הארכיון של ינואר, 2011

זה זמן מה שהדבר הכי מצחיק שאתם יכולים לעשות בליל שישי הוא ללכת להקרנת החצות החודשית של "הטרמפיסט", סרט הפולחן הישראלי הראשון.

הסיפור בקצרה: לפני מספר חודשים נתקל המתרגם יניב אידלשטיין בטריילר לסרט ביוטיוב. הטריילר הציג סרט ישראלי מגוחך משהו מ-1972, שאיש לא שמע עליו.
אידלשטיין פיתח אובססיה semi-בריאה והחליט שהוא חייב לראות את הסרט הגנוז במלואו. בדרך ארוכה ויצירתית הוא הצליח לאתר עותק אבוד אצל שמואל וולף, אחד השחקנים בקאסט, ואז לשכנע את סינמטק תל אביב להקרין אותו… והשאר, כמו שאומרים, צחוק היסטרי.

אז אולי שמעתם על התופעה, אולי ראיתם את הכתבות שצלומו ונכתבו בנושא, אולי אפילו נתקלתם בטריילר המדובר, ואולי זה חלף לכם מתחת לראדר.

אם לומר את האמת, אחרי שצפיתי בטריילר ברשת ולפני שהלכתי לחוות את הדבר האמיתי בסינמטק, חששתי.
חששתי שההקרנה תהיה אחד מאותם אירועים בהם את כופה על עצמך לצחוק על מה שאת רואה, כי הכותרת המקדימה "כל כך גרוע שזה מצחיק" מחייבת אותך. כי כל הקהל מסביבך חש מחויב כמוך לאותה החלטה ללכת לצפות במשהו שהוגדר להם מראש שהוא "סרט פולחן". אתם יודעים על מה אני מדברת. לצחוק לא כי באמת מצחיק, לצחוק כי צריך. לצחוק כי זה אקט חברתי מושיע.

אבל לא זה העיניין כאן. הטריילר לא משקף נאמנה את הסרט, הדבר האמיתי הוא בערך פי מאה יותר מצחיק ואיום.
במהלך ההקרנה לא מצאתי את עצמי מתניעה בכוח גיחוכים פשוט כי מדובר באמת, באמת באחד הסרטים הגרועים שנעשו אי פעם.
ואני לא מתכוונת לשגיאות באמצעיי המבע הקולנועי שרק בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב יידע לזהות, אלא במקבץ טעויות מזהיר שנצרב על צלולואיד לכדי משהו שאת צופה בו פעורת עיניים וגועה מצחוק.

המשחק שמעורר געגועים לימי "לגעת באושר", נעימת הנושא החוזרת על עצמה לפחות 20 פעם כי המלחין כנראה העדיף לשבור לעצמו את האצבעות ולא לתרום ולו תו נוסף אחד לזוועה,
התסריט שנראה כאילו הוא נכתב ע"י קבוצת ילדי גן שהלחמנייה והשוקו שלם הותנו בכך שימציאו עלילה זריזה לסרט היפים (וזאת למרות שבר הקטן התעקש שהוא לא מבין מה הקשר בין היפופוטם למלחמות?),
סצנות האלתור הארוכות שהיו גורמות אפילו לקאסאבטס לחתוך ורידים (סליחה, בדיחה של סטודנטים לשעבר לקולנוע), העריכה הככול הנראה עיוורת…
ומעל לכולם, היומרה וחוסר המודעות.

כי ברור שיוצריו של הסרט תלו בו תקוות גדולות.
הבמאי, עמוס ספר, ראה את Easy Rider ורצה גם. הוא בוודאי האמין, באמת ובתמים, כי הקולנוע האמריקני החדש הזה, הזול להפקה, המאולתר, הפרוע והחופשי יתאים לתעשייה הישראלית הקטנה, ויפנה במסר האוניברסאלי שלו לכל העולם.
אבל להבדיל מבהוליווד, פה אצלנו אפשר פחות לחשוב על סיפור ולהתרכז יותר במה שחשוב – המסר! אבל לסמוך על הקהל שיבין אותו? מה הוא, אמריקאי? הבה נחבוט בו שוב ושוב עם המסר עד שיקלוט, כמו מכת פטיש על קלטת ענק בסלואו מושן.
ובמחשבה ישראלית טהורה הוא בוודאי גם תהה למה לנו להסתפק במועט? האם חונכנו להיות פראיירים? למה לא לחגוג יותר את חדוות הנודיזם הנשי והצעיר ולרפד כמה שיותר חלקים בפריים באהבה חופשית, אם זה באותו מחיר?

