הארכיון של דצמבר, 2010

חלק שני בטרילוגיה על ולכבוד ג'ון לנון, בציון 30 שנים להירצחו.

לפני חודשיים חגגו ברחבי העולם את יום הולדתו ה-70 של ג'ון לנון. לרגל הארוע יצאו רוב אלבומיו המקוריים בהוצאה מחודשת, שעברה (ברובה) תחת ידיהם הנאמנות של אותו הצוות שהיה אחראי על ההוצאות המחודשות של הביטלס (שיצאו בשנה שעברה). התוצאה, גם אם היא פחות מרעישה מההוצאות המחודשות של הביטלס, מציגה את רפרטואר האלבומים שלו בצורה הטובה ביותר שניתן היה למצוא עד כה והיא, בעיקר, מאוד נאמנה למיקסים המקוריים.

ההוצאות המחודשות, חגיגות יום ההולדת ומסיבות הרצח הן הזדמנות מצויינת לעשות סקירה קצרה של אלבומיו.
אתייחס כאן רק לאלבומים שיצאו בהוצאה המחודשת. לא נכללים בהוצאות החדשות האלבומים ה"אמנותיים/אוונגרדיים" שלנון ויוקו הוציאו בתקופת החיפושיות. לא נכלל (בצורה די מוזרה יש לציין) אלבומו הראשון שתיעד את ההופעה שלו עם חברים (בינהם קלפטון) בטורונטו ב1969, תקופה בה עדיין היה חבר בביטלס והאלבומים שיצאו אחרי מותו (למעט Milk and Honey).

1) Plastic Ono Band – 1970

אין כמעט אדם שלא מסכים על כך שזהו אלבומו הטוב ביותר של לנון לאחר פירוק החיפושיות,
אז מי אני שאגיד אחרת?

האלבום הזה הוא למעשה המשכו של טיפול שעברו בני הזוג לנון שעימת אותם עם החרדות של ילדותם. האלבום המאוד אישי הזה מתחיל בזעקתו של לנון לאמו שעזבה אותו ונגמר בשיר קצרצר ששמו My Mommy's Dead (היא נטשה אותו בילדותו וחזרה לחייו כשהיה נער. חזרה זו היתה קצרה מאוד והיא נהרגה בתאונת דרכים זמן קצר אחרי חידוש היחסים). באמצע הוא מדבר על תחושת הבדידות והדחייה שהוא ויוקו חווים כזוג, על התבניות שכובלות את מעמד הפועלים, משלב שירי אהבה יפייפים ליוקו וחיזוקים לעצמו ועל הדרך מספק לאביב גפן הצעיר קריירה.

העיבודים הפשוטים תורמים מאוד לתחושה הביוגרפית של האלבום. כך גם הרכב הנגנים – מלבד לנון משתתפים רינגו סטאר על תופים וקלאוס וורמן (חבר מתקופת ברלין של הביטלס שגם עיצב את עטיפות ריבולבר והאנטולוגיות של הביטלס וגם ניגן באלבומם שונים של לנון, סטאר והריסון בשנים הבאות). בשיר God מצטרף בילי פרסטון, שניגן עם הביטלס ב-let it  be  ומנגן בפסנתר. את האלבום הפיק פיל ספקטור המפורסם.

גדולתו של האלבום, מלבד העובדה שהוא מכיל שירים מצוינים, היא שהמאזין, דרך השירים, מצליח לבנות דמות בשם ג'ון לנון. זוהי דמות מלאה, עגולה, שפעולותיה מעוגנות בהסברים פסיכולוגיים. זה ג'ון שמרגיש צורך לצעוק: החלום נגמר!אין ביטלס, אין שנות השישים. התקווה ההמונית לשלום ואהבה נגמרה. המשפחה המורחבת הכוללת הורים, משפחה וחברים קרובים אינה קיימת עוד. בחוץ יש ניכור ופחד. האהבה והתקווה קיימות אבל הן עברו לתוך המערכת הזוגית ומשם יצא השינוי. ממיטת האהבה של ג'ון ויוקו.

