Esti Eliyahu
גדעון דרור
גיא ברמן מכליס
Nathalie Dobrzan
sabrescribe
SuperBlob
בפוסט הקודם שלי התחלתי למנות את 7 הסדרות הטובות ביותר השנה בטלוויזיה, וכאן המצעד שלי מגיע לסיומו…
עזבו אתכם מהסדרה התקופתית ההיא שכולם מספרים לכם שהיא הדבר הכי טוב שקרה לטלוויזיה מאז המצאת החשמל, או מהתוכנית החדשה על הזומבים או מההוא שרוצח סדרתית אנשים (המורה, מותר לי, יש לי פתק מאבא!), השנה לא באמת הייתה תחרות.
אולי הדבר הכי מדהים לגבי הסדרה הכי טובה בטלוויזיה מזה שלוש שנים, היא העובדה שרוב האנשים אפילו לא ראו אותה, ועוד פחות בכלל שמעו עליה.
ניתן להיתקל בשלוש מטאפורות שנוהגים לתאר בעזרתן את הסדרה המגוללת את סיפורו של וולטר ווייט, מורה לכימיה בתיכון המגלה שהוא חולה סופני ומחליט לחבור אל תלמידו לשעבר ג'סי פינקמן, ולייצר ולמכור קריסטל מת' בכדי לדאוג למשפחתו אחר לכתו.
זו המקבילה את הצפייה בסדרה לנסיעה ברכבת הרים – נפילה חופשית מסחררת על גבול הבחילה, המשלבת כיף לא נורמלי עם פחד ואדרנלין.
זו המקבילה אותה לחוויית סאדו מאזו – אני לא אמורה להינות מכל הכאב הלא נוח הזה, וזו סטייה, אבל די נעים לי.
וזו המקבילה אותה להתמכרות למתאמפתמין – את יודעת שזה רע בשבילך, וזה גורם לך להרגיש חרא, וזה מדיר שינה מעינייך וגורם לך לעשות במכנסיים, אבל את לא יכולה להפסיק.
כולן מדויקות.
כי מי שצפו ב-Breaking Bad, או בשמה המעוברת "שובר שורות" (שושו בקצרה?), יודעים שבעונתה השלישית, אף שלא הייתה אחידה ברמתה, היא נסקה לגבהים חדשים של מצוינות ומקוריות והסתיימה בשיא רגשי ואומנותי מפעים שהותיר את כל הסדרות האחרות מאחור, נשנקות מהאבק.
הפוסט הזה בעיקרו מוקדש לכל מי שלא ראו ולא שמעו, ושוקלים לתקן את המעוות. קבלו את הסיבות נטולות הספוילרים
ל-למה Breaking Bad היא הסדרה הטובה ביותר כיום, ולמה אתם פשוט חייבים לראות אותה.
Eat our radioactive dust!
בגלל המקוריות
שובר שורות בונה בקפידה את חיי הפשע של אלבקרקי כעולם סגור שהוא בו זמנית ריאליסטי מאוד ופנטסטי לגמרי, עם חוקיות והיגיון פנימי שלם, והכול על רקע מדבריות ניו מקסיקו. תחשבו "הסמויה" פוגש את Wild. E. Coyote ו-Beep Beep.
השילוב הזה בין סיפור פשע אמין עד כאב, התפתחויות הזויות וטקסיות מקסיקנית, כמו גם הלוקיישן המקורי, הלוק המדברי והצילום הייחודי הופכים את הסדרה ליצירה כמו שום דבר אחר שתראו בטלוויזיה.
בגלל הכתיבה
אני מחשיבה את עצמי כצופה ביקורתית ומפוקחת למדי. במהלך חיי, הן כצופה והן כתסריטאית, נתקלתי בכל כך הרבה טלוויזיה וקולנוע שמאוד קשה להפתיע אותי מבחינת עלילתית. לרוב אין מהלכים שאני לא מריחה ממרחק וצופה קילומטרים מראש. לא כאן.
הבסיס של הסדרה ברור – וולטר ווייט מתחיל כאיש נחמד ונורמטיבי וסופו לגמור איש מאוד רע, בכרוניקה של מוות ידוע מראש. זה לא ספוילר, זה מה שכתוב על הפחית.