התוצאה, היום במרחק הזמן, מצחיקה בטירוף. רגע אחד את שואגת מצחוק, רגע אחרי את מתפתלת במבוכה בכיסא או מחפשת מרצפת רופפת לזחול תחתיה, ואז שוב צחוק עד בכי.
לא כי את פלוץ מתנשא, אלא כי הגיחוך תופס אותך לא מוכנה. וכן, גם כי לצחוק זה אקט חברתי.

הרי סרטי פולחן הם חגיגה ריטואלית סוחפת, המגבשת את קהל הזרים לכדי קומונה מאוחדת.
כמו מקהלת גוספל לחילונים.
ותחשבו על זה, אין הרבה דברים שממלאים את הלב בתחושת שייכות ואחדות הומנית כמו לשבת בקולנוע מפוצץ באנשים, כשכולם צוחקים עד דמעות באותו הזמן.
(באותה מידה שאין תחושה מנכרת ומעוררת שנאה מיזנטרופית כמו לשבת בקומדיה של בן סטילר כשכולם מסביבך גועים מצחוק ואת יושבת בפנים חתומות ומייחלת לסוף הגזע האנושי).

האם יש פה לעג לרש? אם להיות כנים, אז כן.
אבל אין פה באמת רוע ויש פה אהבה כנה מכל הצדדים.
של הבמאי התמים, של השחקנים הלהוטים דאז הצופים היום בסרט בפיוס ובקריצה ונהנים מהתחייה המחודשת, של אידלשטיין חובב הקולנוע שעושה זאת ללא מטרות רווח או קידום עצמי, ושל הקהל עצמו, המתמוגג מכל רגע נורא.

"הטרמפיסט" הוא בית ספר לאיך לא לעשות קולנוע, אבל ההקרנה שלו היא בית ספר לכמה הנאה ותחושת אחווה אפשר להפיק מקולנוע, אפילו כשהוא רע.

"הטרמפיסט", ימי שישי הראשונים בכל חודש, 23:59 בסינמטק תל אביב.
לפרטים והזמנת כרטיסים באתר הסינמטק או בדף הפייסבוק של הסרט.

בשבוע שעבר חטפתי שפעת מעיקה וארוכה במיוחד. כצ'ופר לסבל החלטתי לרכוש את האלבום החדש של קוואמי והחלבות "זרים במאה ה-21".

ציפיתי לשירים כועסים על החברה והמדינה, משהו שאפשר להוציא דרכו את התסכול על המחלה (והמדינה). קיבלתי הרבה יותר.

נתחיל מהעובדה שהאלבום הוא אלבום רוק. בואו אף נחדד- אלבום רוק מצוין. החלבות מנגנים מעולה והאלבום נשמע נהדר. נמשיך עם העובדה שפורטיס נמצא פה – כמפיק של רב האלבום וככותב ומשתתף בשני שירים וזה תמיד טוב.

אבל הדבר הכי טוב באלבום הזה הוא שהוא אלבום. לא אסופת שירים שאוגדו יחדיו אלא אלבום שיש לשמוע מהתחלה עד הסוף. לצערי השפעת פינתה לי הרבה זמן. לשמחתי זה איפשר לי להאזין לאלבום הזה כמו שהאזנתי למוסיקה פעם, כשהיה לי זמן שבמונחים של חיי הנוכחיים נראה אינסופי, כשחיפשתי את המשמעויות ואת הסיפורים, כשיצרתי מהאמנים דמויות שיכולתי להתחבר אליהם (ללא קשר הכרחי ליוצר האמיתי). והאלבום הזה התאים לי בדיוק לדרך ההקשבה הזו.

אני לא יודע אם זה מקרי או מכוון, אבל על העטיפה האחורית של הדיסק מופיע סדר השירים כשהוא מחולק לשני טורים ובכך יוצר למעשה חלוקה לצדדים כפי שהיה פעם, בימים השמחים של התקליטים. זה לא משהו שהבחנתי בו תחילה, אבל כשהגעתי לשיר 6, "אף אחד", השיר שבעיני הוא היפה באלבום, עצרתי את הדיסק. השיר הזה ריגש אותי מאוד וגרם לי רצון עז לשמוע אותו עוד פעם ואז כשהבחנתי בסדר השירים על העטיפה חשבתי לעצמי שזה פשוט שיר נהדר לסגור איתו צד. מהשירים האלה שכשהם נגמרים היה קשה להחליט אם להפוך את התקליט לצד השני או לשמוע את הצד הזה שוב. אז שמעתי את הצד הזה שוב, כמו פעם.