הלהיטים: אין.

השיר הטוב באלבום: God. בשיר זה מסכם לנון היכן הוא נמצא ולאן הוא הולך.

אחח, כבר לא עושים שירים כאלה.

ציון: *****


2) Imagine – 1971

האלבום הזה כבר נשמע אחרת. לנון הוא אמן אישי וכל אלבומיו כאלה אבל התחושה היא שלאחר Plastic Ono Band הוא איבד מעט את דרכו. זה מצחיק אולי לציין זאת בהקשר של Imagine שהוא אולי האלבום הכי אהוב של לנון, אבל כבר כאן ניתן להרגיש שמשהו לא לגמרי עובד.

שלא תטעו, מדובר באלבום נפלא שכולל כמה מהשירים היפים ביותר של לנון. לנון עדיין מתגלה כרוקר מצויין בשירים כמו Gimme some truth ו- It's so hard (אחיו הבכור של "כדי לחיות" של שלום חנוך), אבל הטון הכללי נוטה יותר לרכות מסויימת. לנון, שרצה לצעוק, מגלה באלבום הזה שהקהל הרחב אוהב אותו יותר במחוזות הרכים יותר. לראייה- שני להיטיו הגדולים מהאלבום (ובכלל) Imagine ו- Jealous Guy.
ניתן לומר הרבה דברים על שני שירים אלה, אבל רוק קשוח וציניות בועטת לא נמצאים שם.

הלהיטים: Imagine, Jealous Guy

השיר הטוב באלבום: How?

ציון: ****


3)  Some Time in New York City – 1972

אלבום שהוגדר על ידי רבים כ"האלבום הגרוע ביותר שהוציא אמן מהשורה הראשונה".
אני מוכרח לציין שבעוד שאני מבין את ההגדרה, דעותיי לגבי האלבום חצויות.

זהו אלבום כפול. הדיסק הראשון מכיל שירים חדשים שנכתבו על ידי ג'ון ויוקו, וזה המקום לציין שזהו אלבום משותף לשניהם – בקרדיט ובביצוע.

זהו ללא ספק אסופת השירים החלשה ביותר של לנון. בתקופה זו לנון היה פעיל מאוד פוליטית וחלק מהשירים מדברים בצורה ישירה על מאורעות ואנשים שסבלו מחוסר ההגינות של מערכת המשפט של ארה"ב. זוהי גם התקופה המפורסמת שבה הרשויות החלו לראות בג'ון כאישיות מסוכנת וניסו למנוע ממנו קבלת גרין קארד. (סרט תעודי מומלץ מאוד בנושא – The US vs. John Lennon). שיריו באלבום זה מתעסקים יותר בהטפה ובהצגת תמונת מצב עגומה, ומעטים מהם באמת מספקים איזשהו ערך מוסף – טקסטואלי או מוסיקלי.

הדיסק השני מכיל קטעים משתי הופעות. הראשונה מ-69' ומנגנים בה בין היתר ג'ורג' הריסון, קית' מון (המתופף של the who), אריק קלפטון ועוד. היא כוללת ביצוע ל-Cold turkey המופתי ולקטע היבבות של יוקו Don't worry Kyoko. החלק השני מכיל קטעים מג'ם משותף עם פרנק זאפה ולהקתו.

רב קטעי ההופעות הללו ניתנים לתיאור בצורה הטובה ביותר כתמוהים.
אם החלק הראשון היה חלש אך לפחות כלל שירים, החלק הזה נחשב לחסר הגיון. הוא השאיר את המבקרים פעורי פה, ובאמת, כשיצא האלבום בשנת 2005 על דיסק, הורידו ממנו קטעים אחדים מהג'אם.

