כלום, היא לא.
מה הופך את "משפחה מודרנית" לכל כך מצחיקה?
פורסם: יוני 2, 2011 מאת Nathalie Dobrzan בנושא טלוויזיהתגים: Best, Best TV show, Ed O'neil, Eric Stonestreet, Hilarious, Jesse Tyler Ferguson, julie Bowen, modern family, Sitcom, Sophia Vergara, Tye Burrell, אד אוניל, אריק סטונסטריט, ג'ולי בוון, ג'סי טיילר פרגוסון, הומור, הסדרה הטובה, טיי בורל, משפחה מודרנית, סופיה ורגרה, סיטקום, צחוק
תגובות
סופרבלוב 
הפתעה היא אחד הדברים המרכזיים בקומדיה.
צחוק אמיתי הוא שחרור אוויר ספונטני כשמשהו תופס את המוח שלנו לא מוכן. בדיחה טובה חושפת בפנינו אמת שלא ידענו, מאירה אמת ידועה באור שונה או נותנת הקשר חדש לאמת בנאלית.
קומדיה בינונית היא כזו שאנחנו ניגשים אליה עם ציפיות ידועות והיא מספקת לנו בדיוק אותן. כקהל, אנו מזהים את הקיו שלנו, לפי טון הדיבור, לפי הפאוזה בהגשה, ומשגרים צחוק מתוזמן. אגב, זו הסיבה שצחוק מוקלט (Canned laughter בניגוד ל-Recorded Laughter המקליט תגובות אמיתיות בלייב) הוא אחד הכלים הזולים והשנואים בתחום.
ב"משפחה מודרנית" הכול צפוי. הדמויות, הסיטואציות, הקונפליקטים, הבדיחות וההתרות הקיטשיות בסוף.
דמויות קומיות משורטטות בדיוק הן המפתח הראשוני והחשוב ביותר בקומדיה. דמויות קומיות טובות, ואני אומרת זאת הן כתסריטאית והן כשחקנית קומית, הן כאלו שניתן לנסח את מקור הקומיות שלהן במשפט. ולפי רותי דייכס, רוברט מ'קי, סיד פילדס וכל מורי המשחק והכתיבה באשר הם: לכל דמות קומית יש אובססיה המגדירה אותה. אותה אובססיה מתנגשת תמידית עם המציאות שמסביבה, והקונפליקט הזה הוא המקור לקומיות.
נסו לעשות זאת עם הדמויות של "משפחה מודרנית" ואו שלא תצליחו (הקומיות של דמותו של אד אוני'ל היא… אה… בכך שהיא זקנה אבל נשואה לאישה צעירה וחתיכה שלא היית מצפה שתחבור אליו בחיים. אבל הוא לא קנאי לה באופן עיוור) או שתישארו כשבידיכם סטראוטיפ גזעי/ ג'נדרי (נשים דרום אמריקניות מצחיקות כי הן חמות מזג, נהגות גרועות אבל לוהטות / גברים הומואים מצחיקים כי הם לא מצליחים לתפקד בתפקידים הגבריים המסורתיים/ גברים הומואים מצחיקים כי הם בעצם מתפקדים רק בתפקידים הנשיים המסורתיים).
הדמות היחידה שניתן להגדיר את האובססיה שלה (ולדייק) היא זו שמגלם טיי בורל הנפלא:
אב שחושב שהוא חבר של ילדיו ומתנהג בגילם.
היי, זה תיאור של דמות די בנאלית, אבל זה נכון, אמיתי וזה עובד. לכן פיל דאנפי הוא הדמות המרכזית בסדרה, הדמות היחידה המצחיקה בה, ועל כן טיי בורל הוא הכוכב הנוצץ והבלתי מעורער של "משפחה מודרנית".
רק לשם הוכחת הטענה, נסו לקחת כל אחת מהדמויות הקומיות שאהבתם בחייכם ולנסח את האובססיה הקומית שלה ותראו שלא תסתבכו ולא תמצאו את עצמכם מדשדשים במיציו המבאישים של סטראוטיפ.
