותו לדמות הכי סקסית בסדרה, בעיניי) אבל זה לא מספיק, לטעמי.

ואם כבר גמדים, אז איפה הפנטזיה?
זו לא ממש קובלנה, אבל "משחקי הכס", נכון לפרק 9, הכילה רק 2.5 סצינות שהציגו מראות שלא מן העולם הזה.
נכון, חלק מההישג של הסדרה זה הריאליזם העלילתי הקר ותיאור של מציאות קשה ובלתי קסומה בעליל, אבל בהתחשב בעובדה שהסצינה הפותחת את הסדרה כולה (ובפרט שהיא אחת הסצינות המצמררות, המסקרנות והטובות שראיתי בטלוויזיה!) הייתה על טבעית, הייתי מצפה שאיזה תחילתו של פתרון מה לעזאזל ראינו שם יתחיל לבצבץ בעלילה כבר.
הסקרנות שלי אפילו לא מתחילה לבוא על סיפוקה בשלב זה, וזה קצת חבל בהתחשב בהתרגשות שעוררה הפתיחה, ששום דבר שהסדרה עשתה מאז לא השתווה לה.

ולא, אין לי כוח לחכות לכרך 6. פה זה טלוויזיה, גיברת.
אתם מוזמנים להגיד לי אם כך זה גם בספרים? (זה לא ישנה את תחושתי, אבל זה מסקרן).

משהו לא מתחבר בסיפור.
באופן כללי, האפוס עובד טוב והעלילה מתקדמת במרץ. אבל מה שהתחיל בתנופה אדירה, הלך ודעך קצת עם התקדמות הפרקים.
חורים פה, עומס פרטים, עלילות ומלל שם, והמון מהלכים פסיכולוגים ותככניים שמרגישים לא לגמרי מבושלים או מנומקים עד הסוף מקשים עליי באמת להתחבר לפאתוס וושמרים עליי בריחוק ציני קל.
לא יודעת איך נפערים החורים הללו, האם הם באשמת הספרים של ג'ורג' מרטין (ואם כך אולי מוטב לו המשיך להפיק את הביטלס. *סטגדיש*), או משהו שהולך לאיבוד בעיבוד, אבל לרגעים זה פשוט לא זורם.
במצטבר, צפיתי בהרבה מדי סצינות בהן איבדתי ריכוז או כאלה שחשבתי שהבנתי מה קורה ובסופן עשיתי double-take. רגע, מה?

 מצביא ותיק שמוצא איבוד שתיים מאצבעות יד ימין שלו מבדח? יוצרים יקרים, רציתם להגניב אותי בהצגת סצינה של מגניבות הארד-קורית, אחלה, אבל לוחם שזקוק לכל האצבעות לאחיזה, איזון והנפת חרב בחיים לא היה מחליק את זה. אף או אפילו אוזן כן, אצבעות לא.
ואיך זה שליידי סטארק החכמה ובעלת התושייה מאבדת פתאום כל אינטואיציה והיגיון וחוטפת את טיריון מבלי להתייעץ קודם עם בעלה (ובכך אחראית למותם של אלפים. נשים, לך תבין)?
ולא, אין סיבה לג'יימי לניסטר לאמבש את לורד סטארק במטרה להרוג אותו, להימלך בדעתו לאחר שזה האחרון יזכיר לו שלא כדאי לו, ואז לצאת להרוג את כל מגיניו של סטארק כדי שיהיה קל לשבות אותו רק כדי להשאיר אותו מאחור בתום הקרב. מה?! שכחתם את המוטיבציה שהסברתם דקה קודם באותה סצינה? דקה! הבנתי, הרסו לו את המומנטום הרצחני עם הרומח לרגל, אבל מה זה זיכרון דג הזהב הזה?

כל הגליטצ'ים האלה, ולא משנה אם הם משניים לעלילה, אט אט סודקים את שיריון האמינות.
וזה מצער, משום שהסדרה לרוב מטיבה לנמק את המוטיבציות של הדמויות שלה ולספק תמונה פוליטית שמרגישה מאוד אמינה ועשירה בהיסטוריה.

ומה לגבי הבילד-אפ של הקרב הגדול בין כוחות רוב סטארק הצעיר לצבאות מטעם בית לניסטר? מבחר סצינות במחנות, שוטים של צבאות מתארגנים, נאומי מוטיבציה, גיוסי כוחות, שלא לדבר על היסטוריה של אינספור תיאורים גראפיים של שיסוף גרונות… וגורנישט.
גמד חוטף בומבה לראש ומתעורר, יחד עם הצופים, אחרי הפאנץ' ליין.
זה ממש לא צריך לעניין אותי, הצופה, כמה תקציב עמד לרשותם של היוצרים. אני בוחנת רק את מה שמובא אליי ואם יש בנייה לקראת מלחמה ולא מראים לי אותה, נותרתי כשחצי תאוותי בידי.
מאוד חיבבתי את העובדה שטיריון פספס את הקרב שלו, אבל ברגע שנודע לו שהקרב הזה חלף ורוב סטארק נמצא עם יתר החיילים שלו, כל ה-18,000, בקרב גדול יותר, במקום אחר, אז הייתה הסצינה צריכה לעבור בקאט זריז לשיאו של הקרב, אל רוב השועט בסלואו מושן תוך קריאות Charge, ג'יימי דוהר ונועץ חרבו, ואז כמה שיסופים, גדיעות וחיתוכים בין אנשים על סוסים בסדרה מהירה של שוטים דחוסים, והופ, הגענו לג'יימי לניסטר על ברכיו, ורוב חס על חייו ולוקח אותו בשבי.
קלי קלות ובלי חריגות בתקציב.

משם, מתחושת הניצחון הקתרטית של שבט סטארק היה המעבר אל הסצינה הבאה, בכיכר העיר, כואב עוד יותר.
בלי אפילו הצצה אל סופו של הקרב זה היה אחד הדברים הכי אנטי-קלימקטים והכי פחות מספקים שראיתי מזה הרבה זמן, וזה לא יאה לסדרה בסדר גודל כזה. בטח לסדרה ששמה לה למטרה לדחוף לי מנת יתר של בשר לפרצוף.

חתיך. לא חבל?

"משחקי הכס" יכולה לזקוף לזכותה את העובדה כי יש לה המון דמויות ססגוניות שנעות בין השנואות (ג'ופרי, פניך צריכים לעטר את הפוסטר בעד הפלות במקרים של גילוי עריות), למגעילות (אחיה של דינייריס והאחות, הדוחה שבנשים, של קייטלין סטארק, המניקה את בנה המבחיל בן ה-7. bitsy!) למפוקפקות המרתקות (ג'יימי וליטל פינגר) לסימפטיות (המלך, דינייריס ודרוגו וכל משפחת סטארק, חוץ מהג'ינג'ית) אל האהובות (ארייה וטיריון בראשן), אבל מעטות האינטראקציות שמרגישות כנות ואמיתיות, כאלה שלא נמצאות שם רק כדי להעביר רקע היסטורי, להוות זרז עלילתי או לשטוח אסטרטגיה בפאתוס רועם.
היחידים, לפחות בעיניי, שיש להם איזו אינטראקציה אנושית, קלילה ומרגשת זו ארייה והמורה לחרבות שלה, וטיריון ושומר הראש הנרגן שלו (למרות שלמען האמת, טיריון הוא היחיד שכיף לראות אותו מדבר עם כל דמות). אפילו מערכת היחסים בעלת הפוטנציאל המרתק בין נד סטארק לבנו הממזר כבר לא תיחקר לעולם.
שון בין, שחקן ענק ולא מוערך דיו, חורך את המסך גם, ואולי בעיקר, כשאין לו טקסט ואין לו אינטראקציה אלא עם עצמו: כל התהליכים הפסיכולוגיים כמו חרוטים לו על פניו למודות הקשיים. הוא ואנחנו לא צריך אף אחד איתו בסצינות…

מה שמוביל אותנו לנקודה, הכואבת, האחרונה. 
מחד, שאפו, דרוש אומץ אדיר כדי להיפטר מהדמות המרכזית שלך (ועוד שבועיים אחרי שנפטרת מהמלך!!!), מי שנדמית כציר המרכזי של העלילה, זו שהפסיכולוגיה שלה הכי מובנת בסדרה, ושהשחקן שלה כזה אדיר.
מאידך, למה, למה, למה, הו למה?!

המוות של סטארק היה שובר לב וחתיכת Game Changer. לא מוות שגורם לך לבכות, אלא כזה שעושה לך איכסה פיכסה מהמעלה הראשונה בנשמה. וזה הישג מרשים.
הוצאתו להורג על לא עוול בכפו, לעיניהן של בנותיו הצעירות, דקה לאחר שוויתר על כבודו הצפונבוני, כנגד רצונו והאינסטינקטים שלו, בהשפלה פומבית, כדי לעשות את הדבר הנכון, כדי להציל את משפחתו, ושנייה לפני שבנו, שהקריב כבר 2000 איש למטרה, פורץ את שערי העיר כדי לשחרר אותו, היה כל כך סתמי ומיותר שהטראגיות פשוט אוחזת בנשמתו של הצופה ומסרבת להרפות.
במציאות הקשה של משחקי הכס, אין חשיבות למוסר או אפילו להיגיון בריא ואין כזה דבר בחירות נכונות. גם לאדם שלא בחר, אלא נכפה עליו, לשחק ברולטת בית הכיסא.
אבל מוחי הקטן מתקשה לסדר את כל זה. למה זה טוב, כל הכאב הזה? מה המסר? מה האמירה? היכן הנחמה? לאן לעזאזל ממשיכים מכאן? ולמה אין קוסם?!?!