ועם זאת, מצאתי את ההאזנה המחודשת לאלבום כחוויה מעניינת מאוד. משהו בו תפס אותי ופתאום חוויתי אותו אחרת. מדיסק שלא שמעתי יותר מפעמיים בנעוריי הוא הפך לדיסק השני הכי נשמע אצלי מבין ההוצאות החדשות (בעיקר הדיסק השני). יש שם משהו כל כך לא מתפשר, כל כך לא מתנחמד. ויש שם גם חווייה מוסיקלית.
יש שם בדיוק את מה שאנשים רוצים שג'ון לנון יסמל אבל לא באמת רוצים לשמוע,
כי כולם מדברים על לנון שובר המוסכמות אבל מעדיפים לשמוע את Woman או Jealous Guy.

הלהיטים: Women is the nigger of the world

השיר הטוב באלבום: Cold Turkey בהופעה.

ציון: ***, אבל עד לאחרונה היה *


4) Mind Games – 1973

אין לי הרבה מה לומר על האלבום הזה. אלבום זה הוא הראשון בסדרת אלבומים שיצאו בתקופת סוף השבוע האבוד של לנון, תקופה בת שנה וחצי בה הוא ויוקו נפרדו.
מה שעצוב באלבום הזה הוא שיש כאן שירים מאוד יפים אבל הביצועים שלהם מחורבנים (אם תסלחו לי).
הייתי אומר שאני לא יודע איפה הראש שלו היה, אבל הדיווחים מדברים על כל כך הרבה סמים ואלכוהול שאני חושב שזה מספק תשובה די טובה. וכך ישב לו האלבום העצוב הזה על המדף שלי עד שיצאה האנתולוגיה של לנון ב-98' ונתגלו בה כמה ביצועים יפיפיים לשירים מהאלבום.

הלהיטים: Mind Games

השיר הכי יפה באלבום: (One Day (At a Time אבל בביצוע הנפלא מהאנטולוגיה.

ציון: 1/2 **


זהו להיום, המשך יבוא…

לכבוד יום השנה ה-30 להירצחו של ג'ון לנון, החל מחר, ה-8/12/2010, אפרסם בשלושה הימים הקרובים פוסט חגיגי בשלושה חלקים. זה חלק א'.

ג'ון לנון כבר מזמן הפך ליותר מסתם יוצר.
חגיגות ה-70 להולדתו שנחגגו באינספור ימי שידורים מיוחדים ובהופעות רבות, גם במדינתנו הקטנה, מוכיחות זאת.
יחד עם העלאת מעמדו לדרגת אל הורדו חבריו ללהקה המשפיעה ביותר בהיסטוריה של המוסיקה לדרגת נערי מקהלה. על חוסר הצדק שבנושא אדבר בפוסט אחר,
כאן ארצה להציג בפניכם את הדרך הפומבית בה הגיבו פול וג'ורג' לרצח – שירי זכרון.

גם ג'ורג' וגם פול העדיפו להעביר את יום הרצח באולפן ההקלטות. את ג'ורג' אף אחד לא ביקר על כך, אבל זה גם פחות עניין את הציבור. את כולם עניין מה עושה פול, ופול, שבעיני הוא גדול היוצרים של עידן המוסיקה הפופולרית, נתפס לא מוכן. צוותי טלוויזיה שחיכו לו מחוץ לאולפן תפסו אותו במצב גרוע מאוד והדרך בא הצליח להתבטא היתה מקור לביקורת רבה.

פול מקרטני על רצח לנון : It's a drag. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהעיתונים חגגו.