אבל מתוך המסגרת הזו מתפתחת לה עלילה שהיא אמינה ובה בעת בלתי צפויה לחלוטין – אין לכם שום דרך לנחש כמעט שום צעד בעלילה, חבל לנסות. המהלכים והטוויסטים שהתסריטאים נוקטים כאן יכו בכם כרעם ביום בהיר, אבל הם (כמעט) תמיד יהיו מוצדקים, אמינים ומעוגנים במציאות של העולם הפנימי, והכי חשוב – לעולם לא יישכחו. זו סדרה על השלכות ולא על גאולה, וכמו תגובות כימיות בלתי נמנעות, אין שום דבר בעולם של ברייקינג באד, ולא משנה כמה קטן, שאין לו השלכות – פיזיות, דרמטיות, ובעיקר פסיכולוגיות.
משהו בסגנון "אקדח שמופיע במערכה הראשונה, סופו לדרוך על מוקש במערכה השלישית".
בגלל מקדם ה-HOLY CRAP!?!
אין עוד, ואני עומדת איתנה מאחורי האמירה הזו, שום סדרה שמצליחה ככה לשמוט לצופה את הלסת לרצפה או לגרום לו לתפוס את הלב המאיים לפרוץ את בית החזה ולגשש ביד השנייה בחיפוש אחר שקית חומה שתסדיר את ההיפר-ונטילציה.
אין לשו"שו מבנה וקצב אחיד, לא כל פרק סובב מתח ואקשן, אבל כאשר היא רוצה, והיא רוצה די הרבה, היא הסדרה הכי מורטת עצבים שאי פעם נתקלתי בה. והיא מכילה אינספור רגעים פתאומיים ובלתי צפויים שבסופם תמצא עצמך צועק אל המרקע בקול רם WHAT THE FUCK?! או NOOOOO! משל היית זאטוט (אנגלוסקסי ומטונף-פה) בהצגת ילדים.
המוטיבציה של היוצרים לעולם לא תהיה "הלם לשם הלם", הרגעים הללו אינם סתם גימיקים, הם חלק בלתי נפרד מהעולם שנבנה והם מבססים את חוסר הוודאות בו מצויים הגיבורים ואנחנו.
הכול נפיץ, והכול יכול להשתנות בין רגע. קא-בום!
בגלל הצחוקים והשיגועים
באופן מפתיע לגמרי, שובר שורות היא סדרה שלא לוקחת את עצמה ברצינות תהומית. היא לא קלה לעיכול אך מהנה לגמרי לצפייה בזכות ההומור המרושע, האירוני והפרוע.
נכון, יש לה נקודת פתיחה מאוד מדפרסת, וגם קו היעד לא יכול להיות עגום יותר, ומה שקורה בדרך באמת לא נעים, אבל אחד הדברים שהסדרה עושה באופן כל כך מבריק הוא לאזן בדיוק רב בין דרמה כבדה לקלילות קומית. אם זה בדיאלוגים שנונים, דינמיקות מבריקות, סיטואציות אבסורדיות ומקבריות או דמויות קורעות (זה אומר משהו כאשר חצי מהקאסט שלך הם שחקנים קומיים מדופלמים וקומיקאים). החבר'ה יודעים שהנושאים שהם מתעסקים בהם שוקלים טון ולכן סצנות האקשן עוצרות הנשימה ורגעי האתנחתאות הקומיות הן הכרחיות ומבורכות, וההנאה המופקת מהסדרה היא ייחודית, עילאית, ובוא נודה, מאניה דפרסיבית.
בגלל הביצים
הסדרה הזו היא חיה רעה שעושה מה שהיא רוצה. היא לא מפחדת להיות באמת, אבל באמת אפלה, להסתכן בלהשניא את הגיבורים שלה על הצופים, לא חוששת פתאום להנמיך את הקצב לכמעט עצירה על מנת לחקור את הדמויות, או לשלב סצינות סלפסטיק אה-לה לוני טונס, ואם יבוא לה, היא תפתח בקליפ שאין לו שום קשר ישיר או עקיף לעלילה או תבנה פרק שלם סביב מרדף אחר זבוב. היא לא מפחדת להשתנות בין עונה לעונה, בין פרק לפרק, ולנסות דברים חדשים.
