הנאה הדירה באוזנייך?

הוא תפס אותי ביציאה מהמעלית עם התיק ביד, הלפטופ על הכתף, כששאר חלקי גופי מסתדרים באופן בלתי אפשרי בכדי לא לשמוט את חמש שקיות הסופר שנתלו על אצבעותיי המכחילות.

"שלום לך, את הדיירת החדשה?" שלום, עניתי, כן, בעודי שומטת את שקיות הסופר ובועטת את דרכי לדלת. "נעים מאוד" הוסיף ונעמד מולי, "אני הדייר ממול"."נעים מאוד" אמרתי בנימוס האופייני לילדה שגדלה על ברכי הכבוד לקשיש לטף ולדוד המעצבן. "ברוכה הבאה". לקחו עוד מספר דקות של סמול טוק שכני (וועד, בלטות רופפות) עד ששאל במה אני עוסקת, וזאת עשה רק בכדי שיוכל לספר על עיסוקו האקזוטי שלו. "אני עושה סידורי פרחים" אמר במבט חודר וגאה, ומיד הוסיף " היחידי בארץ שעושה פודל מפרחים". לא הספקתי לעכל את המידע המעט יוצא דופן הזה לפני ששלף כרטיס ביקור ונתן לי. "אזכור זאת כשאתחתן", אמרתי בנימוס ופניתי לאסוף את השקיות השמוטות.

זה היה התו הראשון מפס הקול של דירתי הנוכחית. קול חוסר השפיות של השכן המטורלל ממול. מאז אותו אינסידנט, התחלתי לגלות אט אט את המוזיקה של הדירה שלי, אתם יודעים, אותה אסופת צלילים וקולות, לעיתים נעימה, לרב בלתי אפשרית, אשר עתידה לחרוט עצמה בזיכרון הנדל"ני שלי, כמו מחט על תקליט העיר.

דירות רבות עברתי, מנעדים רבים של חוסר שפיות חוויתי. בדירתו של אבי למשל בה התגוררתי בתקופת הצבא, היה זה רעשו המזמין של הכביש הראשי אשר נתן לדירה את האיכויות והקסם של אי תנועה. היה זה גם התקתוק של אותו פריט אהוב ומוכר – שעון הקוקיה. אוי מה אומר לכם, לא אשכח את השעון הזה. תקתוק השעון הנוראי הזה, שהיה עוזב את בית העץ שלו, חוצה את הסלון, לוקח פניות במסדרון, פורץ דלתות ונכנס אל מתחת לכרית שהוצמדה לראשי בלחיצה נואשת המבקשת לתלוש את המטוטלת הזו ממקומה (חושבים שלא ניסיתי?? אבא שלי תפס אותי בזמן).

היו אלה דירות השותפים בהן קיבלתי עסקאות חבילה שונות ומשונות, החל מקידוחים פסטורלים, חתולות (עליהן השלום) שמיד לאחר כריתת החוזה עם השטן ירדו לבצע את המוטל עליהן, רעש החברותא הקולקטיבי שתמיד בקע מעברה השני של הדלת בעודי מסובבת את המפתח, לעיתים חסרת כל עניין באינטרקציה חברתית העומדת להיכפות עלי, ולעיתים מוצאת בכך נחמה. קריאות השבר כאשר גילו שותפיי שתקרת גורלינו המשותף מטפטפת לאחר יום גשום, או שהביוב עלה (שוב) על גדות שפיותינו, רעש המזגנים העובדים והמקולקלים ועוד.

ומה צופנת לי הדירה הזו חשבתי בבעתה. מר פודל מפרחים אכן בלתי שפוי, אך ממנו ניתן להימנע בעזרתה האדיבה של עינית הדלת. לא נדרש זמן רב בכדי להכיר את הסיבה החדשה שתדיר שינה מעיני. אסתי תרנגולות, תרנגולות אסתי. נייס טו מיט. מה שקראתם. בדיוק בשעה בה אני קורסת אל מיטתי, פוצחות התרנגולות בהטרפת השכונה. איך יתכן כי בכל שכונה ישנו המטורלל שמגדל תרנגולות, הסבירו לי?! איזו מן קריאת מצוקה היא זו? ואיך מתמודדים איתה בדיוק? האם זהו עניין לעיירה? משטרה? מוסד לחולי נפש? למי מתקשרים? ולאן מפנים אצבע בדיוק? לאיזור "ההוא"? יש לאנשים האלה כשרון לפרוש את רחשי הנקמה-בעולם שלהם על פני שטח רחב וערטילאי. פתרונות רבים חלפו בראשי על מנת לחנוק את הרעש הזה, בינהם גם פשוטים וזולים כשיפוץ כולל של הדירה שיתמוך בחלונות דאבל גלייזינג, או נואשים וחד צדדיים כאטמי אוזניים. ברשותכם, אני עדיין בודקת אפשרויות ובכל יום מוותרת על עוד קצת שפיות בדרך.

בינתיים אני מתנחמת בפתרון זמני שלא אכזב אותי עד היום. אני מחברת את האייפד למערכת, מעלה קצת את הווליום, מעלה עוד קצת את הווליום, ולוחצת על כפתור הפלסטר הידוע גם בכינויו הנפוץ יותר – "PLAY" .