צפייה ב"ברבור שחור", סרטו של דארן ארונופסקי

פורסם: ינואר 21, 2011 מאת גיא ברמן מכליס בנושא קולנוע
תגים: , , , , , ,

מתוך ויקיפדיה, המקום הכי אקדמי לקבלת מידע מהימן- "על פי תאוריית הברבור השחור שגובשה על ידי המסאי-הפילוסוף וסוחר ניירות הערך נאסים טאלב, ברבור שחור הוא אירוע יוצא דופן בעל השפעה גדולה מאוד שלא היה ניתן לצפייה מראש – אך מבחינה היסטורית, יש לצפות שאירועים מסוג זה יקרו אחת לזמן מה.

המושג ברבור שחור מגיע מהתפיסה המערבית העתיקה הטוענת כי "כל הברבורים לבנים". בהקשר זה, ברבור שחור שימש כמטפורה למשהו בלתי אפשרי. משמעות המושג השתנתה במאה -17 כשגילוי ברבורים שחורים באוסטרליה הוכיח כי גם מה שנתפס כבלתי אפשרי עלול להתגלות כאמת. באופן שבו טאלב משתמש בו, "ברבור שחור" הוא מאוד יוצא דופן ובלתי צפוי, אך יש לצפות שלא כל הברבורים יהיו לבנים"

דארן ארונופסקי וסרטיו הם, איך לומר, לא בדיוק כוס התה שלי, וזה בלשון המעטה, כי אם הייתי מרשה לעצמי לומר כל מה שאני רוצה, הייתי יכול לומר למשל שהוא במאי ממש מעצבן, ש"פאי" הוא יצירת ביכורים מעייפת ומתחכמת וש"רקוויאם לחלום" זכה אצלי להריח אוויר פסגות ברשימת הסרטים השנואים עלי בגלקסייה. זה לא שלא אהבתי אותו, שנאתי אותו בכל עוצמתה של המילה. וככל שאמרו לי בסביבתי כמה הסרט נפלא, מיוחד ועמוק כך שנאתי אותו יותר, כי כזה אני, מוציא המון אנרגיות על דברים שבעיניכם נראים שוליים. בסוף גם הגיע הקברן ואמר לי שאולי פשוט לא הבנתי את הסרט. אחרי זה לא היה לדארן או לכל סרט אחר שלו סיכוי.

עברו שנים, החכמתי, מצאתי דרכים בוגרות יותר להתמודד עם סרטים ומאחר שלא ביקרתי את מר ארונופסקי כבר כמה סרטים החלטתי לנסות. מה אכפת לי, תמיד יש מקום לשנוא עוד סרט. הכנתי אפילו כותרת מבעוד מועד- בירבור שחור. (הייתי די מרוצה מעצמי).

אז אחרי שהוצאתי את כל זה אני יכול להתפנות כדי להודות כי "ברבור שחור" הוא פשוט סרט נפלא. כנראה שאם הייתי מכיר את "תאוריית הברבור השחור" הייתי צריך להכין את עצמי לאפשרות שמר ארונופסקי יפתיע אותי עם "ברבור שחור" (מבחינה תאורטית וסרטית). אבל אינני איש מדע.

הסרט מספר את סיפורה של נינה (נטלי פורטמן), שמצליחה להשיג את התפקיד הראשי בבלט "אגם הברבורים" שמעלה להקת המחול בה היא רוקדת. הבעייה היא שמבחינה נפשית נינה, איך לומר, לא כל כך בסדר. תוסיפו לזה אמא שטלתנית ואת כל הלחץ שבלהיות בעלת תפקיד ראשי (מול רקדנית העבר שהועזבה, מול בנות להקה אחרות ומול הקהל) ותבינו שהמצב לא משהו.

לפני שממשיכים אני רואה את עצמי מחוייב לומר למי שלא ראה עדיין את הסרט כי ככל שידע פחות כך ייטב לו. לא יהיה לי מנוס מלהזכיר פרטים לגבי עלילת הסרט כך שבאחריותו של הקורא לבצע את בחירתו.

