החלק השלישי החותם את טרילוגיית ג'ון לנון, ובו אמשיך את סקירת אלבומי הסולו שלו… (ובסופה סיכום אישי נוגה)
5) Walls and Bridges – 1974
עד לאחרונה האלבום המועדף עליי של לנון (אחרי Plastic, כמובן). באלבום הזה לנון חוזר להיות לנון. כלומר הוא תמיד לנון אבל מבחינתי הדמות שבניתי ב-Plastic Ono Band חוזרת לבקר ומראה את השינוי. אם באלבום ההוא התקווה היתה שהזוג יוכל להתמודד עם העולם, כאן כבר אין זוג, וכשיוקו איננה הוא מבין שכל מה שמעביר לך את הלילה הוא בסדר. לא טוב, רק בסדר. אבל במצבו זה לא מעט. ושוב חוזרים הפחד והבדידות.
"Nobody Loves You (When You're Down and Out" נקרא השיר האחרון (כמעט) באלבום.
השוני מאלבום הבכורה נמצא בהגשה. בניגוד לאווירת הגיטרה, פסנתר, בס, תופים אנו מקבלים כלי נשיפה וכלי מיתר שמדגישים בדרמטיות כל שיר שהם נמצאים בו. אבל זה עובד. זה עובד כי הבסיסיות של אלבום הבכורה נבעה מהיותו, בבסיסו, תיאור של ג'ון ויוקו כחומר הגולמי הראשוני שמתוכו ינבטו החיים החדשים ואילו כאן לנון שרוי בדיכאון, בדרמה, והעומס הרגשי מכביד על הסאונד ועל השירים.
הלהיטים: Whatever Gets You through the Night עם אלטון ג'ון.
והנה אנקדוטה רלוונטית:
זהו שיר הסולו היחיד של לנון שהגיע למקום הראשון במצעד בימי חייו. במהלך ההקלטות אלטון ג'ון אמר ללנון שהשיר יגיע למקום הראשון במצעד.
לנון, שעוד באירופה היה סקפטי, גיחך. ההתערבות היתה על הופעת אורח של לנון אצל אלטון וכך היה. לנון התארח בהופעת חג מיוחדת של אלטון במדיסון סקוור גארדן בו הם ביצעו את שיר זה, את Lucy in the sky with diamonds ואת I saw her standing there. אתם יכולים לשמוע את הביצוע החי בלינק, במיוחד שימו לב לדרך בה מציג ג'ון את השיר.
השיר הכי טוב: Whatever Gets You through the Night
ציון: 1/2***
6) Rock n' Roll – 1975
Come Together מהאלבום Abbey Road, האלבום האחרון שהביטלס הקליטו, הביא לתביעה נגד לנון על גניבה מוסיקלית. השיר הזכיר מדי את You Can't Catch Me של צ'אק ברי. המשפט שהוכרע בסוף 1973 הביא לכך שלנון הסכים להקליט 3 שירים מהקטלוג של המו"ל שלו היו זכויות השיר. מצב זה, בתוספת למצבו הנפשי ולגל הנוסטלגיה ששטף את ארה"ב בתקופה העגומה ההיא הוליד את האלבום הזה שכולו גרסאות כיסוי לשירים שליוו את נעוריו בשנות ה-50' ותחילת ה-60'.
הקלטות האלבום שהיה אמור להיות מופק על ידי פיל ספקטור נקלעו לקשיים רבים עקב מצבם המעורער של לנון וספקטור (שלאחרונה הואשם ברצח בת זוגו).
הסיפור עצמו מעניין יותר מהתוצאה. אין לי מה לומר על האלבום חסר הכיוון וההשראה הזה מלבד שעטיפתו נפלאה.
הלהיטים: Stand by me
השיר הטוב באלבום: לא נמצא באלבום אלא באנתולוגיה של לנון. ביצוע עצוב וקורע לב ל-Be my baby. זהו שיר שפיל ספקטור היה בין כותביו והוא נכתב במקור לרונטס.
ציון: **
7) Double Fantasy – 1980
לאחר סיום הקלטת האלבום הקודם חזר לנון לזרועותיה של יוקו, נולד להם בנם, שון, וג'ון נכנס לתקופה בת 5 שנים בהם התמסר לניהול משק הבית וגידולו של שון. אך גם כעקר בית כתב ג'ון שירים רבים והקליט דמואים.
