אולקוס (גדעון טובע)

מחוץ לבית החולים המתין ברנר. הוא עמד ליד הפורד אסקורט הכחולה ועישן. גדעון התקדם לכיוונו בחוסר חשק, מחניק את שאריות תחושת הצרבת. הוא קיווה שהיא תבוא אבל העדרותה לא הפתיעה באמת.

בכל התקופה בה היה מאושפז היא לא ביקרה אותו אפילו פעם אחת. מבחינתה הוא לא היה קיים. ולמה שיהיה קיים? הוא מעולם לא ניגש אליה ואמר "שלום לך. את יפה מאוד. רוצה סביח?" וגם אם היה ניגש אין סיכוי שלאחר המשפט הזה היא היתה מתרשמת במיוחד, אבל גדעון אהב סביח.

באוטו ברנר אמר שחוגגים לדוסטוייבסקי 130 למותו. גדעון התעצבן. לברנר קראו במקור גדעון אבל הוא שינה לברנר כי חשב שזה שם אינטליגנטי יותר. הוא קרא בויקיפדיה את הערך על ברנר ומאז התנהג כאילו הוא הסופר עצמו. כיוון שהמידע בוויקיפדיה הוא חלקי מאוד, ברנר נאלץ לחזור שוב ושוב על אותן התייחסויות שקשורות לאותם אישים.

-"אתה זוכר שתרגמתי את "החטא ועונשו" בשביל שטיבל ב-1924?"

גדעון התעצבן. "נרצחת ב-1921 אז איך תרגמת ב-1924?"

ברנר השתתק. לאחר כמה דקות מלמל  "זה מה שהיה כתוב בויקיפדיה"

הנסיעה היתה איטית ותנועת הכלבלבים השחורים האיטה את קצב הלב. מים, חשב גדעון.

אין שום הגיון בלוותר עליה.

"מתי ארלוזרוב נרצח?" שאל ברנר

"ב-1933" ענה גדעון. ברנר החל לחשב באצבעותיו.

"זה נותן לי עוד 12 שנות חיים" אמר.

"זה נכון".

חיוך התפשט על פניו של ארלוזרוב. "גם עדיף להרצח בחוף ים. המלחים שומרים יותר על הגופה"

מצב רוחו השתפר וזה השפיעה בצורה ישירה על מצב הרוח ברכב.

"סע אליה בבקשה" ביקשתי ממנו. הוא עשה פניית פרסה והחל להמהם את האינטרנציונל.

בדרך ראינו צב זקן. בית ענקי החזיק על גב. בתהלוכה נהדרת אלף נמלים נשאו חגב.

אני כבר מבוגר בשביל האשפוזים האלה. בעבר הם סיפקו איזשהו צורך קיומי אבל בגילי הם לא יותר מפלסטר על קרס תקוע בגרון. די.

כשהגענו למסעדת "צ'יינטאון" היא לא היתה שם. שלט על הדלת הודיע שהיא עברה למשכנה החדש ברחוב נחמני. נעמי אמר שבין כה אני אלרגי לאצות ועדיף ללכת לסביח השכונתי.

לך תסביר לו שזו לא המסעדה. זה הרעיון.

(עוד מסיפורי גדעון – פיצוחים עם שוש דמארי (גדעון מאוהב)

אהבת בשר ודם (קונצ׳רטו לגדעון וזומבים)

תשע ועשר דקות (גדעון אופטימי)

מוות מוחי (גדעון חולה))