הצפייה בסרט היתה בעבורי חוויה מעניינת. מצד אחד נאבקתי בכל הדארן ארונופסקיות שהרגיזה אותי גם בסרטו הקודם (מראות, הזיות, סצינות מין בעייתיות) ומצד שני מצאתי את עצמי מוקסם מהבחירות שלו ומהשחקנית הנפלאה שלו, וגם נאלץ להודות שיש הצדקה לכל הדברים. לקראת סוף הסרט נעלמו כל ההתנגדויות שלי. בנוסף לזה במהלך הסרט הבנתי שהוא בעצם שילוב מושלם בין שניים מהסרטים האהובים עלי ביותר – "הנעליים האדומות" של פאואל ופרסבורגר ו"רתיעה" של פולנסקי.

מעבר לעובדה ש"הנעליים האדומות" מצוטט בצורה ויזואלית, וששניהם סרטים שמתעסקים בבלט, שני הסרטים גם בנויים באותו האופן – יצירת בלט מרכזית שפרטי עלילתה מהדהדים למתרחש בחיי היוצרים אותה. בסרטם של פאואל ופרסבורגר מדובר ביצירה חדשה שנכתבת במיוחד על פי אגדה של האחים גרים. ב"ברבור שחור" מדובר ב"אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי, אולי יצירת הבלט הידועה ביותר, או לפחות אחת כזאת שאין מי שלא שמע עליה. מהבחינה הזו זה נותן ל"ברבור שחור" סוג של יתרון קל עם הקהל של ימינו שקל לו יותר עם דברים שהוא מכיר וכך המוסיקה המוכרת של הבלט משתלבת יפה בסרט (העיבודים והמוסיקה המקורית משתלבים יפה מאוד אחד בשני). "הנעליים האדומות" הוא סרט על האובססיה ליצירה ומה היא דורשת מהאמן בסופו של דבר. גם "ברבור שחור" מתעסק באובססיה הזו, אבל בעוד שב"הנעליים האדומות" העיסוק הוא דרך 3 דמויות שונות שמתמודדות בצורה שונה עם המצב, ב"ברבור" הסרט מתמקד בדמותה הרעועה נפשית של נינה. אנו מתוודעים לנינה אחרי שנים של מאמץ להגיע ולהיות הכי טובה, שנים של חיים במחיצת אימה הדורשת, שנים של אימונים מפרכים, שנים של חשש שמא לעולם הרגע לא יגיע, של הדחקה של כל רגש שעלול להפריע להיותה מושלמת. וכבר בהתחלה אנחנו מבינים שהדמות הראשית שלנו במצב לא טוב. כמו ב"רתיעה", כל מה שנינה מנסה להדחיק כבר שנים מנסה לצאת החוצה, וזו היתה ההפתעה שלי. "ברבור שחור" הוא לא סרט בלט כי אם סרט אימה פסיכולוגי נפלא. אמנם פסיכולוגיה בגרוש, אם תרצו, לא משהו מעודן או נסתר אלא ברור ומפורש, אבל עדיין מצליח להעביר את ההתמוטטות של נינה בצורה מרשימה עד הסוף העוצמתי.

גם אני, כמו התת מודע של נינה כפי שמתבטא באנשי הבלט שסביבה, לא האמנתי לאורך הסרט שנינה תוכל להפוך (בבלט) מברבור לבן לברבור שחור וכמה שהופתעתי.

לכך אחראית במידה רבה נטלי פורטמן הנפלאה שמפגינה משחק מדהים. הסרט כולו מסופר ממבטה והיא מצליחה להטעות אותנו ממש כפי שהיא מצליחה להונות את עצמה.

אחת הבחירות שאהבתי מאוד בסרט היתה הבחירה לצלם את קטעי החזרות בשוטים ארוכים כשנטלי פורטמן מבצעת את הריקודים בעצמה. כבר קראתי בכל מני מקומות תלונות של חובבי ריקוד לגבי היכולות שלה. אני מניח שמבחינה מקצועית הם צודקים, אבל לעין הבלתי מקצועית שלי היא רוקדת נהדר וההחלטה לא להשתמש בעשרות חיתוכים ובכפילי ריקוד מוסיפה יופי ואמינות לסרט.