דיויד ברנט מתעקש שהוא חבר של עובדיו.
הווארד מון בטוח שהוא אמן דגול ונערץ.
(פ)ריק הוא משורר העם.
ג'וב בלות' הוא קוסם גדול וטוב יותר מאחיו.
שלדון קופר חכם מכולם.
אריק קארטמן אוהב את אריק קארטמן (ושונא יהודים).
בולדריק רק רוצה להתחתן עם לפת.
יש סדרות שבהן הדמות המרכזית היא הקומית וכל שאר הדמויות הן הסטרייט-מנים שמולה, וזה יכול לעבוד גם בזוגות קומיים שאחד הוא הליצן והשני סטרייט-מן, אבל זה לא יכול לקרות בסדרות קומיות המוגדרות אנסמבל, שכוללות סצנות שלמות שלא מכילות את הדמות הקומית היחידה.
אתם מוזמנים לתקן אותי עם דוגמאות מפריכות.
בהיעדר דמויות קומיות מוגדרות ומשורטטות כמו שצריך שעל בסיסן יכולים לכתוב התסריטאים בדיחות ראויות ואיתן יכולים השחקנים (המוכשרים, ללא ספק) לעבוד, ההומור בה נשען אך ורק על סיטואציות ודינמיקות בין הדמויות. ואף כי חלק מהסיטואציות מבדחות למחצה, זה בחזקת מעט מדי, מאוחר מדי.
והדינמיקות בין הדמויות (הלא קיצוניות) לא ניגודיות מספיק כדי להגיד למשהו שנון או מעניין על אף אחד מהצדדים. הכול שקול וסתמי מדי.
ולא, אין כאן ניסיון לקחת סטראוטיפים ולחתור תחתיהם. השמן עדיין "מצחיק" כי הוא שמן (כמו היפופוטם בטוטו שרוקד בלט, רק מעליב יותר). בסופו של כל פרק ההומו הנשי עדיין הומו נשי, הקולומביאנית עודנה חמת מזג ולוהטת, ו-"הם כאלה, אבל אנחנו אוהבים אותם כי משפחה משמעה קבלה", זה לא ליבראלי בהפוך על הפוך וחמור מזה, זה בשום אופן לא פאנץ' ליין.
שלא תבינו לא נכון, משפחה מודרנית היא סדרה נורא נעימה. היא אסתטית, השחקנים בה אסתטיים, הדמויות בה לא עוברות פסים אדומים, הקצב שלה סדור ולא מהיר מדי, והמסר שלה פסבדו-ליבראלי חמים ונעים.
אלא שקומדיה לא אמורה להיות שמיכת כרבולית.
קומדיה, גם כאשר היא לכל המשפחה, אמורה קצת לבעוט, להסעיר, לשבור חוקים, לכעוס, להתפרע ולכל הפחות להפתיע. היא אמורה לומר משהו מקורי על החיים, על זוגיות, על בני אדם, על קשרים אנושיים, על משפחה.
משפחה מודרנית לא מנסחת שום אמירה שלא שמעתם קודם ואין בה שום אמת. היא קומדיה מסורסת, מבויתת, שמרנית וצייתנית.
והיא פשוט לא מצחיקה.
פוסט מעולה. לשמחתי אני לא כותב פה על טלוויזיה ויכולתי לפרוש אחרי 3 פרקים, ולכן גם אין לי אולי יכולת לומר דברים נחרצים, אבל הפרקים שראיתי היו מבחינתי בבחינת עלבון. הרגשתי שיוצרי הסדרה מתייחסים אליי כאל ילד מפגר שלא ראה טלוויזייה מימיו.
מצאתי את הסטריאוטיפים מעליבים לא את מי שהם מתארים אלא אותי. העלבון נבע מהאמונה של היוצרים שזה אמור להצחיק אותי. אני לא אומר שסטריאוטיפים הם אסורים אבל אם הולכים עליהם צריך לעשות את זה קיצוני, אחרת זה סתם מיותר.