אני מעריכה את העוז ואת העשייה, והסצינה הזו, עם האימפקט הרגשי שלה, היא אחד מההישגים הגדולים של העונה של "משחקי הכס", אבל כרגע נפטרתם משליש כלל הדמויות המעוררות הזדהות שלכם שלמישהו יהיה אכפת אם ימותו. זה מעמיק את הטון הקודר ומלמד אותנו שאיש אינו מוגן, אבל כשלא לגמרי אכפת לי מגורלם של רובם, זו מתמטיקה די מייאשת.

בסדרה על ממלכות רחוקות ואסטרטגיות זרות, שההיגיון בה לא עקבי וקשה למתוח ממנה קווים לפוליטיקה בת זמננו באופן משכנע, אני לא יודעת מה אני יכולה לקחת מזה ומה הקשר לחיי שלי? (מלבד לאמץ את המוטו של סבתי עליה השלום – "כל העולם זונה") ואם זו פנטזיה מוחלטת ולא משל לכלום, הייתי שמחה למצוא בה יותר נחמה וסיפוק הומוריסטי, פסיכולוגי ומבני, ולא רק מיני.
"משחקי הכס" היא פנטזיה נטולת פנטזיה, אכזרית ויפהפיה, ומעלותיה עולות בהרבה על מגרעותיה, אבל היא לא מושלמת, הנאת הצפייה בה לא אחידה והיא לא שולחת אותי לטפס על הקירות בשבוע שעובר בין פרק לפרק.

זה לא אומר, אגב, שאיני מצפה לפרק הסיום. הפרק הלפני אחרון בהחלט עורר מחדש את סקרנותי ווידא את הצפייה שלי.
תבואי, הוא הבטיח, יהיה ההפך מקוסם.

תגובות
  1. אורן הגיב:

    א. בואי לפרק הבא. יש פנטזיה.
    ב. הסדרה מאוד נאמנה לספר, בכל דבר. כמובן, יש סצנות שמופיעות בספר ולא בסדרה ( שיקולי זמן), ויש שמופיעות בסדרה ולא בספר, כי הספר מתואר מנקודות מבט של דמויות מסוימות וסתמה שלא כוללת אותן ( למשל השיחה בין רוברט לסרסיי) לא מופיעות בה. אבל אין סתירות ביניהם, בפרט בהתייחסות לממד הפנטסטי. בעונות הבאות יהיה יותר ויותר קסם, אבל עדיין רק בפריפריה ובהחלט לא כל פרק, למשל.
    ג. המקום העיקרי בו הסדרה סוטה מהספר הוא סצינות המין. כלומר, זה לא שאין כאלו בספר, אבל מרטין לא מתאר אותן לרוב ולא שמים עליהם דגש כל כך . זה HBO, בכל זאת.

    אבל ציפיתי לקרוא את הביקורת שלך על הסדרה, כי חשבתי שאת אולי תהיי הראשונה שתתיחס לגישה המוסרית שלה, שמערערת על זו הנהוגה אצלנו. וזו מגמה שקיימת גם בסופרנוס, ובאימפרית הפשע, ובעוד סדרות מהעשור האחרון, אבל משהכ לוקחת אותה רחוק יותר. בעולם שלה, השאיפה להיות חזק אינה מוצגת כדבר שלילי, אלא כפסגה של השאיפות הראויות לאדם. המקרה של דניריס, למשל, שמתחילה כדמות שנתונה למרות של אח שלה, והכוח שלה עולה לאורך הסדרה (וממשיך לעלות גם בעונות הבאות), והיא מוצגת כדמות חיובית למרות שמוסרית, אין לה בעיה שאנשים יהרגו בשביל המטרה שלה. וגם נד, שההחלטה שלו שלא לתפוס את השלטון אחרי שרוברט מת מוצגת כדבר שלילי והיא הסיבה למותו. זה הפער שגורם לצפייה בסדרה להיות חוויה מעיקה קצת, בערך כמו לבלות שבת אצל חרדים, אם ניקח דוגמה לחלוטין לא קשורה – אי הנוחות שבכניסה לעולם עם מערכת ערכים שונה משלך.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      0. איזו תגובה מקסימה! תודה על הקריאה וההשקעה. 🙂
      א. האמת שהייתה לי הרגשה שהעונה שהחלה בפנטזיה תסתיים בפנטזיה.
      מסקרנות: כך זה גם בספר, שהפנטזיה מופיעה רק בקצוותיו?
      ב. בהחלט לא הייתי רוצה פנטזיה בכל פרק. חלק ממה שנחמד זה כמה שזה לא-קסום ופסבדו-היסטורי. רק מינון טיפה יותר גבוה.
      ג. תכלס, נשבר לי התחת מהקיבעון עם העירום הנשי ב-HBO. מיושן, מיותר ולחלוטין חסר קלאסה.

      השאיפה להיות חזק בהחלא מוצגת כאן כמשהו טוב שיש לחתור אליו תמידית.
      אבל יש משהו בעובדה שזו פנטזיה ו בפרט כזו שהיא תקופתית שהופך את זה לעוד יותר רחוק מהצופה ואת האמירה המוסרית הלא קונבנציונלית ללא כזאת אמיצה בעיניי.
      סדרות שמערערות לי את הקוד האתי, או לפחות גורמות לי לפקפק בחוסנו, הן אלו שממש מרשימות אותי (*כחכוח*שוברשורות*שיעול*).
      כאן, במשחקי הכס, מותו של סטארק היה טראומטי ואמוציונלי מדי לצופה מכדי למתוח מסקנות כגון "הוא לא חתר לשלטון ולכן שילם את המחיר", לפחות לא בשלב זה. מה גם שהוא כן ניסה לפחות להשהות את השילטון של ג'ופרי וטעותו היא שסמך על ליטלפינגר. וגם אם מוסר = חולשה בעולם הזה, זה לא משהו שבא לקהל שהדמויות שלו יפעלו על פיו.
      זו אולי המסקנה שכל בני משפחתו של לורד סטארק יפיקו מעל גופתו, אבל לא הצופה בשלב זה. בעיניי, לפחות.

  2. גיא ברמן מכליס הגיב:

    אם רק היתה לך מעט מהמחויבות של hbo לראליזם היית מעלה תמונה שלך כותבת את הפוסט ערומה תוך כדי משחקי כס עם 3 שחקניות הפורנו שעברו לגור בדירה שממול. אבל כמו תמיד, את פשוט מוותרת לעצמך. טוב שיש את hbo ואני כבר מחכה בקוצר רוח לסצינות הסקס בעיבוד שלהם לסיפורי העיירה של שלום עליכם. שמעתי שהאורגיות ההמוניות בשטייטל היו הדבר האמיתי.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      🙂

      אני מחכה לעיבוד שלהם ל"סיפורי עמים" – "מספרת הסיפורים".
      כשהאח בוערת, אין צורך לספר את האגדות (הארוכווווות, כמה מלל?) בלבוש מלא.
      !They say instead of a dog, there's going to be a talking beaver. נשמע טוב!

      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        ורגע. לא קראת את הביקורת, אני מקווה?

        • גיא ברמן מכליס הגיב:

          קראתי
          גם ככה אין לי כח לסדרה הזאת

          • Nathalie Dobrzan הגיב:

            בכלל בכלל?! חבל.
            יש בה דברים מאוד טובים. אבל מהכירותי איתך (כלומר אתי) היא לא תרעיד את עולמך.

            היה צריך להבטיח לי קרקטי בפרק 4 כדי שאני אפתח ציפייה.

  3. yossale הגיב:

    אני דווקא לא חושב הסדרה מקדשת את העניין של "כוח זה מטרה נעלה" , אלא דווקא מנסה לשבור את הגישה הזו של "אם תהיה טוב , הכל יהיה בסדר". זה מעולם לא עבד ככה , והסדרה הזו לגמרי שוברת את הקטע של "אם תהיה אבירי ואצילי , יהיה יופי". לא , אם תהיה אבירי ואצילי ולא תבין שהעולם מתנהל לא באגדות (הייתי חייב) , תגמור נמוך יותר בראש.
    אם תחשבו רגע על טיריון , הוא הדמות הכי מקסימה בסדרה גם כי הוא במהותו אדם טוב – אבל הוא יודע טוב מאוד שזה לא מה שיחזיק אותו בחיים.

    בנוגע לקייטלין – אני לא חושב שהיא יכלה להחמיץ את ההזדמנות לתפוס את הגמד כשהוא הופיעה במקרה מולה. זה הבחור שלדעתה ניסה לרצוח את הבן שלה ושיתק אותו. למיטב זכרוני, היא גם התכוונה להשתמש בו כדי לדרוש משפט – ובעלה היה בכל זאת יד המלך כשהיא עשתה את זה , לכן היא לא הניחה שיאונה לו רע. זה היה מעין .. תמריץ… ללניסטרים להסכים למשפט. כמובן שכמו במציאות , shit happens.

