יש לי חיבה לזומבים.
עד לפני כמה שנים בכלל לא ידעתי את זה על עצמי. כלומר, אהבתי את יצירותיו של ג'ורג' איי רומרו (בעיקר את "ליל המתים החיים" ו"שחר המתים") אבל חשבתי שזה בעיקר בגללו ובגלל האמירות החברתיות השנונות שלו. ואז באו האנגלים בשנות האלפיים עם "28 ימים אחרי" של דני בויל שחיבבתי ו-Shaun of the Dead, שפוצץ לי את המוח, והחלטתי שכנראה מדובר בחיבה לא מבוטלת לז'אנר.
בשנה שעברה, גם כי לוקח להם יותר זמן לנוע וגם כתגובת-נגד להתפשטות ז'אנר הערפדים המסורסים, הזומבים הגיעו להוליווד וקיבלנו את מארק צוקרברג נגד אוכלי הבשר ב"זומבילנד" ועכשיו יש לנו את סדרת הטלוויזיה הראשונה המוקדשת כולה לזומבים!
בשל חיבתי לז'אנר ומתוך כבוד שעוד יש לי לפרנק דרבונט היוצר של הסדרה, המוכר יותר בתור הבמאי של "חומות של תקווה" (וזאת למרות ש"הערפל", סרט האימה הקודם שביים היה נוראי בעיניי. נכון, האמירה בסוף הייתה חזקה, אבל הבוקס בבטן לא מחק את השעה וחצי המקושקשות שקדמו לה. אבל אני סוטה מהעיקר), ואם תוסיפו לכך את העובדה שהסדרה משודרת ברשת הכי אמיצה ומסקרנת כרגע בטלוויזיה – AMC, ואני מודה, תליתי ב"המתים המהלכים" (The Walking Dead בלעז) המון תקוות.
במילה, התאכזבתי.

(והנה ההסבר למה, ב-950 מילים נוספות).
בראש ובראשונה, הדבר הכי בעייתי בסדרה זו העובדה שהיא נטולת אמירה מקורית.
בוודאי שלא כל יצירה, לא כל שכן טלוויזיונית, חייבת שתהיה לה אמירה, אבל בסדרה על זומבים רצוי שתהיה אחת כזו.
זומבים הם יצורים חסרי שכל ורגש, הם לא אנטגוניסט מורכב, הם סתם תירוץ טוב לרוץ מהר.
להבדיל מערפדים שיש לגביהם את המשחק הלימינאלי בין טוב לרע, בין אנושי לחיה, בין חי למת, ויש להם גם סקס אפיל אפל, לזומבים אין ולא יכול להיות אף אחד מהדברים הללו.
למעשה, עם כל יצור אחר במחוזות הדמיון של ה-Sci-Fi יש יותר אינטראקציה, ואפילו לרובוטים יש יותר פוטנציאל רגשי! זומבים הם מגאפין, קטליזטור או פרופס. הם, בקצרה, פשוט לא דמויות.
הקונפליקט העיקרי בסיפורי הזומבים, מלבד הצורך בהישרדות כמובן, הוא המשבר הפנימי של בני האדם הלא נגועים ("הו, לא. היא פעם הייתה אשתי שלא ירדה לי מהווריד, עכשיו היא באמת רוצה לאכול לי את הראש". בום בום.) אבל כשלעצמו, המנגנון הדרמטי הוא דל, ואי לכך, המשמעות האמיתית תמיד מצויה ביחס לרקע החברתי, תרבותי או היסטורי בו היצירה פועלת.

Don't you just hate it when you take a nap and wake up to an apocalypse?

"ליל המתים החיים" מ-1968 היה בעיטה לפנים כשהציג את הגזענות כלפי השחורים באמריקה והתגובה ההיסטרית של הלבנים לתמורות בחוקי זכויות האדם, "שחר המתים" מ-1978, כבר ביקר את תרבות הצריכה והקניונים האמריקנית, ב-Shaun of the Dead, קומדיית הזומבים המבריקה של אדגר רייט וסיימון פג מ-2004, נשאלת השאלה: בעולם ה-Comfortably Numb המערבי, האם בכלל נחוש בהבדל אם סביבתנו ואנחנו נהפוך לזומבים?
אפילו "28 יום אחרי" מ-2002, שהפוריסטים לא יחשיבו כסרט זומבים (אתה לא צריך למות כדי להיהפך לאחד מהם, די בטיפת "זעם" אחת), הצליח לגעת במשהו אמיתי כשהיה הסרט הגדול הראשון שהשכיל להשתמש באימג'ים הטראומטים החקוקים בתודעה הקולקטיבית שלנו מאז אירועי אסון התאומים.
הסאבטקסט ביצירות זומביות הוא הכרחי כדי להעמיק את הקונפליקט ואת העוגן הרגשי, ובלעדיו זו עלולה להיות צפייה די חלולה.
חזון מקורי היה מפיח חיים חדשים בז'אנר, אבל "המתים המהלכים" לא מספקת שום אמירה שכזו ועל כן הפוטנציאל הדרמטי שלה הולך ואוזל די מהר.