ספוילר – כשצפיתי בסרט, מבחינתי סופו היה סוף טוב. סוף שמלמד כי נינה עכשיו תיבנה מחדש לאחר שהתמודדה עם הפחדים שלה. גיליתי שאני בדעת יחיד. זה קרה לי כבר פעם, כשדיברתי עם אנשים לאחר צפייה ב"מועדון קרב" התברר לי שרק לי ברור שמדובר בסוף טוב בו הגיבור, לאחר שהצליח להתמודד מול עצמו ולהחריב את עולמו הישן יצליח לצאת לחיים חדשים. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על הסוף של "ברבור שחור" ומה הפרשנות שלכם. (רק בבקשה תכתבו ספויילר בתחילת התגובה)

עניין נוסף- אני מסכים עם הטענות שקובעות כי הסרט מציג את הדמויות הנשיות מנקודת מבט גברית. אין ספק שהסצינה הלסבית וסצינת האוננות, אף כי יש להן הצדקה תסריטאית, מוצגות דרך הפנטזיה הגברית של הבמאי (ושלי, ואני מניח גם של רוב הגברים). ניתן למצוא צידוק בעובדה שיתכן כי אשה שהדחיקה כל חייה את המיניות שלה מכירה רק ייצוגים שלה בתרבות הפופולרית שהיא, אם נרצה או לא, נשלטת על ידי גברים. האם זה צידוק הולם? האם זו בעייה? לא יודע. אולי. מעניין יהיה לקרוא את התגובות שלכם לגבי זה. אני, בכל מקרה, שמח שהיא העדיפה את פנטזיית הפורנו הרך על פני מה שהציג בפנינו דארן בסיומו של "רקוויאם לחלום", סצינה שהיא אחת הדוחות והלא מוצדקות ביותר שראיתי בקולנוע.

ראוי גם לציין את הצילום הנפלא, את הנכונות של וינונה ריידר לשחק דמות של מישהי שכבר אינה מה שהיתה, ובעיקר את האיפור המצויין שעוזר רבות לשינוי שנינה עוברת בקטע הבלט.

לסיכום, אני ודארן עכשיו חברים ממש טובים. עד כדי כך שכשאתמול, כשישבנו בפלאפל במרכז השכונתי והוא שאל אותי מה דעתי על "רקוויאם לחלום", אמרתי לו שלא ראיתי אותו עדיין. האם השקר למטרות הגנה אינה טיבה של חברות אמיתית?

**********

תוספת 22.01.11 – ס פ ו י ל ר

בעקבות כל מיני ביקורות שקראתי בסוף השבוע רציתי להוסיף עוד משהו. בכמה מקומות, גם כאלה שאהבו את הסרט באופן כללי, התלוננו על השטחיות של הדמויות ושל הסרט בכללותו. אני מעוניין לחדד את העניין כפי שאני רואה אותו. כפי שכבר אמרתי, הפסיכולוגיה בסרט אינה משהו מורכב שיש לנתח ולחפש לו פירושים. הכל נאמר לנו במפורש – לפנינו אשה במשבר. מכיוון שאנו חווים את הסרט דרכה, צריך לקרוא אותו כך.

כאשר בחרו התסריטאים ליצור הקבלה בין סיפור הבלט עצמו לבין המתרחש מחוץ לו הם בחרו מראש בסיפור בעל מימד שטוח. למרות היחס המכובד לו זוכים הבלט והאופרה, יש לזכור שמבחינה סיפורית מדובר בשני תחומים שהסיפור המוביל אותם הינו בדרך כלל שטחי מאוד בעל הגדרות ברורות של טוב ורע ושימוש בסטריאוטיפים. לכן, מבחינה תסריטאית גם נינה רואה כך את הדברים. הדרך בה היא רואה את יריבתה, את שאר חברי הלהקה, את מנהל הלהקה – דמויות אלה והתנהגותן היא סטריאוטיפית במכוון.