הביקורת הרבה שהופנתה אליו היתה התחלתה של דרך ארוכה ומפותלת (סליחה על משחק המילים) אותה יעבור פול בשנים הבאות.
אם בשנות ה-70' סבבה ההתעסקות התקשורתית בביטלס סביב היחסים המעורערים של שני החברים בתוספת התקווה לאיחוד, בשנות ה-80' היא תעסוק בגדולתו של ג'ון, הרוקר הציני בעל היכולות האינטלקטואליות, שלא פחד לומר את דעתו הקולנית לגבי חוסר הצדק העולמי, והיותו מקימה של הלהקה הגדולה בהיסטוריה.
לעומתו, פול יתואר כרומנטיקן חסר תקנה, שהצטרף לביטלס כדי לכתוב שירי אהבה סכרינים ומעולם לא אמר כלום על כלום.
בשנים הבאות מקרטני נאלץ להלחם על מקומו בהיסטוריה. בסופו של דבר זה הצליח בצורה חלקית, והיום יותר אנשים מכירים בחשיבותו, למרות שבתפישה הכללית עדיין מקרטני הוא כינור שני ללנון.

באלבומו הראשון של מקרטני לאחר הרצח Tug of war (אלבום נפלא, שיצא ב-1982) מופיע השיר Here Today שנכתב על לנון. את השיר (כמו את האלבום כולו) הפיק ג'ורג' מרטין, המפיק של החיפושיות.

בעיניי, השיר הוא אחד היפים של מקרטני.

And If I Say I Really Knew You Well
What Would Your Answer Be.
If You Were Here Today.

Ooh- Ooh- Ooh- Here To – Day.

Well Knowing You,
You'd Probably Laugh And Say That We Were Worlds Apart.
If You Were Here Today.
Ooh- Ooh- Ooh- Here To – Day.

But As For Me,
I Still Remember How It Was Before.
And I Am Holding Back The Tears No More.
Ooh- Ooh- Ooh- I Love You, Ooh-

What About The Time We Met,
Well I Suppose That You Could Say That We Were Playing Hard To Get.
Didn't Understand A Thing.
But We Could Always Sing.

What About The Night We Cried,
Because There Wasn't Any Reason Left To Keep It All Inside.
Never Understood A Word.
But You Were Always There With A Smile.

And If I Say I Really Loved You
And Was Glad You Came Along.

If You Were Here Today.
Ooh- Ooh- Ooh- For You Were In My Song.
Ooh- Ooh- Ooh- Here To – Day.

עוד קודם לכן, כחצי שנה לאחר הרצח, יצא שירו של ג'ורג' האריסון All those years ago. השיר נכתב במקור עבור רינגו וכלל מילים אחרות.
הוא הוקלט בנובמבר 1980 עם רינגו בתופים, הריסון בגיטרה ונגנים נוספים. גם רינגו וגם הריסון לא היו מרוצים מהתוצאה.
לאחר הירצחו של לנון כתב הריסון מילים חדשות לזכרו והקליט את השירה מחדש בעצמו.
פול ולינדה מקרטני, יחד עם חברם ללהקת Wings, דני ליין, הקליטו קולות רקע, וכך הפך השיר לשיתוף פעולה של שלושת חברי הביטלס החיים במחווה מאוחדת לחברם המת.

Hear them shouting all about love
While they treated you like a dog
When you were the one who had made it
so clear
All those years ago.

Hear them talking all about how to give
They don't act with much honesty
But you point the way to the truth when you say
All you need is love.

Living with good and bad
I always looked up to you
Now we're left cold and sad
By someone the devil's best friend
Someone who offended all.

We're living in a bad dream
They've forgotten all about mankind
And you were the one they backed up to
the wall
All those years ago
You were the one who Imagined it all
All those years ago.

Deep in the darkest night
I send out a prayer to you
Now in the world of light
Where the spirit free of the lies
And all else that we despised.

They've forgotten all about God
He's the only reason we exist
Yet you were the one that they said was
so weird
All those years ago
You said it all though not many had ears
All those years ago
You had control of our smiles and our tears
All those years ago

באופן אישי אני מעדיף את שירו של מקרטני. ואתם?