אבל ניחא, חשבתי.
גם סדרת אימה ואקשן מפתיעה שממריצה את קצב הלב זה טוב! לראיה, גם "זומבילנד" לא חידשה במאום ועדיין הייתה מהנה למדי.
אז הסדרה נראית באמת מהמם. היא מצולמת נפלא, היא אווירתית, והאפקטים והאיפור (ברוב הפרקים, בטח ובטח שבפיילוט) מדהימים, והם מעלים את הסטנדרט שהורגלנו בו בטלוויזיה עד היום… אבל היא פשוט לא מפחידה או מותחת!
כמעט כל דבר בסדרה צפוי ומוכר מכל סרטי הזומבים, האימה והאפוקליפסה שראיתם בעבר.
אפילו הפיילוט, שהוא הפרק הטוב ביותר בכל הסדרה, מדיף ריח חריף של גוויה:
הגיבור, ריק גריימס, מתעורר בבית חולים לבדו, ומגלה לזוועתו שהכול סביבו נטוש ומרוח בדם. הוא יוצא אל הרחוב ולומד מהר כי הזומבים השתלטו על העולם. באסה.
אם לומר את האמת, אני נדהמת שכך בחרו היוצרים לפתוח את הסדרה שלהם, שהרי השתמשו בנרטיב ה-"אפוקליפסה ממש לפני כמה דקות, בדיוק פספסת" וה-"עכשיו באים?" אינספור פעמים לפני כן, והסצינות לקוחות אחת לאחת מ"28 יום אחרי", שהיה הצלחה בינלאומית! (ושנייה לפני שמישהו קם לתקן אותי שזה מבוסס על קומיקס, אומר שהקומיקס נוצר רק ב-2003, ואילו סרטו של בויל יצא כבר ב-2002. ויתרה מזאת, אז מה אם כך נפתח הקומיקס, זה לא אומר שצריך לעשות אדפטציה 1 ל-1?!)

וכך ממשיכה הסדרה להתנהל, בסיפוריות בנאלית ידועה עד להכאיב תוך התעלמות מרגיזה ממש מהיכרות הצופים עם הזא'נר (מי קהל היעד העיקרי שלכם, אם לא מעריצי אימה וסיי-פיי?!).
כל הדמויות צפויות, כל המהלכים ברורים, כל רגעי הקיטש לא מזיזים לצופה, כי הם מתוזמנים לעייפה ואין הזדהות עם אף אחד.
זוהי סדרה שרצה ומתקדמת בקצב סביר, אבל ללא נשמה או מחשבה מקורית אחת בראשה. ממש כמו זומבי.

דאריל דיקסון, הדמות היחידה המעניינת.

וכל זה עוד יותר מדהים, משום שבפאנל קומיק-קון של הסדרה שנערך לפני עלייתה לשידור עשה פרנק דרבונט trash talk לשובר שורות. "We're gonna make Breaking Bad look like pussies" הבטיח.
זה לא מקומם, זה מראה שדרבונט מחובר לאחד הדברים הכי מרשימים כרגע בטלוויזיה האמריקנית ושואב השראה מוצדקת. בטח ובטח כשהשאיפה היא להוציא מהקהל שלך זעקות פתע של HOLY FUUUUCK!!!
אבל האמת המרה היא, ואני מרשה לעצמי להגיד את זה כי דרבונט התחיל, שסדרת דרמה על סוחר סמים מצליחה לגרום לצופים בה לעשות במכנסיים, וסדרת האימה על אפוקליפסת זומבים – פשוט לא. וזה אומר הרבה, על שתי הסדרות.
דרבונט חייב להבין שמה שהופך את שובר שורות לסדרה הכי מלחיצה בטלוויזיה אינם רגעי האלימות וה-gore (הספורים) שלה, אלא היצירתיות והמקוריות, גם בפיתוח הדמויות וגם בהשתלשלות העלילה. התחושה שיש לקהל ששום דבר אינו ודאי, שהכול יכול לקרות לדמויות, ושאלה מרגישות בשר ודם ובעצמן בלתי צפויות, היא הכרחית ורק כך ניתן ליצור חרדה לגורלן.
זה לא משנה כמה דמויות מחוסלות פר-דקה, אם יש תחושה שיודעים מה מחכה מעבר לפינה, ואם לא ממש אכפת מהגיבורים, שום דבר לא מבהיל.