הסיבה הפסיכולוגית מוסברת בצורה מאוד פשוטה – נינה אינה מחפשת הגיון בדברים שקורים סביבה. היא נאבקת עם שדים שהודחקו הרבה מאוד זמן כדי לשרוד ולנצח את דמותה השנייה, ואולי לצאת סוף סוף מהמעגל שכולא אותה בתוך עצמה. כמו בחיי כולנו, ההתפרצות אינה מתרחשת כשהיא במצב של רגיעה אלא מגיעה בשיאו של הלחץ, בדרך לבכורה בה היא תככב בפעם הראשונה בתפקיד ראשי בבלט הכי מפורסם שקיים, בלהקת בלט מוערכת. במצב כזה, לדעתי, ברור שהפחדים, עלילת הבלט וכל סיפור שראתה ושמעה אי פעם על עולם התאטרון (המנהל שמנסה לשכב עם הכוכבות, הכוכבות שמנסות לגנוב את התפקיד וכו') יהווה את הבסיס להזיות שלה. היא פועלת מתוך לחץ ופחד ואינה מחפשת הגיון או הסברים מפותלים. כל דבר אותו היא רואה או חווה מקבל פרשנות שנובעת מתוך המצב, וכפי שהראו לנו כבר מהתחלה, הזיות אינו דבר שזר לה

הסרט מראה זאת בצורה ברורה. הוא אינו מנסה לגרום לך לחשוב שהדברים באמת מתרחשים. כמובן שגם סגנון סרט האימה תומך בעניין. לכן מי שמוכן לקבל את זה יהנה מאוד מהסרט. בעיני הוא סרט מעולה. תאור מאוד מרשים של משבר פנימי.

**********

"הנעליים האדומות" הוא סרט שאם לא ראיתם מן הראוי שתעזבו הכל ותדאגו לעשות זאת. במיוחד אם יש לכם אפשרות לצפות בשחזור היפיפה שלו שיצא לאחרונה בבלו ריי. והנה קטע הבלט מתוכו. אחד הדברים המושלמים ביותר שנוצרו בקולנוע. צילום מפעים של ג'ק קרדיף. מוירה שירר בתפקיד הראשי.

תגובות
  1. Nathalie Dobrzan הגיב:

    אני מתעבת את "רקוויאם לחלום" ושונאת את האהבה הגורפת והמיותרת אליו, אז לא היו לי הרבה ציפיות מ"המתאבק" והוא התגלה דווקא כסרט נהדר. כך של"בירבור שחור" (טיהי) הייתי מוכנה לגשת קצת יתר פתוחה ואופטימית… ואז באה ההתחלה של הביקורת שלך וסגרה את העסק: אנחנו הולכים לראות אותו הערב.
    כנראה שאיאלץ לסיים לקרוא את הביקורת שלך רק הלילה, אחרי שנחזור.
    אתה כזאת טיזרית.

  2. Aya Vandenbussche הגיב:

    same here. Read first part of your review and will finish after I have seen.
    You have no idea how much I despised requiem for a dream. Was also a very moderated fan of the wrestler, so much like nat I will try and keep and open mind. The only problem is that the hype around this film is causing doubts.

  3. ברונו הגיב:

    אבל למה ספויילרים?
    מזל שאני לא קורא את הבלוג שלך

    • גיא ברמן מכליס הגיב:

      ברונו, זה שנטלי פורטמן מהממת לא יכול להחשב כספוילר. חוץ ממך כולם כבר יודעים את זה.

  4. Nathalie Dobrzan הגיב:

    אחלה ביקורת, עמיתי הנכבד.
    חידדת אצלי את כל מה שאהבתי בסרט, מבלי להתחמק מלגעת בנקודות הבעייתיות הקיימות בו, וקיימות. בסופו של דבר, ועל אף רטינתם של חבריי לצפייה אהבתי את הסרט.
    גם אם לא התעלפתי ממנו.

    ס-פ-ו-י-ל-ר-י-ם!
    חייבת להודות שכן, היו דברים שהיו טיפה ברורים ומגוחכים מדי, גם אם ראיתי את כל הסרט דרך עיניה של נינה האינפנטילית. הרגליים הנשברות היו מיותרות, לעומת הקרומים ברגליים שהיו מצוינים, וכו'.