 

ובונוס לסיום – רק לאנשים נטולי ציניות שאוהבים את מקרטני.
במהלך החיפוש של השירים לפוסט זה נתקלתי בהקלטה הזו של מקרטני מבצע מול קהל את השיר Here today כשתוך כדי הופעה ההתרגשות מתחילה לחנוק את גרונו. אין לי מושג מהו הארוע אבל השיר שתמיד מרגש אותי הצליח לרגש אפילו יותר. נראה אתכם צופים בו מבלי להעלות לחלוחית בעיניכם.

סלחו על הבדיחה המטומטמת שבכותרת, אבל אלבומו הראשון של מייסד נאפסטר היא הקונוטציה הראשונה שקופצת לי לראש כל פעם שאני נתקלת בשם של הסדרה שאני עומדת להמליץ עליה כעת…

שערו בנפשכם חידוש של ווקר טקסט ריינג'ר!
רק אינטליגנטית.
ועם משחק טוב.
ובלי צ'אק נוריס.
מה נשאר, אתם שואלים? התשובה היא "צדק פרטי", סדרת האקשן החדשה של FX שהתחילה את שידורה בהוט 3 אמש.
"צדק פרטי", או Justified בשפת המקור, היא סדרה שכאילו נולדה בבורדל של תוכניות טלוויזיה ותרבות פופולרית. "מחוץ לחוק" באורגיה עם פאלפ פיקשן, פיליפ מארלו ו"גברים במלכודת"… אלא שבמקום מוטציה מפגרת יצא להם צאצא טלוויזיוני מענג.

תוך שהיא מבוססת על ספריו של אלמור לנארד, הסדרה מביאה את סיפורו של ריילן גיבנס (טימותי אוליפנט מ"דדווד" שנועד, מסתבר, לשחק תפקידי שריפים), יו אס מרשל חתיך עם יד קלה מדי על ההדק, שמתעל להנאתו את וואייט ארפ (קומפלט עם כובע, מגפי בוקרים והליכה מפוסקת). הוא מסתבך בהרג אחד יותר מדי (זה ה"מוצדק" מהכותרת, של איש מאפייה קולומביאנית) ונענש ע"י רשות המרשלים.
הוא והאצבע הזריזה שלו מוגלים ברוב השפלה לשרת במחוז הרלן הדרומי – המכה של הרד-נקים, בירת המונשיין העולמית, ביתה של תספורת המאלט, המקום אליו כל הדודנים באים כדי לנגן בבנג'ו ולהעמיד צאצאים עודפי כרומוזומים ועקומי שיניים.
ואם זה לא מספיק מושך, אז בערך כל תושב שני הוא נאצי חובב גלימות לבנות וכובעים מחודדים. ככה, שיהיה בכיף.
למיותר לציין שזה לגמרי לא במקרה גם מחוז מולדתו, היכן שדרים אשתו לשעבר, אביו הפושע הזקן, אהבת נעוריו וחבר ילדות שאעפס קצת איבד את הדרום.

ריילן דווקא זכר ללבוש חולצה. אולי כי ערב ונהיה קצת קריר.

מנקודת מוצא זו מתחיל שפע של הרפתקאות הכוללות זוג נשים סקסיות, הילביליז עצבניים, מאפייה נקמנית, ואחד שריף כרימטי ופאסיבי-אגרסיבי (אם תקראו ל-תיעול הבעיות שלך עם אבא שלך לכיוון ניקוב פושעים סדרתי – "פאסיביות") שהוא מובלעת של המערב הפרוע, ושלפעמים פשוט שוכח לשים חולצה.

וכן, זה טוב כמו שזה נשמע.