    באופן כללי הסדרה הזו היא ניסיון לנפץ את חוקי ספרי הפנטזיה. בניגוד לרומח הדרקון , הבלגריאד, המלוריאן וכו' – גיבורים שאתה נקשר אליהם מתים . הרעים הם לא רעים , הם חושבים אחרת ממך. מי שאצילי ויפה לא הכרח יהיה זה שישרוד , וכוונות טובות מרצפות את הדרך לגיהנום . Just like real life .

    ואני חושב שיש נקודה אחרונה שכדאי להתייחס אליה- ספוילרים רציניים מהספרים לגבי פרקים עתידיים (נ.ד.) – הסיפור מתחיל עם משפחת סטארק , ועוקב אחרי ג'ון , אריה וסנסה – (אחרי שהאחרים מתים , בכל אופן) – אבל הסיפור הוא לא על משפחת סטארק. הסיפור הוא על התקופה והעלילה , וחלק מדמויות המפתח הן סטארק , אבל זה לא הסיפור של המשפחה ואיך היא שורדת. זה יותר אפוס שמשמתמש במשפחה הזו כדי להניע את העלילה.

    בנוגע למדד הבולבולים של HBO – אני דווקא זוכר שהיה צילום בעירום מלא של הבחור המבוגר שמלווה את בראן , שזה לגמרי לא נפוץ : גם עירום פרונטאלי , וגם של אדם שמן ולא צעיר. קשה לי לקרוא לזה מחתרתי , אבל אבל חוסר השיוויון בין עירום גברי לנשי זה נושא בפני עצמו.

    • האח קרמזוב הגיב:

      יש בהודעה הזו ספוילר די משמעותי. שווה לערוך אותה.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תגובתך, הגם שהיא שקולה, שנונה ומנומקת, מתבססת הרבה על הידע שלך אודות סדרת הספרים (אזהרת ספוילר בפעם הבאה, בבקשה).

      זה שאתה יודע שזה לא סיפורה של משפחת סטארק, זה כי קראת את היצירה במלואה. אני מתייחסת כרגע רק לסדרת הטלוויזיה, ועל פי העונה שעומדת להסתיים זה עכשיו, אז כן. נקודת ההזדהות המרכזית היא עם המשפחה הזו, עם שבט סטארק, מעל לכולם. אנחנו מתחברים גם לטיריון ודינייריס, אבל הסטארקים הם היחידים שאנחנו די מעודדים את כולם (חוץ מהאהבלה הג'ינג'ית).
      זה שזה אולי המהלך העלילתי המחוכם שגרם לצופה לחשוב כך ואז הפך את הקערה על פיה בהוצאה להורגשל נד שמשנה את הסיפור לגמרי, זה ברור כעת ושאפו, אבל נכון לפרק 9, שבט סטארק הם עדיין הגיבורים.

      תפישתי את המסר של הסדרה הרבה יותר דומה לגישתך, מאשר לגישת אורן מהתגובה מעל.
      אני חושבת שקידום כוח הא ברירת מחדל די קבועה באפוסים מלכותיים ומקייווליסטים שכאלה (ע"ע כל סדרה שמתרחשת בשילטון רומאי), אני מקבלת את זה כמובן מאליו,
      אבל כאן, בטח שאיך שהסתיים פרק 9, קשה להגיד שהמסר המובע הוא "לו נד סטארק היה רוצה בכתר, הוא לא היה מאבד את ראשו".

      מאידך, אם להיות כנה, גם את עיניין ה"טוב לא יגרום לך לשרוד כאן, חבר", שברור לך יותר שהוא המסר משום שקראת את הספרים, ראיתי אינספור פעמים בעבר.
      הייתה סדרה אנגלית מהאייטיז או תחילת הניינטיז של "רובין הוד" שבה בערך כל אנשיו של הוד מצאו את מותם, גם הצעירים, הטובים, החפים מפשע והמוסריים שבהם, בנסיבות דומות לאלו של סטארק.
      זה היה ברוטאלי וזה שלח אותי הישר למשבר החיים הראשון שלי בגיל 10 או 11. "מה המשמעות של כל זה? בשביל מה להתאמץ, לעשות טוב או להשקיע אם ממילא סופנו למות, ללא כל סיבה אמיתית, לא ע"פ קוד מוסר וללא התראה?" הטחתי בהוריי, ואלה הביטו בי בדאגה וחשבו לעצמם "אולי לא היה רעיון כזה טוב לקנות לה טלוויזיה לחדר".

      ועזוב זה שראיתי את זה נעשה בטלוויזיה כבר לפני שני עשורים, אני קצת מתקשה להינות מזה. סומטיימז שיט האפנס, זה נכון. כמו בחיים, זה נכון.
      אבל את המסר הזה וטולולו לסחוב שבע-עשר עונות, זה גם שיטחי וגם, בעיקר, כבד מדי.
      כאן נכנסת הבעיה שלי עם החשיבות העצמית.
      לו היה כאן יותר הומור וקלילות שתאזן את המסר הפשטני (החיים הם לא רק שיט, והאמן לי כי סיפור חיי שלי טראגי לפרקים, החיים הם גם פאן וצחוק. החיים הם עירבוביה חסרת עיקביות בין הכואב למהנה, לסתמי ולפנטסטי. יצירות המציגות רק כאב הן לא פחות שיקריות מאלו המציגות רק אושר), זה היה עובד יותר טוב, לטעמי.
      אני יכולה לשאת מסר חד וחותך וקדרות שכזו רק ביצירות קצרות, כמו סרט קולנוע, ולא ביצירה שנמשכת על פני זמן רק כמו סדרה בת כמה וכמה עונות ששידורה נמשך כמה וכמה שנים.
      היה חוש הומור בימי הביניים (למעשה, היה הומור עוד כשציירו במערות), ועם זאת רוב סדרות הדרמה ה"איכותיות" המתבססות בעקיפין או במישרין על תקופה בהיסטוריה, מעמידות פנים שההומור הומצא בשלהי המאה ה-19 בערך (מיד אחרי ג'ק המרטש, כנראה).

      ולבסוף, קייטלין סטארק וטיריון.
      ברור לי מה הנימוק כביכול לחטיפה. אלא שאני לא משתכנעת ממנו, הוא לא מרגיש לי אמיתי וכן.
      ליידי סטארק, שעד לאותה נקודה בסדרה הצטיירה כדמות נשית חכמה, מהיכרותה עם הלניסטרים שזורקים ילדים מחלונות, באמת חושבת שהם ישחקו נקי? נו, באמת.
      והיא באמת חושדת בטיריון? הלוא הוא מטיח בה שהוא חכם מכדי להשתמש בחרב שלו בניסיון רצח. היא יודעת שהוא חכם, היא יודעת שהוא בחור די סימפטי והיא יודעת שהאחים שלו פסיכופטים, והיא עדיין בוחרת לחטוף אותו? בעלה הוא המשנה למלך לא מן הראוי להתייעץ, לפחות אחרי מעשה? ואז אולי לשחרר?
      לא קונה את זה. מרגיש כמו "היינו צריכים לקדם את העלילה, אז קידמנו, אנא סספנסו את האמונה שלכם קלות".

      אולי זה באשמת הבימוי ששוב חוסך מאיתנו את סצינת קבלת ההחלטה ואת אקט החטיפה עצמו ומודיע לנו, לאחר מעשה, הנה, זה קרה.
      אולי במקור הספרותי זה אמין יותר.
      והכי חמור זה כל העיניין של ליידי סטארק ואחותה. הבאת אותו לאחותך, גילית (כמו שטיריון הבטיח) שהיא לגמרי קוקוריקו. זה הזמן להחזיר לעצמך את עמוד השדרה שהראית שיש לך בפרקים הקודמים ולומר "סליחה, שכחתי משהו ברכב, אנחנו תכף חוזרים", לארוז את הגמד ולברוח משם.
      לחטוף את הגמד למשפט המנוהל ע"י פסיכוטה שהסמכות שלה לא מוכרת ב-6 מתוך 7 ממלכות, ושרוב הסיכויים שבסופו יוצא הלניסטר להורג – האם באמת ניתן להאמין שהיא לא העלתה על דעתה תסריט בו זה לא נגמר כל כך טוב? הממממ… לא קונה את זה.

      נ.ב. קוראים לשוט הבולבול הזה מס ציצים, וזה לא מרשים אותי.
      משועמם למוות עשתה את זה הכי נכון, לטעמי בעונה השנייה. בפרק שבו ג'ונתן מתחפש לבחורה ומתפרץ למקלחות הנשים העירומות, תקדים אותה סצינה של הסאונה עם פריים מלא בבולבולים אסייתים מכל הגילאים (בעיקר זקנים, בו נודה). זה לא מחרמן, זה פשוט משעשע, זו קריצה מאזנת וזה לא תוקע (אין פה משחק מילים) את העלילה.