בקיצור, אני את נשמתי הצלתי ובכך הצלתי עוד יהודי, ממש כפי ששינדלר ציווה עלינו לעשות, אז סך הכל אני מרגיש טוב עם עצמי.
לחלוטין!
אני בעד סטראוטיפים, כאשר הם במוצהר כאלו והיוצרים הולכים עם זה עד הסוף. הסטראוטיפיקציה הפסבדו-ליברלית בהפוך על הפוך מטריפה אותי. לא מצחיק ושקרי, נאו פאק אוף.
ועל לא דבר.
ניתוח מעניין ומעמיק ואני אף נוטה להסכים איתו, אבל אני חושב שהוא עושה עוול לסדרה. לא כי היא מצחיקה ואת לא מבינה את זה וכו', אלא פשוט כי להיות מצחיק הוא לא הקטע שלה. בעוד שלעולם בעת הצפייה לא יצא לי לחשוב האם היא קומית ואם לא למה, יש דבר אחד שאני לוקח איתי מכל צפייה, שאת הזכרת כדרך אגב בפסקה האחרונה, אבל אני חושב שהוא החידוש שלה: לוקח את המשפחה עם הבעיות, שעוברת כל מיני סיטואציות מופרכות ובסוף יש את ההפי-אנד אבל הוא מגיע רגע לפני שהכל מתמוטט אבל גם לא מדביק הפי-אנד קיטשי.
זה קצת כמו הבעיה עם קומדיות רומנטיות: או שהן לא קומיות או שהן לא רומנטיות, נדירים המקרים שהם גם וגם. אז אני חושב שהסדרה הזו מנסה פחות להצחיק כמו שאנחנו רגילים, בטח לא לעשות סאטירה – שזה מה שרוב הדוגמאות שהבאת – אלא להיות סדרה משפחתית על בסיס קומי. קומי לא אומר בהכרח להצחיק, אלא פשוט לא להיות טראגי.
עכשיו זה אולי פרווה ונעים, אבל קצת אושר משפחתי עושה לי טוב על הלב.
היי רותם, תודה על הקריאה!
אני חושבת שמשפחה מודרנית עושה עוול לקומדיה.
לו הייתה מתקראת דרמה מחויכת הייתי מקבלת אותה בהבנה. אבל היא "סיטקום", והיא מתיימרת להצחיק.
אותי היא גם לא מרגשת, בדיוק בגלל הסטראוטיפים המשמימים שלה שלא נוגעים בי בשום צורה. והיא בעיניי יותר שקרית מכנה.
אגב, הדוגמאות שנתתי ממש לא היו רק מסאטירות. שלדון קופר, סאטירה? הווארד מון? בולדריק?
ואני חד וחלק לא מסכימה. קומי בפירוש משמעו להצחיק, כשם שטראגי משמעו להכאיב, יש מקום באמצע שהוא לא אף אחד מהם. משפחה מודרנית שם, באמצע.
אני לא פוסלת את ההנאה שאנשים מפיקים מהסדרה הזו, יש לה חן,
אבל היא לא קומדיה, אז שתפסיק להתקרא כך.
ואסיים בברכת תודה רבה שקראת והגבת, וטיי בורל מלך. 🙂
סליחה שאני מתערבת, לא ראיתי את הסדרה ולכן לא אגיב אבל משהו במה שאמרת צורם לי מאוד. פשוט מעריצה גדולה של קומדיות רומנטיות פה.
איך אפשר להגיד שקומדיות רומנטיות או שהן לא מצחיקות או שהן לא רומנטיות? זו טעות בעיניי ומעיד על כך שצפית כנראה רק בקומדיות רומנטיות לא מוצלחות. קומדיה רומנטית טובה משייקספיר והלאה מגדירה מחדש, לדעתי, מהי רומנטיקה ומהו רומן. בין אם זה אמירה על חיזור כסוג של מאבק או מלחמה אם תרצו, ובין אם זה פשוט תמונת רומן שונה מרומאו ויוליה. אהבה לא חייבת תמיד להיות גדולה מהחיים היא גם יכולה להיות חלק מהחיים.