"צדק פרטי" היא לא סדרה מאוד סריאלית: כמובן שיש עלילות שימשכו לאורך כל הסדרה, פיתוח דמויות, חשיפת סודות משפחתיים, חיסולי חשבונות וכדומה, אבל לכל פרק יש את התעלומה שלו את והנבל השבועי שריילן יוצא לחקור ולחורר. יש משהו כל כך נאיבי ומסורתי במבנה הזה, כמו ביקור מודרני, בוגר וחכם יותר בסדרות ילדותינו בסגנון The A-Team (רק שמהפיצוצים של ריילן אף פושע עוד לא סיים להתגלגל על גבו וקם), וזה כיף כיופה.

אוקיי, אז אולי מהתיאור שלי "צדק פרטי" עדיין נשמעת כמו גרסה לא משכנעת במיוחד של "Dukes of Hazard", אבל העיניין הוא שזה פשוט עובד.
סוד קסמה של הסדרה הוא בפשטותה חסרת היומרות. היא משוחקת נפלא, כתובה לעילא ומהנה להפליא, וזה כל מה שהיא באה לעשות, מבלי להעליב לאף אחד את האינטליגנציה ומבלי לקחת את עצמה ברצינות תהומית.
Guilty pleasure, 100% guilt free.

תנו לה כמה פרקים והיא תעשה לכם נעים כמו מציצה מבן דוד חסר שיניים בקרוואן. באחריות.

"צדק פרטי", ימי ראשון ב-22:00 בהוט 3, ובכל זמן ועת בטורנט הקרוב למקום מגוריכם.

מאת נטלי דובז'ן

היש דרך טובה לפתוח את הבלוג המשולש החדש שלנו מאשר בפוסט כפול חגיגי ונטול ספוילרים על "כלבת", סרט האימה הציוני הראשון?!
(שאלה רטורית, נא לא לשלוח הצעות)

אבל בואו נתחיל בגילוי נאות: אני מכירה את אהרון קשלס, אחד מצמד במאיי "כלבת", עוד מהחוג לקולנוע של האוניברסיטה. תמיד מצאתי אותו אינטליגנט, עם ידע מרשים בסרטים ושם אקזוטי שקשה להתעלם אבל קל לשבור שיניים ממנו. והוא תמיד היה נחמד, כך שבאמת קשה לא לפרגן לבחור.

אבל אותה חיבה היא גם זו שאחראית לחשש שאחז אותי ואת גיא, עוד מכר לספסל הלימודים, לקראת ההקרנה של "כלבת", סרט הביכורים שלו עם נבות פפושדו (כי קשלסלס פשוט היה חייב למצוא מישהו עם שם יותר בלתי אפשרי משלו).
אין דבר יותר מצמית מהסיכוי להיחשף אל יצירה רעה של ידיד, אין מילים מזרות אימה יותר מ"רוצה לשמוע שיר/ לקרוא תסריט שכתבתי?" ואין תחושת לחץ כמו זו הממלאת אותך כשאתה מתכנן לעטות בכוח חיוך שלא יסגיר תחושותיך במאום, עת החבר יאמר את המילים הבלתי נמנעות "נו, איך?".
לא אשקר, פחדנו.
מוכנים לרע מכול, הכנו מבעוד מועד כרטיסיות עם משפטים ניטרליים לשליפה מהירה. "אילו תלבושות!" "איך הצלחתם להשיג את הקאסט הזה?!" ו-"וואו, ממש לא מזהים את יער בן שמן!". אבל מעולם לא השתמשנו בהן.

מדובר באחלה סרט שבעולם.
וקשלסלס ופפושדו לא קיבלו הנחת חבר, או זיכוי "יחסית לסרט ישראלי" או התחשבות נוסח "יחסית לסרט אימה ראשון בארץ" ולא קיבלו הטבה במסגרת מבצע "הצל את תעשיית הקולנוע הישראלי מהתקיעות הז'אנרית בה היא מצויה".

