The Hippie horror picture show – המלצת צפייה על "הטרמפיסט"

זה זמן מה שהדבר הכי מצחיק שאתם יכולים לעשות בליל שישי הוא ללכת להקרנת החצות החודשית של "הטרמפיסט", סרט הפולחן הישראלי הראשון.

הסיפור בקצרה: לפני מספר חודשים נתקל המתרגם יניב אידלשטיין בטריילר לסרט ביוטיוב. הטריילר הציג סרט ישראלי מגוחך משהו מ-1972, שאיש לא שמע עליו.
אידלשטיין פיתח אובססיה semi-בריאה והחליט שהוא חייב לראות את הסרט הגנוז במלואו. בדרך ארוכה ויצירתית הוא הצליח לאתר עותק אבוד אצל שמואל וולף, אחד השחקנים בקאסט, ואז לשכנע את סינמטק תל אביב להקרין אותו… והשאר, כמו שאומרים, צחוק היסטרי.

אז אולי שמעתם על התופעה, אולי ראיתם את הכתבות שצלומו ונכתבו בנושא, אולי אפילו נתקלתם בטריילר המדובר, ואולי זה חלף לכם מתחת לראדר.

אם לומר את האמת, אחרי שצפיתי בטריילר ברשת ולפני שהלכתי לחוות את הדבר האמיתי בסינמטק, חששתי.
חששתי שההקרנה תהיה אחד מאותם אירועים בהם את כופה על עצמך לצחוק על מה שאת רואה, כי הכותרת המקדימה "כל כך גרוע שזה מצחיק" מחייבת אותך. כי כל הקהל מסביבך חש מחויב כמוך לאותה החלטה ללכת לצפות במשהו שהוגדר להם מראש שהוא "סרט פולחן". אתם יודעים על מה אני מדברת. לצחוק לא כי באמת מצחיק, לצחוק כי צריך. לצחוק כי זה אקט חברתי מושיע.

אבל לא זה העיניין כאן. הטריילר לא משקף נאמנה את הסרט, הדבר האמיתי הוא בערך פי מאה יותר מצחיק ואיום.
במהלך ההקרנה לא מצאתי את עצמי מתניעה בכוח גיחוכים פשוט כי מדובר באמת, באמת באחד הסרטים הגרועים שנעשו אי פעם.
ואני לא מתכוונת לשגיאות באמצעיי המבע הקולנועי שרק בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב יידע לזהות, אלא במקבץ טעויות מזהיר שנצרב על צלולואיד לכדי משהו שאת צופה בו פעורת עיניים וגועה מצחוק.

המשחק שמעורר געגועים לימי "לגעת באושר", נעימת הנושא החוזרת על עצמה לפחות 20 פעם כי המלחין כנראה העדיף לשבור לעצמו את האצבעות ולא לתרום ולו תו נוסף אחד לזוועה,
התסריט שנראה כאילו הוא נכתב ע"י קבוצת ילדי גן שהלחמנייה והשוקו שלם הותנו בכך שימציאו עלילה זריזה לסרט היפים (וזאת למרות שבר הקטן התעקש שהוא לא מבין מה הקשר בין היפופוטם למלחמות?),
סצנות האלתור הארוכות שהיו גורמות אפילו לקאסאבטס לחתוך ורידים (סליחה, בדיחה של סטודנטים לשעבר לקולנוע), העריכה הככול הנראה עיוורת…
ומעל לכולם, היומרה וחוסר המודעות.

כי ברור שיוצריו של הסרט תלו בו תקוות גדולות.
הבמאי, עמוס ספר, ראה את Easy Rider ורצה גם. הוא בוודאי האמין, באמת ובתמים, כי הקולנוע האמריקני החדש הזה, הזול להפקה, המאולתר, הפרוע והחופשי יתאים לתעשייה הישראלית הקטנה, ויפנה במסר האוניברסאלי שלו לכל העולם.
אבל להבדיל מבהוליווד, פה אצלנו אפשר פחות לחשוב על סיפור ולהתרכז יותר במה שחשוב – המסר! אבל לסמוך על הקהל שיבין אותו? מה הוא, אמריקאי? הבה נחבוט בו שוב ושוב עם המסר עד שיקלוט, כמו מכת פטיש על קלטת ענק בסלואו מושן.
ובמחשבה ישראלית טהורה הוא בוודאי גם תהה למה לנו להסתפק במועט? האם חונכנו להיות פראיירים? למה לא לחגוג יותר את חדוות הנודיזם הנשי והצעיר ולרפד כמה שיותר חלקים בפריים באהבה חופשית, אם זה באותו מחיר?

התוצאה, היום במרחק הזמן, מצחיקה בטירוף. רגע אחד את שואגת מצחוק, רגע אחרי את מתפתלת במבוכה בכיסא או מחפשת מרצפת רופפת לזחול תחתיה, ואז שוב צחוק עד בכי.
לא כי את פלוץ מתנשא, אלא כי הגיחוך תופס אותך לא מוכנה. וכן, גם כי לצחוק זה אקט חברתי.

הרי סרטי פולחן הם חגיגה ריטואלית סוחפת, המגבשת את קהל הזרים לכדי קומונה מאוחדת.
כמו מקהלת גוספל לחילונים.
ותחשבו על זה, אין הרבה דברים שממלאים את הלב בתחושת שייכות ואחדות הומנית כמו לשבת בקולנוע מפוצץ באנשים, כשכולם צוחקים עד דמעות באותו הזמן.
(באותה מידה שאין תחושה מנכרת ומעוררת שנאה מיזנטרופית כמו לשבת בקומדיה של בן סטילר כשכולם מסביבך גועים מצחוק ואת יושבת בפנים חתומות ומייחלת לסוף הגזע האנושי).

האם יש פה לעג לרש? אם להיות כנים, אז כן.
אבל אין פה באמת רוע ויש פה אהבה כנה מכל הצדדים.
של הבמאי התמים, של השחקנים הלהוטים דאז הצופים היום בסרט בפיוס ובקריצה ונהנים מהתחייה המחודשת, של אידלשטיין חובב הקולנוע שעושה זאת ללא מטרות רווח או קידום עצמי, ושל הקהל עצמו, המתמוגג מכל רגע נורא.

"הטרמפיסט" הוא בית ספר לאיך לא לעשות קולנוע, אבל ההקרנה שלו היא בית ספר לכמה הנאה ותחושת אחווה אפשר להפיק מקולנוע, אפילו כשהוא רע.

"הטרמפיסט", ימי שישי הראשונים בכל חודש, 23:59 בסינמטק תל אביב.
לפרטים והזמנת כרטיסים באתר הסינמטק או בדף הפייסבוק של הסרט.