לרוב זה מצליח לה, ולפעמים היא נאלצת להודות בטעויות ולתקן את עצמה, אבל מה שבטוח – זו יצירת אמנות מסעירה, פרועה ואמיצה שלוקחת סיכונים ולא רואה אף אחד ממטר. מופת טלוויזיונית, לא פחות.
בגלל המשחק הכי טוב בטלוויזיה
צפייה של חמש דקות בפיילוט תבהיר לכם מיד שבריאן קרנסטון (בין אם אתם זוכרים שהוא גילם במופתיות את האל, אביו הטמבלול של מלקולם, ובין אם לאו) הוא אחד מגדול השחקנים אי פעם, ושלושת פרסי האמי בהם זכה על התפקיד הם ממקרי הקיצון הנדירים האלה שבאמי אשכרה עשו משהו נכון.
למן ההתחלה קרנסטון בונה את וולטר ווייט שלו כדמות כל כך מגובשת, כל כך שלמה, עשירה ומורכבת עד שהוא נמצא במישור אחר לגמרי מעל כל שאר בני זמנו, וזה לא משנה שמדובר בכמה מהשחקנים המוכשרים ביותר בעולם (יו לורי, מייקל סי הול או סטיב בושמי, לדוגמא).
המשחק רווי הניואנסים של קרנסטון כל כך חד פעמי עד שהוא מעלה את הרף ליתר חבריו לסדרה, ואם בעונה הראשונה זו תוכנית הסולו שלו, הרי שבעונה השנייה והשלישית זה גרם לשאר סוללת הקאסט (ביניהם דין נוריס, ג'יאנקרלו אקספוזיטו, בוב אודנקירק) לעלות ליגה.
הדברים תקפים במיוחד לגבי אהרון פול (האמי הכי מוצדק בטקס האחרון, על עונה 3), שמגלם בטוטאליות את ג'סי פינקמן, ההופך מילד הכאפות של הסדרה לגיבור הטרגי האמיתי בסיפור.
המשחק של כל אחד משניהם, ובפרט (סליחה על משחק המילים) הכימיה המפוצצת ביניהם, היא אחד מפלאי הטלוויזיה בשנים האחרונות, והיא שמביאה אותנו לסיבה האחרונה והמהותית מכולן.
yo, mister White, I won an Emmy, bitch.
בגלל סיפור האהבה הכי מפתיע
כל הסיבות שמניתי עד כה הם הבונוסים שבקצפת, אבל זוהי הסיבה האמיתית לגדולתה של שו"שו.
בעידן בו המרקע שלנו גדוש בדינמיקות נהדרות בין דמויות, אין עוד מערכת יחסים מורכבת, מרגשת, חולנית, מצחיקה, תלותית, הרסנית ואוהבת כמו זו הנרקמת בין מר וייט לתלמידו, החושפת את האיכויות השייקספיריות והעומק הפסיכולוגי האדיר של ברייקינג בד, שאין להם אח ורע באף סדרה שיש כרגע על המרקע שלכם. ועוד מצליחה לעשות זאת ללא סאבטקסט הומוסקסואלי (נוט דאט דר איז אנית'ינג רונג ויד איט)!
מערכת היחסים משלבת דינמיקה של הזוג המוזר עם עיוות ממזרי של יחסי מורה ותלמיד/ אב ובן חוסה, משרטטת גורל משותף הנשזר בפלונטר עבות של החלטות שגויות ובחירות לא נכונות, ויוצרת סיפור אהבה שהוא אחד הדברים המענגים ביותר לעקוב (בסקרנות חולנית) אחר ההתפתחות שלו.
בעתיד אקדיש פוסט נפרד וגדוש ספוילרים לניתוח היחסים הטרגי-קומיים, למטיבי-צפי שסיימו את העונה השלישית, כי מערכת היחסים פשוט דורשת את זה (וגם כי זה הבלוג שלי ואין מי שיעצור אותי).
חסרון בולט#1
היא לא בדיוק סקסית. לפחות לא במובן הנורמטיבי או השפוי של המילה. זו לא סדרה של אנשים יפים שעושים דברים שובבים, אלא סדרה של אנשים מצ'וקמקים בסיטואציות מצ'קמקות.