זהו הייתי מוכרחה לקפוץ בעניין הקומדיות הרומנטיות. את משפחה מודרנית נראה לי אשאיר ליום שבו ממש לא יהיה לי שום דבר שאני רוצה לראות as you were!
היה מהנה ומשכיל לקרוא 🙂
האמת שאני לא מכיר את כל הדמויות שהזכרת, אבל אלו שכן (ג'וב, קארטמן דיוויד ברנט – שרק אתמול!!! התחלתי לצפות בגרסה האמריקאית) הן כן כאלו, אז הסקתי.
אבל לא משנה, אם כל העניין הוא כותרות והגדרות, אז בקטנה. ובכלל, אולי עוד כמה שנים נגלה שהם פורצי הדרך לסדרות אחרות שגם יהיו מצחיקות וגם ישמרו על אנושיות, כי מהצפייה במשרד למשל, פשוט סבלתי מהדמויות, מופרכות כל כך. זה מה שמייצר את הקומי, אבל גם מרחיק אותנו מהם.
אפילו סיינפלד, שהיא שלמות לשמה, חסר את האלמנט של האנושי. לא ברמה של הזדהות, כי זה שטויות שמלמדים בבתי ספר, אלא ברמה שאגיד: זה אדם זה, על כל המורכבויות שלו.
דייויד ברנט לא אנושי?! 😀
ברנט הוא האנושיות בכיעורה ובעליבותה חומצת הלב. הוא אמת נוצצת ושורפת.
טיסת הקונקורד לא אנושיים? צ'ירז? פרייז'ר? בנות הזהב?
יש המון קומדיות מהזן הלא אלים שבהחלט יוצרות דמויות קומיות שהן לחלוטין אנושיות, הגם מוגזמות.
הגזמה אין משמעה שקר.
קומדיה טובה היא כזו שמייצרת דמות היסטרית שהבסיס שלה הוא אמת אנושית לאמיתה!
וגו'ב ממש לא דמות סאטירית (אפילו א משפחה בהפרעה נוגעת לעתים בסאטירה).
טוב, קטונתי מלהבין בסדרות אז רוב השמות רק מוכרות לי אבל אין לי מה להגיד בעניין.
ותקחי בחשבון שאני הסניגור מספר אחד של לארס פון טרייר בארץ, יש מצב שהמושגים שלנו לאנושי שונים מאד 🙂
🙂
רק לשם בדיקה, פון טרייר מצחיק בעיניך?
תלוי מתי ואיפה. כשהוא אומר שאת "רכבות לילה" הוא ביסס על ספר ילדים על רכבת – זה מצחיק.
ב-"ממלכה", "הבוס הגדול" ו"חמש מכשלות" הוא מצחיק לפרקים.
רוקדת בחשיכה, לשבור את הגלים ושאר ירקות – אז לא, ממש לא.
האמת שפון טרייר בעיניי הוא מהילדים הטמבלים האלה שיש להם בהחלט חוש הומור, אבל כזה שרק הם מבינים.
כמו להגיד בפסטיבל קולנוע שנייה לפני שמקרינים את הסרט שלך שיש לך חבר דמיוני עם שפם ושביל בצד.
נהניתי לקרוא. זה בדיוק מה שאני חושב על הסדרה.
תודה רבה!
טוגדר ווי של פייט דה אופרשן!
אני לא מסכים. (ועכשיו קצת קופי פייסט)
נכון שהיא לא קומיוניטי (או אפילו לגדל את תקווה), אבל יש להם המון קטעים מאוד מוצלחים ולכל הדמויות יש הגדרה כלשהי מעבר להגדרה הסטריאוטיפית.
ונכון, הם לפעמים זה נראה כאילו עשו רשימה של כל משחק מילים אפשרי באנגלית והשתמשו בו, אבל זה כמעט אף פעם לא מרגיש מאולץ. לא כל הפרקים מוצלחים, אבל זה לא שהמפץ הגדול מתעלה עליה בעונה האחרונה.
