סיכום אלבומי השנה, 2010 (חלק א')

פורסם: דצמבר 16, 2010 מאת Esti Eliyahu בנושא מוזיקה
תגים: , ,
בכל שנה מתאספים להם מיטב (?)  המוחות וקובעי דעת קהל לדלות ממוחם הקודח רשימות וסיכומים עבורינו. האמת, אני בכלל לא בטוחה מי נהנה מזה יותר, אנחנו או הם. אני חושדת שהם. ביננו, זוהי גרסא משודרגת ובוגרת לאהבת הילדות הבלתי נשלטת להכנת מיקסטייפס. בניגוד למה שהיה פעם, בשנים האחרונות העניין נהייה קצת יותר מסובך. פעם היו שני מקורות עיקריים מהם קיבלנו את מנות התרבות שלנו, היו אלה הטלויזיה והרדיו. עידן האינטרנט טרף את הקלפים לגמרי ונתן במה להרבה יותר מדי יוצרים משאנו מסוגלים להכיל. אם בשנות ה 90 רשימות השנה והעשור היו פחות או יותר צפויות, אחרי הכל אי אפשר היה להתחמק מהפלייליסט של גלגלצ ואם.טי.וי, בשנת 2010 הנכבדה, בעידן הראפידשר והיוטיוב, שני עשורים לתוך האינרנט, אני נתקלת באינספור רשימות סיכום, בחסות מגזיני מוזיקה, בלוגים ותחנות רדיו מקוונות, הטוענות כי העשיריה שלהם, היא היא עשיריית השנה. לכל רשימה מגיעים עשרה אלבומים שונים בתכלית והצרכן האומלל צריך פשוט לנסות שלא ללכת לאיבוד בתוך בליל הפלצנות הזו. אז חברים, באתי לעזרה וליקטתי עבורכם רשימה של אלבומים שלדעתי הצנועה דורשים התיחסות. חלקם מצויים באותן רשימות, חלקם ברשימה הפרטית האישית שלי. 
 
 
  
Arcade Fire, "The suburbs"    (אלבום השנה לטענת רבים)
  
כל אלבום המתקבל בחיבוק כזה מצד מבקרי מוזיקה מעורר אצלי רפלקס שלילי. כשבאתי להקשיב לאלבום הזה, מתוך היכרות עם הקודמים של הלהקה (שאותם חיבבתי איך בפירוש לא הערצתי כמו רבים) דעתי כבר הייתה מצויה על הצד השלילי של הציר. אז הקשבתי. פעם פעמיים, עשר. דעתי השתנתה בצורה מעגלית אך לבסוף חזרה לדעה המקורית. זהו דיסק לא רע. השירים החזקים בו הם השקטים יותר, המשרים תחושה נוגה כזו, נוסטלגית. זהו אלבום שנעים לנגן גם אם הוא לא מתהדר בחדשנות יתר. מן אלטרנטיב מחמד כזה, ושכזה מכלה עצמו די מהר לטעמי. אם זהו אלבום השנה, וכך מסתמן מהסיכומים ההולכים ומתפרסמים באינטרנט, אני חוששת שהייתה זו שנה חלשה למדי. כי לפחות מבחינתי, זהו אלבום שבפירוש ישכח עם חלוף הבינוניות המוזיקלית התקופתית. מה שנקרא ראש לשועלים. אם מוותרים על היומרות וההצהרות, אני מוכנה בהחלט לחיות עם הימצאותו בראש רשימת אלבומי השנה.
 
 
 
 
 
 
Mark Ronson &  The Business Intl, "Record Collection"   (כי מה רע בקצת פאן?)
 
יש לי אהבה גדולה מאוד למפיקי על. מודה. אני חושבת שמפיקים הם הבימאים של תעשיית המוזיקה ואני לוקחת זאת באופן כמעט אישי כשאני נתקלת בבורות מצד צרכני מוזיקה (אינספור פעמים שמעתי מאזינים שבמקרה הרע תוהים על קנקנם של מפיקים  ובמקרה הטוב תוהים על תרומתם ועוולה זו תתוקן בפוסט שיוקדש לעניין בקרוב). בין המפיקים הבולטים בעשור האחרון נמצא מארק רונסון שמוכר בעיקר בזכות עבודתו עם איימי ויינהאוס. מה יש לומר על האיש שכתב את ״באק טו בלאק״? לומר עליו שהוא גאון מוזיקלי זה להעליב אותו. האיש בוחש מכל וכל ותמיד יוצא מלך. בוחש באומנים בוחש בסגנונות, עושה מה בראש, ותמיד מצליח לו. מניאק. כהמשך ישיר לאלבום הקאברים שהוציא לפני כשלוש שנים, השנה הוציא האדון אלבום בו הוא מארח חברים אינספור לביצועים של שירי הפופ המאוד שווים שכתב. אז מה אנחנו מקבלים הפעם? אלבום פופ אלטרטיבי, סופר מופק, עם שלל ווקליסטים, שלל מקצבים כולם עם טביעת הגרוב הכ"כ מזוהה עם רונסון. כן, עוד אלבום שווה של רונסון. מה חדש? 
 
 
תגובות
  1. איה הגיב:

    זה אני או שקולו של בוי ג'ורג' השתבח עם השנים? או אולי עם ההפקה?

  2. Esti Eliyahu הגיב:

    חושבת שקולו היה תמיד בסדר, רק אולי דווקא נבלע בהפקות של אז 🙂

  3. איה הגיב:

    מסכימה שקולו היה תמיד בסדר גמור אפילו, אבל הוא נשמע שונה בהופעה הזאת ונראה לי שיותר מוצלח, בוגר יותר. לא שיש לי תלונות אני חובבת מועדון תרבות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s