    לגבי הסוף אני לא יודעת. היה ברור לי שנינה מתאבדת על התפקיד (אולי הסלנג הכי מדויק שיש לנו בעברית, לתיאור עבודה אומנותית), בין אם היא פגעה בעצמה פיזית ובין אם רק מנטלית.
    בשני המקרים אני לא יודעת אם היא תצליח לשחזר את ההתאבדות על הבמה הזו שוב ולכן לא ברור לי בכלל שמדובר בסוף טוב אולטימטיבי. מאידך, מבחינתה, הופעה אחת מושלמת בהחלט מספקת.

    לגבי הריקוד של נטלי, אני חייבת להודות שזה מעט הרס לי את האשלייה (הו, נוקשות הזרועות),מאידך אני אולי לא האיש הממוצע (אימא בלרינה וכל זה). זו הדילמה הידועה -האם לקחת רקדנית מקצועית ושחקנית מתחילה, או שחקנית מקצועית ורקדנית מתחילה.
    אני, כצפוי, בוחרת באופציה ב' ומוכנה לחיות עם הרס האשלייה.
    מאידך מאידך, אם פינצ'ר היה מביים את זה, אז הוא כבר היה מלביש את הראש של פורטמן על הגוף של רקדנית ב-סי-ג'י-איי, ומלביש את הראש של מילה קוניס על על גוף של לסבית אמיתית בסצינת חדר המיטות.

    סליחה, תיקון טעות. אם פינצ'ר היה מביים הוא היה שותל את ראשה של מילה קוניס על גופה של נטלי פורטמן ואת ראשה של פורטמן על גופה של קוניס בסצינה המדוברת.

  5. איה הגיב:

    מספר דברים למען החופשיות אזעק ס פ ו י ל ר י ם מעכשיו:

    אני מבינה את המשיכה המיידית לנעליים אדומות אבל לי באופן אישי האסוציאציה המיידית הייתה דווקא כרמן של סאורה, סרט נפלא והסוף שלו יותר מעניין בעיניי, אבל נגיע לסה.

    לא שנאתי את הסרט, ואני בהחלט חושבת שהוא שיפור ניכר לסרטיו הקודמים (כולל המתאבק) של ארונופסקי.

    אתחיל ממה שלא אהבתי: הסרט עמוס בקלישאות והרבה מדי מהם. הכרואגרף הגאון המניאק, הרקדנית שהתפקיד משתלט עליה, הבולימיה האמא השטלתנית, המיניות, התעייפתי רק מלעשות את הרשימה הזאת. די כבר באמת נמאס. בנוסף לקלישאות הסרט גם עמוס באובר סימבוליזם מתיש. קוניס תמיד בשחור פורטמן תמיד בלבן, פורטמן שמה גופיה שחורה על לבנה. ולמקרה שלא הבנו אז גם הוספנו לה כנפי ברבור שחור בסוף כדי שיהיה ברור. זה ממש עיצבן אותי.
    הסימבוליזם יחד עם וינסנט קאסל (המופלא אגב) שמספר את סיפור אגם הברובורים הרגיז אותי והרגיש לי שמאכילים אותי בכפית. תן לסרט לספר את הסיפוא לא לאחת הדמויות. ברור לי שהוא עשה את זה לקהל רחב ובור, או שהוא חושב שהקהל שלו בור.

    עכשיו אעבור למה שכן אהבתי: אתחיל עם פורטמן. אני מסכימה עם כל מילה שלך עליה, ואני חייבת לציין שלפני הסרט הזה, היא ממש לא הדהימה אותי כשחקנית, היא נתמעה לי ברקע של שחקניות בינוניות עד בסדר, לא הייתי רצה לראות סרט בשבילה. בסרט הזה היא הפתיעה אותי לטובה. היא נפלאה בתור ברבור לבן וכמוך ממש לא חשבתי שהיא תהפוך לשחור. כאדם ממוצע התפעלתי מאוד מהריקוד שלה, ובניגוד אליך שמעתי שאחת הבלרינות הגדולות בימינו דווקא שיבחה את פורטמן שהצליחה לבצע תנועות ומהלכים שבלירינות לומדות מגיל 6 ובהתחשב בכמה פחות זמן אימונים היה לה היא הרשימה. מה שאותה בלרינה התלוננה עליו היה דומה לתלונות שלי, קלישאת חיי הבלרינה, אבל ניחא זהו הסרט. יותר מהריקוד עצמו, הורשמתי משפת הגוף של פורטמן שאימצה הליכה ועמידה של רקדנית גם בקטעים שהיא לא רוקדת. שוב אני שופטת בעין לא מקצועית.