       

      • yossi הגיב:

        בנוגע לספויילרים , אופס – הכל מתערבב אצלי בראש בין הסדרה לספרים , סליחה מכל מי שהרסתי לו משהו…

        בנוגע לעניין עם המשפט של טיריון אצל האחות המטורללת – אני לא זוכר בדיוק את הפרק המקורי , אבל למיטב זכרוני בספר עצמו ליידי סטארק קצת מאבדת את השליטה במצב החל מהרגע שהיא נאלצת למצוא מחסה אצל האחות המטורללת שלה . גם בפרק , למיטב זכרוני , לא היא יוזמת את המשפט, יותר אחותה המטורפת והילד-לורד המחריד שלה – יש גם איזה קטע שאחותה אומרת לה "הוא אסיר שלי , לא שלך" או משהו בסגנון . יכול להיות שזה באמת לא ממש עבר טוב בפרק , ושאני משלים אוטמטית דברים מהספר ולכן אני לא מבחין בכל מיני פספוסים של הסדרה עצמה.

        החוסר בהומור – זו נקודה באמת טובה . כשאני חושב על זה , באמת יש מחסור בהומור – מלבד טיריון , כמובן – וזה לא משהו שיש רק בסדרה , אלא משהו די אינהרנטי בספר. כל הדמויות לוקחות את עצמן נורא ברצינות – חבל באמת.

        ובהערת אגב – ממש כיף לקרוא את הפוסטים שלך , 🙂

  4. מיקה הגיב:

    האמת היא שדווקא היו כמה דברים פנטסטיים בינתיים –
    היה הזומבי המהלך הלבן שתקף את ראש המשמר שג'ון שלג הציל, יש את כל הקטע עם הזאבים של הילדים של נד שיש להם אינסטינקטים די פנטסטיים (במיוחד, נאמנות של כלב אצל זאבים) והקטע עם הסוס של דרוגו ומה שקרה שם באוהל – אם כי לא ראינו רק שמענו.

    בגדול, האמת היא שנד סטארק איבד את היכולת לעורר אהדה די מזמן בעיני ("מזמן", שני פרקים בערך). בגלל זה, ממש לא היה לי קשה לצפות בסצינה. הנקודות היחידות שפגעו לי ברגש היו העובדה שג'ופרי המגעיל עומד מאחורי המהלך (המון שנאה התעוררה בי בצפייה, רק בגללו) ו… לא, זהו. רק זה.

    ואף על פי שלרב אינני מסימה עם התוכן של הדברים שאת כותבת, שאפו על הכישרון שבו את כותבת. מאוד מהנה!

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      וואו. תודה לך. 🙂

      היו כמה דברים פנטסטים, כן. אבל אני סופרת אותם כך: 1. סצינת הפתיחה הפנטסטית לחלוטין. + 1 סצינת התקיפה של הענק המת שג'ון הרג הפנטסטית לגמרי + 0.15 במדד הפנטסטיות של הכלבים שניתן להגיב ליכולות שלהם בסוספנשן של דיסבליף סטנדרטי למדי + 0.35 במדד הפנטסטיות בקסם שהטילה המכשפה שאת תוצאותיו הקסומות טרם ראינו (ואי לכך טרם חזינו בפנטסטיותו, רק נרמז לנו לגביו בשימוש במונח "מכשפה", "כישוף" ואפקטים קוליים רמים) = 2.5 סצינות של פנטזיה.
      נו, אני פוצה מתחכמת, מה לעשות?

      זה מצחיק, כי אני בהתחלה לא חיבבתי את נד (בעיקר כי הוא הוציא להורג את הנער ששרד את אנשי הקרח) למול ילדיו, וככול שהוא הסתבך והבין שהסתבך (במקביל לגילויי אהבתו לאישתו וילדיו) כך פיתחתי יותר ויותר אמפתיה וסימפטיה כלפיו שהגיעו לשיא בפרקים האחרונים. אולי זה גם בגלל חיבתי לבין וההערכה שלי למשחק שלו.
      ברור שלא ממש ממש אכפת לי. לא הזלתי דמעה בתגובה למותו, סתם נהייתה לי באסה קיומית לנוכח הטראגיות.
      אני חושבת שרק טיריון וארייה יוציאו ממני דמעות אם ימותו. וגם זה לא בטוח ותלוי בבימוי.

      • מיקה הגיב:

        שכחתי לגבי דאני והאש. קודם היה את הקטע שהמשרתת נבעתת מהמים השורפים בהם היא רחצה זה עתה – אבל את זה ייחסתי לנפגעת אונס/כמו אונס מצד אחיה, אז לא אכפת לה שהמים שורפים. ואז בא הקטע עם ביצי הדרקון, והראה שזה לחלוטין פנטזיה.

        בכל אופן, בכבוד. כשמגיע כבוד, אז מגיע. את כותבת בחסד עליון.

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          בפרק 10 בהחלט מקבלים מנה נאה של פנטזיה מפורשת.
          למרות שנותרתי לא מסופקת בעיניין ה-white walkers, אבל זה לא משהו קריטי.

          ושוב תודה רבה. *הולכת להסמיק בצד*

          • מיקה הגיב:

            נו, מה את פולניה? למה להסמיק בצד כשאפשר במרכז?
            התכוונתי לקטע עם ביצי הדרקון בפרק הרבה יותר מוקדם, כשהיא מחזיקה את הביצה מעל האש ולא נכווית, אבל המשרתת כן. פרק אחר כך היא מגיבה בשלוות נפש למוות של אח שלה על ידי הזהב המהביל "הוא לא היה דרקון. אש לא יכולה לדרקון".

          • Nathalie Dobrzan הגיב:

            מה בדיוק חשבת שאני, עם שם כמו דוברז'ן? 🙂

  5. יבגני הגיב:

    לגבי המשפט של טיריון – זה די ברור בספרים (וצריך להיות ברור גם בסדרה, לדעתי), שאחרי שקייטלין מגיעה לEyrie, היא לא באמת בשליטה על מה שקורה.
    תחשבי על זה – ליסה שולטת בממלכה, יש לה מאות אנשים הסרים למרותה, טיריון נמצא אצלה בצינוק.
    מה כבר קייטלין יכולה לעשות? ממש לא סביר שליסה תרשה לה לקחת את טיריון ולברוח. היא בהחלט מנסה להתנגד לטירוף של ליסה, אבל יכולה להשתמש רק בנימוקים מוסריים, שלא באמת מעניינים את אחותה.
    אגב, קייטלין היתה מעדיפה בהרבה לחזור לWinterfell, אבל היא יודעת שהולכים לרדוף אחריה, ומנסה להתחמק מהמרדף ע"י הסטתו ליעד המתבקש, ובריחה למקום בו היא מצפה למצוא תמיכה וסיוע.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      רואים את חוסר הנוחות שלה, אבל היא לא מנסה להתערב באף שלב, ולדעתי הקוקואיות של אחותה ברורה מהשנייה הראשונה שהם מגיעים, לפני שקייטלין בכללל מסבירה לשם מה באו, ועם זאת שום מילה לא נאמרת בדבר התחרטות.
      חוץ מזה, שכאמור, זה לא אמין שהיא תחשוב שזה רעיון טוב לשפוט אותו מול מישהי ששבט הלניסטר לא שמים על מרותו.
      רעיון רע, ביצוע איום ומהלך סיפורי די מיזוגני. אבל בקטנה.
      תודה על הקריאה. 🙂

      • יבגני הגיב:

        קייטלין לא אומרת משהו בסגנון "Remember that he is *my* prisoner" (בנימה מאוד כוחנית, למיטב זכרוני), כשלייסה מנסה להוציא את טיריון להורג? לייסה די מנפנפת אותה ואין לקייטלין מה לעשות בנושא. היא בכלל לא חושבת שהמשפט הוא רעיון טוב, ומנסה להמנע ממנו כמידת יכולתה המוגבלת. זה ברור מאוד בספר, אבל למיטב זכרוני מהפרק, הסדרה גם מעבירה את זה במידה מסויימת.
        וכשהם מגיעים זה כבר די מאוחר מדי – הם במצודה של אחותה, מוקפים במאות אבירים ושומרים – לא בדיוק האווירה הנכונה לשיחת "את מחורפנת יותר מכל הקאסט של עליסה בארץ הפלאות, אני עפה מכאן".

        אגב, לא הבנתי את נושא המיזוגניות כאן – לייסה מחורפנת על כל הראש, אבל ממש לא נראה לי שזה נובע מזה שהיא אישה פה.

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          אומרת, אבל בלי כוחניות, נחישות או נעליים.
          תשמע, אני חושבת שכל מהלך החטיפה עצמו לא אמין, אבל ניחא, חטפה, לפחות תראו אותה ממש מתחרטת, מסתכלת סביבה בהיסטריה הולכת וגוברת, מחפשת מפלט, מחליפה מבטים מתנצלים עם טיריון, משהו שיגרום לי להבין שהאישה מתה לעוף משם וחושבת שזו טעות איומה. לא, רגע. אני רוצה יותר מזה, תנו לה להגיד "אה, את יודעת מה, נראה לי שמוטב שניקח אותו אל המלך" ואשכרה רבה עם אחותה (שעוצרת אותה באלימות, באיומים או מה שלא יהיה). ודאי שאין לה כוח, אבל מה עם קצת ביצים? זאת אחותה, היא הרי לא תוציא אותה להורג או תכלא אותה על התחצפות, הביעי את דעתך, אישה! את עושה טעות איומה, באמת תנסי למזער אותה.
          כמו שזה בוים (ונכתב) ליידי סטארק יוצאת עלובה, פחדנית ודי מטומטמת. ולו רק התנגדה היה לי יותר אמפטיה כלפיה, כמו שיש לי לנד סטארק והטעויות שעשה.