בשנת 80' החליטו ג'ון ויוקו להקליט אלבום משותף. הם נכנסו לאולפן עם כמות אדירה של שירים ושלושה שבועות לפני הרצח הוציאו אלבום משותף שהכיל 7 שירים של לנון ו-7 שירים של אונו.
הציפיות לחזרתו של לנון היו אדירות. בכל זאת, מדובר היה באחד מנסיכי הרוק ששמר על שתיקה ארוכה, בוודאי יחסית למקרטני שהקפיד להוציא אלבום כל שנה.
אבל לא זה האלבום לו חיכו הביקורות והקהל. הם רצו את לנון וקיבלו את אונו לנון. הסינגל הראשון שיצא בסוף אוקטובר, Just like starting over לא עשה עבודה מוצלחת במצעדים ועורר אכזבה בקרב מי שחיכו לחזרתו של לנון הרוקר. גם האלבום עצמו לא התחיל את דרכו במכירה מסחררת. כל זה לא הפריע לג'ון ויוקו שכבר עבדו על שירים לאלבום נוסף.
ה-8 בדצמבר שינה הכל. לאחר הרצח הגיע הסינגל למקום הראשון במצעדים וכך גם האלבום. גם הסינגל הבא – Woman, כבש את המצעדים.
אני מודה שכמו Some Time in New York City, גם האלבום הזה הונח בנעוריי בצד לאחר שתי שמיעות. אונו היתה מוקצה מאחר והיא פירקה את החיפושיות ואת השירים של לנון יכולתי לשמוע באוסף בן 4 דיסקים שיצא בשנת 90' וכלל רק את שיריו של לנון מהאלבום הזה.
השנים שעברו שינו את יחסי ליוקו. הביטלס התפרקו ממגוון סיבות. האהבה של ג'ון ליוקו היא רק אחת מהן. אלה הם החיים – כאשר אתה אוהב מישהו חייך משתנים גם אם הסביבה שלך לא מקבלת את השינוי באהבה.
עדיין נשארה השאלה למה אני צריך לשמוע אותה שרה?
במפגש המחודש עם האלבום גיליתי אלבום מצוין, בו השירים של יוקו נועזים יותר מהשירים של ג'ון ובהחלט לא נחותים מהם. המבנה של שיר שלו/שיר שלה ששומר על עצמו לאורך רוב האלבום מעניק לשירים עוצמה מפתיעה. השירים של לנון שהכרתי כל כך טוב נשמעו לי פתאום אחרת, בתוך המבנה של האלבום, ואפילו שירים שאני פחות ממחבב כמו Woman ו-Beautiful Boy נשמעים טוב יותר. האלבום בכללותו מתאר מערכת יחסים מורכבת בן גבר ואישה שכוללת אהבה, תקווה, השלמה, פחד, כעס, ובקיצור כל מה שאפשר לבקש ממערכת יחסים נורמלית.
בנוסף יצאה עכשיו גרסה נוספת לאלבום – Double Fantasy stripped down שמכילה את כל שירי האלבום לאחר שהורידו את קולות הליווי והמעטפת והשאירו את העיבוד הבסיסי יותר.
רוב המבקרים מאוד התלהבו ויש שירים שנשמעים טוב יותר, אבל כאלבום מלא הוא בסופו של דבר טוב פחות ואני מרגיש כלפיו את אותה תחושה שחשתי כלפי Let it be naked- "נחמד, אבל המקור עדיף בהרבה".
הלהיטים: Women, Just like starting over
השיר הטוב: פה יש לי בעיה עם בחירה. I'm losing you הוא אחד השירים האהובים עליי ביותר של לנון (ובכלל) והוא ללא ספק השיר הטוב של האלבום.
אז מה הבעיה? שאם God מהאלבום הראשון הציג לנו את לנון באותה נקודה בזמן בצורה מבריקה, כאן יש לנו את Watching the wheels שעונה על השאלה הבסיסית שכולם שאלו- איפה היית? וזה שיר נפלא.
I'm losing you היה אתמול שיר השבוע של סופרבלוב ואתם מוזמנים להאזין לו להנאתכם, והנה Watching the wheels
8 ) Milk and Honey – 1984
ג'ון נרצח כשחזר מעיצומן של הקלטות לתקליט זה, שאמור היה להיות ההמשך ל-Double Fantasy.
בשנת 83' הרגישה יוקו שהיא מוכנה לחזור אל ההקלטות.