ואף כי בריאן קרנסטון הוא אחד הגברים השרמנטיים והשווים בסביבה, במצבו הקירח, החיוור והרופס הוא לא בדיוק אלילי. הדבר הכי קרוב לסמל מין בסדרה הוא פינקמן, שבולט בתור המת'-הד היחיד בעולם עם סט שיניים מבהיקות והזכר היחיד בניו מקסיקו עם שיער (גם אם לא הרבה ממנו). איפשהו במהלך העונה השנייה הוא מפסיק להתנהג כמו וויגר בן 12 ומתחיל ללחוץ לכל המאמות שצופות בסדרה על השחלות. אם לא לזיין אותו, אז לפחות לאמץ.
ועל זה נאמר: נו, שוין.
חסרון בולט#2
היא תגרום לסדרות הדרמה/ פשע/ מתח/ אקשן שאתם צופים בהם להיראות די אנמיות ופחות רלוונטיות.
קשה לבוא אחרי יצירה שלוחצת לצופים שלה על כל הכפתורים ומעבירה אותם חוויות רגשיות קיצוניות (הכי עמוק, הכי מפחיד, הכי אפל, הכי פרוע, הכי מפתיע, הכי טרגי) מבלי להיראות חיוור, שמרני, נדוש, שטחי ומתאמץ מדי.
קצת כמו לחזור להסתפק בסיגריות אחרי שניסית קריסטל מת'.
לסיכום,
שובר שורות אינה סדרה לכולם. היא לא מתאימה למי שחוזרים מותשים מהעבודה ומחפשים טלוויזיה שלא תאתגר אותם בשום אופן, היא לא מתאימה למי שמבקשים רק לבהות בפרצופים יפים בלבוש אופנתי, למי שסולדים באופן מוחלט מגילויי אלימות, למי שצופים בטלוויזיה רק עם ילדיהם הצעירים או למי שרוצים טלוויזיה שהיא אסקפיזם קליל, חיובי ובלתי מחייב.
זו טלוויזיה פראית, סוחפת, מאתגרת, מטלטלת, פורצת גבולות ועוצרת נשימה שתגרום לכם לחשוב, להסתכל במראה ולבחון עצמכם עת תמצאו אתכם מעודדים (בקול רם) ברנשים מפוקפקים על מעשים נוראים. היא תענג, תבהיל, תצחיק ותפתיע אתכם, והיא תשבור לכם את הלב ותשסע לכם את הנשמה, אבל אתם תחזרו אדומי עיניים לעוד מנה.
Breaking Bad אינה סדרה קלה אבל אין עוד משהו דומה לה ואם אתם אוהבים טלוויזיה, ולהבדיל מקריסטל כחול, את ההתמכרות הזו אתם פשוט חייבים לעצמכם.
לצפייה בשלוש העונות של Breaking Bad אנא גשו לספריית הוידאו שלכם או פנו לאפיקים אלטרנטיבים.
רק קחו בחשבון, 3 הפרקים הראשונים הם המעיקים והקשים ביותר לצפייה, אחר כך הכול נהיה קסום כמו דילוגים באחו.
ולכבוד החגיגה, גם השיר היומי שלנו מוקדש לפסקול הסדרה. נסו ותיהנו.
סופרבלוב 
איך אפשר להתייחס ברצינות לסיכום שלא כולל בתוכו את "מד מן" ו"גלי"?
מדהים אותי כל פעם מחדש שאת מעדיפה טלויזיה אינטיליגנטית ועשויה היטב על בליל קשקושים נעימים לצפייה, עטופים בניחוחות תחכום רדודים.
זה שיש לך טעם טוב לא אומר שאת מבינה.
זה שאנחנו מצחיקים זה את זה לא אומר שאנחנו מצחיקים.
וזה שאנחנו מצדיקים זה את זה לא אומר שאנחנו צודקים?
תכלס, צודק.
טוב, את יודעת טוב מאד, ש-יו מאמא, אני מה זה מסכימה איתך, ביץ'. ועדיין, כמה שאני חושבת בדיוק כמוך, גרמת לי עכשיו עוד פעם לייחל לעונה 4, ואני מנסה להדחיק את הכאב, אז תפסיקי!
If I'm in pain, I'm taking you all down with me!!!