ג'יי – אובססיבי לחופש שלו שמופרע ע"י המשפחה
גלוריה – באובססיה לעזור לכולם
מני – באובססיה להיות רומנטיקן – ילד שמתנהג כמו מאהב מבוגר
קלייר – אובססיבית שהמשפחה שלה תתפקד כמו משפחה נורמלית
פיל – עדיין ילד, גם רוצה להיות חבר של הילדים וגם מתנהג כמו ילד שרוצה להשיג הכל
היילי – להיות פופולרית, אבל בעיקר היא מנסה להראות שהיא שווה לא פחות מאלכס
אלכס – אובססיבית עם הלימודים שלה שמופרעים ע"י המשפחה
לוק – בעיקר לאהבת ההורים שלו
מיטשל – שומר על סטטוס קוו, לא רוצה לריב עם אף אחד (פאסיבי)
קמרון – מנסה להסתדר עם כולם (באופן אקטיבי)
לילי – אובססיבית להתנהג כמו תינוקת
חלק צפוי, חלק בנאלי, אבל אפשר להגיד את זה על רוב הסדרות כשאתה חושב על הכיווניים האפשריים ונשאר בעולם הסדרה. היות שהגדרת הסדרה היא שתהיה בעיה כלשהי שמערבת נפשות משלושת המשפחות ובסוף תביא לפיתרון שמערב את שלושתן, ההומור יכלול סיטואציות שמתרחשות במשפחות.
יש הרבה רגעים שאני מוצא מאוד מצחיקים והרבה שלא, אבל אני לא מחשיב את עצמי כמדד כי בדר"כ הסף שלי גבוה מאצל אחרים.
היי ליאור,תודהעל הקריאה והתגובה!
אני חוששת שלדעתי רוב הדברים שכתבת כאן הם תיאורים של משהו שלדמויות אכפת ממנו ואף מגדירות אותן, אבל אי אפשרלקרוא להן אובססיה.
אני לא חושבת שג'יי אובססיבי לגבי החופש שלו. הוא בסופו של דבר איש מאוד שקול.
אני ממש לא ראיתי שגלוריה אובססיבית לגבי לעזור לכולם. איפה זה קרה?
מני לא אובססיבי עם להיות רומנטיקן, אבל הוא אכן, ביחד עם רוב הילדים, מאופיין טוב יותר מהמבוגרים.
אלא שזה נורא נורא בנאלי. ילדים הם מבוגרים ומבוגרים הם ילדים זה אחד מאבני היסוד של הקומדיה.
אלא שפה רק פיל ממש ילד.
קלייר אכן אובססיבית לשלמות. להיות אמא מושלמת במשפחה מושלמת. אבל זה לא בדיוק קיצוני אצלה, אז הואאכןדמות מאופיינת יחסית לשאר, אבל לא קורעת.
מיטשל וקמרון לא אובססיבים בעיניי.
לילי – לול! 🙂
אני לא יודעת, אני פשוט לא מוצאת אותה מצחיקה והדמויות שלה אכן בעיניי מאופיינות לדרמה ולא לקומדיה ובעיניי זה ניכר.
מה שחבל לי זה על השחקנים, כי אני חושבת שהם מאוד מוכשרים והם די מתבזבזים פה.
מאידך, יש להם פרסים וכסף ועבודה מסודרת אז לא נראה לי שמזיז להם מה לי יש לומר בנידון והם היו בוודאי אומרים לי לדחוף את הרחמים שלי היכן שהשמש אינה זורחת. P:
האמת שאני בכלל לא חושבת שהבעייה שלהם בכתיבה, יש שם משהו פשוט בתזמון הקומי שהוא לא מדוייק, זה בכלל בבימוי ובעריכה. למשל במטוס, יש את הקטע שכלם חושבים שהילדה חמודה, ואז משתתקים כשרואים שהיא של הומאים, ועוד של אחד שמנמן ולא ייצוגי. זה אחלא קטע בעיני, כתיבתית. פשוט הסצנה ארוכה מדי, והיתה צריכה להיחתך הרבה קודם, עם פחות רפלקסיביות של הגיבורים על הסיטואציה.למשל האופן שבו לוקח שעות לפואנטה עם הסופגניות קרם להגיע, במקום חיתוך מהיר לילדה אוכלת סופגניות קרם, זה מה שהרס.
