על הדרך שעוברת בין סווייד לספרינגסטין (נעם רותם, "ברזל ואבנים")

פורסם: מאי 5, 2011 מאת Esti Eliyahu בנושא מוזיקה

"הוא לא היה גיי", נטלי עונה לי משועשעת. צודקת, אני נזכרת, הוא סתם היה ברט אנדרסון וונבי שקיבל את המניירות בעסקת חבילה. כן, זה היה נועם רותם של שנות ה 90', של קרח 9, של נענועי הישבן והשחור בעיניים. מאז אותן שנים ואותה תמימות נעורים הנותנת בהשאלה 10 ס"מ של גובה ציפה וכשהיא חולפת דורשת אותם חזרה ומצניחה אותנו אל ביצת החיים, ניסה רותם כמו כולנו להישכב על הגב ולא לטבוע.

את גרסתו העכשיוית של רותם קיבלתי אשתקד בכנס לפגועי נפש אליו הוזמנתי כאורחת. לאותו הכנס, הוזמנו מספר מוזיקאים כדי לתרום לחלק האומנותי של הערב. בקונטקסט ובאווירת המקום, כל תו וכל מילה שנוגנו או נאמרו קיבלו תוקף נוסף, אך כשרותם עלה על הבמה ושר את שיר הנושא מאלבומו הקודם "עזרה בדרך", שערותי סמרו ודמעות חנקו את גרוני. זה היה השיר הנכון בזמן הנכון בכדי לפגוע בול. מילים ולחן ישירים כאלה, בלי סבטקסט, בלי מטאפורות גדולות או הפקה מנופחת. לכן כשבאתי להקשיב לאלבום החדש של רותם, כבר ידעתי כי מדובר במוזיקאי שלבו כוונותיו וכשרונו במקום הנכון. עכשיו נותר רק לקוות שהאלבום החדש מיישר קו עם כל אלה.

רכשתי את האלבום במיטב כספי. עטיפת האלבום מוצלחת במיוחד ותפסה את עיניי מבין שלל האלבומים החדשים שהיו מונחים על המדף. מדובר בצילום שחור לבן של רותם כשגבו אלינו, מביט אל שטח פתוח כשידיו שלובות מאחרוי ראשו. מכיוון שאני מתפארת בפיטש לא פתור לעורפים יפים (מישהו מכיר את הסטייה הזו??), כבר התחלנו את מערכת היחסים ברגל ימין.

רותם הפך אט אט לתמלילן מוערך שבשיריו חפצים גדולי המוזיקאים בארץ (סחרוף האחרון למשל). הוא נותר אחד הכותבים הבודדים שכתיבתם אינה מגומגמת, מתנצלת או נחבאת מאחורי שלל דימויים. מדובר בכתיבה אינטיליגנטית, המישירה מבט אל המאזין, מספרת את הסיפור (לרב) בגוף ראשון, ולא מותירה הרבה מקום לדמיון, במובן המאתגר של הביטוי. ווט יו היר איז ווט יו גט.

אם באלבום הקודם נפרשה לפנינו התמודדותה של בת זוגו עם מחלת הסרטן, באלבום הזה החליט רותם שעברנו מספיק, ופירגן לנו סתם טרגדיות יומיומיות. בהאזנה ראשונה קשה להבדיל בין השירים שכן הפקתם לא מספיק מובחנת. רק בהאזנה חמישית ושישית נגלים הלחנים עצמם. אין מדובר בלהיטי רדיו או כאלה שהתכונה הבולטת בהם היא מלודיה יוצאת דופן. יותר כמו לחני מסע כאלה, שנבנים לאט, שגדלים על המאזין מהאזנה להאזנה וכוחם בהתאמתם לטקסט. האלבום האנטי טינאייג'רי הזה ידבר לאוהבי ספרינגסטין, ולכל מי שאוהב את שוט הריאליזם שלו מחוזק במיוחד.

אומנים לא מוצלחים כותבים קלישאות, או גרוע מכך, חיים את הקלישאות שהם כותבים. אמן מוצלח הוא אמן שאומנותו מתבגרת יחד איתו ושיצירתו משקפת זאת. נועם רותם החליף את מועדון הגולם במסדרונות איכילוב ואת האסקפיזם האנדרסוני של לונדון באמריקנה הספרינגסטינית של ניו ג'רזי ונשאר חי כדי לספר על זה. כדאי לכם להקשיב מה יש לו לומר.

תגובות
  1. גיא ברמן מכליס הגיב:

    ביקורת מצויינת.
    לדעתי בתוך שטף האלבומים שיצאו לקראת פסח זה אחד הטובים שבהם. את רותם אני אוהב מאוד עוד מימי האלבום השני של קרח 9, אבל זה האלבום הראשון שלו שלא נשמע כמו נסיון ליצור אלבום שיהיה כמו… (דייויד בואי של סוף שנות ה-70 באלבום הסולו המצויין הראשון שלו ו-Magic and loos של לו ריד באלבומו הקודם ושובר הלב). לא שאלבום זה חף מהשפעות, אבל מבחינתי בפעם הראשונה יש לי תחושה שהוא מצא סוף סוף את הקול שלו ולא מנסה להישמע כמו. לכן זה בעיניי אלבומו הטוב ביותר עד היום והכל בו נהדר – השירים, הנגינה וההפקה.
    והנה שיר הנושא שאהוב עלי במיוחד

  2. Nathalie Dobrzan הגיב:

    1. אני מכירה לפחות עוד בחור אחד עם פטיש עורפים.
    2. הביצוע החי של רותם ל"עזרה בדרך" באותו כנס היה הדבר המרגש והזכור ביותר בטקס שכולו רגעים חזקים וזכורים. חנוק נחנקתי.
    3. הפוסט שלך ממש עשה לי חשק להקשיב לאלבום החדש.
    4. גיט שבס.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s