    מה שאני כן שופטת בעין מקצועית והורשמתי לטובה הוא הצילום המרהיב של הסרט. הגרייניות והמראה המלוכלך שלא עבדו לי במתאבק עובדים בסרט הזה הרבה יותר. מעבר לזה הסרט מלא בקלוז אפים, שאני מאוד אוהבת, ומאוד קל להתפתות לעבור ללונג שוט בסרטי ריקוד רבל דווקא הבחירה בקלוז אפים היא מצויינת ומרשימה כאחד. מה גם שלהחזיק קלוז אפ במצלמה שהיא כל השמן בתנועה וזורמת כמו בסרט הזה, והדיוק המופלא של הקומפוזיציות ומבלי לאבד פוקוס הורדתי את הכובע. אני אפילו מוכנה לסלוח לו על הביזיון של הצילום של המתאבק ועל האובר שימוש שלו בצילום גב שהוא מיצה בעיני במתאבק ובברבור שחור היה יותר גימיקי.

    אני גם מאוד אוהבת, וזה גם אהבתי במתאבק, את התשומת לב לפרטים, ההתעסקות בנעלים, ההתעסקות בשיער, הטקסיות של הבנות כשהכוראוגראף מופיע בפעם הראשונה. זה הפרטים של מאחורי הקלעים שהוא מתעסק בהם גם במתאבק ועושה את זה בצורה נפלאה. זה גם נותן קונרסט יפה, בעיני, לאי יציבות הנפשית, התשוקה והסערות הפנימיות.

    לסיכום, לא שנאתי ומבחינת הצילום 0והצילום בלבד) זאת יצירת אמנות מרהיבה ומרשימה והייתי רוצה ללמוד אותה לפרטי פרטים.

  6. איה הגיב:

    ספוילרים:

    שכחתי את הנקודה של הסוף. קודם כל לגבי מועדון קרב אני לגמרי איתך. אני חושבת שזה סוף טוב. הבעיה שיש לאנשים, לא בהכרח לי, היא שהוא היה צריך להרוג את הצד הזה שלו (יש על זה דיון פמיניסטי, נשאלת השאלה האם הבחורה למעשה מסרסת אותו, זה דיון לפוסט אחר, אבל בשביל הרקורד זה לא טיעון שלי).

    לגבי ברבור שחור אני עם נטלי ואף אוסיף שוינונה ריידר מייצגת במידת מה את העתיד הצפוי לה, לכן עדיף לה להזכר כמושלמת (תסביך הג'יימס דין/מרילין מונרו) מאשר לגמור בתור הפסיכית שזרקה את עצמה מול מכונית. והופעה מושלמת אחת מספיקה.

    מהבחינה הזאת הסוף היה טיפה מאכזב בעיניי,פתאום עברנו ממצב של חוסר וודאות למה הוא העולם של נינה ומה קורה באמת למן אמת מוחלטת וחד משמעית עם משמעות שטוחה וידועה מראש קצת כמו המשמעות של אגם הברבורים.

    כרמן של סאורה הרבה יותר מעניין ומרתק והסוף של כרמן גרם לי לרצות לראות את הסרט שוב ושוב ושוב ושוב. אם לא ראית אני ממליצה בחום.

    • Nathalie Dobrzan הגיב:

      כן, גיא, מה שאיה אמרה!
      הקלישאות היו מתישות ולא מפתיע, אבל גם אני חשבתי לאורך כל הסרט על כרמן של סאורה, וגם אני העדפתי אותו. זה סרט נפלא, בלי קשר.