Milk and Honey גם הוא אלבום משותף לג'ון ויוקו ובנוי בצורה דומה- שיר שלו/שיר שלה. הפעם החומר של יוקו מוצלח פחות בעוד שללנון יש כמה שירים מצוינים, ובסך הכל האלבום טוב אבל לא מגיע לאחידות והמצוינות של קודמו. מה שהאלבום הזה עושה בעיקר הוא לחדד את ההרגשה שלנון נרצח כשהיה בתקופה מצויינת מבחינה יצירתית. אם מקשיבים ל-14 השירים שלו משני אלבומיו האחרונים שהוקלטו במהלך שנת 80' מגלים כמות גדולה של שירים מצוינים, ולא נותר אל לחוש צער אגואיסטי על כל השירים הנפלאים שלא זכינו לשמוע.
שלא לדבר על איחוד הביטלס.
הלהיטים: Nobody Told Me
השיר הטוב באלבום: Nobody Told Me
Nobody told me there'd be days like these
Strange days indeed
ציון: ***
זהו. ג'ון נרצח.
מי שמכיר אותי יודע שהביטלס היא אובססיה, ובעוד שכל אחד מחברי הלהקה מקבל יחס אחר, כולם אהובים עליי מאוד.
עם ג'ון היתה לי בעייה במשך הרבה שנים. הוא לא אשם בה. הפיכתו לאל והנסיונות לנגח את פול (שאם עוד לא הובן, הוא בן המשפחה האהוב עליי ביותר) הרגיזו אותי מאוד.
לא הבנתי איך כולם מדברים על הרוקר הקשוח שובר המוסכמות אבל שומעים את Imagine, Jealous Guy, Woman ו-Beautiful boy כשמנגד הם מציגים את מקרטני כמלך הקיטש.
נראה לי שגם לנון היה מתרגז.
ההוצאות המחודשות הפגישו אותי שוב עם אלבומים שנעלמו מחיי, ולאט לאט הדמות של לנון שאני אוהב שבה אליהם.
וכן, לנון היה מורד, עשה מה שהתחשק לו ובכללם דברים שאף אחד אחר לא עשה.
אני לא מכיר עוד אמן מיינסטרים אהוד כל כך, כפי שהיה ג'ון בסוף ימי הביטלס, שהיה מעז להוציא שיר קשה כמו Cold Turkey – שיר שמתאר את הגמילה שלו מסמים וכולל צעקות מחרידות.
לנון היה מורד אבל גם רומנטיקן וזה מה שהופך את יצירתו למעניינת כל כך.
המתח הזה מצליח ליצור עניין במכלול יצירתו, גם אם התחושה היא שהוא לא מיצה את היכולת המלאה שטמונה בו.
האזנה כרונולוגית לאלבומיו מספרת סיפור על אדם בעל בעיות רבות שלמעשה כל מה שרצה הוא להיות נאהב, למצוא את מקומו ולהיות בעל משמעות בעולם הזה.
גדולתו, למשל, של Double Fantasy היא בכך שהוא אינו מנסה לייצר תמונה מושלמת אבל כן מייצר אדם שלם.
נכון, יש חיכוחים ובעיות, אבל גם יש אהבה ומשפחה ובעיקר יש השלמה ותקווה שהזמנים הרעים נגמרו.
חבל רק שזה לא כל כך הסתדר לו בסוף.
סופרבלוב 
אני לא חושב שהשירים של יוקו מוסיפים לאלבום פנטסיה כפולה.הם בפירוש מקלקלים וחבל ששובצו שם מלכתחילה. הזמן גם לא עשה עימם חסד.אין שום פסול בלהיות אוונגרד,צריך שיהיה אבל גם שם כישרון ויוקו לא בורכה בכישרון אמנותי הנראה לעין.בהחלט יכול להיות שלולא הרצח,פנטסיה כפולה היה נכשל וייתכן שהיינו רואים תקופת שפל בקריירה של לנון.לעולם לא נדע.
עידן, אם יוקו לא בורכה בכישרון אמנותי הנראה לעין אז איך אתה מסביר את יצירת המופת הבאה:
לזה אתה קורא יצירת מופת? טוב,על טעם ועל ריח.אם לפני כן נתתי לה להנות מהספק,עכשיו הוכחתי לעצמי שצדקתי.
למען הסר ספק – ההתייחסות לתחתים המופלאים כיצירת מופת היתה צינית, וזה בלי קשר לטעם ו ל ר י ח של הקליפ הזה