עוד 7 חודשים למנאייק.
[…] היומי מוקדש לסדרת השנה שלי -איפה את, לא רואים […]
טוב אם אני אוהב אז אני לא אטען שאני זו שגרמתי לך לראות את הסדרה
טיהי! 🙂
הקרדיט בעיניין זה, כמו גם בעיניינו של לואי סי קיי, מגיע לאירית.
את זו ששכנעה אותי לא לוותר על באפי אחרי הפרק השני המעפן.
א) את פשוט צ-ו-ד-ק-ת! ב) הכל קשקושו חוץ משושו…ג) הו ג'סי……
אוהו איזה כבוד!!! 🙂
ואני מתה על זה ש"הו, ג'סי" היא התגובה הרשמית של רוב הצופות בסדרה. אכן, הו. 😦
נו ברור שברקינג באד הסדרה הכי טובה בעולם.
למן הפריים הראשון בשוט הראשון בפרק הראשון בעונה הראשונה,כשהמכנסיים עפות באוויר היה ברור שזאת לא סדרה רגילה.
ומי שלא מכיר אותה,יש לו בעיה.
אנשים נדבקים ל"דקסטר"הריאקציונית,משום מה,ולפני כן נדבקו ל"אבודים" המקושקשת.לסדרות טובות באמת אין הרבה מעריצים,בדיוק כמו שיותר אנשים ילכו לראות סרטים הוליוודים מסרטים עצמאיים,או יאזינו לליידי גאגה ולא ל"ארקייד-פייר"
יש אנשים שמתחברים מיידית ויש כאלה שצריכים להגיע לעונה השנייה כדי להבין את הקטע.
הפיילוט הוא בעיניי אחד הפיילוטים הטובים שראיתי, אבל הייתה זו סצינת האמבטיה שקנתה אותי. יש לי הומור שחור ואני אוהבת שגורמים לי להצליב תחושות (בא לי להקיא אבל יותר לצחוק אבל להקיא).
אני נניח יכולה להבין צופי "אחים ואחיות" שלא מתחברים לשו"שו, אבל צופי "דקסטר" שלא נותנים לה צ'אנס?! זה קטע שפשוט לא ברור לי.
עם כל הכבוד לסדרה על הרוצח הסדרתי, ויש כבוד, שובר שורות היא כל מה שדקסטר רצתה להיות אבל לא הצליח לה. היא בלבל אחר לגמרי.
Yes, it's better than Dexter, but doesn't ave the same affect on me.
The Fly episode that you refer to has been done in every drama that respects itself. Yes it was a good episode but far from perfect.
As I said before, the cinematography shoot the series in the foot ion the same way Dexter's voice over does.
The script is at times sloppy in my opinion. Unlike you i saw a lot of it coming and didn't get that much surprised by it and didn't feel the roller coaster you talk about.
I do agree with the what you say about the acting. which is probably the strongest point of the series,and it is quite original. Though I don't gush over them the way you do.
I know I'm going to get attacked for it over here, but for me Mad Men create all those reaction a lot more strongly. and though I am a glee fan, it is not at all in the same category nor league of Mad Men, in my humble opinion.
and though it's not from this year The Wire has done all of the above and more.
I also think The Trip is better and contain all of the above and so was the Christmas Special of Extras which breaks my heart every time.
Anyway all this is not to say that it's not a good series, it is a very good series. I think you are clouded by your infatuation with the boys, which is OK they are both good actors, cute and worthy of our love.
This is me. Please don't kill me…
Nope, you're 100% wrong.
My appreciation of the boys has nothing to do with my general love of the show.
It blows my mind. Hard.
For all the reasons I mention above.
As for Mad Men, I think it's the most overrated show of the decade, I usually hate it with a passion.
However, the 4th season has seen a VAST improvement, as the creators finally snapped out of their slumber, took the giant stick out of their asses and decided to actually write a fucking plot and develop their characters.
Its 4th season is probably at my number 12 or 13 of best shows this year (after Bored to Death and long before The Walking Dead). It would have ranked higher if I didn't think it lost the plot and the humor again mid-season and started to spiral back to fartiness.
I stand by my choice for number one.
Also, Fly was the single most perfect piece of TV I've seen all year and the one that touched me the most and left the longest impression.