          במיזוגני התכוונתי דווקא לליידי סטארק ולא לאחותה.
          המהלך הזה שבו אישה עושה טעות נמהרת ומטומטמת וכל הגברים משלמים עליו את המחיר, הוא אחד מהנרטיבים הקבועים בתרבות המערבית. מחווה ועד פנדורה. נשים הן מטומטמות והגברים המסכנים הם קורבנותיהן.
          ואם הן לא עשו טעות, אז הן כל כך יפות שהן גורמות לגברים האומללים, שהם עבד נרצע לקסמן הארוטי, בעל כורחם לצאת למלחמות.
          תכלס, ע"פ ההיסטוריה האנושית, גברים יוצאים למלחמות מתוך חולשתם האינסופי הקשורה לאגו, כבוד וגודל כלי הזין שלהם, ועם זאת נשים הן התירוץ הקבוע שכאילו פוטר אותם מאשמה.
          זה נרטיב שקרי, מאוס ושונא נשים.
          וכך זה גם כאן. ליידי סטארק במהלך אהבלי ונמהר יוצרת אפקט ריפל שמוביל למותו של המלך, למלחמה עם אלפי קורבנות ולמותו של בעלה.

          אבל כן, גם האחות מתוארת באופן מאוד, מאוד בעייתי.
          הלוא החירפון שלה כולו סובב סביב אימהות שירדה מהפסים.
          ההנקה של ילד בוגר, הכשל בחינוך של הצאצא המפונק, דחיפת הילד לכוח, האמפתיה אך רק לצאצא שלה, השאנטיות… כל הדברים האלה הם במפגיע נשיים והם מתוארים כאן כאסופה דוחה במיוחד שגורמת לך לסלוד ולשנוא אותה באופן יוקד.
          ברור לי שאם היא הייתה הדמות הנשית היחידה המתוארת באופן בעייתי הייתה לי פחות בעיה עם זה, אבל כשזה מצטרף לכל הפוליטיקה המגדרית הבעייתית של הסדרה, ביחד עם העירום העודף, ולצד המהלך המטומטם של אחותה,
          זה כבר מוגזם לגמרי ובלתי נסבל מבחינתי.

  6. יבגני הגיב:

    לתוכן הפוסט עצמו:

    לגב הפוליטיקה המינית – מסכים לחלוטין. פאק של HBO, שהייתי שמח אם היו עושים אחרת. או להראות עירום של כולם, או למתן את סצינות העירום (לא היה מזיק לסיפור).

    לגבי ההומור – אין מה לעשות. הספרים הם רציניים, וטיריון הוא המקור לרוב ההומור גם שם. הסדרה מנסה להצמד לספרים במידה חזקה, אז הם לא יכולים להכניס אתנחתות קומיות סתם, במיוחד כשהם צריכים לברור את הסצנות מהספרים שבכלל נכנסות לתסריט.
    טיריון הוא אכן מלך.

    לגבי הפנטזיה – כך בספרים. חכי לפרק 10.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      קודם כל, כי לא אמרתי את זה קודם: תודה על התגובות. תענוג לדבר איתך! 🙂

      שנית, לגבי ההומור בסדרה.
      ברור לי שלא ניתן להמציא עלילות קומיות שלמות שלא קיימות בספר, אבל אין שום סיבה שלא לשלב סצינות קלילות יותר, דיאלוגים שנונים יותר, ורגעים המבוימים ומשוחקים בקצת פחות פומפוזיות.
      היוצרים לא חשבו פעמיים לפני שהרשו לעצמם להמציא את הדמות של רוז הזונה ולהכניס סצינת פינגרינג/פיסטינג לסבית שלא קיימת במקור, אז זה רק עיניין של בחירה.
      וכן, הבחירה שלא לשלב יותר הומור, מעבר לטיריון (וקצת המורה לחרבות) היא טעות לגישתי, שהייתה משדרגת את הסדרה לאין שיעור.
      הומור גורם לנו להזדהות יותר עם הדמות (ע"ע טיריון) והומור הוא גם מה שהופך את הרגעים הדרמטים לעוד יותר דרמטיים בהשוואה.

  7. נירה הגיב:

    נטלי, את צודקת במאה אחוז. אני איתך במאבק לעירום גברי על המסך! גם של גמדים! ואמינות בתסריט! ו-נוכחות מספקת של פנטזיה! בספרים זה הרבה יותר טוב. (אוקי, אז לא ראיתי את הסדרה ואין לי ממש מושג על מה אני מדברת, זה לא אומר שאני לא יכולה להתבטא…)

  8. moonset הגיב:

    פוסט מהנה ומשעשע בהחלט. מדגיש כמה באמת חסר הומור בסדרה. לצערי לא קראתי את הספרים אבל אני מסכימה לחלוטין שניתן להכניס הומור לתסריט, כמה משפטים עם הומור עצמי – בעיקר של דמויות על עצמן מלבד הגמד, היה עוזר לנו לצלוח את הדרמטיות.
    אני מנסה להיזכר אם בקרנבל היה הומור, ואיך זה השפיע, לצערי עבר הרבה זמן מאז שראיתי את הסדרה (שגם בה דמות הגמד מעולה!)

    לגבי העירום ( גברים, נשים וחיות מחמד) אני חושבת שהוא יחסית מתון לדם אמיתי או שסתם גרמו לי לפתח ציפיות…אותו הדבר גם לגבי סצינות קרב או סתם סצינות אלימות – שום דבר שלא ראינו בעבר אולי אפילו התאכזבתי.

    למרות התקציב המתקמצן יש המון סצינות מרהיבות, שוטים שלמים שנראים כמו ציור. התקדמות עצומה מנופים היבשים של הרקולס וזינה…:)

    (כן, יש מספיק איזכורים של סדרות עבר. אני סיימתי)

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      🙂
      חן חן.

      זה לא הגראפיות של העירום במשחקי הכס שמזעזעת אותי, אלא עד כמה מיותר, מסיח דעת, הגמוני, אינפנטילי וזול השימוש בעירום בה.

      בדם אמיתי, סקס והעיר הגדולה וספרטקוס העירום הוא חלק אינטגרלי מהעלילה אז, למרות שרובן משעממות אותי ואף אחת מהן לא יצירה טובה במיוחד בעיניי, זה מפריע לי הרבה פחות.
      בדם אמיתי מה שמזעזע אותי זה התסריט והמשחק, לא הציצי קפיצי.

      בקרניבל לא היה בכלל חוש הומור, אם זכרוני אינו מטעה בי. וזה הפריע לי גם אז.
      אבל הסדרה כל כך טובה בשאר המבעים שלה שפירגנתי לה (אבל היעדר החוש הומור הוא מה שמבטיח שהיא לעולם לא תיכלל בעשירייה שלי).

  9. אסף אינקס הגיב:

    לגבי סצינות הקרב – ממש לא חסרות לי סצנות קרב רבות משתתפים, זה מיותר בעיני וראינו אותן המון פעמים.
    במשחכס לעומת זאת יש סצינות אלימות קצרות ומענגות שכל אחת שונה מרעותה (עריפת הראש בסצינת הפתיחה של הסדרה, כתר הזהב של אח של דאניריס, דרוגו מוציא את הלשון, ג'יימי קוטל את ג'ורי (שומר הראש של נד)).
    לגבי העירום – מי ישמע סצינת פיסטינג?? זה לא שחזינו הרגע ב- 2 girls 1 cup… העירום זו הדרך של HBO להעביר סצינות דו-שיח ואין בזה שום דבר רע (זה למשל היה גורם לצפייה באנטומיה של גריי לנסבלת).
    אם תשימו לב יש בסדרה הרבה יותר הרג של חיות ולא שמעתי את PETA מתלוננים.
    אה, ולגבי ג'ופרי – חכה, חכה מה אני יעשה לך יא בן נעוות המרדות שכמוך!

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      היי אסף! 🙂

      לגבי הקרבות – לחלוטין לא רציתי עוד סצינת מלחמה ארוכה, אלו מתישות ומעיקות, לכן אמרתי במפורש שהיו צריכים לקפוץ מה-לא קרב של טיריון הישר אל סופו של הקרב של רוב וג'יימי.
      מבחינת סטורי-טלינג זה נעשה באופן פגום.
      שמתם אותנו בנקודת מבטו של טיריון, וטיריון פספס את הקרב לכן גם אנחנו פספסנו אותו. יש תירוץ נרטיבי וזה עובד מצוין. אם זה היה רק הקרב הזה הייתי אומרת: גם מבריק וגם פטרתם אותנו מעוד קרב מעיק! אבל ברגע שגיליתם לנו שבעצם מדובר בשני קרבות יש פה בעיה. אין הצדקה סיפורית לא להראות את הקרב השני ולכן זה אנטי-קלימקטי מדי ותכלס, שקרי .
      וגם, בדיוק בגלל שהסדרה כל כך אוהבת להראות לך שיסופים גראפים (לרוב לא באמת נחוצים), זה מרגיש בדיוק כמו מה שזה – בעיית תקציב.
      כשסדרה אומרת לך, תשמע אין לנו כסף לקו העלילה זו בעיה, וזה יוצר צפייה צינית.