אותו דבר עם הדמות של האבא שמנסה להיות קול. החיתוך המדוייק באיזה מונולוג שלו, שהוא אומר שהוא יודע את כל הריקודים של הייסקול מיוזיל, הצחיק אותי בקול רם. לעומת זאת, הסצנה שהוא מתמוטט מכאב גב על המדרגות היתה פשוט ארוכה מדי – מספיק לראות אותו נישא על ידי החבר של הבת על הידיים, עדיף בלי סאונד על רקע מונולוג טסטמוניות, לא חייבים לחכות דקות של פטטיות על הספה.
מה יפה?
שאני חושבת שיש להם בעיה קשה גם בכתיבה *וגם* בבימוי ובעריכה! 🙂
למה לבחור כשאפשר לסבול מהכול?! זוהי אמריקה, בייבי.
הקצב דפוק באופן די קבוע, כאילו כחלק מהקטע הפסבדו-ריאליסטי. רק שהם לא המשרד והם לא יודעים לעשות השהיות הומוריסטיות ואוף ביט קומי בצורה טובה.
זה לא משנה את העובדה שכתיבת הדמויות שלהן מאוד מאוד חסרה, לטעמי.
זה נורא בלט לי בסצינה עם היונה בבית עם העריכה הצולבת מול השמנצ'יק ששר אופרה בחתונה.
המוטיבציה של הג'ינג'י להגיב כך ליונה לא הייתה מוסברת באופן משכנע לפני הסצינה (כולה יונה, יא אומו!) וזה היה מבוים כל כך רע שזה גם לא שיכנע שזה יגרום לכזה נזק ולכן כל הבדיחה קורסת. בדיחה צריכה בסיס של אמת שאותו היא מגזימה לגרוטסקה קומית. היא לא יכולה להיות רק הגזמה בלי אמת.
משלב הכתיבה ועד הביצוע והמשחק כל הקטע לא עובד והופך להיות להתגלמות של סלפסטיק רע רע רע.
והכי מעפן שזה כזה בנאלי וטחון, ההגזמה הקומית של הפסבדו-טבח לצלילי האובר-דרמטיות של אווה-מאריה, אבל לעזאזל, גם לגנוב רעיונות הם לא יודעים.
אני חושב שאת טועה, משפחה מודרנית כן מצחיקה.
היא אולי לא מצחיקה כמו שאת מצפה ממנה, היא אולי לא סאטירית אבל להצחיק, ורק להצחיק, היא עושה ועושה מצוין.
אני חובב גדול של סאות' פארק ומסכים עם מה שכתבת על קארטמן אבל אני יכול ליראות פרקים שלמים של סאות' פארק בלי לגחך ועדיין אני חושב שהיא הסדרה הכי מצחיקה בטלוויזיה בגלל שהיא סאטירית, היא אומרת דברים מעבר, היא מנסה להגיד משהו יותר גדול.
לעומת זאת אין פרק אחד של משפחה מודרנית שראיתי שלא צחקתי בו, בגלל שמשפחה מודרנית היא אולי לא סדרה על זמנית או אחת כזאת שתיכנס לספרי ההסיטוריה כדוגמה לאיך עושים קומדיה אבל היא מצחיקה, מאוד, אולי היא מצחיקה בגלל הומור סטריוטיפי שהוא לא לרוחך אבל היא מצחיקה בגלל שסטריוטיפים מצחיקים אותנו, בגלל שההומו הנשי והשמן שנופל לבריכה של הילדה שלו או מתנגש בדל מזכוכית זו לא גאונות קומית אלא פשוט משהו מצחיק שנחמד להעביר איתו ערב נעים, לא כל מה שאנחנו רואים בטלוויזיה צריך לגרום לנו להיות מגורים ולחשוב על דברים מעבד, יש סדרות שכל מה שאני מצפה מהם זה שיצחיקו אותי ויגרמו לי להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי ועם העולם וזה בדיוק מה שאני מצפה ומקבל ממשפחה מודרנית, ע"י תסריט מהוקצה ושחקנים מצוינים וזה כל מה שאני רוצה.