      וכנ"ל לגבי מועדון קרב – סוף טוב, לגמרי.

      • גיא ברמן מכליס הגיב:

        אני רושם לפניי לראות את כרמן של סאורה.
        אני דווקא הרגשתי בסוף שלאחר שהיא הצליחה להגיע לנקודה הזו של הסוף בניגוד לפחדים הפנימיים שלה שנאבקו בה כל הזמן, היא תצליח להמשיך מפה את חייה בצורה אחרת. לגבי וינונה ריידר- מכיוון שלדעתי דמותה כפי שהיא מוצגת בסרט, כמו כל שאר הדמויות, אינה דמותה הממשית של הרקדנית שעזבה אלא שיקוף של הפחדים שלה, אין בה כדי לרמז על עתיד ממשי של נינה אלא על פחדיה שיכול להיות שיתגשמו, אבל יכול להיות שלא.
        הסמליות והקלישאות הפריעו לי בהתחלה, אבל ככל שעבר הסרט ופרשתי את תפקידם כפי שפירשתי הם חדלו להציק לי. 

  7. Aya הגיב:

    באיחור אופנתי לשאר העולם מצאתי את המקלדת העברית לאייפון.
    הממממ…. להגיד שוינונה היא בראש של נינה זה קצת סלחני ועצלני, לדעתי. זאת מן צורה לתרץ הרבה דברים ואני לא בטוחה שהסרט מספק תמיכה לתאוריה הזאת. אבל, גם אם אני הולכת עם התאוריה שלך שוינונה היא מה שנינה עושה ממנה, זה מחזק אצלי את הנקודה של הסוף. בראש של נינה בת׳ מייצגת את העתיד שצפוי לה ומחזק את הצורך בהופעה אחת מושלמת. ואם בקלישאות עסקינן (ספוילר) האין הרקדן/שחקן/אמן שמקריב את עצמו למען שלמות אמנותו היא הקלישאה המתישה ביותר???? מה גם שזה כמעט תמיד בנות שמקריבות את עצמן באופן כה טוטאלי (בסרטים לפחות) אצל גברים מספיק שיאבדו את השפיות, לא צריך שיתאבדו… לא ראיתי שמיקי רורק הקריב את עצמו במתאבק

    • גיא ברמן מכליס הגיב:

      מיקי רורק הקריב את עצמו מספיק בחיים כדי שלא יצטרך לעשות זאת בקולנוע 🙂
      לגבי וינונה – ס פ ו י ל ר – ברגע שהיא חלק מההזיות (ואין ממש דרך אחרת לתאר את מה שמתרחש בבית החולים) היא אינה ממשית אלא נמצאית בתפישה של נינה. חוץ מזה עצלנות היא אחד ממתנות האל. אל תזלזלי בה.

      • Aya הגיב:

        האמת אתה צודק, עוד הקרבות מצד מיקי זה לא משהו שעולם הקולנוע צריך.
        זה שסצינת בית החולים הספציפית היא הזויה, לא מחייב שכל דמותה וסיפורה של ריידר הוא הזוי…

  8. Aya הגיב:

    אוף ההודעה נשלחה לפני שסיימתי, מנופפת את אגרופי אל מול האייפון!

    בכל אופן רציתי להגיד שייתכן שאני ונטלי פשוט יותר פסימיסטיות באופן טבעי ולכן הנטייה שלנו היא לטראגי.

    חוצמזה משמח אותי גאוות הפירסטטר של נטקה ושלי!

    הפרדיקטד טקסט העברי מעצבן הרבה יותר מהאנגלי!  

    • גיא ברמן מכליס הגיב:

      הפרדיקטד טקסט העברי מצדיק מרי בורגני, אבל אני חייב לומר שלפעמים זה מרגיש כאילו בזמן שאני מנסה להיות פוליטיקלי קורקט התת מודע שלי מנווט אותו למה שבאמת הייתי כותב.

