912 מילים ראשונות על האוסקר

היום אחר הצהריים פורסמו המועמדים לטקס האוסקר שייערך בשבוע הבא. מדהים לגלות עד כמה גדול הפער בין האחוז שארוע זה תפס מתוך יומי לבין האחוז שארוע זה תפס מיומם של רוב האנשים מסביבי.

אני מודע לעובדה שטקס האוסקר לא ממש מעניין אף אחד. רוב הצופים בו (וכמותם יורדת משנה לשנה) לא ממש מתעניינים בסרטים המועמדים וכל מה שהם רוצים זה לצפות במעט אבק כוכבים, וגם הם נמצאים בעיקר בארה"ב.

מי מסביבי שמודע לטקס המתקרב, מתחיל, כמו בכל שנה, לשאול שאלות. אז בסדר, אין לי בעייה לומר זאת- פרסי האוסקר לא מחולקים לסרטים או היוצרים הטובים ביותר, הרבה סרטים ויוצרים גדולים לא קיבלו את האוסקר, והרבה יוצרים גדולים שקיבלו אותו עשו זאת על הסרט הלא נכון, ועדיין, מבחינתי האוסקר לא איבד מאום מאותו קסם שאפף אותו כשהייתי ילד, הרבה לפני עידן האינטרנט והשידור הישיר בכבלים. כשהיינו מקבלים טקס ערוך הרבה זמן אחרי שהוא התקיים, ורוב הסרטים שהתחרו בו לא הציגו עדיין בארץ.

טקס האוסקר מצליח לנתק אותי מהמציאות ולגרום לי לשבת מול הצגת התכלית של הזיוף ההוליוודי. אני אוהב את הנמברים המוסיקליים (אלו שנכתבים במיוחד, לא את השירים מתוך הסרטים המועמדים), אני אוהב את ההומור המנומס, אני אוהב את המחוות למתים ואת פרסי הכבוד ואני אוהב מאוד את הנאומים. בכל שנה זה משעשע אותי מחדש, אבל הדברים האלה באמת מרגשים אותי ואני מוצא עצמי דומע לא אחת מול המסך. מבחינתי ממש כפי שאני מקבל את עולמו של סרט מד"ב על מנת להנות ממנו כך אני מקבל לחלוטין את עולמו של הטקס ונהנה לראות אותו פועל לפי החוקים הפנימיים שבו.

אני מניח שמקורו של כל העניין הזה בפנטזיות הילדות שלי. כשהקולנוע הפך לאהבה אובססיבית, 2 פנטזיות התגבשו והפכו לחלומות שליוו אותי במשך כל התבגרותי (אני אשקר אם אומר שהם לא קיימים גם כיום). הראשונה היא ששמי יופיע כבמאי על מסך רב-חן 1 בכיכר דיזנגוף בתל אביב (כילד שגר בראשון לציון וראה יומיות בבתי קולנוע עלובים למדי, שם, בבית הקולנוע ההוא, החלום היה אמיתי במיוחד). השני היה לזכות באוסקר, להיות חלק מהקסם שגובה כל כך הרבה אנרגיות מחיי, לזכות בהכרה מהאנשים שעוסקים באמנות הנשגבת ביותר. בתקופה שהקולנוע ההוליוודי נראה לי כמו פסגת החלומות האוסקר היה הדובדבן שבקצפת. הוא נראה לי כקסום ומכובד. שיא השאיפות של כל קולנוען. כשהתבגרתי והתחלתי להיות ביקורתי יותר, התפתחו ביני לבין הטקס יחסי אהבה/שנאה. שנאה על הבחירות השגויות, על ההתעלמויות ממה שאני אוהב. אהבה על כך שהוליווד והחלום האמריקאי שטען שגם ילד מראשון לציון יכול לזכות באוסקר יום אחד, יכולים בכלל להתקיים בעולם שלנו. לאורך כל השנים לא פספסתי אפילו טקס אחד. בשנה היחידה שלא הייתי בארץ בזמן הטקס, ישבתי וצפיתי בסלון של הוסטל באקוודור בטקס כשהוא מתורגם סימולטנית לספרדית. זו ללא ספק היתה חוויה מעניינת. (אגב, בינתיים עוד לא זכיתי באוסקר. יכול להיות שזה קשור לעובדה שעדיין לא יצרתי שום סרט. אבל אני מבטיח לכם שכשזה יקרה אתם תהיו הראשונים לדעת)

את הזוכים אני אף פעם לא זוכר. אם תשאלו אותי מי זכה לפני 4 שנים, אין לי מושג. זה גם לא ממש משנה. החשוב הוא שהטקס והשבועות שקודמים לו מאפשרים לי לנתב את העיסוק האובססיבי שלי בנושא הקולנוע לאירוע קונקרטי. לצערי במשך השנים חברים שחלקו איתי את ההנאה הזו "התבגרו" והמשיכו הלאה. לשמחתי יש לי עדיין חברים מעטים שאפשר לחלוק זאת איתם (ובראשם נטלי, שותפתי לבלוב).