נתחיל בתשובה לשאלה שכולם תוהים לגביה: לא, "כלבת" לא מביך בשום צורה.
יש לו קצב של תקתוק פצצה, צילום נפלא, סאונד מעולה, איפור שעומד בקליבר עולמי וקאסט הכוכבים שלו לחלוטין עובד לטובתו, עם עבודה מצוינת במיוחד של מנשה נוי (מקסים כתמיד), עופר שכטר (האתנחתא הקומית המושלמת) ואניה בוקשטיין (בתפקיד ממזרי שמוכיח שהיא יכולה להחזיק סרט אקשן שלם על כתפיה).

"כלבת" היא קומדיית אימה מפתיעה וסרט ממש, אבל ממש, מלחיץ. ג'וי רייד אכזרי ומותח, שמצליח לנסח אמירה מאוד ברורה ומייאשת על החברה הישראלית, כזו שנשארת איתך, אבל נורא מצחיק אותך כל הדרך אליה.

זה לא שהוא סרט מושלם (אמרתי בלי הנחות), היו לי כמה וכמה בעיות איתו.
היו לי השגות לגבי מה בחרו להראות ומה לא בתחילת הסרט, את הדמות שמגלם דני גבע (גם האופן שבו נכתבה וגם האופן שבו שוחקה) ממש שנאתי, וסצנת החיפוש הגופני של אותה דמות הרגיזה אותי מכל הסיבות הלא נכונות.
אבל הבעיה המרכזית, והיא אולי זו שתפריע במידה לחלק מהצופים, היא העובדה שלא באמת ברור מהי אותה כלבת.

במישור האלגורי האמירה מהודקת אבל המישור הראשוני, זה של סיפור המסגרת, לא מספיק סגור על עצמו וחסרה בו עקביות, וחבל. האמירה, חזקה ככול שתהיה (והיא אכן כזו, משום שהיא חסרת רחמים בנחרצות שלה), אינה יכולה לבוא במקום הצדקה או מוטיבציה.

א-ב-ל, וזו חתיכת אבל: אף אחת מאותן בעיות לא העיבה על ההנאה מהסרט.

יצאנו מפומפמים באנרגיה, בגוף מצומרר, כשאחד החיוכים היותר אידיוטים בארסנל ההבעות שלנו מרוח לנו על הפנים, ועם חשק ליצור סרטים בארץ הזו.
וזה מבחינתי סימן לסרט באמת טוב – אם הוא נותן לך השראה ותחושה שהכול אפשרי.

כי כן, "כלבת" הוא לא רק אחלה סרט שבעולם. הוא גם סרט ישראלי, וגם סרט האימה הראשון שנעשה בארץ וגם זה שיכול להציל את תעשיית הקולנוע הישראלי מהתקיעות הז'אנרית בה היא מצויה. והוא עשוי כל כך טוב, בא מכזו אהבה ועושה לנו כזה נעימי שעתיד הקולנוע המקומי נראה ורוד (טוב, נו, אדום) מתמיד…

תעשו לעצמכם טובה ולכו לראות אותו, כי לפעמים זה פשוט תענוג לעשות היסטוריה.


מאת גיא ברמן-מכליס

גם אני אתחיל בגילוי נאות. אני ממש אוהב את הסרט הזה.

(יש לי איזשהו הכרות עם אהרון אבל היא מתבססת בעיקר על שלום שלום במסדרונות האוניברסיטה לפני שנים רבות ועל מעקב פאסיבי אחר בלוגו כך שאין לי לצערי גילוי נאות מעניין בנושא זה)

את "כלבת" ראיתי לפני שבוע וחצי כשנטלי, שותפתי לבלוג זה, הזמינה אותי לחלוק את הכרטיס אותו היא קיבלה להקרנת העיתונאים של הסרט.

כמי שמנסה כבר שנים לעשות את המעבר מצופה ליוצר ציפיתי מאוד לסרט הזה מאז ששמעתי עליו. פירגנתי לו מההתחלה וממש שמחתי שעושים פה סרט מז'אנר "נחות" (על פי התפישה הרווחת).