      לגבי העירום נראה לי שהייתי מאוד ברורה בפוסט, אין פה עיניין של פוריטניות מצדי. אבל בוא ננסה שוב.
      האם סצינת הפינגרינג/פיסטינג (הדעות חלוקות) הייתה כזה תיבול חביב בעיניך לו היו אלה שני גברים שדוחפים אצבעות זה לזה?
      ודאי שלא. היית מזדעזע ואז גם היית מתלונן על סטורי-טלינג רע, השהייה מיותרת של הסיפור וזולות כללית.
      זה לא שאז אני הייתי חושבת שזו סצינה טובה יותר, אני פשוט מנסה לעמת אותך עם המוסר הכפול.
      למי שסצינה של שתי בחורות לא מחרמנות אותה, קרי נשים והומואים, זה זועק כמהלך לא אלגנטי וילדותי, וזה בעיקר משעמם.
      זה לא משפר טקסט משעמם, זה פשוט גורם לטקסט משעמם להיות גם, במקביל, מביך ויזואלית.
      תכירו, עורך תסריט משחקי הכס, משחקי הכס עורך תסריט.

      לגבי peta ובתור צמחונית אני יכולה להגיד: נו, באמת.
      אני יותר מזועזעת מכך שהאו"ם לא מגנה את הסדרה על כל הטבח באנשים!

      וג'ופרי. שיהיו בריאים איך הם הצליחו ללהק מישהו עם פרצוף כל כך מצער ומעורר זעם. כל הכבוד.

      • אסף אינקס הגיב:

        לגבי סצינת השבי של ג'יימי – אני חושב שהעובדה שלא הראו את הסצינה תרמה לאלמנט ההפתעה איפשהו, למרות שגם אני הייתי שמח לראות את הבלונדי מדושן העונג הזה חוטף קצת.
        לגבי סצינות הסקס – קודם כל הראו גם הראו סצינה בין שני גברים (אחיו הצעיר של המלך ואביר הפרחים). אמנם לא ראינו בולבולים מזדקרים אבל הסאונד תרם מספיק (ועדיין רודף אותי בלילה). בכל אופן לאחר צפייה אדוקה באוז שום דבר כבר לא מזעזע אותי (טוביאס ביצ'ר…. צלב קרס על הישבן….) בקשר לסצינה הלסבית – אני יותר מדי מרותק לסיפור בשביל להתחרמן מכמה ציצים אבל מה ששיעשע אותי היה דמותו של ליטלפינגר שהעדיף לספר להם על מושא אהבתו הנכזבת (ותוך כדי תרם להבנת מערכת היחסים בינו לבין קאטלין ונד) מאשר להצטרף אליהן. ובנוסף חזינו בבמאי הפורנו הראשון בזאנר הפנטזיה.
        את צמחונית?? פויה! P:

        • Nathalie Dobrzan הגיב:

          סצינות המין של הגברים (כל האחת שהראו) מתוארות אחרת לגמרי מהסצינות ההטרו ובטח ובטח מזו הלסבית שמטרתן חד וחלק לחרמן את קהל הצופים הגברי (כן, איכשהו מסופקתני שלסביות היו מוצאות סצינה בה סרסור נותן הוראות על שפחות המין שלו מגרה במיוחד).

          מראים לך גבר (נשי, חיוור וכעור. לא בחרו לך אנדרוגן יפהפה ומושך באמת, ולא חסר כאלה) מגלח לגבר אחר את בית השחי. המממ, סקסי בכל קנה מידה.
          ואז ראו אותו נעלם דרומית לפריים והשמיעו לך את הסלרפ סלרפ סלרפ.
          לא מדובר פה לא במשהו שאפילו מתקרב לגראפיות של כ———-ל סצינות העירום והמין בסדרה, וחד משמעית מדובר פה בסצינה שאמורה די להגעיל את הצופה.
          אם היו תוקעים פה סצינה סטייל אלו של בראיין וג'סטין מ"הכי גאים שיש", שמבוימות בארוטיקה כדי לחרמן הייתי מאמינה שמישהו פה שואף לשיוויון או לחספוס ריאליסטי. אבל לא. זו סצינה פחדנית, לא סקסית ולא פרו-הומוסקסואלית (בעוד שסצינות המין האחרות בהחלט מכוונות לחלציים של הצופה), שהגישה האמביוולנטית אליה נעשית עוד יותר ברורה בעובדה שמה שקורה בה זה שהאנדרוגן המפוקפק מדיח את האח לרדוף את הכתר.
          מן הראוי לעשות הבדלה בין הפוליטיקות.

  10. מיקה הגיב:

    משום מה אין לי שליטה על איפה זה משורשר, עמך הסליחה.

    לא יודעת מה מקור השם "דוברז'ן – אני ממש גרועה בעדתיות. אני יודעת לזהות רק שמות "ביץ'" ושמות כמו "ביטון" ו"עמר" למיניהם, וגם זה במקרה. אבל שימי לב לניקוד שלי – שאלתי "נו, מה את פולניה?" ולא "נו מה את, פולניה?".
    יעני, "מה את פולניה אתי עכשיו? זה נראה לך לעניין?"

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      שאני אבין, הרגע קראת לי ביץ?

      p:
      סתם, אני צוחקת.
      וגם ההערה הקודמת הייתה בדיחה רטורית. אני פולניה תמיד. 🙂

  11. matan הגיב:

    לא הכרתי את הבלוג הזה עד אתמול, אבל זה ממש נחמד שיש מקום לדבר בו על טלוויזיה.

    לגבי משחקי הכס – אני חייב להודות, קראתי את הספרים, וממש התלהבתי כששמעתי שעושים ממנה סדרת טלוויזיה. אני חושב שיש מעט מאוד סדרות טלוויזיה טובות, ועוד פחות שבהן יש סיפור מורכב ומתוכנן ורחב יריעה כמו שיש פה. מעטות הסדרות שמנסות ליצור משהו בסדר גודל כזה מבחינת הסיפור. וגם כשמנסים, בדרך כלל מסיימים עם איזשהו בליל גדול של כלום כמו באבודים. למעשה, אם לא היה סופר שהיה עובד על עלילה כל כך מורכבת עם כל כך הרבה דמויות ומקומות שחשב על זה קדימה, בחיים לא היו עשים סדרת טלוויזיה כזאת. אז זה באופן כללי משהו שראוי לציון לדעתי.

    סצינות הסקס המרובות: כן, היו יותר ממה שהיה הכרחי. אני כן חושב שזה במידה מסויימת תרם לחספוס של הסדרה והסצינה היחידה שהייתה ממש תמוהה בעיניי הייתה הסצינה של ליטלפינגר עם שתי הזונות. הסיטואציה עצמה מוזרה לגמרי. ולמה לעזאזל שליטלפינגר – שלפני כמה פרקים הסביר לנד איך כל אחד בעיר הוא מרגל – יחשוף את הבגידה המתוכננת שלו לשתי פרוצות שהוא לא מכיר?! וגם אם הוא עושה את זה – איזה היגיון יש בלהראות את זה לצופה? זה סתם מוציא את ההפתעה מהבגידה של ליטלפינגר בנד בסוף הפרק. ברצינות, אני בחיים שלי לא חשבתי שסצינה לסבית תכעיס אותי כל כך . כל הסקספוזיציות עם רוז נראו לי מוזרות בהתחלה, אבל כשמסתכלים על זה במבט לאחור זה קצת חמוד. טיריון, ת'יאון, ליטלפינגר ופייסל כולם חושפים בפניה את חייהם במידה מסויימת, וזה חוט מקשר נחמד כזה. למרות שגם, כל הסצינות האלה לא היו הכרחיות. ודווקא כן היו סצינות עם הומוסקסואלים, עם גמד ועם קשיש. גם אם לא בעירום פרונטלי מלא.

    ההומור: אני לא בדיוק מבין למה התכוונת. יש את ההומור של טיריון, שנובע כמו שאמרת מאימוץ המגבלה שלו, ומההתעקשות שלו להיות שנון גם בפני הסכנה. אבל הומור בסדרה כזאת חייב לנבוע מההומור של הדמויות עצמן – בין אם זה טיריון שיורד על עצמו, או ליטלפינגר שיורד על ואריס. איזה עוד סוג הומור הסדרה יכולה להפגין בלי להוריד מתחושת האפיות שלה?

    החורים בעלילה: הקטע עם הגרייטג'ון (הבחור בלי האצבעות) לא נראה לי בעייתי. הוא טיפוס כזה שכועס בקלות וסולח בקלות, וברגע שהוא נרגע הוא כנראה הבין שהוא די ביצע פשע שעונשו מוות, אז היי – אולי לאבד שתי אצבעות זה לא כזה נורא. בכל מקרה, אני לא חושב שהדברים שציינת מערערים את האמינות של העלילה בצורה משמעותית. אני כן מסכים שהיה עומס של פרטים ובמיוחד של מלל בהרבה מקומות. הסדרה הזאת כן דורשת הרבה קשב ומחוייבות מהצופים.