וזו מסקנתי – הצד הראשון של התקליט החדש של קוואמי והחלבות הוא פשוט מ ע ו ל ה. הוא מתחיל עם "בושות" שממקם את הקוואמי של האלבום אחרי פרידה. משם הוא ממשיך ל"יום ראשון" המעולה שכל כך הזכיר לי את החברים הבריטים שלי מסוף שנות ה-70 עד כדי חיוך גדול שעלה על פני וחום נעים (בשונה מזה של המחלה) מילא את ליבי. זהו היום הראשון שאחרי. אבל כל הכעס לא נעלם. הוא ממשיך גם ליום השני ולשירים הבאים ויוצא (בצורה מוצדקת, יש לציין) על מה שקורה כאן במדינה. והרבה זעם נשפך כאן. זעם ורוקנ'רול. וזה עובד.

אחד הדברים היפים באלבום הוא שלפעמים לא ברור אם קוואמי מדבר על המדינה או על אותה בחורה/בחורות ממערכת היחסים שפגעה בו. זה יפה, כי גם אם ננסה להתנגד, המדינה הזו היא חלק בלתי נפרד מאיתנו. היא אחראית לחינוך שלנו, למזג שלנו, לתרבות שלנו, לתפישת העולם שלנו והיא נמצאת בכל מערכות היחסים שלנו – הן הזוגיות והן החברתיות. סליחה על הקלישאה – היא נמצאת אצלינו בדם, לכן אין פלא שהיא כל כך מכעיסה אותנו וגורמת לאמוציות כל כך חזקות.

אבל אחרי כל הכעס הזה בא אותו שיר 6 "אף אחד", ושם, בשקט, בלי ציטוטים, ניימדרופינג והתחכמויות, קוואמי מודה שאף אחד לא פוגע בו כמוה. ולפחות מבחינתי כמאזין הכמוה הזו היא בחורה.

הצד השני מתחיל עם כעס מחודש. אחרי שהכיר במקור הכעס, אותה בחורה שעזבה, הוא שוב נזקק לציטוטים המוכרים כמגינים מפני הכאב. הוא זקוק לבאפי שלו, לגיטר הירו, לביטלס ומשם הוא ממשיך ברצף של שירים זועמים שהטוב שבהם, "תסחטי אותי" מבוצע עם פורטיס למילים משותפות וללחן של פורטיס.

האלבום מסתיים בשני שירים נפלאים. הראשון, "רושם" שוב עם פורטיס בכתיבה ושירה, הוא קבלה מפתיעה של השנאה המאכלת. זה מה שיש בינתיים. בתקווה שזה לא ימשך לתמיד  "ועוצם עיניים/ ושומר בלב/ ושואל מדוע/ בדרכי התם/ מבויש ותמהה/ וסובב במחול אכזר"

השיר שמסיים מדבר על סוף הדרך. קוואמי מקווה שהלוויה שלו תהיה "בלתי נשכחת, סוחפת/ שלא יהיה מצב שבנאדם לא ירצה להיות שם". אבל פתאום כל האווירה הנרקיסיסטית הזו מתחלפת בשברון לב כשבסיום השיר הוא מקווה לפגוש למעלה את אמא שלו, את סבא שלו, חבר טוב. והוא חותם בכמה מוזר יהיו לו שם ושהוא יתגעגע. וכשזה מלווה בקטע נהדר שאחראי לו נדב רביד נשאר למאזין רק לקוות שהזמן שיעבור מהכעס והכאב ועד ללוויה יהיה ארוך ושבדרך קוואמי ימצא סיבות טובות להניח לתכנון הלוויה לבינתיים.

אז כמו שכנראה כבר הבנתם, משהו באלבום הזה החזיר אותי לעבר, לחשיבות ולתשומת הלב שהענקתי למוסיקה, לסיפורים שחיפשתי (ולרוב היו קיימים רק בראשי), לדמויות שיצרתי מהשירים, לתחושה שמוסיקה היא הדבר המופלא בעולם.

זה כנראה נבע גם מהעובדה שהייתי חולה והיה לי זמן, אבל זה בעיקר התרחש כי מדובר פשוט באלבום מצויין.