מכיוון שלא ראיתי את כל הסרטים המועמדים אני לא באמת יכול להיות אובייקטיבי ביחס למועמדויות. כמוני, אתם יכולים לבקר בסינמסקופ – בלוג הקולנוע האולטימטיבי של יאיר רוה כדי להתעדכן מעתה ועד הטקס בכל פרט ופרט. אבל מכיוון שבבלוב שלי אני השליט ואני יכול לעשות מה שבא לי, זה הזמן לומר שאובייקטיביות אינה הצד החזק שלי בחודש הזה שיוביל אותנו לטקס.

לכן אני מרשה לעצמי להתחיל את החודש הזה בבוווווווווווזזזזזזזזזזזזזזזזזזז לאקדמיה. נכון. במשך רוב השנה נראתה שנת 2010 כשנה גרועה במיוחד, ואז בבת אחת הגיעה כמות לא מבוטלת של סרטים טובים. אבל יש לזכור כי כשלפני חצי שנה יצא "התחלה" של כריסטופר נולאן הוא הפך לאירוע שאף סרט אחר (למעט אולי "הרשת החברתית") לא התקרב אליו. מעבר לנתונים המפתיעים (והמעודדים מבחינת טעם הקהל) של הסרט בקופות, הוא גם העסיק את המרחב הוירטואלי באינסוף דיונים על משמעותו. לא להעמיד את כריסטופר נולאן על בימוי הסרט הזה זהו פשע. ונכון לא ראיתי את "נאום המלך", אבל אני מוכן לאכול את הכובע אם הוא מבויים טוב יותר. ולא סתם כובע, אלא כובע מדברי אוסטרלי בעל שוליים רחבים.

לא שחשבתי שיש לנולאן סיכוי לזכות. לא היה לו סיכוי גם אם היה מועמד. גם אני באופן אישי, למרות שאני חושב שהזכייה מגיעה לו השנה ולמרות העובדה שאני מאוד אוהב אותו, לא הייתי נותן לו את הפרס. מכיוון שבסופו של דבר השיקול באוסקר אינו הסרט או היוצר הטוב ביותר באותה שנה אלא שקלול של יחסי ציבור עם יוקרה (איזה סרט ענק של נולאן), טרנדים עונתיים וכלל עבודות האמן ומעל הכל – הגחמות הפרטיות של הבוחרים, אני הייתי נותן את האוסקר לדייויד פינצ'ר (ויש לקוות שגם האקדמיה תעשה זאת), במאי "הרשת החברתית" ואף חשוב מזה, במאי "7 חטאים", "מועדון קרב" ו"זודיאק". מבחינתי מגיע לו כי הוא במאי כל כך טוב, וגם אם "הרשת החברתית" טוב פחות מ"התחלה" כסרט, ואף ספציפית בקטגוריית הבימוי, הוא עדיין במאי שאהוב עליי יותר מנולאן ומגיע לו מבחינתי אוסקר. סרטיו הטובים העבירו אותי חוויה שמעט מאוד סרטים עשו והיכולת שלו לגרום לי לחוש פיזית בזמן הצפייה את התחושות שחשות הדמויות, מפתיעה אותי כל פעם מחדש. נולאן עוד יקבל את שלו. אני די בטוח. ומצד שני, אולי לא.

באופן כללי נראה שגם "התחלה" וגם "הרשת החברתית" שהיו שני סרטים שקיבלו הרבה אהבה כשיצאו, זוכים עכשיו ברחבי הרשת ליחס קריר. יותר ויותר בלוגרים כותבים נגד הסרטים האלה והסיבה לא ממש ברורה לי. מדובר (בעיני) בשני  סרטים מעולים.

ולסיום, כדי שלא תרגישו שכל המלל הזה התרכז רק בארוע חסר תרבות, הנה אוסקר פיטרסון הגדול