    הקרבות שלא היו: בזה אני מסכים איתך לגמרי. היוצרים היו צריכים להראות אחד משני הקרבות ה"גדולים". או את זה של טיריון, או את זה של רוב. לדעתי הם ממש פספסו שם הזדמנות. אמנם בספר לא היה תיאור של הלכידה של ג'יימי, אבל זאת הייתה סצינה בתוך יער, ואני חושב שהם היו יכולים לעשות לפחות את הקטע הזה בלי למכור אף כליה, וזה היה משדרג את הפרק ההוא בהרבה. וגם מראה לנו בדיוק עד כמה ג'יימי לאניסטר הוא badass, דבר שאני חושב שקצת נאמר יותר מדי ולא הוראה מספיק.

    נד סטארק: אני חושב שבסופו של דבר מה שאת אמורה לקחת מהסדרה זאת ההנאה שבסיפור עצמו. לא אמור להיות פה משל לכיבוש, או ביקורת על על מערכת הביוב שאינה עומדת בתקנים, אלא פשוט סיפור טוב. והקטע עם נד הופך אותו להרבה יותר טוב, לא רק כי הוא היה מפתיע בנקודה שבה הוא קרה, אלא כי אם בעונה הבאה אחד מהגיבורים של הסדרה יותקף על ידי שלושה אנשים עם חרבות ותאו מדבר, את לא תחשבי שהוא בהכרח ייצא מזה, כי הוא דמות די ראשית והרי דמויות ראשיות לא מתות בטלוויזיה, את תחשבי שהוא ממש בבעיה כי הוא מוקף על ידי שלושה אנשים עם חרבות. ותאו מדבר.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      איזה כיף שקרת והגבת. תודה. 🙂
      תשמע, בתור מי שלא קראה את הספרים, אני לא יכולה להעריך את העיבוד, אבל בהחלט התרשמתי מההפקה והמעבר המוצלח לסדרת טלוויזיה.
      אני מחכה לראות כמה עונות באמת יהיו לסדרה ואז ניתן יהיה לדבר על האפוס. כרגע אני בוחנת דברים עונה עונה. אבל אין ספק שמדובר בפרוייקט שאפתני וכבוד על האומץ והיומרה. ועל הביצוע.

      החורים בעלילה לא גדולים מספיק כדי להפיל אותה, אבל כפי שאמרתי, הם מנקרים לי תמידית באמון, מה שמותיר אותי לחלוטין לא מעורבת בפאתוס. זה סתם חבל.
      לא, לוחם שמאבד אצבעות וצוחק זה לא אמין. זו לא התנהגות פסיכולוגית אמינה בשום אופן, זה סתם ניסיון לא מוצלח להגניב אותי. פנטזיה, גם כשהיא בשיא הפנטזיה, צריכה לספק דמויות המתנהלות באנושיות ופסיכולוגיה כנה, אחרת זה לא אוכל. אז פה לרוב זה אנושי ומשכנע, ובמקרה הספציפי הזה ממש ממש ממש לא.

      הומור: בעיבוד לטלוויזיה יכלה הסדרה לאמץ לעצמה גישה יותר קלילה לפרקים. לא כל סצינה צריכה להיות מבוימת בכזו רצינות. הקומיות יכולה להתבטא בעריכה מהירה יותר, שחותכת בשיא ולא נגררת, בהגשת טקסט יותר טבעית ופחות פומפוזית, וכן, בטקסטים שנונים יותר.
      איידן גילן, שמגלם את לילטלפינגר, מת מת מת לטקסטים קומיים. רואים עליו. מה קרה, לא יכולתם לתת לו טקסטים מצחיקים יותר? מלבד הירידה שלו של הסריס בפרק האחרון לא באמת היו כאלה.
      זו דמות, כמו טיריון, מרדנית שההומור שלה נובע מעמדת הנחיתות שלה. זה עובד, וזה היה הופך אותו לדמות כל כך הרבה יותר טובה, מרתקת ומעוררת הזדהות אסורה, שבוחנת את נאמנות הצופים בטח ובטח לאור הבגידה בנד.
      וחליק, תנו למישהו במשפחת סטארק חוש הומור. אוקיי, זה לא בספר, אבל גם רוז ופיסטינג לא. תשחררו. לא היה מזיק לג'ון סנואו להיות טיפה פחות מיוסר, אפילו אם הוא ממזר.
      או לפחות לתת לאחת הנשים שנינות!
      אתה יודע מה, אם לרוז היה חוש הומור (אמיתי, להראות את הטוטא לא נחשב) הייתי מקבלת את שילובה הכפוי בהרבה יותר הבנה. רק מעצם זה שהיא כזו חייכנית אי מחבבת אותה, דמיין לעצמך מה היא יכלה להיות לו היה לה אשכרה פאנצ'ים? (או גרסת האפוס הפנטסטי הטרחני לפאנצ'ים).

      הומור לא הורס את האפיות, הוא מעצים אותה.
      "שובר שורות" היא אחת הסדרות הכי אפלות והארד-קוריות אי פעם, בטח שהכי אפלה וקודרת שמשודרת כרגע בטלוויזיה (היא לא קורית בעבר הרחוק, בארץ דמיונית ורחוקה עם אנשי שלג מסתוריים. האויבים בה הם סרטן, מערכת הבריאות האמריקנית והקרטל המקסיקני), והיא לא מפחדת לשלב חוש המור.
      למעשה, להפך, היא מתעקשת עליו. כי היא יודעת שהוא יוצר הזדהות והופך את הזיגזוג מקומיות לטראגיות לכל כך הרבה יותר מאניה דיפרסיבי ולאימפקט הרגשי שלה יש בערך פי 2 תהודה.
      אם סדרה שהפסיכולוגיה שלה מאד ריאליסטית מתעקשת על הומור, בטח ובטח שפנטזיה צריכה אותו.

      לבסוף, נד סטארק.
      לא באמת שאלתי "למה זה קרה?". זה היה יותר קריאת כאב "למה, למה, הו למה?"
      פוסט טראומה.
      ברור לי מה הסיפור מרוויח מכול זה. זה טריק קלאסי לגרום לקהל לחשוש לגורלן של כל הדמויות שלו.
      מה שכן, כמי שההנאה שהיא מפיקה מהסדרה לא הייתה אחידה, יש במהלך הכואב הזה משהו כמעט כואב מדי.
      אם היו נותנים לי יותר חוש הומור ופחות פומפוזה לאורך כל העונה, האיזון היה גורם לי להיפרד מאחת משלוש הדמויות היחידות המעוררות הזדהות בסיפור בשלוות נפש גדולה יותר (גם אם עדיין בטראומה).

  12. מתי הגיב:

    ***ספויילרים לעונה הראשונה***

    שלום נטלי, אהבתי את הכתיבה שלך על שובר שורות והסמויה. בתור מישהו שחולק את האהבה לסדרות האלה וגם אכזבה קלה ממשחקי הכס, לאחר שכבר הייתי פריק של סדרת הספרים בתחילת המילניום ועד שהמשך כתיבתה החל להתעכב, לא התפלאתי לקרוא על אכזבתך המסוימת. אין ספק שהסדרה צריכה להישפט בזכות עצמה, אבל הנה כמה הבדלים בינה לבין המקור, שחבל על קיומם:

    בהחלט יש ערום וסקס בספרים, אבל הסדרה מנסה להתעלות על כך עם אובר-גרוטסקיות (גם בסצנות האלימות). לא אהבתי את האופן שבו מציירים את אצבעון כסרסור ותו לא, בפועל הבעלות שלו על כמה בתי בושת היא רק השקעה עסקית אחת מני רבות, כאשר בספרים הוא מאופיין יותר בתור נוכל-גאון פיננסי.
    גם סצנת ההנקה עם ליסה ורוברט ארין הקטן, היתה גרוטסקית במיוחד לאור גילו המתקדם של השחקן והפומביות שלה. בספר, קייטלין מזומנת לבדה לחדר השינה של ליסה ורק אז, רוברט בן השש מתעורר וחוטף התקף פאניקה של פרכוסים, ליסה מרגיעה ומניקה אותו – עדיין מזעזע כמובן, אבל לא מופרך וגרוטסקי.

    לגבי הומור, אני חושב שהוא בהחלט קיים בספרים יותר מבסדרה. אין ספק שטיריון הוא מבין הדמויות המשעשעות בשני המדיומים, בעוד הפרקים של הסטארקים ודאינריז רציניים מדי (המבנה של הספר הוא חלוקה לפרקים דרך נקודת מבט של הדמויות הבאות: אדארד, קייטלין, סאנסה, אריה, בראן, ג'ון שלג, טיריון ודאינריז). אצבעון למשל הוא דמות שנונה, שבסדרה הרסו לו יופי של פאנץ' ליין – כשהוא אומר לנד, "אני מעדיף להשקיע בבתי זונות מאשר בספינות. זונות לא שוקעות." – אז בספר הוא מוסיף אמירה שנונה יותר, "וכאשר פיראטים עולים עליהן הם משלמים בכסף טוב כמו כולם". לא ברור לי למה קיצצו את השורה הזאת, אולי זה מעיד על רמת השנינות שההפקה מעדיפה להימנע ממנה, כדי להישאר ממוצעים – ואולי זה מתחבר לעודף הסקס ואלימות, כך שמטרת הסדרה היא לפנות בעיקר לקהל של נערים מתבגרים (ולא, סדרת הספרים היא בהחלט לא מז'אנר הפנטזיה למתבגרים, וזה מביא אותי לנקודה הבאה).