אז את הסדרות הסאטיריות, אלה שיגרמו לי לדבר עליהן אחרי זה עם חברים או לזכור אותן לאורך הזמן אני אראה אחר כך, לפעמים כל מה שאני רוצה זה להגיע הבייתה ולראות משהו שיצחיק אותי ואחרי שהוא נגמר לא לזכור ממנו כלום, וכרגע משפחה מודרנית היא הסדרה היחידה שמצליחה לעשות את זה מצוין ולכן היא כל כך מוצלחת.
אני מודה שאני ראיתי רק כמה פרקים של "משפחה מודרנית" אבל אני חייב להודות שלא צחקתי שם אפילו פעם אחת ויותר מכך, הרגשתי מבוכה. אני מסכים איתך שיש חשיבות לסדרות שמטרתן להצחיק ולא מעבר, אבל גם כאלה יש יותר טובות לדעתי. אם לא ראית, הרשה לי להמליץ על "Happy endings" שגרמה לי ממש לצחוק במהלך חלק מהפרקים – ממש לא סדרה גדולה, אבל כ22 דקות של כיבוי מחשבה והפעלת בלוטות הצחוק היא מהנה מאוד.
אני חושב שהסיבה שמשפחה מודרנית גרמה לך למבוכה זאת העובדה שאתה סולד מסטריוטיפים והם לא מצחיקים אותך כל כך, אני לעומת זאת מוצא את הסטריטיפים כדבר מצחיק, מצחיק מאוד, כי אני יודע שהם סטריוטיפים, אני יודע שכל קשר ביניהם לבין המציאות הוא תלוש ביותר, אני יודע שקמרון ומיטשל הם לא הדמויות האמיתיות של ההומאים, הם כל מיני דעות קדומות שקשורות אליהן (ההומו השמן והנשי ששונא שחושבים שהוא האמא, ההומו הגברי שחש דחוי מצד אביו שלא הראה לו אהבה) והם מקצינים אותם ובעזרת ההקצנה הם מצחיקים.
אז אולי היא סטריוטיפית מדי אבל בשביל להצחיק זה לפעמים כל מה שצריך.
או שמה שלא הצחיק את גיא, ואותי כמובן, היא העובדה שזו קומדיה עצלה, צפויה ופשוט לא בדיוק מצחיקה.
מהיכרותי עם גיא אני יכולה להבטיח לך שהבחור מאוד אוהב סטראוטיפים כשהם עשויים טוב, וכך גם אני.
סטראוטיפ טוב, לגישתי, הוא קיצוני וחסר פשרות, כי אז הוא מעמת אותך עם הדעות הקדומות שלך על דרך של טיפול בהלם.
סטראוטיפ אחר שעובד טוב הוא כזה שמתחיל כבנאלי ומתגלה מתוכו אמת אוניברסלית והוא מתפתח למשהו אחר לגמרי וע"י כך מפריך את הדעות הקדומות שלך.
שני שימושים שונים, אותה מסקנה. הראשון הוא בדרך כלל המצחיק יותר, בעיניי, מבין השניים.
מה שיש לנו במשפחה מודרנית זה סטראוטיפ ביניים. הוא לא קיצוני מספיק, אך הוא גם לא מגלה משהו חדש ונכון. הוא בנאלי, פחדני, בטוח ולא משתנה ועל כן משעמם וצפוי.
אותי לפחות קומדיה שאני צופה כל פאנץ' ופאנץ' בה לא מצחיקה.
זה לא שמ"מ אוימה, טראגית או בלתי קומית לחלוטין בעיניי, היא נעימה בהחלט ואף גורמת לצופה לחייך.
אבל לי היא בעיקר גורמת לפהק.
[…] קומית: "משפחה מודרנית" הייתה צריכה לזכות: "מחלקת גנים ונוף" על עונה של […]