  9. Aya הגיב:

    אה וואגב הצוות של כרמן הם כולם רקדנים ורקדניות, שתי הבחורות המרכזיות רקדניות פלמנקו מפורסמות והכוראוגראף הוא כוראוגרף פלמנקו מודרני מהגדולים של התקופה. או שהם גם שחקנים טובים, או שבגלל הספרדית קשה לנו לשפוט או שזה מסוג הסרטים שזה פחות חשוב. בכל מקרה בסרט הזה זה עובד.  

  10. יול הגיב:

    ספויילר!!
    היי
    אני וחבר שלי ראינו את הסרט אתמול, אני התלהבתי, חבר שלי פחות…
    אנחנו די בטוחים שהאמא שלה בכלל לא הייתה קיימת וגם היא הייתה פרי דמיונה ,בעיקר בגלל שהיא הייתה היחידה שהתייחסה לשריטות שעל גבה של נינה שכנראה היו מדומיינות – הרי יצאו מהן נוצות…
    מה אתם חושבים?

    • גיא ברמן מכליס הגיב:
        – ספוילר –
        אני חושב שהדמות של האמא, כמו כל שאר הדמויות, מוצגת דרך העיניים של נינה. כמו שאר הדמויות היא מבוססת על אדם ממשי בחייה אבל לנו כצופים אין כל כך גישה אליהם. אנו רואים את מה שנינה רואה ומה שהיא רואה מושפע ישירות מהמצב הנפשי בו היא נמצאת. אבל גם אם את לא חושבת שכל הסרט מתקבל דרך העיניים ההוזות של נינה ומבחינתך יש חלקים מציאותיים, עדיין לדעתי האמא קיימת. אני מניח שהגירוד של נינה יהווה במציאות סוג של נסיון להוציא בכח את ה״ברבור השחור״ שבה, כך שהאמא תראה את השריטות האמיתיות ונינה, בהזיותיה תוסיף את הנוצות.
      • Nathalie Dobrzan הגיב:

        – ספוילר –
        אני האמנתי שהשריטות, סוג של self-mutilation, קיימות. זה נראה מתאים לדמות – גירוד אובססיבי עד זוב דם של שנים שגרר ריטואל גזירת ציפורניים קבוע של האם.
        פשוט בדרך כלל החבורות לא הצמיחו נוצות.
        מאידך, יכול מאוד להיות שהגירודים שלה לא היו חודרניים, סתם כפייתיים ולכן אף אחד אחר לא שם לב אליהם…?

  11. ברונו הגיב:

    עכשיו חזרתי מהסרט ועל זה נאמר – תן תסריט בינוני (מינוס) לבמאי גדול ותקבל מאסטרפיס. מלבד הסרטים של נולאן, לא חוויתי בשנים האחרונות חוויה עוצמתית שכזו.
    ספויילר.
    (הייתי חייב כולם כתבו ספויילר בתגובות שלהם)

  12. יסמין הגיב:

    באת לי בזמן. קראתי בעיתוני השישי את כל אלפי המיליםם שנכתבו על הסרט, והתלבטתי אם ללכת. כשקיבלתי את הפוסט הזה, הוכרעה הכף. אני אלך לבדוק אותו בעצמי…ואז אחזור לכתוב "ספויילר" כמו כולם. אהבתי את היכולת שלך לתת צאנס ליוצר הסרט, ולהודות שנהנת מהיצירה שלו הפעם. אתה איש גדול. יום שמח

    • גיא ברמן מכליס הגיב:

      זה שאת מכירה אותי כבר שנים לא נותן לך את הזכות לצחוק על הגודל שלי 🙂
      לילה שמח

  13. Aya הגיב:

    היום צפיתי בסרט שוב. ספויילר!!!!

    הפעם שמתי לב שזה לא רק תומה שמספר את סיפור אגם הברבורים, גם נינה דואגת לידע אותנו שלא נשכח. אולי גם קונוס צריכה לספר את הסיפור שוב כי יש מצב שבין הפעם הראשונה לפעם השניה ובין סימבול אחד את השני פיספסתי את הפואנטה.

    אני חוששת שמיצמצתי, נינה היא בעצם הברווזון המכוער ובסוף היא הופכת לברבור, נכון? גררררר….

  14. Aya הגיב:

    more than I did Avatar, does that count?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s