It masterfully combined the ridiculous with the gut wrenching and was a *real* 2 characters Chamber piece.
The depth of emotions and motivations was incredible and the ladder metaphor haunts me to this day.
Waiting for Godot meets the three stooges, meets Shakespeare.
Breathtaking TV.
But then, if you don't perceive the whole show as mind blowing then this episode certainly won't do it for you.
the real star of this show for me is Hank.
I didn't mention walking dead as i don't find it worth mentioning as it's one big yawn. and i know what you think about mad men and strongly disagree.
It is obvious tough that you would love the fly as it is just the 2 fav boys and, i do agree that they are fine actors, and award deserving, and the fly definitely showcases their talent. However, I don't as said gush. I wouldn't compare with hiugh though he's the love of my life other actors come to mind.
Anyway, all I wanted to say is, though a good series, by far not mind blowing for me. and as for bleakness and depression, for me, Mad Men and a lot of British TV take big time.
but then again this is your blog not mine.
Oh and the ultimate knife in the heart with a bitter sense of humour, in my eyes, remains Joss Whedon and Doctor Horrible sing along blog, which would be the top of my list every year probably, is the one television or technical internet piece that create that kind of roller coaster of emotions. With the greek tragedy and everything…
מסכים בהחלט. חבל רק שגם ג'וס וגם הדוקטור עצמו מבזבזים את הכשרון שלהם.
I think since NPH eame a mum he is happy to waste his talent on a 9-5 undemanding HIMYM. much like Alison Hannigan.
Joss…Well I liked his glee ep and NPH singing in it was the cherry on top. By no means to the same standards as his abilities, but still good. I like that he is shamelessly a massive fan of this, much improving show, and that his favourite character is only the best character ever, no not Sue but Brittany
As for The Avenger, I remain undecided. I want to believe. Just like I believe in the kick ass team that has gone to make X man 4. alternative superheroes are taking over the mainstream ones.
אני חייב לציין שאם יש סדרה שמתקרבת לשנאה היוקדת שאני חש למד מן, הרי זו Glee.
בעיני הסדרה הזו חסרה כל מה שהופך סרט עם שירים וריקודים למיוזיקל אמיתי. לדעתי היא אף עושה נזק לז'אנר.
Oh dear, does this mean I loose my title as the dear of the blob? or the blob darling?
חס וחלילה. לא בלוג ליברלי כמו שלנו יסתום פיות.
על אף ששמעתי את הנאום הזה בוריאציות שונות כמה וכמה פעמים בחיי, נהניתי מכל רגע לקרוא אותך. ואגב, על אף שאני לא מסכימה עם הכל, יו אר וואן אוף דה בסט, בוב!
ONE of the best?!?!
סתם. תודה, בוב. 🙂
לכבוד הוא לי שקראת על אף שאת יודעת בעל פה את החומר, יש לך את סיכומי השיעור וקיבלת 93 במבחן הבקיאות.
אני לא אכנס לויכוח על גלי אם כי אני מתפתה. אני רק רוצה לציין, וציינתי זאת לנטלי, שלדעתי הביצוע של ניל פטריק האריס עם מתיו מוריסון לדרים און של ארוסמית, בעיניי מתעלה על המקור. זה קרה לי כמה פעמים בגלי, לא הרבה מדי, אבל פה ושם יש להם ביצועים יותר טובים מהמקור ואף שיר אחד או שניים שאני ממש לא אוהבת במקור אבל ממש מחבבת בגלי. nuff said
[…] Fixing Good אתם שומעים את זה? לא? אם תעצמו עיניים וממש תתרכזו, בטח תוכלו לשמוע סדרה ארוכה של התנשפויות, טפיפות וחריקות. אלה הם צליליה של ה-אני, בעודי מקפצצת, מחרחרת ומוחאת כפיים כמו אחרונת הפאנגירלז: היום מתחילים לצלם את העונה הרביעית של ברייקינג בד! […]
בצדק! אני מאוד אוהבת את הסדרה הזאת והיא אחת הסדרות שגרמו לי באופן אישי להתמכר לסדרות אמריקאיות.. למרות זאת אני עדין רואה סדרות ישראליות אך לפי דעתי יש לישראלים מה ללמוד 🙂