כז'אנר, אין לי חיבה יתרה לסרטי אימה. אני לא אוהב לפחד. מעולם לא עליתי על רכבת הרים (לפחות לא מיוזמתי), איני מבין את הצורך של אנשים לקפוץ מגשרים כשרק האמונה קושרת בינם לבין המבנה, ואיני חולק את הצורך לקפוץ בכיסא בבית קולנוע חשוך. לעומת זאת קומדיות אימה מתקבלות אצלי באהבה גדולה. וכאן, ואני מקווה שאין בכך לפגוע בכוונות היוצרים, טמונה הסיבה ש"כלבת" היה עבורי מהנה כל כך. "כלבת" הוא סרט מלחיץ מאוד אך הוא אינו מפחיד מאוד ובעיקר הוא מאוד מאוד מצחיק.

(ראו הוזהרתם – מפה והלאה – ספויילרים)

בנוסף לכך הסרט מצליח שוב ושוב ללכת נגד הציפיות של הצופה, וגם לא מוותר על אמירה.

קודם כל מדובר בהתחלה מבריקה שללא ספק מעגנת את הסרט בז'אנר. הסצינה הראשונה והמלחיצה כל כך מבהירה לנו כי יש לנו כאן עניין עם רוצח פסיכופט וברור לנו לאן זה הולך.

אבל הרוצח הזה הורג ב"כלבת" רק כלב. מיד אח"כ הוא נעלם עד סוף הסרט.

דמות נוספת של פסיכופט – השוטר שמגלם דני גבע (גם אני, כמו נטלי, לא אהבתי את דמותו ומבחינתי הוא חוליה חלשה בסרט), דמות בעלת פוטנציאל אלימות רב לא מספיקה לבצע רצח.

אבל אנשים בכל זאת מתים בסרט.

כל הרציחות בסרט מתבצעות על ידי אנשים "נורמטיביים". לכולם יש "סיבה"- הגנה עצמית, הלם, קנאה או טעות בזיהוי. בנוסף יש מוות שקורה במפתיע על ידי מלכודת שהונחה על ידי מגני העם – שדה מוקשים.

מה נשאר בסופו של אותו מפגש אלים ביער? מי שניסה לעשות את הדבר הנכון משלם את המחיר. מי שדאג לעצמו שורד. המפגש המחודש שלו עם הציוויליזציה מתאפיין בנסיון ההדחקה שלנו כחברה. האלימות הקשה, שמשתקפת מדמותו המגואלת בדם, מקבלת על ידי הזוג הסבר מיידי ומגוחך שרק מדגיש עד כמה מנגנון ההכחשה טבוע בנו כחברה.

וסצינת הסיום הנפלאה אומרת הכל.

יש בסרט גם נקודות חלשות. אני מסכים עם נטלי לגבי העדר העקביות ברמה הסיפורית בכל הקשור לגורם למעשים הקיצוניים שמבצעות חלק מהדמויות. גם היציאה מהיער מיותרת בעיני ועוצרת את הסיפור. אך אין בפגמים כדי להפריע לסרט השלם מלהיות הכיף הגדול שהוא.

ואל תטעו, זהו סרט נפלא לא כי הוא "סרט האימה הישראלי הראשון". זה רק בונוס. הוא נפלא פשוט כי הוא נפלא. כי אני לא זוכר מתי ראיתי לאחרונה סרט שגרם לי להנאה כל כך גדולה. סרט שבשבוע וחצי שחלפו מאז שראיתי אותו אני לא מפסיק לדבר עליו, לחשוב עליו, לרצות לראות אותו שוב. סרט שגרם לי להצטער שלא ראיתי אותו כשהייתי בן 16 ובו בזמן גרם לי להרגיש שוב בן 16.

כפי שאמרה כבר מישהי חכמה לפני – תעשו לעצמכם טובה ולכו לראות אותו, כי לפעמים זה פשוט תענוג לעשות היסטוריה.