ולבסוף, משהו שלי תמיד קשה איתו – מדד החשיבות העצמית.
ההיעדר הכמעט מוחלט של חוש הומור, בטח בסדרות שנקודת המוצא שלהן מגוחכת או מוגזמת (ע"ע "זהות בדויה" העלובה), יוצר ריחוק.
הומור זה חלק בלתי נפרד מהחיים, גם באפוקליפסה וגם בשואה, ויצירות נטולות איזו מידה של הומור (זה לא חייב להיות קומיות, זה יכול להיות מודעות עצמית, אירוניה, מקבריות, נקודת מבט צינית או סתם שנינות) הן בהכרח שקריות.
וכזו היא The Walking Dead, אין בה כנות ואין בה טיפה של אמת.

בלי חזון, סיפור מקורי, דמויות מעניינות או אפילו חוש הומור, "המתים המהלכים" היא הסתמיות בהתגלמותה.
היא ברת-צפייה ואינה סדרה גרועה, אבל היא בעיקר 6 פרקים של פוטנציאל לא ממומש.

למרות ההצלחה המטורפת לה זכתה הסדרה, כנראה שגם פרנק דרבונט עצמו מודע לכל הבעיות. בהוליווד מספרים שדרבונט פיטר את כל צוות הכותבים, ושכנע את הבימאית מישל מקלארן, הידועה בתור אחת המפיקות והבימאיות המרכזיות של שובר שורות, לביים לפחות פרק אחד בעונה הבאה (ולא בכדי הוא בחר דווקא אותה, היא זו שביימה את הפרק "דקה אחת" בעונה השלישית, 3.07, הידוע יותר בכינויו "אימא'לה, הפרק הכי מותח אי פעם, למישהו יש שקית נייר?"), ויש גם שמועות לא מבוססות על הצטרפותו של סטפן קינג לצוות הכותבים (מגניב ביותר! למרות שהיית מצפה שקינג ישנא את דרבונט אחרי מה שזה עשה לסיפור שלו ב-"הערפל") וחיזוריו של דרבונט אחר אדגר רייט שיבוא לביים פרק (לא יקרה).

אז אם השמועות נכונות, ואם היוצרים יתאפסו על עצמם ויתחילו לספר סיפור רענן, ינסחו נקודת מבט מקורית, ישקיעו בדמויות היותר מוצלחות (בעיקר באחים דיקסון המבדחים), יכניסו קצת יותר חוש הומור ולא יפחדו לקחת סיכונים, תוכל לצאת להם בעונתה השנייה אחלה של סדרה. כזו שעושה כיף לצופה וכבוד לז'אנר.
כי לנו, ולזומבים, מגיעה סדרה עם קצת יותר בשר.

"המתים המהלכים", ימי שבת בשעה 22:45, ב-Yes Sci-Fi.

 

ולמי שאין סבלנות לחכות עד עונה שנייה לסיפור זומבי טוב, אני ממליצה על הרפתקאותיו של גדעון בנפתולי האהבה.
והנה, גם שיר המדי פעם של הבלוב מוקדש לאירוע!

תגובות
  1. גיא ברמן מכליס הגיב:

    לא משנה כמה מיסטים אומללים הוא יעשה, אחרי חומות של תקווה וגרין מייל אין סיכוי שאני וסטפן נשנא אותו.
    ותודה שפטרת אותי מהסדרה.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      זה גם מה שאני חשבתי. עד שראיתי את המתים המהלכים. P:

      ועל לא דבר. 🙂

      חוצמזה, יש לי הרגשה שאם היוצרים היו רואים ומשתמשים בפתיח החובבים הזה שמעריצי הקומיקס עשו לסדרה,
      אולי הייתה יוצאת להם סדרה מלהיבה יותר.

  2. Meir Raskin הגיב:

    אחלה כתבה, מאוד ממצה את כל הבעיות שבסדרה שלא הצלחתי למצוא להן מילים.

    בקצרה עד מאוד אפשר לומר שהסדרה פשוט משעממת וזה נראה כאילו שהרשת המפיקה אכלה 2 טון שעועית וכל מה שיצא לה זה פוק קטן.

  3. Aya הגיב:

    I think the biggest miss on this series was the opportunity to make a zombie horse on episode 2.

  4. Lior Bergman הגיב:

    אולי זה כי ז'אנר סרטי הזומבים זר לי יחסית (ראיתי את Shuan of the Dead ואת Zombieland, אבל לא את ה"אבות המייסדים" של הז'אנר), ויכול להיות שזה כי הסדרה העבירה לי נסיעת רכבת ארוכה, אבל אני דווקא נהניתי מהפרקים שראיתי עד כה.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      תשמע, בעיניי היא לא ממש מלהיבה גם בלי ידע מוקדם בזומבים, אבל היא בהחלט ברת צפייה ומהנה למדי (בעיקר בגלל הדיקסונים).
      היא פשוט לא טובה מספיק, לא חזקה במיוחד בלספר סיפור או ליצור דמויות, או לכתוב דינמיקות בין דמויות, ולא מפתחת את הפוטנציאל הגלום בה ובז'אנר. היא אפשרית אך מפוספסת, לטעמי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s