    היעדר הפנטזיה – בעיני זה דווקא מה שמייחד את הסדרה, גם בספרים ובטח לעומת מה שאנחנו רגילים אליו מז'אנר המדע בדיוני-פנטזיה על המסך הגדול/קטן. דווקא בגלל איך שהסדרה נפתחת ומסתיימת, אנחנו רואים שיש בעולם הזה פנטזיה, אבל האלמנטים הפנטסטיים אינם מובנים מאליהם ומתרחשים ברקע של עולם רציונלי שהולך ונחשף לאותם אלמנטים. כשהסדרה תלך ותתקדם לקראת פלישתם של "האחרים" אל ווסטרוז (לא ספויילר, גם בספרים זה טרם קרה), זה רק יוסיף שהם ינחתו בהפתעה על פשוטי העם ואצילים כאחד. מבחינת הספרים, ככה זה גם שם, אבל ככל שהם מתקדמים כך גם האלמנטים הפנטסטיים, בין היתר בגלל שובם של הדרקונים לעולם (אגב, ניתן לטעון כי עצם התנהלות הסדרה בעולם דמיוני היא סוג של פנטזיה).

    זה מביא אותי לנקודה האחרונה שלך לגבי מותו של נד. צריך להבין שמלבד היותו קטליזטור להתרחשויות הסדרה, זהו רגע גדול בספר ביחס לחוקי הז'אנר שלו, כאשר הגיבור הקלאסי בפנטזיה מוצא את מותו. נד הוא אכן דמות שקל להתחבר אליה, מצד שני יש בו גם משהו קצת אפור ומשעמם, במיוחד כשאתה כקורא קולט את התככים שרצים סביבו ומתוסכל מאופן התנהלותו. מבחינה זו, טיריון שמקבל תפקיד משמעותי בהרבה בספר השני – ובהתאם לכך גם בעונה הבאה – הוא דמות ראשית הרבה יותר מוצלחת. זה שהסדרה עובדה באופן שבו הצלחת להתחבר רק לשלוש דמויות זה מצער, אם כי מובן בהינתן מגבלותיה. מה שקורה בספר כאמור, זה שמלבד נד יש 7 דמויות נוספות שהעלילה מסופרת דרכן, כולל המחשבות בראשן כמובן. אז אפשר להתחבר גם לטיריון מן הסתם, לדאינריז, בראן, ג'ון ואריה – לקייטלין וסאנסה פחות, הן נוטות לעצבן את רוב הקוראים (מיזוגניה, מיזוגניה…).
    אני לא יודע איך פרק הסיום של הסדרה גרם לך להרגיש כלפיה מאז שכתבת את הפוסט, מבחינתי הפרקים שסוגרים את הספר (טיריון, קייטלין ודאינריז) הם נהדרים וגם אם לא בדיוק מנחמים, בטח שלא השאירו אותי עם תחושת "הגיבור הטוב מת, החיים חרא". מה שכן, בספר השני יש מאורעות קשים אחרים ואווירת נכאים, שלא לדבר על השלישי…יהיה מעניין לראות את תגובת הקהל והמבקרים לעונות המקבילות, במיוחד אם הסדרה תצבור פופולריות תוך כדי.

    לגבי החורים בעלילה, אז קודם כל תני קצת קרדיט לסופר, כנראה שלא סתם סדרת הספרים שלו הפכה לאחת הפופולריות אי פעם, ברמה שכמעט משתווה לשר הטבעות, וזכתה לעיבוד לסדרה. תמיד עיבוד ספר למסך הגדול/קטן ישאיר חורים, בספרים ניתן לתאר הרבה יותר אינפורמציית רקע (למשל מאורעות נבחרים מאותו מרד של רוברט, נד וג'ון ארין בטארגאריינים) ואת מחשבות הדמויות הראשיות. כמובן גם שאין מגבלה של 10 פרקים בני שעה, אלא מעל 700 עמודים. לסדרה הוסיפו כמה סצנות שאין בספר, חלקן תורמות וחלקן נראו לי תמוהות (סרסיי מעולם לא היתה מאוהבת ברוברט, היא וג'יימי הפכו למאהבים מגיל הנעורים). יש סצנות שאפילו סוטות בבירור מאופן הצגת הדברים בספר, למשל ז'ורה מורמונט לא היה אמור להחליט על דעת עצמו להציל את דאינריז מהמתנקש, ואריז הוא זה שהנחה אותו לעשות כך כי מטרתו הסמויה היתה לדרבן את דרוגו לכיבוש ווסטרוז (שום ספויילר מהספרים הבאים, זה רק היקשים מאותה סצנה שבה אריה מאזינה לשיחתם של ואריז ואיליריו).

    הג'ון אומבר הזה שמאבד את אצבעותיו לאחר שאיים על רוב, האמת שמהספר לא ממש הבנתי את זה ככה, אבל באופן כללי מדובר בטיפוס פראי וקשוח במיוחד, התגובה המיידית שלו היא לצחוק ולהעריך את רוב מחדש (טרם צפיתי בסצנה של הסדרה). אין פה מקום לדיבורים על "נפגעה לו יכולת הלחימה", "להחליק את זה" – הוא כאמור ביצע מעשה שדינו מיתה, הותקף והוכנע (מנטלית). מדובר בלוחם אמוציונלי, לא רציונלי…
    קייטלין היתה במצב שבו היה צריך לקבל החלטה במקום, היא ראתה את טיריון מלווה באיש משמר לילה נייטרלי ותו לא, מבחינתה מדובר באיש שאחראי לניסיון התנקשות בבנה. לא היתה לה דרך להתייעץ עם בעלה, אנחנו מדברים פה על תקופה ימה"בית שבה מתכתבים באמצעות עורבים או שליחים אנושיים…
    לגבי החלטותיה בהמשך, היא לקחה את טיריון אל אחותה כדי להתחמק מאנשיו של טייווין לאניסטר. ברגע שהיא בטריטוריה של אחותה, המצב יצא מכלל שליטתה והיא לא יכולה סתם ככה לחזור אחורה.

    לגבי הסצנה של ג'יימי ונד, היא באמת אחת המוזרות, למרות שהובילה לדיאלוג מעניין (שלא קיים בספר) בין ג'יימי לאביו. במקור, ג'יימי מודע לעובדה שאסור לו להרוג את נד, הוא פוקד על אנשיו להרוג את אנשיו של נד (ליווה אותו משמר של 4-5 איש, לא רק אחד כמו בסדרה). נד עצמו מנסה לעזור להם, הסוס שלו נבהל ונופל, כך שרגלו של נד נשברת מנפילת הסוס עליה.
    עוד סצנה שלא אהבתי היא זו שבה נד מגיע למועצה הקטנה של המלך. איכשהו הדיאלוגים שבה נראו לי מאולצים, כאילו השחקנים יורים את השורות בקצב מהיר מדי ולא ממש מדברים זה עם זה…בספרים מדובר בסצנות מהאהובות עלי, ג'ורג' מרטין כותב דיאלוגים נפלאים וחבל שבסדרה הם מקוצצים ומבוצעים בצורה לא אמינה.

    סה"כ אני נהנה מהצפייה בסדרה, חלק מהדמויות לוהקו באופן נהדר ויש כמובן סצנות שכן עובדות יופי ונחמד לראות אותן משוחקות לאחר שקראתי אותן שוב ושוב. בשעה טובה יצא הספר החמישי בסדרה, מקווה לקרוא אותו בחודשים הקרובים ואולי בשילוב עם הסדרה, להצית מחדש את התלהבותי מסדרת הספרים.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      היי מתי, ברוך הבא ותודה! 🙂

      היה כיף ומאלף לקרוא את הנקודות הללו.
      נתתי קרדיט לג'ורג' מרטין לכן חזרתי וביקשתי שמישהו יסביר לי אם כך זה מתנהל גם בספרים.

      בסיכומו של דבר, מה שניסיתי להגיד הוא זה:
      זו סדרה טובה ומרשימה מאוד, אבל מהסיבות השונות משהו לא לגמרי עובד בעיבוד הזה.
      המהלך של הריגת נד הוא ההישג הגדול ביותר של הסדרה והוא מדהים אבל, לפחות בינתיים, הוא גם עוזר לחשוף בדיוק את הבעיות שלה.
      הסדרה לא מספיק מספקת אותי כצופה, והאמירה שלה "הפנטזיה היא כמו החיים, והחיים הם די קאקי" היא בסופו של יום אמירה מובנת מאליה ונורא שטחית.
      כדי שהאמירה שלה תעבוד בשבילי, הסדרה צריכה לתת לי יותר. יותר אמינות, יותר עומק בדמויות, יותר היגיון, יותר הומור, יותר אמת.

      כרגע, היא ניסיון מעניין וביצוע מרשים אבל לא סדרת איכות ומופת.

  13. […] הגיע יותר מכל האמי משום שהדמות שיצר מחזיקה בלעדית את סדרת הפנטזיה הטובה-אך-המוערכת-יתר-על-המידה על כתפיה. בלעדיו הסדרה הייתה קורסת אל תוך עצמה מכובד […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s